הגם שלשון הרשב"א דווקא בטמא שמן, כתב הב"י (קה, יא) שחומרת שמן היא אפילו 'אם היה אחד מהם שמן'. ובש"ך (קה, כח בשם רש"ל) כתב שאוסר כולו דווקא באיסור שמן שאז בכוחו לפעפע ולאסור. ובדעת הטור והמחבר כתב שמוכרח לפחות לומר שגם ההיתר מלוח. כלומר לשו"ע כל עוד הגבינה או הבשר שמנים שניהם יאסרו (לפחות כששניהם מלוחים) ולרש"ל רק הרזה יאסר מהשמן.

ואין לומר שמליחה בב"ח היא דרבנן ולא נחמיר כיון שעיקרה דאוריתא ואין לה קולות דרבנן כמובא בש"ך לגבי דם מליחה בנקודות הכסף סימן סט (על ט"ז כד) ובאופן כללי בקונטרס הספקות שלו (סימן קי ס"ק סג אות יט) ודעת הפר"ח שם שאין לחלק.

וגם בשיעור שיתן על האש ויתחיל להרתיח כתב (חוות דעת קה י, סט נו) וכן משמע מהרמ"א (סט, טז) שכלי שמלחו בו ובלע דם והשתמשו בו צריך שישים כנגד הקליפה שלו ושם שהה שיעור רתיחה.

ובש"ך יג כתב בשם תורת חטאת שבכבישה בולע כולו וכוונתו שנכבש מעל"ע.

הגם שכתבו את דעתם לקולא לומר שברזה אפילו קליפה לא צריך (בטמא טפל), הבינו דבריהם גם לחומרא לאסור בשמן כיון שלא מצינו בדעתם חילוק בשמן. ראה בסימן קה סעיף יא בבית יוסף וברמ"א.

בתחילה כתב בטמא מליח שנאסר כדי נטילה כצלי ולאחר מכן הביא דעת הר"ש שנאסר כדי קליפה ונראה שקיבל דעתו וכן כתב בתוה"ק.