התחברות
סיכום הלכות בשר בחלב מדברי הגמרא ועד לפוסקים בדרך של שאלות ותשובות
בשר בחלב - עמוד 29
הרב ירון אליה
חתיכה שבלעה איסור ושוב התערבה בהיתר אחר, כנגד מה משערים בתערובת השניה
בגמ' (חולין ק, א) 'דרש רבה בר בר חנה: חתיכה של נבלה ושל דג טמא - אינה אוסרת עד שתתן טעם ברוטב ובקיפה ובחתיכות. אוקי רב אמורא עליה ודרש: כיון שנתן טעם בחתיכה - חתיכה עצמה נעשת נבלה, ואוסרת כל החתיכות כולן, מפני שהן מינה. אמר ליה רב ספרא לאביי: מכדי, רב כמאן אמרה לשמעתיה - כרבי יהודה, דאמר מין במינו - לא בטיל, מאי איריא כי נתן טעם? אפילו כי לא נתן טעם נמי יאסור האיסור המקורי את כל הקדרה ולא צריך עוד חתיכה שתצטרף אליו לשיעור! אמר ליה: הכא במאי עסקינן - בשקדם וסלקו.
ונחלקו הראשונים מה הצורך לשיטת רב142 בנתינת הטעם בחתיכה הראשונה, שהרי סובר שמין במינו אוסר במשהו ואם כן יכול הטעם הבלוע בו לצאת ולאסור גם בכלשהו.
- והסביר שם ר"ת(תוס' 'כשקדם וסלקו') שאמנם לשיטת רב החתיכה נאסרת בכל שהוא אבל על מנת שתעשה נבלה בעצמה לאסור אחרות כנגד כולה צריכה לקבל טעם מהאיסור143. ונמצא לשיטתו שיש דין חנ"נ בשאר איסורים. (וכן כתבו להחמיר ר"י בתוס', סמ"ק (סי' ריג), מרדכי (סי' תרצז), סמ"ג (לאוין קמ קמא נא ע"ג), ר"ן (מד ע"ג) והוסיף שהוא מדרבנן)
- אמנם ר' אפרים סובר שבדעת רב (שבמינו אוסר במשהו) אם היה נעשה נבלה בנתינת טעם היה נעשה נבילה גם בכל שהוא אלא מוכח שלא אומרים חנ"נ בשאר איסורים. וקבלת הטעם בחתיכה הראשונה נדרשת לשיטת רב בגלל שבכך היא תעשה ממין שאר החתיכות וממילא תוכל לאסור אותן בכל שהוא. וכן הסביר הרא"ש (ז, לח). ונמצא לשיטתו שרק בבשר וחלב אומרים חנ"נ כיון שכל אחד מצד עצמו מותר וממילא בתערובתם מתחדשת מציאות חדשה שכולה איסור אבל בשאר איסורים לעולם אינן אלא תערובת של היתר באיסור. (וכן כתבו להקל הרשב"א (תוה"א ב"ד ש"א ח.) , הרב המגיד בפ"ט (סוף ה"ח) בדעת הרמב"ם, והרא"ש ע"פ הטור ובתשובות כ, ב)
הב"י כתב שכיון שהרמב"ם והרא"ש מסכימים ואין זה אלא ספק בדרבנן נוקטים להלכה כר' אפרים.
וכן כתב בשו"ע: 'לא אמרו חתיכה עצמה נעשית נבילה, אלא בבשר בחלב אבל לא בשאר איסורים. כגון כזית חֵלב שנבלע בחתיכה, ואין בה ששים לבטלו, ונאסרה, ואחר כך בישלה עם אחרות, אין צריך אלא ששים כדי כזית חֵלב'
בטעם החילוק ביו בשר וחלב לשאר איסורים הסביר הט"ז (ט) ע"פ התוספות שכיון שבבשר וחלב אין שם איסור ניכר אלא אחר התערובות ע"כ כל התערובות היא גוף האיסור משא"כ במה שהיה עליו שם איסור לבדו אין לך עכשיו אלא תערובת איסור בהיתר.
