סעיף ב: הנחת בשר בכלי חלב לכתחילה

מתי מותר לתת לכתחילה מאכל בשרי בכלי חלב או בכלי איסור? האם יש לחלק בין יבש ללח. מה הדין כשהכלי בלע בחם. ומה הדין בכלי חרס.

נתינה בכלי של דבר שדרך להדיחו

• איסור הנחה בכלי: כתב הט"ז (א) שדברי הטור 'שמע מיניה' באים לרבות שיש להקפיד אפילו על הכלים של בשר וחלב שלא לתת בהם לכתחילה שלא במינם. וכן הדין בכלי איסור, וזו תוספת לדברי הגמרא שכתבה בבשר וגבינה ממש.
• איסור הנחה בשאר איסורים: בכנה"ג (הגהות ב"י, ו') כתב שלשון העיטור אינה מורה על חידוש האיסור לתת בכלי, כיון שהיה צריך לכתוב בלשון 'אפילו בכלי'. ולכן נראה שעיקר חידושו הוא מצד שמדובר בשאר איסורים וממילא היינו חושבים שאין לחשוש שלא ידיח כיון שאדם בדיל מהם. קמ"ל שגם באיסור אסור לכחילה.
• היתר דרכו להדיח: עוד הוסיף כנה"ג שם שחידוש העיטור הוא דווקא בהיתר של דרכו להדיח ולא באיסור הכללי שהוא כבר נלמד בגמרא והוכיח כן מלשון הרשב"א. (בתוה"א ד, א בסופו)

נתינה בכלי של דבר שאין דרך להדיחו

שימוש ארעי בכלי חרס

כיצד ינהג אדם שנמצא בבית של גוי ורוצה לאכול 'הערניג'

האם מותר לצרור יחד בשר וגבינה שדרכם להדיח. או להניח אותם על גבי איסור. ומה הדין בבשר שמן. או בכלי שדרכו להשתמש באיסור שמן.

• הפמ"ג(משב"ז א) הביא את דעת הרשב"א להקל ברזה אך כתב (כרא"ה) שהתירו רק בכלים אבל בבשר היתר על בשר איסור צריך שפשוף גדול גם ברזה⁷³ וממילא אסור אפילו שדרכו בהדחה. וציין שגם הטור הביא את דברי העיטור רק בכלי. ובפת"ש (ג) כתב שאין ראיה מהטור להחמיר שהרי הביא את דין קערה רק בצד האיסור כלומר בבשר שאין דרכו להדיח שהוא נאסר אפילו בכלי אמנם במה שדרכו להדיח אפשר שיותר לכתחילה גם במאכלים⁷⁴.
• אמנם דעת הש"ך(ד. וכן קה, ה) להקל כרשב"א שכל שדרכו בהדחה מותר בכחוש גם לצור יחד או להניח על גבי איסור⁷⁵. ורק בשמן יש לאסור כיון שלא די לו בהדחה.
• אך החוו"ד(ביאורים א') מקל גם בשמן כיון שאין חיוב שפשוף בשמן אלא בצירוף דוחקא דסכינא ולכן הצריכה הגמ' בחולין סכינים נפרדות לבשר וחלב⁷⁶, ומעמיד כך גם את כוונת הרשב"א שכן כתב במקום אחר. וממילא בהנחה של בשר שמן על מאכל די בהדחה ולכן גם אין איסור לתיתו עם מאכל כשדרך להדיחו קודם אכילה⁷⁷. והובאו דבריו בפת"ש (א).

---

1. וכן כתב ב"י (סט, טז) בשם הראשונים וראה עוד בסיכום על הלכות מליחה שם (שאלה 57).

   ↩

2. ואפשר שארעי שהוא בבית עובד כוכבים (כמובא ברמ"א קכא, ה) יתירו גם המחמירים בחרס, שכן אין הארעיות נובעת מכך שמתכוין להכשירו בעתיד אלא מכך שאין זה מקומו של הישראל ולכן אין לחשוש ששוב ישתמש בחם.

