התחברות
סיכום הלכות בשר בחלב מדברי הגמרא ועד לפוסקים בדרך של שאלות ותשובות
סעיף א: קדירה בת יומא ואינה בת יומה ואופני הבליעה
הרב ירון אליה
סעיף א: קדירה בת יומא ואינה בת יומה ואופני הבליעה
מהו גדר קדרה בת יומה לענין בשר בחלב
בגמ' עבודה זרה (עה, ב) נחלקו בדיו נותן טעם לפגם ודנה הגמ' בדעת המתירים שכן הלכה (ב"י) 'ולמאן דאמר נותן טעם לפגם - מותר, גיעולי עובדי כוכבים דאסר רחמנא היכי משכחת לה? אמר רב חייא בריה דרב הונא: לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא, דלאו נותן טעם לפגם הוא. מכאן ואילך לישתרי (להשתמש בה לכתחילה)! גזירה קדירה שאינה בת יומא משום קדירה בת יומא'
כלומר שמדין תורה נאמרו חיובי הגעלה לכלי מִדין דווקא כאשר הכלים בני יומם190 אבל כשאינן בני יומם אסרו חכמים את השימוש בהם משום קדרות בני יומם.
נחלקו הראשונים בהבנת הגדר 'בת יומא' שלאחריה דינה כפגום.
- רש"י(בת יומא), ר"ת(תוס' שם) כתבו 'בישל בה אתמול כבר הפיג בה טעמו בלינת לילה' וסברתם ששהיית לילה נקראת 'עיבור צורה' לקרבן כמובא בפסחים (פב, א) 'נטמאו הבעלים או שמתו - תעובר צורתו וישרף בששה עשר' ושם בראשונים שעיבור צורה הוא המתנת לילה191. וממילא 'הדברים ק"ו אם אוכל שהוא בעין מעבר צורתו בלילה כ"ש איסור הנבלע בקדירה' (תוס' שם). ובשיטה זו הסתפק ר"ת מתי הפגם נעשה, בכל הלילה או דווקא בסופו קודם עלות השחר (תוס') או בתחילותו עם חשיכה, ומספק יש להחמיר ולהתיר רק עם שהה כל הלילה ללא בישול (רא"ש ע"ז ה, לוI).
- ספר התרומה(תוס' שם) כתב שיש לחקור שלא השתמשו בקדרה תוך מעת לעת. והוסיף להחמיר בכלי הבלוע באיסור שאפילו שיבשל בו מים יתחיל מחדש את זמן חישוב המעת לעת192.
השו"ע פסק כספר התרומה 'ואם בישל בה בתוך מעת לעת, אסור בנותן טעם'.
מה דין קדרת בשר בת יומא שבישל בה חלב, וכיצד משערים. והאם יתכן שיהיה בקיבולת כלי שישים כנגד הבלוע בדפנותיו.
בקדרת בשר בת יומא בלוע בשר מושבח שנאסר כשמבשלים בה חלב.
כמות הבלועה בקדרה: לגבי כמות הבשר שבלועה בקדרה נחלקו הראשונים וראה להלן בשו"ע סימן צח (סעיף ד)
- רשב"א, רמב"ן, ר"ןמתייחסים לקדרה כאילו כל גופה בלוע מבשר ולכן צריך לשער כנגד כולה
- לראב"ד בכלי שמועיל בו הגעלה די לשער באומד יפה כמה נבלע בה והחומרא לשער כנגד כולה היא רק בחרס.
שיעור במידה או בטעם: לגבי דרך השיעור בשישים נחלקו הראשונים וראה בסימן צח (סעיף א)
- לרמב"ם עיקר דרך השיעור הוא בטעימת נכרי ואפילו אין שישים וכן פסק השו"ע.
- לרמב"ן ולרשב"א בנתערב גוף הדבר טעימה מועילה רק אם יש שישים.
- לרמ"א אין לסמוך על נכרי ולכן תמיד משערים בשישים בנפח. (אבל לישראל יש. ש"ך קה, ה. וראה חוו"ד שם)
והסביר הב"ישגם לשיטת הרמב"ן והרשב"א שלא מועיל טעימה כשאין שישים זה כשנתערב עצמות האיסור אבל כאן שאין עצמות הבשר אלא טעם הבלוע בקדרה ורק מחמירים לשער כנגד כולה מודה הרמב"ן שמועילה טעימה להתיר. והקשה בכך על הטור שכתב 'אסור' מצד הבלוע ולא חילק ומשמע שאין היתר בטעימה.
וכן כתב השו"ע להלכה 'קדירה שבשל בה בשר, לא יבשל בה חלב. ואם בישל בה בתוך מעת לעת, אסור בנותן טעם'. כלומר בטעימת קפילא (ש"ך א).
והרמ"א כתב 'וצריך לשער כנגד כל הקדרה' כשיטתו שאין נאמנות לנכרי בטעימה. ובדין זה אין הבדל בין כלי מתכת לחרס כמובא להלן סימן צח (סעיף ד ולא כראב"ד. ש"ך ב)
והגם שבד"כ אין בקיבולת הכלי שישים כנגד דפנותיו, יש פעמים שיועיל שישים(ב"י, ש"ך א):
- אם ידוע כמה היא בלעה כגון שבושל בה מעט בשר תוך מעת לעת, משערים כנגדו. (כמובא להלן צד, ו)
- אם דפנות הקדרה דקות ורוחבה גדול אפשר שיש בקיבולת שישים כנגד נפח דפנותיה.
קדרת איסור שאינה בת יומא שבשלו בה, מה דין הקדרה ומה דין התבשיל ומדוע.
בגמ' שם הובא הטעם לאיסור שימוש בקדרה הבלועה מאיסור שאינה בת יומא כגזירה שמא ישתמשו בקדרת איסור בת יומא. כתב התוס' 'הלכך דבר המבושל בכלי שאינו בן יומא מותר'. ונמצא שבאותה מציאות הכלי נאסר והתבשיל מותר.
