מקובל ברמב"ם שספק דאוריתא לחומרא הוא דרבנן, למעט במה שיש בו כרת (טומאת מת ט, יב). והרשב"א (תוה"ב ארוך ד, א 'ומסתברא לי') חולק וסובר שהוא מהתורה. ולכן לא ניתן לומר שהמ"מ לומד מעצם ספק הירושלמי שהרמב"ם סובר שהוא מהתורה אלא דווקא מלשונו 'אין לוקין עליו' ולא כתב 'פטור' שהוא הלשון לאיסור דרבנן (כמובא ברמב"ם שבת א, ג).

ואפשר שהבין זאת ממה שכלל הרמב"ם (ט, ו) מי חלב עם עם חלב מתה ודם שהם איסורים. אמנם צריך אם כך להבין מהו האיסור בחלב זכר שכלול בקבוצה זו.

אמנם לוקה על חלב מתה משום נבלה. ב"י, ב"ח ד ק"א. וזהו החלב היוצר מעטיניה שדינו כדין הנבילה, ואינו כחלב הנידון להלן סוף הסימן שהוא חלב הכנוס בקיבה שדינו לרמב"ם כפירשא גם בנבילה.

ובכל זאת אם היה אוכל את האפר היה אסור כיון שבאכילה בלבד יש איסור גם שלא דרך הנאתו.

כנה"ג הגהות טור אות ז

כן כתב במקור הדין בחדושי דינין והלכות למהר"י ווייל סימן כד.

נראה שהטעם שמהדין מותר בכל אלו: א. כיון שכבר נתבשלו יחד. ב. כיון שהטעם במים הוא נ"ט בר נ"ט דהיתרא. ג. שהבליעה נעשתה מלכתחילה בפגום ובכל אופן הוא כבר מבושל. ד. שהנתינה באש בפעם השניה מכשירה אותם מבליעה ראשונה וגם שמא יש שישים בכל פעם וגם כבר אינו בן יומו מבליעה ראשונה. וראה דרכי תשובה צז.