התחברות
סיכום הלכות בשר בחלב מדברי הגמרא ועד לפוסקים בדרך של שאלות ותשובות
סעיף ב: אכילת בשר לאחר גבינה
הרב ירון אליה
סעיף ב: אכילת בשר לאחר גבינה
'קינוח והדחה' – מתי הן נדרשים, האם באים בנוסף לנטילה, מה הדין ביום, ומה הדין בחיה ועוף
מתי יש חיוב קנוח והדחה
בגמ' (חולין קד, ב) הזכירו בית שמאי חובת קינוח בין אכילות ובית הלל חובת הדחה, ולמסקנת הגמ' 'ומר אמר חדא, ולא פליגי'.
ראה לעיל סעיף א' שנחלקו הראשונים מתי יש חיוב המתנה בין בשר לחלב. ממחלוקת זו נגזרת גם מקום החיוב בקינוח והדחה:
- לשיטת ר"ת קינוח והדחה נדרשים לגבינה לאחר בשר כמובא לעיל וממילא לבשר שאחר גבינה אפילו קינוח לא צריך. אמנם נטילה בלילה צריך.
- לשיטת הרמב"ם והרי"ף שסוברים שלאחר בשר צריך המתנה, ממילא לאחר גבינה נדרש קינוח והדחה לאכילת בשר. (וכן דעת ר"ש ע"פ הגה"מ ט, כו, ב) וכ"פ השו"ע.
השו"ע פסק שלאחר גבינה אין חובת המתנה אבל יש חובת קינוח והדחת הפה ונטילת ידיים. 'אכל גבינה, מותר לאכול אחריו בשר, מיד, ובלבד שיעיין ידיו שלא יהא שום דבר מהגבינה נדבק בהם. ואם היה בלילה, שאינו יכול לעיין אותם היטב, צריך לרחצם. וצריך לקנח פיו ולהדיחו... ואחר כך ידיח פיו במים או ביין'.
קינוח והדחה לעוף וחיה
עוף שלאחר גבינה: בגמ' (קד, ב) 'תנא אגרא חמוה דרבי אבא: עוף וגבינה נאכלין באפיקורן, הוא תני לה והוא אמר לה: בלא נטילת ידים ובלא קינוח הפה' – ומוכח שלא צריך קינוח והדחה לעוף שלאחר גבינה. וכ"פ השו"ע.
ולגבינה שלאחר עוףנחלקו הראשונים:
- לרמב"ן, ר"ת: אפילו העוף קודם אין צורך בקינוח והדחה כיון שאינו נדבק. וכן מוכח מסדר הדברים של אגרא.
- רי"ף, רמב"ם: הכוונה בעוף שלאחר גבינה ואין ללמוד מסדר הדברים. שדין סדר הדברים נלמד מדברי רב חסדא (קה, א) 'אכל בשר - אסור לאכול גבינה. גבינה - מותר לאכול בשר' ובא אגרא רק להוסיף קולא בעוף שלאחר גבינה.
ולגבי חיה שאחרי גבינה: החמירובה כמו לאחר בהמה למרות שגם היא מדרבנן כיון שבשרה דומה לשל בהמה (ש"ך יד).
וכ"פ השו"ע להקל בעוף שלאחר גבינה בלבד 'במה דברים אמורים, בבשר בהמה וחיה. אבל אם בא לאכול בשר עוף, אחר גבינה, אינו צריך לא קינוח ולא נטילה'.
גדרי המעשה של קינוח והדחה
האם צריך שניהם: לשיטת רוב הראשונים (רש"י, רי"ף ועוד) כוונת הגמ' שגם הקידוח וגם ההדחה נדרשים לשתי השיטות. אמנם הרשב"א כתב שלשון זו מצויה במקום 'דכל חדא מינייהו באפי נפשה מהניא' ולשיטתו צריך קינוח או הדחה. השו"ע החמיר להצריך שניהם.
האם הדחה היא לפה או לידיים: כשהגמ' מזכירה קינוח היא כותבת 'קינוח הפה' לעומת זאת בהדחה אינה מפרטת ומכאן נחלקו הראשונים בהבנת כוונת הגמ'.
