ובשפ"ד (צד, כב) כתב שגם באיסור הוא מדרבנן אמנם כאן במשב"ז (א) כתב שמהרשב"א משמע קצת שהוא דין תורה.

ריב"ן כתב בשם רש"י. אמנם מרש"י עצמו שכתב בדעת שמואל שדווקא נתבשלו עם חלב יאסור בכותח משמע שנתבשלו בכלי חלב יתיר.

אליה של בהמת חולין היא היתר למרות שבתורה מכונה 'חֶלב האליה' (ויקרא ג ט) כיון שאינה קיימת בכל הבהמות או כיון שנקראת 'חלב האליה' ולא חלב סתם (חולין קיז א).

וכיון שהוא שמן מפעפע בכולו (שו"ע קה, ה)

יש להסתפק בדעת רשב"א בצליה ובסוף דבריו כתב"כל שכן בבישול"ומשמע שמתיר גם בצליה. וכן יש להתספק ברמב"ם ולפי דברי הרדב"ז, מתיר גם בצליה. וכן הבין דעתם בבית יוסף. שאם היו מחלקין 'לא הוה ליה למשתק מיניה'.

כלומר לא אומרים שהטעם שבכלי עובר קודם למים ומשם לבשר ונקרא טעם שלישי ולכן מותר. אלא רואים את כל המתבשל יחד כטעם אחד. וממילא כולה מקבלת ישירות טעם מהבלוע בכלי. וראה להלן בדעת הסוברים לחלק בין בישול לצליה ומהם הרשב"א שכתב לגבי ההיתר בבישול 'נתנה הקערה טעם ברוטב והרוטב בדגים' ומוכח שסובר שבישול הוא טעם שלישי, ולכן התיר בו ולא בצליה שהיא טעם שני.

אמנם לכאורה יש לחלק שכן לא דנים שם בשימוש במים עם בשר אלא בשימוש בקדרה, והמעט שנבלע בקדרה אין הכרח לומר שיצר למים וחזר אליה אלא שנבלע בשעת כניסה וממילא הוא טעם ראשון ולכן הותר רק מצד שיש כנגדו שישים.

נראה שצ"ל 'בת יומא' שהרי ברגע זה ממש היא בולעת מהתבשיל.

ואפשר שאין ראיה מכאן כי אפילו אם היה טעם ראשון בביצה, כיון שהוא ביבש היה אוסר רק כדי קליפה וקליפת הביצה ממילא לא נאכלת. ומה שלא נחית הרב לענין זה הוא כיון שהשאלה שם היתה לגבי המתנת שש שעות בלבד ואגב אורחא כתב דין נ"ט בר נ"ט.

פרי חדש אות א'. בית לחם יהודה אות ג'. כריתי אות א'. ערך השלחן אות ה'. קהל יהודה בסעיף זה. וכן זבחי צדק (ב). פרי תואר (ב. הובא לעיל). משב"ז (צז, ד). בא"ח (שניה קרח יג). ובספר 'טעמו וראו' כתבו בשם הרב גדעון בן משה בשם האול"צ שהורה לאסור לכתחילה.