בהסבר החילוק בין דין הקדרה לדין התבשיל כתבו הראשונים:
- תוס' (ע"ז עו, א 'מכאן'): 'לפי שהקדרה היה בה איסור גמור תחלה אבל המאכל לא נבלע בו איסור מעולם' ונראה כוונתו שבזמן הבליעה הקדרה בלעה איסור מושבח ואילו התבשיל בלע איסור שהיה כבר פגום193. ונראה כוונתו שכיון שהיה עליה שם איסור ממילא אין מספיקה פגימה קצת להתירה אלא צריכה שלא תהיה ראויה לגר כנבילה. משא"כ בבלוע בתבשיל היתר שאם פוגם בו קצת לא אוסרו כמובא בסימן קג (סעיף א)
- הרא"ש(שם) הוסיף 'בתבשיל ליכא למיגזר דילמא אכיל בנתבשלה בבת יומא, דהא לא שכיח לבשל בבת יומא הואיל ואסור לכתחילה (לבשל) אפילו כשאין בת יומא'
כתב הפמ"ג (שפ"ד ב) שלגבי בשר בחלב תהיה חומרא בטעם הרא"ש מטעמו של התוס' שאם בשלו חלב בכלי בשר שאינו בן יומו לתוס' יהיה מותר להשתמש בו לאחר מעל"ע איזה שירצה כיון שגם כאן הכלי לא בלע איסור. אבל לרא"ש שחושש שישתמש בבת יומא אסור כיון שהיא קרובה לגזירה עצמה שאם תשתמש באינו יומו תבוא להשתמש בבן יומו.194
וכן פסק כאן השו"ע כרא"ש 'אם שהה מעת לעת קודם שבישל בה, הוה ליה נותן טעם לפגם, ומותר התבשיל אבל הקדירה אסור לבשל בה לא בשר ולא חלב'.
קדירת בשר שאינה בת יומה שבשלו בה חלב, האם יש בישול שמותר לעשות בה ומדוע
לגבי שימוש בפרווה בקדרה זו כתב הריב"ש (תשובה קכו) שכשאינה בת יומא הגם שאסורה בבשר ובחלב מותר לבשל בה ירק. והסביר 'לפי שכיון שהקדרה שבשלו בה הבשר היה החלב הבלוע בקדרה פגום שלא היתה בת יומא לא נעשת הקדרה בלוע מאסור בשר בחלב אלא שהיא בלוע מחלב לבד ולזה אסור לבשל בה בשר לכתחלה, וכן מבשר לבד ולזה אסור לבשל בה חלב לכתחלה. אבל דברים שאינן לא בשר ולא חלב מותר לבשל בה אפי' לכתחלה' ונראה שעומק דבריו שקדרה זו בלועה מבשר ומחלב נפרדים שאין בהם כח להתחבר ולאסור זה את זה כיון שאחד מהם לא היה בן יומו, ולכן אין לבשל בה בשר או חלב לכתחילה אבל ירק מותר לכתחילה כיון שאין איסור במפגש של הירק עם חלב או בשר אפילו מושבחים.
וכן פסק השו"ע 'אבל אם שהה מעת לעת קודם שבישל בה, הוה ליה נותן טעם לפגם, ומותר התבשיל אבל הקדירה אסור לבשל בה לא בשר ולא חלב' והעיר הש"ך (ג. כריב"ש) מכאן שירקות ודגים וכה"ג מותר לבשל בה אפילו לכתחילה
וגם הרמ"א מודה לזה מהדין כדבריו כאן 'אבל שאר דברים מותר' אלא שהמנהג להחמיר בזה כמובא בדבריו בסימן צד (סעיף ה).
האם כלי בשרי בן יומו שבשלו בו מים או ירק הוכשר לשימוש בחלב ומה הדין בכלי איסור בן יומו
הגמ'(ע"ז עו, א) הקשתה כיצד מועילה בקדשים הגעלה לשיפודים שבלעו באש וענה רבא שכל יום ויום נעשה גיעול לחבירו ואמנם תשובה זו נדחית כיון שיש קרבנות שנאכלים ללילה אחד (חטאת) וממילא השימוש בהם למחרת נעשה כבר לאחר שנעשו איסור. ובכל אופן למד מכאן הרשב"א (תוהב"א בית ד לח, א) יסוד שיש כח בשימוש של היתר להפליט את הבלוע בקדרה ויסוד זה לא נדחה על ידי הגמ'. ובלבד שהשימוש השני נעשה קודם שיש על הבלוע שם איסור.
מכאן הסיק הרשב"א שכלי שבשל בו בשר ואחר כך בשל בו ירקות או דגים וכיוצא בהן וכגון שפוד שצלה בו בשר ואחר כך צלה בו דגים וכיוצא בזה שמותר לבשל או לצלות בו לאחר מכן גבינה, כיון שבישול הדגים והירקות נעשה גיעול לבשר. והטעם הוא שהבישול הגם שאינו מפליט הכל הוא מקליש את הטעם הבלוע כך שאין כבר בכוחו לעשות איסור בשר בחלב.195
אמנם אם בלוע בכלי איסור לא יועיל שימוש רגיל להכשיר את הכלי כיון שיש כבר איסור לפנינו ונשאר באיסורו אפילו כשהוא קלוש.