- רש"י – קינוח והדחה לפה ונטילה לידיים: על דברי הגמ' 'מדיח ולא בעי קינוח' כתב רש"י 'דלא סגי ליה בקינוח אלא מדיח במים והוא עיקר ואין צריך קינוח' ומוכח שלהבנת רש"י קינוח והדחה הם לתכלית אחת וממילא גם הההדחה היא של הפה. וכן הסביר הרא"ש (ח, ה) 'אף הדחה, שהיא טובה יותר מקינוח' ולשיטה זו דברי הגמ' להלן (קה, ב בדברי רב נחמן) על חובת מים אמצעיים הם בנוסף לחובת קינוח והדחה ושלשתם נדרשים.
- ר"ן(על הרי"ף לז, א 'ובה"א מדיח') קינוח לפה והדחה לידיים: הר"ן כתב על דברי רש"י 'ואינו נראה דא"כ כי אמרינן קנוח הפה ונטילת ידים הוה לן למימר קנוח פה והדחת פה ונטילת ידים לפיכך נראה דמדיח היינו נטילת ידים וב"ש איירו בהכשר פה וב"ה בהכשר ידים וכולהו מודו דתרוייהו בעינן'. וכן כתב הרמב"ם (ט, כו) 'וצריך שידיח ידיו ויקנח פיו'. ולשיטה זו דברי הגמ' להלן במים אמצעיים אינם דין נוסף אלא חזרה על חובת הדחה, וממילא שני דברים נדרשים קינוח פה והדחת ידיים.52
השו"ע פסק להחמיר כרש"י שנדרש קינוח והדחה לפה ובנוסף נטילה לידיים.
חילוק בין יום ולילה לענין נטילה: בגמ' (קד, ב) הקשו על ר' יצחק מדוע לא נטל ידיים בין גבינה לבשר. והשיב ר' יצחק שחיוב נטילה הוא בלילה 'אבל ביממא - הא חזינא'. חילוק זה בין יום ללילה הובא בשיטת ר"ת וברשב"א. אך לא הובא ברמב"ם וברי"ף53.
בשו"ע הקל שלא צריך נטילה ביום ודי שיעיין בידיו היטב, ובש"ך (ט) כתב בשם רי"ו שכן יש להקל בלילה כשיש לו נר שמאיר יפה. אך סיים בשם הר"פ, העט"ז ושאר אחרונים שיש להחמיר לרחצם אפילו ביום כיון שלפעמים הגבינה שמינה ונדבקת בידיו ואינו שם לב.
סדר ההדחה והקינוח אינו מעכב (ש"ך יא, הגה"מ בשם מהר"מ) אמנם בכנה"ג (הגהות הטור כט) כתב שבכל זאת 'נכון הדבר להקדים הקנוח להדחה מפני שהקנוח שהוא בדבר קשה כמו פת וכיוצא בזה אפשר שישארו איזו פתיתין בפה ולזה באה ההדחה לבסוף, שאם באולי ישארו פתיתין ההדחה מדיח הכל' ולכן כתב השו"ע 'א.לקנח פיו ב.ולהדיחו'.
ובהגה"מ (ט, כו) כתב 'אבל ר"י הזקן היה נוהג לשרות פת במים ואוכלו ועולה בשביל קנוח והדחת הפה' והובאו דבריו בטור וסיכם 'ויותר טוב להיות כל אחד בפני עצמו' והובאו דבריו בב"י (קעג, ג).
במה ניתן לעשות קינוח פה, האם מקנחים בקמח חיטה, או בתפוח, האם הקינוח הוא בלעיסה או דווקא בבליעה
במה מקנחים את הפה
בגמ' (קה, ט) דעת ר' זירא שאין קינוח הפה אלא בפת חיטים צוננת ורכה, אמנם מסקנת הגמ' אינה כשיטתו: 'והלכתא: בכל מילי הוי קינוח, לבר אמקמחא בתמרי גוירקא' וכ"פ השו"ע 'והקינוח הוא שילעוס פת ויקנח בו פיו יפה, וכן בכל דבר שירצה, חוץ מקימחא ותמרי וירקא, לפי שהם נדבקים בחניכים ואין מקנחים יפה'.