הרמ"א פסק כר"ת 'וי"א דאמרינן בכל האיסורים חתיכה נעשית נבילה וכן המנהג פשוט, ואין לשנות.'
וחומרא זו היא מדרבנן144(ט"ז יא) והסביר הר"ן שהיא גזירה משום חנ"נ בבשר בחלב.
מהו איסור דבוק מה גדר הדבקות האוסרת, מה טעם האיסור ומאי הנפק"מ בטעם
כתב הרמ"א שחומרא זו של חנ"נ בשאר איסורים לגבי חתיכות הנמצאות בקדרה הוא דווקא אם האיסור דבוק לאחת החתיכות ולכן היא נאסרת ונעשית נבלה. או שהיתה לבדה כשהיא רותחת חוץ לרוטב ונפל עליה האיסור ונאסרה.
דוגמא להלכה זו של איסור דבוק בדברי הרמ"א בסימן עב (סעיף ג) בדין עוף שבושל בקדרה כאשר הלב עדיין דבוק בו, שצריך שישים בעוף עצמו כנגד הלב ולא מועיל מה שיש שישים בכל הקדרה כנגד הלב. ואם אין בחתיכת העוף שישים כנגד הלב נאסרת ושוב צריך שישים בקדרה כנגד העוף עצמו. והעוף עצמו אסור.
בגדר המושג 'דבוק' דעת הש"ך (עב, יז ע"פ השפ"ד) שהוא דווקא כשדבוק בו בתולדה ולא די בזה שמונח צמוד אליו בקדרה או נדבר בו בבישול. ודעת הרש"ל (יש"ש ח, מט) שחומרת דבוק קיימת גם כשנדבק בה במהלך הבישול ונעשית החתיכה הדבוקה לאיסור נבילה וצריך שישים בקדרה כנגדה. וכן נראה דעת הט"ז (יב) שדן משום דבוק בתולעת בדג ובתפוח. אמנם החוו"ד (ביאורים ח) השיג עליו שאינו דבוק בתולדה.
וטעם חומרת דבוק:
- כיון שאז החתיכה ממהרת לבלוע מהאיסור הדבוק בה (ש"ך עב יח. ב"ח שם ב).
- שמא נשארה לבדה ברוטב בסוף העירוי או הוציאוה רותחת חוץ לקדירה וקבלה טעם מהאיסור לבדה ונעשתה נבילה (דרכ"מ א בשם או"ה. ט"ז יב בשם סמ"ק)
הנפק"מ בין הטעמים יהיה באיסורי דרבנן שלטעם שמא נשארה לבדה אין לחשוש בדרבנן כיון שהוא רק מספק. משא"כ לטעם שממהרת לבלוע מהדבוק בה שייך גם בדרבנן כיון שאינו מצד ספק. (משב"ז עב, י).
וכן במציאות של תולעת שנמצאת בפה הדג אבל לא דבוקה בה ולכן אינה ממהרת לבלוע כיון שהרוטב מקיפה מכל הצדדים, אבל אם יצא הדג חוץ לרוטב עדיין יש לחשוש שיקבל טעם מהתולעת לבדו, וכיון שהתולעת היא איסור תורה יש להחמיר בזה משום דבוק145.
אמנם בלב שהיה מונח בעוף שבושל לא שייך שממהרת לבולע וגם לא נחשוש שמא תהיה לבדה חוץ לרוטב כיון שאיסור דם שבשלו הוא עצמו דרבנן (משב"ז יב ע"פ הט"ז)
בסוף דבריו נוטה הט"ז להתיר גם בתולעת בפה, כיון שגם חנ"נ בשאר איסורים הוא מדרבנן. אמנם הפמ"ג כתב שהחתיכה נשארת באיסורה כיון שהספק הוא באיסור של תורה (התולעת) והוסיף שממילא יש לחוש שגם אוסרת בשישים כנגדה בקדרה שאין לחלק.