חילוק בסוגי הכלים: והעיר הב"י שדברי הרשב"א הם דווקא בכלי מתכת אבל לא בכלי חרס שבליעתם מרובה ולכן לא הקשה עליו הטור כפי שהקשה על העיטור שהביא סברא דומה
חילוק בין ירק לחלב: ועוד העיר שמשמע מדברי רי"ו שדברי הרשב"א דווקא בירק ולא בבישל בה חלב ואפילו יהיה בבשר שישים כנגד הבלוע כיון ש- א. לא מסתבר שהחלב יהיה גורם היתר לקדרת הבשר (ר"ל שאם יתערב בו יאסור קודם שיקלישו). ב.רק למים יש כח להחליש כח הבלוע196. וכתב בדרכ"מ (ד) שהחילוק בן חלב לירקות הוא העיקרי בין הרשב"א לעיטור.
אמנם כתב הב"י לדחות דעת הרשב"א:
- מדברי התוס' (קיא, ב 'הלכתא') והרא"ש (כט) שהסבירו סברת כל יום נעשה גיעול לחבירו בכך שהעמידו במקדש על דין תורה ולכן בטל ברובמשמע שאינם סוברים שאין בו בנתינת טעם לאסור, נמצא שלא שייכת קולא זו בחולין רק בקדשין.
- מדברי ספר התרומה (להלן בטור סימן צד) שמחדש שכלי בשר שבשלו בו מים תוך מעל"ע לא מתחדשת מניית המעל"ע שלא כמו בכלי הבלוע מאיסור. ואם היה סובר כרשב"א היה מחדש שמותר לבשל בה חלב מיד לאחר בישול המים ובטלה מניית המעל"ע לבשר. (ולראה להלן ישוב הט"ז והש"ך לזה)
להלכה:
- בשו"ע לא הביא דעת הרשב"א. וכן כתב הרש"ל שאין הלכה כרשב"א וכ"כ הפמ"ג (משב"ז ב) 'קיי"ל דלא כרשב"א'.
- האחרונים ישבו את קושיית הב"י מדברי סה"ת בטור (סימן צד).
- הט"ז (ב) תירץ שקולת הרשב"א דווקא במקום שהקפיד בבישול של הירק בשיעור הזמן197 שבושל הבשר והוא כדין כל יום נעשה גיעול לחבירו.
- ובנקה"כ תירץ שסתם קדרה היא של חרס ולכן לא שייכים שם דברי הרשב"א שנאמרו דווקא בכלים הניתנים להכשר.
- בחוו"ד (ביאורים ב) תירץ שבסימן צד מדובר שלא היה שישים ולכן לא שייך הקלשה.
- אמנם בנקה"כ כתב שדינו של הרשב"א אמת וברור. וגם אינם סותרים את דברי התוס' והרא"ש כיון שהם הקשו כיצד מותר לבשל למחרת הרי כשיעשה הבלוע נותר יאסור את האכילה של הקרבן החדש ונמצא שהוא ממעט באכילתו של אותו קרבן. ועל שאלה זו תירצו שהבלוע בטל ברוב כדין תורה, כלומר שלא ממעט מאכילתו ומותר באכילה. אמנם גם לשיטה זו כיצד יש היתר לבשל ביום השלישי הרי אז הבלוע כבר איסור נותר198? אלא ברור שסוברים שכיון שבזמן שהוא עדיין היתר ביום השני הוא נקלש בבישול, כבר אינו אוסר.199
- החוו"ד (ביאורים ב) סובר שדינו של הרשב"א אמת אפילו כשבשלו חלב ויש בכוחו להקליש כח הבשר ומוכח מדברי רש"י בדין 'היתרא בלע' שכל שלא ניכר האיסור בעין מועיל הגעלה במקום ליבון והוא הדין כאן כיון שלא ניכר הבשר שהוא בלוע יועיל החלב להקליש הבשר. וכל מחלוקתו של הרשב"א עם בעל העיטור הוא בכלי חרס.
קדרה של בשר בת יומה שבישל בה חלב, איזה שימוש מותר לעשות בה כעת?
הדבר ברור שאם אין שישים בתבשיל כנגד הקדרה הקדרה אסורה לכל שימוש.
אמנם אם יש שישים כנגד הקדרה, כגון שידוע כמה בשר בלעה. נחלקו הראשונים:
- העיטור(ב, א, יד:) כתב שלאחר שבישל בה חלב ויש בה שישים יכול לבשל בה איזה מין שירצה ואפילו בכלי חרס שהיה מקום לומר שאינו יוצא מידי דופיו לעולם 200
- ר' פרץ(הגהות סמ"ק ריג א) רי"ו(טו, קלח טור ב), אין לבשל בקדרה זו לא בשר ולא חלב ואפילו אם הקדרה לא היתה בת יומה.
- איכא מ"ד בעיטור מבשל בה ממין שבישל בה עכשיו, כלומר שהוכשרה לחלב. וכתב הב"י ששיטה זו מקלה יותר מהרשב"א לעיל כיון שמתירה אפילו בכלי חרס ולא כרשב"א.
הטור תמה על קולת העיטור שהרי כלי חרס אינו יוצא מידי דופיו לעולם ואפילו יעשה לו הגעלה ממש, כיצד יוכשר על ידי בישול?
- מהר"י בן חביב הסביר שבישול החלב הפליט את הטעם הבלוע בכלי. והעיר שיש להקפיד לשפוך את החלב קודם שתנוח הרתיחה שאז כיון שהקדרה פולטת אינה בולעת מהחלב201. ובכל אופן אין בתשובת מהר"י בן חביב תשובה לקושיית הטור שאפילו הגעלה לא מועילה.
- הט"ז(א) הסביר את דעת העיטור שכיון שדברי התורה לגבי חומרת כלי חרס נאמרו לגבי קדשים202, משמע שלענין חולין מדין תורה ניתן להכשיר אותו ורק חכמים אסרו השימוש בו. ומוכח מדין כלי שאינו בן יומו, שלא גזרו במקום הפסד ולכן מתירים את התבשיל. ממילא גם כלי חרס תועיל לו הגעלה בדיעבד לענין שלא נאסור את השימוש בו לאחר מעת לעת203. אמנם אם בלוע איסור בכלי חרס אין להתיר שימוש בו בכעין זה גם לשיטת בעל העיטור כיון שהיא גופא גזירת חז"ל לאסור הכשר בכלי חרס. וכתב עליו הפמ"ג שלהלכה קימ"ל שגם בחולין כלי חרס אינו יוצר מידי דופיו מהתורה ולא מדרבנן.