שאר פירות שאינם תמר: 'כתב בכנה"ג (הגהות הטור כח) 'כתוב בשלטי הגיבורים בשם ריא"ז (ר' יצחק אור זרוע) שכתב בשם זקנו הרב, דאף שאר הפירות כתמרים (שאסור לקנח בהם), וכתוב בספר שארית יאודה 'ואין שאר הפוסקים מודים כן' ע"כ. וכ"כ הרמב"ם בפרק ט' מהלכות מאכלות אסורות (הלכה כו), 'ובמה מקנח פיו בפת או בפירות'. וכן נראה גם כן מסוגיית הגמרא דקא פסיק ותני דבכל מילי הוי קנוח הפה לבד מתמרי דלא הוי קנוח' והובאו מקצת דבריו בפת"ש (ז)
קינוח בקמח חיטה: השו"ע לא חילק בסוג הקמח וכן לשון הטור כאן אמנם בטור באור"ח (קעג) כתב 'חוץ מקמחא דשערא' וכאילו קמח אחר יהיה מותר. וכתב הש"ך (יב) שהדבר פשוט שטעות סופר הוא בטור. ולמעשה לא מועיל קינוח בכל קמח.
האם חייבים לבלוע
כתב הפרי תואר(ז) ' ואם לעס בפיו ופלט לא מיקרי קינוח עד שיבלענו, ופשוט' והובאו דבריו בפת"ש (ה) והעיר שממילא חייב לבלוע גם משום הפסד אוכלים54
אמנם הפרי מגדים(שפ"ד יב) הביא מה שכתב הרמב"ם (ט, כו) 'מקנח פיו בפת או בפירות שלועסן ובולען או פולטן' ומוכח שמועיל לעיסה גם ללא בליעה. וכן משמעות השו"ע 'והקינוח הוא שילעוס פת'.
טבלה זו מסכמת את שיטות הראשונים:
תוס/ ר' שמואל | ר"ת, בה"ג, רז"ה | רי"ף, רמב"ם, רשב"א | |
|---|---|---|---|
גבינה ואח"כ עוף (אגרא) | בלא קינוח והדחה | בלא קינוח והדחה | בלא קינוח והדחה |
עוף ואח"כ גבינה | בלא קינוח והדחה (תוס' 'עוף וגבינה') | בלא קינוח והדחה שעוף אינו נדבק | המתנה |
גבינה ואח"כ בשר | נטילה/ קינוח והדחה (הגה"מ ט, כו, ב) | אין קינוח. ובלילה הדחת ידיים. | ידיח ידיו(רשבא:בלילה)ויקנח פיו |
בשר ואח"כ גבינה | המתנה | קינוח, ובלילה גם נט"י. או המתנה | המתנה |
תבשיל בשר ואח"כ גבינה | המתנה | נטילה. וכ"כ הטור בשם רא"ש | כדין בשר וחלב (רי"ף) |
מה דינם של מים אמצעיים לעניין אם שפשף ידיו בגופו לאחר נטילה, הסיח דעתו, לא ניגב ידיו, נטל בשאר משקים
הש"ך (י) הביא את דברי הב"י (אור"ח קעג) בשם הראב"ד בדין זה.
אמצעיים | אחרונים | |
|---|---|---|
שפשוף בגופו או בכותל אחר נטילה | פוסל | אינו פוסל |
היסח הדעת | פוסל | אינו פוסל |
ניגוב | צריך | אינו צריך |
שאר משקים | ראב"ד: אינם כשרים רש"ל: כשרים | כשרים |
ובענין שאר משקים כתב רש"ל 'מאחר שכל המשקים כשרים למים אחרונים לנקות הזוהמא כ"ש שמנקין ומעבירין לחלוחית המאכל'. וסיכם הש"ך 'ואין כדאי בסברא זו לדחות דברי הראב"ד והנמשכים אליו ובפרט להקל בדבר שאין בו טורח כלל'.