אך יש שחילקו בין הדג שנאסר לקדרה שמותרת כיון שחנ"נ בשאר איסורים דרבנן (דרכ"ת מז).
חתיכה שנאסרה משאר איסורים ושוב בטלה בשישים בתערובת, מה דין החתיכה עצמה לדעת השו"ע
השו"ע כתב כאן במציאות הזו 'ואז אפילו חתיכה עצמה חוזרת להיות מותרת' ומשמע שסובר בשאר איסורים שגם אפשר לסוחטו מותר. אמנם בסימן קו (סעיף א) כתב השו"ע במציאות דומה שהחתיכה נשארת לעולם באיסורה כיון שאין האיסור נפלט ממנה לגמרי (וכהסבר התוס' לעיל בסעיף ב).
- הש"ך (יא) יישב שאכן גם כאן החתיכה נשארת באיסורה ובדבריו להתיר כוונתו שבניגוד למה שנאמר בסעיף הקודם לגבי בשר בחלב שנהפכים לאיסור עצמי שיש לה דין חתיכה הראויה להתכבד ונשארת באיסורה ולא בטלה ברוב, לחתיכה זו אין דין חתיכה הראויה להתכבד ולכן כשאינו מכירה בטלה בכל אופן חד בתרי ומותרת כיון שדינה כדין היתר הבלוע מאיסור ולא כדין חתיכה האסורה בעצמותה146(כמובא בסימן קאסעיף ב).
- גם הט"ז (י) כתב שדברי השו"ע שהחמיר בסימן ק"ו הם האמת להלכה אלא שבדבריו כאן נמשך אחר דברי הטור שכתב בדעת רבנו אפרים 'לא אמרינן אפשר לסוחטו אסור אלא בבשר בחלב' ומשמע שבשאר איסורים אפשר לסוחטו מותר. וכן כתב הטור בפירוש שגם החתיכה 'חוזרת להיות מותרת'.
- הפלתי (ח) תירץ שכאן מדובר בחֵלב בבשר שהוא מין במינו ורק מדרבנן צריך שישים וכיון שיש בו שישים שמדין תורה הוא היתר, סמך בזה על הסוברים שאפשר לסוחטו מותר. ובסימן קו מדובר באיסור שאינו מינו וצריך שישים מהתורה ולכן לא הקל.
אמנם ברשב"א (תוה"ק ד, א דף ו, ב) כתב בדעת ר' אפרים שלא כטור 'דברים אלו שאמרנו שאין חתיכה שנאסרה מחמת בליעת שאר האיסורין נעשית נבילה ואינה אוסרת אלא לפי חשבון האיסור שבה, מכל מקום אם נפלה לבסוף לקדירה אחרת שיש בה ששים כדי לבטל האיסור הבלוע שבה אין החתיכה בעצמה חוזרת להיתרה לפי שהאיסור שבה אינה נפלט לגמרי ממנה ואינו נבלל בתוך ההיתר שבקדירה' ומוכח שגם לר' אפרים אפשר לסוחטו אסור147.
פרט חמישה מקרים בהם מודה הרמ"א שאין דין חתיכה נעשית נבילה
בשאר איסורין: אם מקצת החתיכה תוך הרוטב, ואין האיסור דבוק בו
- ראה לעיל סעיף ב' (שאלה 3) מחלוקתרש"י ור"י האם במקרה שמקצת החתיכה ברוטב מצטרפת הקדרה לבטל את טיפת החלב. והכריע הרמ"א כאן בבשר וחלב להחמיר כרש"י שאין שאר הקדרה מצטרפת לבטל את הטיפה. ובשאר איסורים להקל כר"י שהקדרה מצטרפת לבטל את האיסור.