- בערוך השולחן(י) הסביר 'דהעיטור סובר כיון דהתירא בלע מותר לבשל בה לאחר מעת לעת דהוה נותן טעם לפגם דבהתירא בלע לא גזרו חכמים לאסור הקדרה לאחר מעת לעת כמו שגזרו באיסורא'. וכ"כ בפמ"ג (משב"ז א) וכתב שכן דעת הרא"ה בחידושיו בפסחים (ל, א) שמותר לבשל בשר בכלי חלבי שאינו בן יומו.
- ובשו"ת חת"ס(יו"ד פד) כתב שיש בעיטור טעות סופר וכוונת העיטור להתיר בה שימוש בחלב בלבד, ומוכח מאריכות דבריו להסביר שיטה זו. ומחדש שבמעט בשר שנשאר בלוע אין איסור של ביטול לכתחילה כיון שכבר התבטל בשישים אין במשהו הנותר כח לאסור.
ונראה בס"ד לחזק שיטת החת"ס שדעת בעל העיטור להתיר מהסוג האחרון שהתבשל בה, ואפילו מבלי שיש בדבריו טעות סופר. ראשית יובהר שקשה להסביר בכוונת בעל העיטור שמותר גם בבשר וגם בחלב כיון שבסוף דבריו מביא מקרה אחר שבישל בו ירק ועליו כותב שהבשר והחלב שוין בו, ופשוט שלא היה כותב את זה אם היה חושב שהוא הדין בבישל בה חלב.
וזה לשונו בסוף דבריו:
והלכתא מבשל בה בשר ומבשל בה חלב לכתחלה.
ואם לא בשל מתחלה בשר אלא תבשיל אחר ובישל בה חלב עכשיו שניהם שוין ומבשל בה איזה שירצה
וכדי להבין דברי העיטור יש לשים לב שהעיטור פתח בסיפור של קדרת חלב בת יומה שבישל בה בשר וכדי להוכיח את שיטת הסוברים שמבשל בה כבישול אחרון הביא ראיה מהגמ', רק שראיית הגמ' היתה במקרה הפוך של קדרת בשר שבישל בה חלב.
ולכן מה שכתב בסיום דבריו הוא: שבמקרה הראשון מותר לבשל בה שוב בשר. ובמקרה השני של הגמ' מותר לבשל בה שוב חלב. ואין כוונתו שבאותו מקרה מותר בשר וגם חלב.
ואח"כ כתב לגבי בישל בה ירק ששניהם שוים. והוא כשיטת הרשב"א, רק שלעיטור ודאי שהוא גם בחרס.
וכך מתפרשת לפי זה לשונו של העיטור (עם הסבר בסוגריים):
ואם בשל בשר בקדירה של חלב ב"י ויש בו ס' מותר המאכל. והקדירה עצמה:
- אית מ"ד מבשל ב"י ממין שבישל עכשיו (שנקלש טעם החלב הראשון). כיון שהבישול (כלומר התבשיל) מותר (מוכח ש-) טעם הראשון בטל (ממילא) והקדירה מותרת נמי.
- ואית מ"ד כיון דקי"ל כ"ח אין יוצא מידי דפיו לעולם. טעם הראשון אינו יוצא לעולם ואין יכול לבשל בו לכתחלה ממין שבישל בה עכשיו. וממין הראשון א"י לבשלו שהרי האחרון אינו בטל ואין לו תקנה אלא שבירה.
ומסתברא מדגרסי' (כאן העיטור מביא ראיה ממקרה הפוך בגמ') קדירה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב. ואם בישל (חלב בקדרה בשרית ב"י) בנ"ט. מדלא איירי בקדירה ש"מ בדליכא נ"ט החלב והקדירה מותרת ומבשל בה חלב (שהוא האחרון) דכיון שהוא בטל במה שבקדירה בטל הוא. ונשאר בדופני הקדירה משאר האיסור דרובא טעם חלב ומיעוטי טעם בשר. והרי הוא כמשהו ע"י תערובות דרבנן. ואזלינן בתר רובא דחלב ומה שבפנים אינו עושה בב"ח שתהא איסורא במשהו שהרי אין בו טעם.
והלכתא מבשל בה בשר (במקרה הראשון שהבשר האחרון) ומבשל בה חלב (במקרה של הגמ' שהחלב האחרון) לכתחלה.
ואם לא בשל (בקדרה החלבית) מתחלה בשר אלא תבשיל אחר (כגון ירקות) ובישל בה (קודם לירקות) חלב (,) עכשיו (שבישל ירק) שניהם שוין. ומבשל בה איזה שירצה. ע"כ.
ועולה מהאמור שאין יסוד דברי בעל העיטור מדין הגעלה אלא מדין ביטול. כלומר כיון שהבלוע בקדרה מעורב עם הנמצא בתוכה כמובא לעיל במרדכי בשם ראב"ן, והיה שישים כנגדה ממילא אין מעתה לבלוּע הראשון יכולת לאסור.
