בגמ' (קיב, א) 'בעא מיניה רב דימי מרב נחמן: מהו לאנוחי כדא דמלחא גבי כדא דכמכא? אמר ליה: אסור, דחלא מאי? אמר ליה: שרי, ומאי שנא?... האי איתיה איסורא בעיניה, והאי ליתיה איסורא בעיניה.

והסביר רש"י 'כותח הנופל במלח נראה וניכר מפני שהוא עב ולא בטיל. אבל כותח הנופל בחומץ ליתיה בעיניה וטעמא נמי לא יהיב כותח בחומץ'.

אמנם הרמב"ם (ט, כה) הסביר החילוק שהמלח שואב את טעם החלב הסמוך לו משא"כ החומץ. והבין הב"י שיש נפק"מ למעשה בין ההסברים שלשיטת הרמב"ם האיסור הוא דווקא כשהכדים 'בסמוך ממש' ולרש"י אפילו עומדים זה ליד זה שאפשר שבהוצאת הכותח יפול למלח. ועו"ד נפק"מ תהיה בכלים מכוסים שרק לרמב"ם יש מקום לחשוש.

וכ"כ בשו"ע 'אין מניחין כלי שיש בו כותח אצל כלי שיש בו מלח, אבל מותר להניחו אצל כלי שיש בו חומץ'

והוסיף הרמ"א: 'ודוקא אם הכלים מגולים. ואפילו הכי אם עבר ונתנו ביחד, מותר, ולא חיישינן שמא נפל אל המלח'

ומדברי הרמ"א מוכח שהסביר כרש"י.