אמנם הוסיף הרמ"א 'ומכל מקום יש להחמיר לאסור אותה חתיכה'. וכתב הש"ך (יג) שנראה שהיא סברת עצמו לחשוש לרש"י בזה.
בשאר איסורין: אם נתערב איסור לח בהיתר לח בהפסד גדול
- כתב במרדכי (תרצ"ז) 'בדבר לח רוטב או תרומה בחולין ויין במים דעבודת כוכבים או כגון רוטב ברוטב כגון בנדון זה דאין האיסור ניכר ונבדל ואין כאן חשיבות איסור, מתערב היתר השני עם הראשון ולא שייך כלל למימר חתיכה עצמה נעשית נבילה לעשות הכל איסור ולהצריך ס' עם כל התערובת' וכן כתבו הרשב"א (תורת הבית הארוך ב"ד ש"א ז ע"ג) והר"ן (על הרי"ף מד:) בשם הראב"ד (תמים דעים סי' ז).
וכתב הרמ"א כאן 'ויש לסמוך על זה בשאר איסורים, לצורך הפסד גדול, אבל לא בבשר וחלב'. כיון שטעם האיסור בב"ח הוא מהדין ולא מחומרא וכן כמובא בגמ' שחלב שנבלע בבשר ושוב נפלט ממנו דינו כנבלה לאסור בכולו ולא רק בטעם הבשר שבלע למרות שהוא לח בלח (ש"ך טו).
והש"ך (יד) הסביר שבהיתר יבש שבלע איסור אומרים חנ"נ כי ההיתר שנאסר ניכר ומובדל משאר ההיתרים משא"כ בנוזלים. והוסיף שקולא זו היא בכל מקום שאיסור לח אסר היתר לח ואפילו אם ההיתר השני שנתערבו בו הוא יבש.
ובט"ז (טו) הביא מדברי הרש"ל שהקל בזה גם שלא במקום הפסד ולא כרמ"א.
וכשתערובת הלח היתה דרך בישול כתב הרש"ל שיש להחמיר גם בלח שאם נפל הרוטב לתערובת אחרת יש לשער בכולו. ומקורו בדברי הר"ן שכתב ''וכיון דלא החמירו אלא משום לתא דבשר בחלב אין אומרים חתיכה עצמה נעשית נבלה אלא בדברים המתבשלים דומיא דבשר בחלב דדרך בישול אסרה תורה. אי נמי צונן לתוך חם שאף הוא דרך בישול' והרש"ל סמך עליו להחמיר בבישול. אמנם נראה שהרמ"א לא מחלק בזה ומתיר בכל לח.
שורש מחלוקת רש"ל ורמ"א והנפק"מ: הסביר במשב"ז (טו) שיש שתי סברות להחמיר בדין חנ"נ בשאר איסורים (ושניהם מגזירה על בשר בחלב).
- הראשונה המובאת במרדכי וביש"ש היא שלא מסתבר לאסור את החתיכה ולהתיר את הקדרה כיון שנראה כתרתי דסתרי, ולפי זה בלח שמעורב יפה ואין נכרת החתיכה הראשונה אין לגזור בזה.
- והסברא השניה שמובאת בר"ן היא שגוזרים מצד צורת האיסור כלומר שהוא דרך בישול וממילא גם בלח יש לאסור אם הוא חם. הרמ"א לא הביא את סברת הר"ן וממילא נפק"מ שיתיר בכל לח ואפילו חם ולא כרש"ל שאסר. ומצד שני יחמיר בכל חתיכה אפילו בכבוש, והר"ן והרש"ל יקלו בכבוש כיון שאינו אסור מהתורה בבשר בחלב שאינו דרך בישול.
ולמעשה כתב הפמ"ג (משב"ז טז 'ואם לח') שאם אין צורך גדול אין להקל כרמ"א ויש לנהוג גם בלח שנעשה נבילה כשהוא דרך בישול. ובפת"ש (ב) הביא בשם הנוב"י לסמוך על הרמ"א בכעין זה.
