במשנה (קג, ב)'כל הבשר ... אסור להעלות עם הגבינה על השלחן - חוץ מבשר דגים וחגבים.

ובמשנה (קד,ב) נחלקו בית הלל ובית שמאי בדין העלאת עוף: 'העוף עולה עם הגבינה על השולחן, ואינו נאכל - דברי ב"ש, וב"ה אומרים: לא עולה ולא נאכל'.

וברמב"ם (ט, כ) הכריע כבית הלל 'אסור להעלות העוף עם הגבינה על השלחן שהוא אוכל עליו גזירה משום הרגל עבירה שמא יאכל זה עם זה, אף על פי שהעוף בחלב אסור מדברי סופרים'.

והרשב"א (תוה"ק ג, ד) הסביר טעם הגזירה: 'כל שאסור לאוכלו עם החלב אסור להעלותו על השלחן בשעת אכילה, גזירה שמא יערב הכל בקדירה רותחת כשהיא עוברת מעל האש מרותחת. ולפיכך אפילו בשר חיה ועוף אסור להעלותן עם הגבינה על השלחן'.

ממשיכה המשנה (שם) 'באיזהשולחן אמרו - בשולחן שאוכל עליו, אבל בשולחן שסודר עליו את התבשיל - נותן זה בצד זה ואינו חושש'. והסביר הטעם באו"ה 'דמאחר דהוי לפי שעה לא חיישינן שמא יתערבו יחד'. אמנם ברי"ו (נט"ו אות כ"ח) כתב ששולחן שהיו אוכלים עליו היה קטן כיון שהיה אישי וממילא יש חשש ערבוב ושולחן עבודה הוא גדול ואין בו חשש ערבוב. ולמד מכאן הכנה"ג (הגהות הטור אות ד) שנראה לשיטתו שהגזירה דווקא בשולחנות אכילה שלהם שהם קטנים. אמנם להלכה לא חילקו בזה.

וכן פסק בשו"ע 'אפילו בשר חיה ועוף, אסור להעלותו על שלחן שאוכל עליו גבינה, שלא יבא לאכלם יחד. אבל בשלחן שסודר עליו התבשיל, מותר ליתן זה בצד זה'.

הסתפק הש"ך (ב) אם מותר לאכול עליו כשירה והגם שראינו להחמיר בזה בנדרים ובחמץ. נראה שיש להקל באיסורים כיון שאדם בודל מהם, למעט בלחם איסור כיון שעל הלחם יחיה האדם ורגיל בו.

יש להעיר שפעמים אכן גוזרים גזירה לגזירה והדיון פה רק האם זהו אחד ממקרים אלו, כמובא בתוס' כאן (קד, א 'ומנא') שכתב 'ויש מקומות נמי דגזרינן גזירה לגזירה ולא חיישינן. אין לדמות גזירות חכמים זו לזו אלא במקומות שהש"ס מדמה'.

במשנה דף קג (ע"ב) 'כל הבשר... אסור לעלות עם הגבינה על השולחן חוץ מבשר דגים וחגבים' ומשמע שבכלל האיסור בשר עוף. ואמר רב יוסף (קד, א) שמכאן שאיסור עוף דאוריתא שאחרת לא היה שייך לגזור בו העלאה אטו אכילה שהיא עצמה דרבנן כמו שלא אוסרים העלאה של ערלה בחו"ל שהיא דרבנן. אמנם הגמ' דוחה את ראייתו מערלה כיון שבחו"ל אין בכלל ערלה מהתורה לכן לא שייך לגזור בדרבנן. אך בעוף שייך לגזור כיון ש'אי שרית ליה לאסוקי עוף וגבינה, אתי לאסוקי בשרוגבינה' ומקשים שעדיין הוא בצונן ודרבנן ומסכמת הגמ' הטעם 'גזירה שמא יעלה באילפס הראשון'.

ומדברי הרמב"ם שכתב בטעם הגזירה 'שמא יאכל זה עם זה' הסביר הרדב"זשאע"פ שלא ניתן להגיע בעוף לאיסור תורה עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה. ומשמע בדבריו שמבין שיש כאן גזירה לגזירה. וכן לשון השו"ע. וכן העיר הט"ז (א) ונמצא לשיטתם בהסבר הגמ' שגוזרים גזירת העלאה גם לדרבנן, כלומר גזירה לגזירה, במקום ששייך בו גם מפגש עם איסור תורה כגון בבשר בחלב. ולא גוזרים גזירת העלאה בחלת חו"ל כיון שאין בחו"ל מציאות של איסור תורה.

אמנם רש"י בגמ' (שם קד, ב 'אבל הכא') הסביר ' איכא למיגזר העלאתו אטו העלאת ואכילת בשר בהמה. דכי מסיק להו היינו אכילה דאתי למיכלינהו בהדדי' והסביר הפמ"ג (משב"ז א) שזו גזירה אחת כיון שאם יעלה בודאי יאכל וממילא יש כאן גזירה אחת של אכילה אטו בישול בבהמה. ונמצא שלא גוזרים כאן גזירה לגזירה⁴¹.

וכן כתב ר' יונתן מלוניל 'ולא מיקרי גזירה לגזירה דכל העלאה ואכילה חדא מילתא היא, שכיון שעולה ודאי נאכל. ועוד שנוגע זה בזה ובולע. וליכא אלא חדא גזירה דגזירת עוף אטו בהמה ובבהמה העלאה באלפס ראשון רותח ואכילה חדא מילתא היא'.

באליה זוטא (סימן רסד ס"ק ד) כתב שיש להמנע מלהדליק בחמאה כיון שפעמים נוטף על מאכל בשר.

ובספר בית לחם יהודה (ב) כתב לאסור לפי זה גם בנרות של שומן.

אמנם בפמ"ג כתב לחלק שהחמאה משתמשים בה כשהיא נוזלית וממילא יש חשש שתשפך משא"כ שומן שעושים ממנו נר עם פתילה ואין חשש כזה. וכתב הפת"ש הגם שבהלכות פסח (תלג, ב) חששו לטפטוף גם בנר של שומן יש לחלק ששם מכניסים לחורים ולסדקים ויש יותר מקום לחשש.

אמנם בנר של חֵלב יש להתיר להדליק בסעודה (אפילו מותך). כיון שהוא איסור, אדם בודל ממנו ומקפיד שלא יטפטף.

נמצא לסיכום שאסור להדליק בנר של בשר או חלב נוזלים ונחלקו במוצקים. ובנר של איסור אין לחשוש.