בירושלמי (פסחים ו, ד) 'א"ר יוסה הדא אמרה ההין דאוכל חובץ (גבינה) ובדעתיה מיכול קופד (בשר) צריך מבער פיסת (לבער שיורי הפת)'⁷⁸

ומכאן כתבו הטור והשו"ע 'וכיון דבצונן בעי הדחה צריך ליזהר שלא יגע בשר לח בלחם שאם יגע בו אסור לאוכלו עם גבינה וכן אם יגע בו גבינה אסור לאוכלו עם בשר'.

ביבשים העיר הש"ך (ד) שאין איסור שהרי גם לכתחילה לא צריכים הדחה (כפי שהביא בשם הב"ח בס"ק א). והעיר הכנה"ג (טור ב) שיש לשים לב שהשו"ע שינה מלשון הטור כשהשמיט את התיבה 'לח' וכתב 'שלא יגע בשר בלחם'. וביד יהודה (ארוך י) הסביר 'והמחבר השמיט לח גם בבשר, משום דסתם בשר יש מסתמא שמנונית ע"ג זולת אם נתייבש לגמרי, וזה לא שכיח'. כלומר המחבר מסכים שהאיסור דווקא בלח, אלא שלמעשה כך המציאות הרווחת.

הש"ך(ד) העיר על דברי המחבר שהאיסור לאכול את הלחם עם גבינה הוא בלא הדחה, וממילא משמע בדעתו שאם ידיח מותר אלא כיון שאין דרכו בהדחה יש לאסור לכתחילה.

הכנה"ג(טור ב, ג) סובר שכוונת הטור והמחבר שבלחם לא מועילה הדחה, ולכן גם ידיח נשאר באיסורו. והובאו דבריו בשפ"ד (ד) שהסביר שבלחם נדבק ביותר ושכן משמע מלשון הטור והמחבר שכתבו 'אסור לאכלו' ולשיטת הש"ך האיסור הוא צירוף רחוק של ב' חששות שמא יאכל עם גבינה ושמא לא ידיח, וזה לא סביר להרחיק חשש עד כדי כך.

אמנם הפת"ש(ד) כתב שמסידור דברי הטור והמחבר משמע כש"ך שהרי בסוף סעיף ב' דיברו על דבר שאין דרכו בהדחה. ובסעיף ג' מדבר על לחם כדוגמא לכך. וכן מדבריהם 'אסור לאכלם עם גבינה' אי אפשר להוכיח שסוברים שאין תקנה כלל שהרי פשוט שגרירה מועלת. וממילא כוונתם לאסור רק בלא שום תיקון וגם הדחה מועילה.

וגם דברי הפמ"ג שלש"ך יצא כאן איסור שמבוסס על חשש רחוק אינו נכון כיון שדרך לאכול פת בגבינה אין זה ספק כלל ולכן חזרנו לדין המקורי לאסור לכתחילה שמא ישכח להדיח.

אמנם למעשה כתב הפת"ש שיש לחלק שהדחה מועילה בחלק החיצון הקשה ולא הפנימי הרך.