בשאר איסורין: חתיכה שנאסרה במליחה בהפסד גדול
- כתב הרמ"א בתורת חטאת (לח, ב. הובא בש"ך טז) לגבי הפסד גדול או עני:'ואף על גב דאנו מחמירין וקיימא לן בכל איסורים חתיכה נעשה נבילה מכל מקום לא החמירו רק בבישול אבל במליחה דרוב הפוסקים סבירא להו דאינה אוסרת רק כדי קליפה רק שאנו מחמירין לשער בששים מכל מקום לא נחמיר כל כך לומר גם כן חתיכה נעשה נבילה'
- והסביר הבאר שבע שקולא זו היא רק בחתיכה כחושה שדעת הרמ"א להחמיר לאסור אותה בכולה. אמנם הש"ך כתב שדין זה הוא גם לדעת השו"ע בחתיכה שמנה שנאסרת מהדין במליחה בכולה אך עדיין לא צריך לשער כנגד כולה בתערובת שניה. והסביר בפמ"ג (שפ"ד טז) שחומרת הרמ"א בכחוש ממילא אינה במקום הפסד מרובה כמובר בדבריו (קה, ט) ולכן מוכרח שהנידון כאן לחדש בשמן שנאסר כולו אך לא נעשה נבילה בשאר איסורין.
אפילו בב"ח: אם נתערב יבש ביבש
- כתב הרמ"א 'אם נתערב יבש ביבש, לא אמרינן בשום איסור חתיכה נעשית נבילה' וכוונתו אפילו בבשר וחלב (ש"ך טז. ולא כר"ן גר"א כד) כלומר ביבש 'כל שניתוסף אחר כך היתר הוי כנתערב כן לכתחלה' (ש"ך)
שתי חתיכות ורוטב: וכתב הפמ"ג (משב"ז טז) שדין זה יכול להיות גם בבישול, כגון שהיה כזית נבלה עם כזית כשרה ושישים כזיתות רוטב, שהרוטב מותר והכזית כשרה לא נאסרה ולכן לא צריך ברוטב מאה ועשרים. ואם יוסיף עוד כזית כשירה יהיו גם הכשרות מותרות שהאיסור בטל חד בתרי.
בשאר איסורים: כלי מתכת חדש הנאסר מבליעת איסור
- כתב היראים (מח. הובא במרדכי תרע"ט. ובדרכ"מ ד) 'דבר איסור שנתערב בהיתר ואפשר להפריד זה מזה לא אמרינן ביה חתיכה נעשית נבילה והדם אפשר להפרידו ע"י מלח וצלי... ומהאי טעמא נמי בכלי עץ ומתכות שאפשר להפריד האסור בהן ע"י גיעול או ליבון כל הבשר אם כל האיסור במקום אחד על הכלי לא אמרינן כל הכלי נעשה נבילה להרבות כו' בכל הכלי אם נתבשל באותו כלי היתר ומשערינן לפי שיעור איסור שנפל במקום שברור לנו כמה נפל מן האיסור'.148
- וכן כתב הרמ"א 'כלי הנאסר מבליעת איסור, לא אמרינן ביה חתיכה נעשית נבלה, ולא בעינן ס' רק נגד האיסור שבלע'. והסביר הגר"א (כה) שהנידון הוא בכלי חדש שאין אומרים שגופו נעשה נבלה מהאיסור. והרמ"א (צח, ה) כתב לחוש לחומרא שכלי חרס חדש נעשה נבילה מבליעת איסור.
- חנ"נ בבלוע: כלי בן יומו שכבר בלוע מחלב ובלע כזית בשר תוך מעל"ע נחלקו הראשונים אם נעשה החלב הבלוע שבתוכו לנבילה149 והובאו דבריהם בב"י ובשו"ע סימן צח (סעיף ה) והכריעו השו"ע והרמ"א בסתם להחמיר.