האם יש בליעה בכלי ישן או חדש מנוזל צונן שנמצא בו כמה שעות או מעל"ע
הגשע"ד כתב (פה, יט והובא בב"י ובדרכ"מ) 'התיר ר"י הלבן204 בשר שנתבשל בקדירה של חלב והיה בה חלב כל הלילה קודם, ואמר דכיון דבלע פעם ראשונה ושנייה ושלישית מקודם לכן, לא בלע הלילה כלל, וחלב שבלע מקודם לא אסר דנ"ט לפגם הוא'
ומקורו מדין יין נסך (ע"ז לג, ב) 'כסי - רב אסי אסר, ורב אשי שרי; אי שתי בהו עובד כוכבים פעם ראשון - כ"ע לא פליגי דאסור, כי פליגי - בפעם שני. איכא דאמרי: פעם ראשון ושני - כ"ע לא פליגי דאסור, כי פליגי - בפעם ג'. והלכתא: פעם ראשון ושני - אסור, ג' – מותר'.
והעיר הדרכ"מ שאין נוהגים כך אפילו ביין נסך כמובא בסימן קל"ה. אמנם בשו"ע (קלה, ד) פסק להדיא שלאחר ב' או ג' פעמים כלי חרס שבע מלבלוע. וצריך להבין כוונת הדרכ"מ (יובהר להלן בנקה"כ).
לגבי כלים חדשים תוך מעל"ע:
- בדעת רי"י הלבן והט"ז (ב) משמע שבליעה בכלי חרס שאינם שבעיםנעשית מיד ולכן היה צריך להסביר שאם היה ישן אינו בולע אפילו ששהה רק לילה.
- ובנקה"כ כתב שקי"ל שגם כלי חרס אינו בולע כלל קודם מעל"ע ולא גרע ממאכל שלא בולע, וזו גם כוונת הדרכ"מ כשכתב על דברי ר"י הלבן שלא קימ"ל הכי205. וכן כתב בחוות יאיר (הובא בפת"ש ה) שבצונן אין בליעה קודם מעת לעת ואין ללמוד לדיני או"ה מדיני יין נסך.
- והפמ"ג(משב"ז ב 'הט"ז הביא מעשה') פסק 'לענין דינא באין הפסד מרובה יש להחמיר כט"ז בחדשים כל זמן שלא שבעו לבלוע ויראה דמפעם שנית ואילך היינו שלישית יש להתיר אף באין הפסד מרובה'. (שהרי בשו"ע שם יש הסוברים שנקרא שבע לאחר פעמיים)
ןלמעשה מחלוקת זו היא מחלוקת רש"י ותוס' בביאור הסוגיה בע"ז (שם) שרש"י הסביר את דברי הגמ' בכוסות חרס שמיועדים לשתיה ובכל זאת 'דאיידי דרכיכי בלעי ואסירי עד שימלאם מים שלשה ימים' אמנם ר"ת בתוס' ('כסי') כתב שלא ניתן לפרש כך כיון שבהמשך הגמ' (עד, ב) מעמידים לאיסור דווקא כשמכניסם לקיום ולא לשתיה ולכן הסביר שבשתיה הגמ' רק מחייבת ג' הדחות כדי להוציא את הבעין אבל אינה חוששת לבליעה ולא צריך ג' ימים להוציא את הבלוע. ונמצא שדעת הט"ז כרש"י ודעת נקה"כ כר"ת.
ואם שהה החלב מעת לעת בכלי ששבע מלבלוע
- הלבוש והב"ח כתבו שגם כאן אין בליעה בצונן בשבע ואפילו שכבוש מעל"ע וראיה ממהגמ' בבא מציעא (מ, א) לגבי המפקיד שמן אצל חבירו וערבם עם של השומר, כשמחזיר לו רשאי לנקות את בליעת הכלים. אמנם 'אם היו קנקנים ישנים - אינו יוציא לו בלע' והסביר אביי הטעם 'כיון דטעון טעון' כלומר שלא יכולים לבלוע יותר ומוכח שגם לאורך זמן אינם בולעים. וכתב הפמ"ג (משב"ז ב) 'נראה דהלבוש והב"ח נמי לא התירו אלא כלי חרס דעדיף לדעתם משאר כלים כששבעו מלבלוע'.
- אמנם הט"ז(ב) דחה את ראייתם שלעולם מעל"ע מבליע, אלא שהוא כמו בישול ולכן קודם שמבליע מפליט הבלוע בישן וממילא בממונות לא צריך לקזז הבליעה. אבל לענין איסור והיתר בלוע בכלי חלב מושבח שיאסור אם יבשלו בו עתה בשר. וכן הסכים בנקה"כ. וכן כתב בחוות יאיר(הובא בפת"ש ה) מטעם אחר שדברי הגמ' מתייחסים לבליעת ממשות אבל בליעת טעם נעשית גם בכלי שבע.
האם כלי נחשת שאינו על האש בולע בעירוי ומדוע
כתב ר' ירוחם (טו, כט) 'איסור שעירה אותו רותח לתוך כלי נחשת אין צריך הגעלה דכלי נחשת אינו בולע אלא אם כן האוּר הולך תחתיו וכן הסכימו הפוסקים ודקדקו מכמה דוכתי'.
והעיר הב"י שלדעת הרשב"א (להלן קה, ב) שסובר שכלי שני מבליע ומפליט משמע שגם כלי זה בולע וצריך הגעלה.
וצריך להבין באיזה עירוי מדובר פה:
מהב"י משמע שסובר שדין עירוי זה ככלי שני וראה באור הגר"א (צה, כב) שכתב 'דמיד שנחו המים על כלי א' הוי כלי שני' ולפי זה אפילו בעירוי שאינו נפסק הדין כן, אלא שבכלי חרס בולע בכה"ג. אמנם ראה בש"ך (צה, כ) שהעלה שעירוי מבשל בכלים כלומר שמבליע ומפליט כאחד.
ולכאורה אפשר שדברי רי"ו בעירוי הנפסק וממילא תהיה ראיה למנחת יעקב לעיל שחילק בו בין כלי נחושת לכלי חרס בדין עירוי הנפסק. אמנם לשונו של רי"ו 'שאינו בולע אלא אם האור מהלך תחתיו' לא משמע כן. וצל"ע.