   ↩

3. גם הרש"ל סובר שאין מליחה לכלים להפליט ומקל בזה ללא קליפה אפילו בבלועים באיסור דאוריתא (כמובא ביש"ש ח, עג בסופו) ולכן נראה לומר שמה שדרש כאן הדחה הוא כיון שלא היו הכלים מקונחים ולכן אסור לכתחילה בדגים כי אין דרך להדיחם.

   ↩

4. נראה כוונתו כדברי הרמ"א להלן בסימן קה (יב) לאסור לכתחילה למלוח בדפוסי הגויים ולהתיר בדיעבד כיון שאין מליחה לכלים להפליט. וכאן שהוא שעת הדחק התיר לכתחילה.

   אמנם לפי דברי הפמ"ג אין הרמ"א חולק על הרש"ל שהרש"ל אסר במלוכלך והרמ"א התיר בנקי. ובמנח"י (שם, יב) כתב שהרמ"א חולק על דברי הרש"ל והסביר את החילוק 'דאף כה"ג מקרי לכתחלה' ונראה שלהבנתו הרש"ל והרמ"א דברו בלא מקונחים אלא שלא יכול להדיח את כלי העכו"ם ולכן התיר הרמ"א לשים בכלי הנכרים על דעת שידיח את ההערינג שזה כדיעבד. והרש"ל אוסר לתת בהם שגם זה נקרא לכתחילה.

   ↩

5. אמנם פתחו ב'כל מידי דבעי הדחה' ולכן לא מוכרח שיחלקו במאכלים.

   ↩

6. ולכאורה היה נראה שבכלי נקי יש להתיר אמנם מדברי הגמ' שהצריכה סכינים נפרדות ולא התירה באופן שקודם ישתמש לבשר ואז לחלבים, קצת משמע שבכל אופן אסור.

   ↩

7. ובכל אופן נראה שמודה לדין הרשב"א בשעת הדחק 'כל היכא דאפשר ליה מיבעי ליה לכתחילה לאיזדהורי והיכא דלא איפשר שרי'.

   ↩

8. כוונתנו שמעיקר הדין הדחה מועילה לשמן כמו שכתב בחידושיו על גזירת הגמ' בחולין שהצריכה סכינים נפרדות 'אע"פ שצונן בצונן הוא ובהדחה סגי'. וכאן הסביר שהגזרה שמא ישתמש בבשר שכבר הודח.

   ↩

9. נראה שהבין דברי הרא"ה 'ההיתר והאיסור בהם כאחד' שנוצרת תערובת שצריכה שפשוף גדול. ואפילו ברזה.

   ↩

10. ועוד כתב שמדברי השפ"ד עצמו נראה שלא כדבריו. ונראה שכוונתו למה שכתב (שפ"ד ב) 'דכל דבר שיש בו שמנונית ונדבק ביותר אסור להניח אצל היתר אף שדרכו בהדחה דצריך שפשוף' ומוכח שמחלק בין שמן לכחוש כרשב"א. ואפשר לחלק שלשיטתו החילוק הוא להחמיר גם בכלים אבל בממשות אפילו ברזה אסור.

    ↩

11. וזה כשיטתו לעיל להקל לתת דבר צונן שדרך להדיחו גם בכלי שאינו מקונח היטב.

    ↩

12. אמנם בפמ"ג דחה סברא זו וכתב 'הא ליתא דתלי טעמא רק בשמן' ובכל אופן בגמ' שם (חולין, ב) לא מצאתי שתלו דווקא בשמן ועוד שס"ס דיברו בסכין.

    וראה שברש"י שם ('ואחר כך') כתב 'וישכח ולא יקנח' ומשמע שסובר שגם בחלבים וסכין די בקינוח ובכל זאת גזרו. ואפשר שקינוח הוא שפשוף שהרי הרשב"א על חולין (ח,ב) הסביר אפילו על 'הדחה' שהיא שפשוף.

    ↩

13. וכן דעת הבית אפרים (סימן כט. הוב"ד בפת"ש א) אלא שלדעתו אם שומן האיסור נמחה במים, ההיתר שנגע בו חייב שפשוף גדול ולכן יש לאסור בו אף במה שדרכו להדיח.

    ↩
עמוד הקודםעמוד הבא