מאכל שנאסר מחמץ במשהו בפסח ושוב נפל לתערובת אחרת שיש בה שישים כנגדו. מה דין התערובת השניה ומה יהיה הדין בערב פסח. ומה יהיה הדין בכלים בכעין זה.
בגמ' (ק, א) 'אמר רב: כיון שנתן טעם בחתיכה - חתיכה עצמה נעשית נבלה, ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה'
וכתב התוס' ('בשקדם') שלמרות שלשיטת רב מין במינו אוסר במשהו, אין המשהו מספיק שהחתיכה תעשה נבילה לאסור אחרות שוב במשהו, אלא צריך שתאסר תחילה בנתינת טעם.
ומדוע לא יצא המשהו הבלוע ויאסור לבדו במשהו?
- הרשב"א הסביר (בחידושים שם) 'שאם אין שם כדי נתינת טעם אין בו כח לצאת מן החתיכה ולהתפשט דמה שאינו אלא משהו לבד ואין בו שיעור כלל היאך יצא ויתפשט'150
- הר"ן (לב, א 'כיון שנתן') הסביר'משום דהוי פליטתה איסור והיתר מעורבים זה בזה וכה"ג לא אמרינן מין במינו לא בטיל אפילו לרבי יהודה'
כלומר לרשב"א אין כח למשהו לצאת כלל ולר"ן הוא יוצא אך אין את היסוד של מין במינו להחמיר במשהו כי היתר מעורב בה.
ומכאן למד הט"ז(טז) יסוד ש'תרי משהו לא אמרינן' ולעולם כל איסור שנאסר במשהו אינו יכול שוב לאסור אחרים על ידי פליטתו במשהו. ודין זה נאמר בגמ' באיסור תורה וק"ו שהוא יהיה באיסור דרבנן כאיסור משהו של חמץ בפסח שאם נאסר במשהו ושוב נפל הנאסר לקדרה אחרת שוב לא תאסור פליטתו במשהו.151
אמנם כל זה כשהאיסור סולק כדברי הגמ' ודנים רק בטעם הנפלט אבל:
- בתערובת חמץ לח שנתערב והחמץ נמצא בתערובת ימשיך לאסור במשהו.
- וכן ביבש שנאסר במשהו ואינו מכירו להוציאו נשאר באיסורו. ויש להחמיר גם שאינה בטילה ביבש. (השו"ע תמ"ז ט הביא דעות בביטול חמץ יבש)
אמנם הב"ח (ט) והדרישה (ז) כתבו היתר זה רק לגבי תערובת חמץ לאחר הפסח, ומשמע שבפסח עצמו סוברים שהנאסר ממשיך לאסור במשהו.
והש"ך בנקה"כ דחה דברי הט"ז שיש לחלק בין הנידון בגמ' לנידון של חמץ בפסח כיון שבגמ' (בדעת רב) רק במינו אוסר במשהו ולכן צריך נתינת טעם בחתיכה על מנת שתעשה מינה של שאר חתיכות מה שאין כן בחמץ בפסח שגם באינו מינו אוסר במשהו וממילא ימשיך לאסור גם כשלא נתן טעם. או בדרך אחרת: חתיכה אוסרת במינה במשהו כשכל מהותה הוא איסור אבל כשבעצמותה היא היתר וכח אחר מעורב בה לאיסור אינה אוסרת, כיון שאינה נחשבת איסור במינו152, משא"כ בחמץ בפסח שאין מחלקים בו בין מינו לאינו מינו ובשניהם אוסר בכלשהו153.
ובפרי מגדים(משב"ז ט"ז) הסביר את מחלוקת ש"ך וט"ז ביסוד האם חתיכה שנאסרה במשהו מועיל רוטב להוציא המשהו הזה החוצה. לדעת הט"ז אין מועיל הרוטב להוציא כשנאסר במשהו154(כדברי הרשב"א לעיל) למעט בלח שהכל תערובת אחת155. ולדעת הש"ך מועיל הרוטב להוציא הטעם גם ביבש (כדברי הר"ן) 156.