האם דין מכסה שאינו בן יומו שונה מדין כלי לאסור התבשיל ומדוע. וכיצד משערין בו.
בהגהות שערי דורא (לה, ה) העתיק מקובץ שכיסוי קדרה של בשר שאינה בת יומא אוסרת קדרה של חלב ולא אומרים בה נותן טעם לפגם.
בדרכ"מ הרבה לדחות סברא זו מדברי הגמ' (ע"ז עו, א) שהקשתה מדוע לא נתיר להשתמש בכלי שאינו בן יומו לכתחילה ותרצה 'גזירה קדירה שאינה בת יומא משום קדירה בת יומא' וכתב על זה הרמ"א שלו היה חומרא במכסה שאינו בן יומן היתה צריכה בגמ' לתרץ סיבת האיסור גזירא אטו מכסה.
ועוד שלא ניתן לומר שכיון שמצטבר במכסה הרבה בליעה ולא יוצא אינו מתבטל (וכעין זה תירץ הב"ח) כיון שסיבת ההיתר באינו בן יומו אינו ביטול אלא פגימה ולא תלוי בכמות.
בסברת האוסרים:
- בתורת חטאת(פה, ד) כתב טעם לאוסרים ודחאה 'דסבירא להו דחמיר איסור על ידי ריחא וזיעה מאיסור שהוא על ידי טעם בעצמו כמו שמצינו שדין ריחא חמור לענין דבר שנאסר אוסר במקום שהאוסרו אינו יכול לאסור206 ולא אמרינן כן בשאר איסורים... מכל מקום סברא רחוקה היא ולא מצינו אותה בשום ספר והאומרה יחיד הוא בדבר זה'.
- הרש"ל(או"ה לה. הובא בט"ז ב, ש"ך ד) הסביר בדעת האוסרים שמדובר דווקא בכיסוי העשוי בצורת חרוט ולכן מצטבר בו ממשות שלא ניתן לנקות. ודין פגום ואינו בן יומו שייך רק בבלוע ולא בממשות. והעיר הש"ך שמעט הממשות אוסרת עד שישים כנגדה ברתיחה שעולה והיא אוסרת את הכיסוי שאין בו שישים כנגד הנאסר שנעשה נבלה.
- הב"ח (ג) כתב 'ולכאורה יש לשמוע למי שמפרש דהך הגהה מדברת בכיסוי שעושין מבצק לכסות הקדרה. דאותה זיעה שנבלע בבצק אפילו אינו בן יומו חשוב נותן טעם לשבח. דדוקא הבלוע בכלי עץ ומתכת חשוב לפגם אחר מעת לעת, אבל לא בבצק. ועל כן אין להחמיר בכיסוי יותר משאר כלים שאינן בני יומן כשהם נקיים ואין בהם שום ממשות איסור דשרינן להו והכי נמי גבי כיסוי'207
וסיים בדרכ"מ למעשה שבמקום שנהגו אין לשנות 'ואי איישר חילי אבטל המנהג כי מנהג טעות הוא ואין לו טעם לסמוך עליו'.
ובהג"ה סיכם: 'וכן אני נוהג מפני המנהג, והוא חומרא בלא טעם. ומכל מקום במקום שיש שום צד להתיר בלאו הכי, או שהוא לצורך שבת או הפסד, יש להתיר אם אין הכיסוי בן יומו, כמו בקדירה עצמה.'
ואם השתמש שלא במקום הפסד:
- לט"ז (ב) צריך לשער בשישים כנגד חלק הקצר של הכיסוי.
- ולש"ך (ד) צריך לשער בשישים נגד כל הכיסוי.
ובפת"ש (ג) כתב בשם שבו"י שגם המחמירים בכיסוי שאינו בן יומו מקלים אם עברו שני חודשים מבליעתו
אמנם לכתחילה אין להשתמש בכלי איסור אפילו לא נשתמשו בהם שנים הרבה וכ"ש בכלי חמץ. ובסימן קכב (אות ג) הביא בשם תשובת חכם צבי (עה) להתיר לאחר י"ב חודש בכלי חמץ ודן בדבריו.
ועוד כתב הפת"ש (ד) שהמנהג להחמיר דווקא במכסה אבל אם כיסה בקערה שאינה בת יומה אין מנהג להחמיר.
מה דין כיסוי קדרה בשרי שהונח על סיר של חלב
בקדרה רותחת כתב הרמ"א ששניהם אסורים ואפילו אם הכיסוי צונן 'אם התחיל להזיע תחת הכיסוי כיון שתתאה גבר'.
בכיסוי רותח וקדרה צוננת דין זה הובא בדרכי משה (ב) ונחלקו בו איסור והיתר הארוך (לא, יח) והגהות שערי דורא(נו, א).
- לאו"ה הקדרה מותרת כיון שהטיפה שיורדת ממנה דינה ככלי שני וכוונתו שהיא עירוי הנפסק (כדברי מהר"מ לעיל צב, ט) שטיפה אחת כח חמימותה פוסק (ש"ך ו) ואפילו אם יודע שנפלה טיפה היא בטלה בשישים בקדרה.
- ולהגש"ד הקדרה נאסרת מדין טיפת חלב רותחת שנפלה על קדרת בשר. ומותר רק אם יודע בבירור שלא נפלה טיפה ממנה.
וכתב הדרכ"מ שנראים דברי או"ה שאינה אוסרת כדין כלי שני ועוד שלא צריך לחשוש אם לא יודע שנפל שם טיפה כיון שלא מחזיקינן איסור. אמנם אם נפל והוא יבש צריך קליפה.
וכ"כ בהג"ה 'ואם הכיסוי חם, והקדירה צוננת, הכל שרי, רק המאכל צריך קליפה, אם אפשר לקלפו, ואם לאו, הכל שרי. ואם לא היה מאכל בקדירה, הכל שרי, דהוי כשתי קדרות שנגעו זו בזו'.
