בגמ' (קז, ב) מתני'. צורר אדם בשר וגבינה במטפחת אחת ובלבד שלא יהו נוגעין זה בזה... וכי נוגע זה בזה מאי הוי? צונן בצונן הוא! אמר אביי: נהי דקליפה לא בעי, הדחה מי לא בעי!

ונמצא שבשר וגבינה אסור שיגעו זה בזה. ואם נגעו צוננים די בהדחה.

וכ"כ השו"ע 'בשר וגבינה שנגעו זה בזה, מותרים, אלא שצריך להדיח מקום נגיעתן. ומותר לצור אותם במטפחת אחת, ולא חיישינן שמא יגעו זה בזה'

ואם נגעו יבשים כתב הש"ך(א) בשם הב"ח שלא צריכים הדחה.

ובחריף כתב הפת"ש(א) שאפילו ביבש צריך הדחה.

כתב הט"ז (א) שלמרות שבכל מקום שמותר בדיעבד לא אוסרים שמא ישכח (כמובא בב"י סימן ב) וכאן כשלא הדיח מותר בדיעבד, בכל זאת לא מתירים כאן לכתחילה שיגעו זה בזה כיון שרק במקום שהצורך בתיקון הוא מסופק אין אוסרים לכתחילה אבל כאן שחיוב ההדחה ברור כשנגעו אין לסמוך לכתחילה על ההדחה ושיגעו זה בה.