בערב פסח אחר חצות: מודה הש"ך שיש להתיר בכעין זה כיון ששם לא שייך איסור 'כלשהו' מצד חמץ אלא רק מצד דבר שיש לו מתירין157 וזה שייך רק במין במינו (כמובא בשו"ע קב, א) וממילא כשבלע חמץ במשהו לא יהיה לו דין דבר שיש לו מתירים כיון שאינו ממין הנאסרים. ולכן אם מדובר בערב פסח אחר חצות שעדיין לא אוסרים במשהו יוכל להתבטל בשישים.
ולענין סילוק החתיכה שנאסרה כתב הש"ך שאין בזה הכרח שהרי בדברי הגמ' נדרש רק לסלק את האיסור המקורי ולא את החתיכה שנאסרה. אמנם בלח בלח שהאיסור עצמו בתערובת דבריו מכוונים.
והפמ"ג הסביר שכוונת הט"ז במה שכתב לגבי החתיכה סילוק התכוין רק שאם ניכרת צריך להוציאה ומודה שאם אינה נכרת אינה אוסרת כדברי הש"ך.
תערובת יבשה: על דברי הט"ז שיבש הבלוע ממשהו חמץ לא יתבטל כתב הש"ך שיש לחלק בין האמור בשו"ע בסימן תמ"ז ששם מדובר בעצמות החמץ שהוא מינו של שאר התערובת וממילא אינו בטל מדין דבר שיש לו מתירים. לבין המציאות שלנו שאין לנו עצמות החמץ ורק בלוע במשהו שאינו נחשב מינו ובטל ברוב. וכפי שחילק בלבוש בדין.
והפמ"ג כתב גם בדעת הט"ז שכשנפל בפסח בתערובת יבשה אינו אוסר אחרות כשאינו ניכר, וזה למרות שקימ"ל (שו"ע תמ"ז ט) שתערובת יבש בפסח אינו בטל. זהו דווקא בעצמות החמץ ולא כשנאסר במשהו.
כלי שהגיסו בקדרת חמץ: האליה רבה כתב שהגם שבחתיכה שנאסרה במשהו אין לה כח לאסור שוב במשהו, בכלי שהגיסו אתו תבשיל חמץ ונאסר במשהו יש להחמיר שאוסר קדרה שניה במשהו158. אמנם לשיטת הט"ז גם בכלים אין החמץ שבלוע בו יכול לצאת מהכלי לאסור שוב במשהו בקדרה אחרת.
- ↩
בדעת רבב"ח פשוט שאין חנ"נ בשאר איסורים, אמנם מבררים בדעת רב כיון שבד"כ הלכה כמותו באיסורים.
- ↩
והסביר הרשב"א שבליעת משהו אין בה כח לצאת, ראה להלן בסעיף בדין משהו.
- ↩
בכנה"ג (הגהות ב"י לח) הביא בשם מהרי"ק שהוא מהתורה וכן בפלתי אות ט בדעת ר"ת. אמנם בפמ"ג (משב"ז יב) סיכם לענין דינא שהוא דרבנן.
- ↩
בבית מאיר כתב שתולעת זו דרך בני אדם לאכלה אבל בתולעת שאדם מואס בה אין להחמיר בזה כמובא בשו"ע קד, ג 'דברים שנפשו של אדם קצה בהם, כנמלים וזבובים ויתושים' בטלים ברוב.
- ↩
ורבים התקשו בכוונת הש"ך כיון שחפשו אוקימתא לחלק בין הסעיפים ראה שפ"ד, אמנם יש ליישב שתשובת הש"ך היא שהסעיפים זהים רק שכאן המשיך השו"ע לדון בביטול החתיכה האסורה בשאר חתיכות מה שלא עשה בסימן קו.