והש"ך (ה) הניח בצ"ע מה שהתיר הרמ"א בקדרה, כיון:
- שגם למהר"מ עירוי הנפסק צריך גרידה ונעיצה.208
- הכיסוי עצמו נוגע עם לחלוחית ואין כאן דין עירוי הנפסק.
- כלי חרס בולע אפילו בכלי שני והקדרה צריכה להאסר.
מהו דין 'היתרא בלע'. כיצד יש להכשיר שיפוד בשר לשימוש בגבינה. ומה הדין אם השתמשו בו בטעות כשאינו בן יומו או בין יומו.
בגמ' (ע"ז עו, ב) רמי ליה רב עמרם לרב ששת. תנן: השפודין והאסכלא - מלבנן באור, והתנן גבי קדשים: השפוד והאסכלא - מגעילן בחמין! א"ל: עמרם ברי, מה ענין קדשים אצל גיעולי עובדי כוכבים? הכא היתירא בלע, התם איסורא בלע. אמר רבא: סוף סוף כי קא פליט - איסורא קא פליט!... רב אשי אמר, לעולם כדאמרן מעיקרא: הכא התירא בלע, הכא איסורא בלע, ודקא קשיא לך דבעידנא דקא פליט - איסורא קא פליט! בעידנא דקא פליט לא איתיה לאיסורא בעיניה.
ומוסבר בגמ' שכיון שבזמן הבליעה לא היה לבשר דין נותר, די לו בהכשר של הגעלה אפילו בשיפוד שבליעתו היתה על ידי אש וזהו היסוד של 'היתרא בלע'.
הכשר שיפוד בשר לגבינה:
- פר"ח (צג, ד), ש"ך (קכא, ח) : כיון שבזמן הבליעה היה לבשר שם בשר אינו דומה לנותר שבזמן הבליעה לא היה עליו שם נותר אלא לחמץ שבזמן הבליעה היה עליו שם חמץ ולכן קימ"ל לרוב הראשונים שהוא איסורא בלע209.
- או"ה (נח, כג), שו"ע (אור"ח תק"ט, ה), משנ"ב (שם כד), פמ"ג (שם א"א י), רעק"א(קכא, ד): מותר להכשיר שיפוד בשר לשימוש חלבי על ידי הגעלה כיון שהוא היתר210.
וכן מורים בפשיטות להתיר בזה כדברי השו"ע והרמ"א ורוב הפוסקים.
הכשר שיפוד בשר שאינו בן יומו שנשתמש בו גבינה
כתב החת"ס שגם בכה"ג יש לשיפוד דין היתרא בלע ומוכח מכך שהרי גם הגבינה עצמה מותרת באכילה ולכן מוכרח שגם הבלוע בה הוא היתרא. ועוד שלשיטת הרא"ה מותר לכתחילה להשתמש בכלי בשר שאינו בן יומו לחלב והגם שלא קימ"ל כמותו לכתחילה, בדיעבד יש לצרפו לענין זה. ובסיום דבריו כתב 'ליתר שאת' שיגעילנה ג' פעמים.
הכשר שיפוד בשר בן יומו שנשתמש בו לגבינה
בדין זה כתב האו"ה (נח, כג) לחייב ליבון 'ככלי של כנעני' וכן נראה דעת החת"ס כיון שאין פה את היסוד של 'אינו בן יומו' שהוא עיקר ההיתר שלו לעיל.
אמנם בשו"ע הרב (תנ"א יא) כתב להתיר גם בכעין זה בהגעלה. והסביר 'ואף על פי שטעם בשר הנבלע בהן על ידי האור אינו נפלט מהם לגמרי על ידי הגעלה מכל מקום אותו מועט טעם בשר הבלוע מאד בתוכם עד שאינו נפלט מהם רק על ידי האור קלוש הוא מאד ואינו כדאי שיחול עליו שם חדש דהיינו שם בשר בחלב לפיכך די להם בהגעלה כדי להפליט מהם עיקר טעם הבשר עם עיקר טעם החלב שהן אסורין מחמת שהן כדאי להקרא עליהם שם בשר בחלב והן נפלטין על ידי הגעלה לפי שאינן בלועין מאד ומותר טעם הבשר עם מותר טעם החלב שהן בלועין מאד הרי הן קלושין מאד ואינן כדאי להיות נקרא עליהן שם בשר בחלב'.
וכן פסק באול"צ (תשובות ה כג, א).
ונראה שיסוד דבריהם הוא שכיון שדין בשר בחלב איסורו הוא דווקא דרך בישול כלומר בנתינת טעם, במקום שהוא קלוש ואין בו כח כבר ליתן טעם ממילא אין לחשוש לאיסור בשר בחלב.
סימן צד - דין התוחב כף חולבת בקדירה של בשר
- ↩
ואין לתמוה שזהו ענין לא מצוי שיהיו בידם כלים בני יומם שהרי במלחמה הותרו להם מאכלות אסורות כמובא בחולין יז. 'ואפילו כתלי דחזירי' ממילא היו בידם כלים עם תבשילים שהיו צריכים הכשר ודרכם היה לבשל לבו ביום.
- ↩
לשיטה זו משמע שעיובר צורה משמעותו פגימה כתוצאה מההמתנה אבל בברטנורא שם הסביר שבהמתנת הלילה נעשה לנותר וממילא אפשר שאין ראיה שנפגם בלילה ואפשר שזו סבר החולקים.
- ↩
יסוד זה ידון להלן בסימן קג סעיף ז.