וכן פסק השו"ע(קעג, א) והסביר גם טעמי השוני: 'כל הדברים הנוהגים באחרונים נוהגים באמצעים, בין להקל בין להחמיר,
- חוץ מהיסח הדעת שפוסל באמצעים מפני שעדיין רוצה לאכול וידיו צריכים שימור;
- וחוץ מניגוב הידים, שאמצעים צריכים ניגוב כראשונים.
- הגה: ויש שאמרו שאמצעים צריכים דווקא מים, מה שאין כן באחרונים (כל' שמועיל בהם שאר משקים)
האם יש חיוב המתנה לאחר גבינה ומה הדין בגבינה קשה או מתולעת או בגבינה צהובה של ימינו
להמתין לאחר כל גבינה
בהגהות אשירי(חולין ח, ה ב) הביא שמהר"מ החמיר לעשות הפסק לבשר וחיה אחרי גבינה כיון שפעם מצא גבינה בין שיניו כשבא לאכל בשר. ובכל אופן הוסיף מהר"מ שאינו נוהג חומרא זו לעוף שאחרי גבינה.
והרש"ל (יש"ש חולין ח, ו) כתב 'אפילו אדם הנזהר בכל הפרישות אינו רשאי להחמיר על עצמו, למנוע אכילת בשר אחר גבינה, אם לא שבא מכשול לידו, או שהשיניים נקובים וקרוב לודאי שלא יוכל לנקרם...ובארנו דאחר שנסתם התלמוד אין להחמיר נגד התלמוד, זולת סיבה ותקלה שבא לידו, ובצירוף שמצינו נמי שהראשונים חכמי התלמוד נמי החמירו על עצמם בדבר ההוא... וכ"ש שנראה כמינות מי שלא רוצה לאכול בשר אפי' אחר תבשיל של גבינה'.
והש"ך (יח) כתב שדברי רש"ל אינם מוכרחים ובדברי מהר"מ משמע אפכא.
שיטת הזוהר בהמתנה לאחר גבינה
בזוהר משפטים (דף קכה, א בסופו) לא מחלק בסדר האכילה וכותב שאין לאכול א.יחד או ב.בשעה אחת או ג.בסעודה אחת בשר וחלב. וממילא נמצא שיש להפריד א.בשעה וכן ב.בסילוק שולחן וברכת המזון (כדי שלא יחשב סעודה אחת) מגבינה לבשר.
לגבי עוף שלאחר גבינה בב"י (קעג) לאחר שהביא את שיטת מהר"מבהמתנה לאחר בשר בהמה, כתב ' היינו לפי שלא ראה ספר הזוהר אבל אנו שזכינו לראותו טוב ונכון להחמיר אפילו בבשר עוף'. ובפר"ח (טו) הבין שהזוהר עוסק רק בבשר בהמה ובעוף יש להקל וציין שכן הוא נוהג.
המתנה אחר גבינה 'קשה'
באו"ה (מ, י) כתב 'אבל אם אוכל גבינה א.ישנה שעברו עליה ששה חדשים. וכן כל גבינה ב.המתולעת55 אף על פי שאין איסור בדבר דהא אין נדבק בשיניים ואפילו אם תדבק בודאי לא מקרי גבינה כמו הבשר שבין השיניים. מ"מ מדת חסידות ופרישות ונכון לכל בעל נפש שלא לאכול אחריו בשר באותה סעודה אפילו בקנוח והדחה לפי שממשיך ג"כ הטעם שלו בפה... ונמצא שאוכל טעם בשר בחלב יחד ונראה ג"כ כאלו אכל בשר וחלב יחד... ומיהו איסור מיהא ליכא דדוקא טעם הבשר שבפה נקרא טעם מאחר שעיקרו מיקרי בשר ושייך לגזור בו אטו בשר בחלב':
הרמ"א כתב 'ויש מחמירין (להמתין שש שעות. ט"ז ד) אפילו בבשר אחר גבינה וכן נוהגין שכל שהגבינה קשה אין אוכלין אחריה אפילו בשר עוף, כמו בגבינה אחר בשר. ויש מקילין. ואין למחות, רק שיעשו קנוח והדחה ונטילת ידים. מיהו טוב להחמיר'.