- ↩
והעיר עליו הפמ"ג (משב"ז יא) שמשמע שגם לא יעזור טעימת קפילה כיון שאפילו אין בה נותן טעם אין היא חוזרת להיתרה ולא כמו שמשמע בתוה"ב הארוך ונקטינן כקצר שהוא באחרונה וחזר בו מהארוך.
- ↩
כלומר כיון שטעם אפשר לסוחטו אסור הוא מצד שלא ניתן להוציא את הבלוע בתוכו במציאות, לכן במקום שגלתה לנו התורה שניתן להוציא את הבלוע אפשר לסוחטו מותר ודוגמאות לכך הם מליחה והגעלה. וגם לר"ן שסובר שהטעם הוא שנעשתה החתיכה כגופה של איסור פה גלתה התורה שלא נעשתה.
- ↩
שלרשב"א הבלוע נעשה נבילה ולרמב"ן אין הבלוע נעשה נבילה
- ↩
ואמנם הרשב"א כתב יסוד זה בשיטת ר' אפרים אבל אפשר שגם לר"ת הוא קיים. ורק נחלקו האם כשאומרים שנעשה נבילה יש לחלק בין נותן טעם לאינו נותן טעם בשיטת רב.
- ↩
ופשט דבריו הוא שצריך שישים כנגדו ולפמ"ג להלן הסביר שגם שישים לא צריך כיון שאינו יוצא.
- ↩
בהסבר סברא זו כתב הפמ"ג שיש להדחק ולומר שרק כשיוצא לו טעם של איסור הוא ממין החתיכות אבל כשיוצא לו טעם גם של היתר כגון שנאסר במשהו אינו מינם. ע"כ. וראה לשון הר"ן לעיל ונראה כוונתו שאין חומרות מין במינו אלא כשיוצא רק טעם איסור ודין זה הוא לרב בכל מין במינו ולדידן בדבר שיש לו מתירין שהוא דווקא במינו.
- ↩
וכן דעת המג"א (או"ח סימן תסז ס"ק יג) וחק יעקב (שם ס"ק כז וסימן תמז ס"ק ה) ועוד. והמשנ"ב (שעה"צ תס"ז, סז) כתב להקל בהפסד מרובה ומניעת שמחת יו"ט.
- ↩
אך קצת קשה שהט"ז כתב שאינה אוסרת דווקא כשיש שישים כנגדה ומשמע שהטעם יוצא.
- ↩
והש"ך כתב לחלק בלח בין מינו לאינו מינו ונראה שהמשיך דבריו לגבי דבר שיש לו מתירין שבמינו יאסור בכלשהו ובאינו מינו צריך שישים כנגד המשהו.
- ↩
וכעין זה נחלקו גם כשנאסר בנתינת טעם שלדעת הש"ך יוצא גם ללא רוטב ולדעת הט"ז רק בעזרת רוטב. ראה סעיף ב.
- ↩
דין דבר שיש לו מתירין בחמץ נמצא במחלוקת ראשונים שכיון שבכל אופן אסור מדרבנן לאחר הפסח או כיון שבכל אופן יחזור לאיסורו מהתורה בשנה הבאה יש סוברים שלא שייך בו חומרא זו. והובאו הדעות ברמ"א (קב, ד) ללא הכרעה אך בתורת חטאת (עד, ט) פסק לקולא וכ"כ בערוה"ש (קב, כו), מג"א, פר"ח, פמ"ג ורוב האחרונים. ונראה דעת הש"ך כאן להחמיר בזה וכ"כ הרש"ל והט"ז שם.
- ↩
ראה בסימן קה (סעיף ז) שהחמירו בכלי רותח שבלוע מאיסור שאוסר אפילו ביבש כדי קליפה משא"כ חתיכה הבלועה מאיסור שאינה אוסרת כלל ביבש ובטעם החילוק כתב הט"ז כיון שאין לכלי מה לפלוט מעצמו פולט גם ביבש משא"כ בחתיכה.