- ↩
ונפק"מ לסירים שמושחים אותם בשומן איסור פגום רותח, שלפי סברא זו לא יצטרכו הגעלה כיון שבלע בפגום וכדברי הרמ"א (קיד, ד) 'ואף על פי שרגילים למשוח היורות והכלים בשומן חזיר, אין לחוש, דהוי נתינת טעם לפגם, גם בטל בס'' וכ"כ בציץ אליעזר (יב, נה) לענין סירים חדשים. וראה בשפ"ד סימן קג (יא) שהוא דווקא שאינו ראוי לאכילת אדם כלל.
- ↩
או בדרך אחרת לרא"ש לא גזרו אכילה באינו בן יומו משום שימוש ואכילה בבן יומו, אבל שימוש באינו בן יומו משום שימוש בבן יומו היא הגזירה עצמה.
- ↩
יסוד דברין שאיסור בשל בחלב הוא דווקא בנתינת טעם כיון שדרך בישול אסרה התורה (חולין קח, א) וממילא בטעם קלוש כבר לא יכול להווצר איסור.
- ↩
ראה גם ברמב"ן חולין (קח, ב) שכתב 'אין הגעלה בשאר מיני משקין אלא במים'.
- ↩
הט"ז כתב אותו 'שיעור' והיה ניתן להבין לכאורה שמתכוין לכמות בסיר אך בפמ"ג הסביר 'שלא שהה כל כך' כלומר שיעור זמן.
- ↩
ואין לומר ששוב יגידו שמתבטל הנותר ברוב שאם כן לא היתה משמעות לדחיית הגמ' מטעם קרבנות שקרבים ללילה אחד והם כבר נותר.
- ↩
ובתוך דבריו כתב שדינו של הרשב"א היה רק להתיר הגעלה גמורה בהיתרא בלע במקום ליבון ויש שהבינו שכך מסקנתו אמנם הש"ך המשיך 'ואף אם נפשך לומר דלשון הרשב"א משמע דלא צריך הגעלה גמורה...' ולפי זה חוזר דין הרשב"א לפשט ההבנה שבישול מועיל להקליש אפילו שאין בו תנאי הגעלה גמורים.
- ↩
ומכאן שהעיטור לא סובר ככרמב"ן וכרשב"א שדווקא מים מפליטים.
- ↩
וקשה שהרי היסוד 'דאיידי דטריד לפלוט לא בלע' נאמר רק לגבי דם פליטה כיון שהוא שריק ולא לגבי בשר בחלב כמובא בש"ך (צא, יג) ובפמ"ג שם ובדאוריתא אפילו האו"ה שם מודה בזה. ועוד שיסוד הרתיחה נאמר לגבי פליטה ולא לגבי בליעה כמובא בגמ' (קח, ב) 'כשקדם וסילקו' ולעיל ריש סימן צב. וקשה לומר שכיון שהחלב לא פולט ברתיחה, הקדרה לא בולעת שלא שייך פליטה בנוזל שכולו פלוט ועומד. ושוב ראיתי שכל זה כבר הקשה הב"ח. וראה עוד בשו"ע אור"ח תנ"ב א שכתב שאין להשהות בהגעלה כלי שבלוע בו איסור ומוכח שיש הבלעה בכלים גם תוך כדי רתיחה וראה במשנ"ב שם (ד) שביש שישים אין לחשוש לזה ואפילו הוא בן יומו.
- ↩
וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ יִשָּׁבֵר וְאִם בִּכְלִי נְחֹשֶׁת בֻּשָּׁלָה וּמֹרַק וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם
- ↩
הבנת הט"ז שדברי העיטור דווקא בכלי שאינו בן יומו באה כנראה מדבריו בהמשך שם ' ובכ"ח לא מהני הגעלה דאינו יוצא מידי דפיו לעולם. ואי לא דמסתפינא מרבוותא אמינא אפי' כ"ח בקדירה דלאו ב"י כיון דמדרבנן הוא דאסור. מגעילה ג"פ'.
- ↩
מסורת בידינו ר"י הלבן הוא ר"י הבחור ור"י הבחור הוא ריב"א. שפתי דעת ו.
- ↩
וכען זה כתב הש"ך בסימן סט (י) שבשר שהושרה מעל"ע בכלי איסור לא נאסר כיון שבזמן הבליעה היה כבר פגום ומשמע שתוך מעל"ע אין בליעה כלל.
ובזה ניתן גם לתרץ את קושיית הבאר היטב (ו) על הט"ז שכתב שאם נתן היתר בכלי איסור מעל"ע נאסר והקשה שהרי בולע כבר פגום, ונראה שהט"ז דיבר בשיטת ר"י הלבן שבולע ופולט מיד וממילא לא נפגם עדיין.
- ↩
נראה שכוונתו לדברי תרומת הדשן שהובאו בט"ז (קח, א) להבנת רש"ל שבשר שנאסר מדם אסור לכתחילה בתנור עם בשר כשרה משום ריחא. וזה למרות שבצליה אין הדבר הבלוע אוסר אלא אם יש לו כח לילך בעצמו כלומר שהוא שמן. והרמ"א בתורת חטאת (לה, ג) הבין חומרא זו בכחושים שיש להחמיר לכתחילה. ובכל אופן בט"ז שם חולק.
- ↩
כתב הפמ"ג (שפ"ד ד) על הב"ח ' וזה אמת ויציב גם נ"ט בר נ"ט דהיתירא לא שייך באוכלין אלא מכלי לאוכל'
- ↩
וראה לעיל צב, ט שמשמע בתורת חטאת שעירוי הנפסק אינו מבליע כלל וגרידה היא של החֵלב שעל הכלי ולא של עצמות הכלי. וכן הסביר החזו"א וממילא אין כאן קושיה.
- ↩
אמנם יש להבין שהרי חמץ סוף סוף יש זמן שיש עליו שם איסור משא"כ בשר לעולם אין עליו שם איסור בפני עצמו.
- ↩
והגם שמנהג האשכנשים לא להחליף תשמישם של הכלים יש זמנים שמותר כגון בפסח.