גבינה ישנה שאינה קשה
הט"ז(ד) כתב שמהדין יש להחמיר דווקא במתולעת שטעמה חזק מצד טעמו של רש"י לדין המתנה שתלוי במשיכת טעם אבל סתם גבינה שהתיישנה נראה שאינה מושכת טעם מיוחד ואין גם לחשוש לה בין השיניים שזהו חידוש מיוחד בפסוק לגבי בשר, וממילא מותרת מהדין בקינוח והדחה.
אבל הפר"ח(טז) כתב שכל גבינה ישנה ו' חודשים מסתמא היא קשה ויש לחשוש לה גם במה שהיא בין השיניים ולא כט"ז. וכן נראה דעת הש"ך (טו) והפמ"ג (משב"ז ד) להחמיר בכל גבינה ישנה.
וכן כתב בבן איש חי (שניה שלח-לך, טו) : אם היא גבינה קשה שעבר עליה ששה חדשים או יותר, שוהין ששה שעות, ואם לא עברו עליה ששה חדשים ממתין שעה אחת לכל חודש אחד, שאם עבר חודש ממתין שעה, ואם שני חדשים ממתין שתי שעות, וכעזה"ד,
אמנם הוסיף שם 'והרה"ג מהר"א מני נר"ו העיד דאין מנהגם בעה"ק ירושלם ת"ו להמתין אחר גבינה כלום, בין חדשה בין ישנה'..(וכ"כ ביחוו"ד ג, נח)
ומנהג רבינו האר"י ז"ל היה מחמיר ביותר, דכל אותו יום שאוכל גבינה אינו אוכל בשר, אשריו ואשרי חלקו:
גבינות 'קשות' צהובות ומלוחות שלנו
בשבט הלוי (ב, לה) אחרי שדן להחמיר בגבינה קשה אפילו שלא שהתה ו' חודשים כתב 'אבל לשון הת"ח לא יראה כן, מכ"מ גם אנכי דרכי להחמיר בזה, וטעמי דכהיום הכל נמכר בחנות ויש לו כל מיני גבינות אלה שהם פחות מו' חדשים ואלה שהם יותר מו' חדשים והי' צריך לזה לוח זמנים מתי נעשו, וזה בלתי אפשרי' ומשמע בדעתו שמהדין כל שהוא פחות מו' חודשים מותר ורק נהג להחמיר כיון שאי אפשר לדעת בכל גבינה כיצד נעשתה56.
ובשם הגרשז"א כתבו (הליכות שלמה שבועות יב, יג) להחמיר בגבינות שלנו שדינם כקשות, אמנם בקובץ מוריה (טבת תשנו, עמ' עט) כתבו בשמו 'שרק הגבינות שעשו פעם היו צריכים לחכות כנהוג שש שעות אבל הגבינות של היום אינם דומים כלל לגבינות ההם ויש להחשיבם כפי כל שאר מאכלי חלב הרגילים והנוהג לחכות חצי שעה57 ולנקות את הפה. והוסיף הכותב58 שהרב על עצמו היה מחמיר להמתין שש שעות.
ובספר קיצוש"ע לבשר וחלב (לרב פפויפר) הביא בשם הגר"א קוטלר שאמר שהגבינה הקשה של ימינו אינה הגבינה הקשה עליה דברו הפוסקים שהיתה צריכה מגרדת לאכלה. וכן הביא שם בשם בעל הבאר משה (שטרן) שכל הגבינות המצויות בארה"ב בלא שום חילוק אינה צריכים המתנה, ורק בגבינות מתולעות (שמושכות טעם) או אלו המצויות בשוויץ שנעשה בהם חורים מרוב שיהוי צריך המתנה.
- ↩
וממילא לשיטה זו דברי הגמ' לעיל 'חד אמר חדא ולא פליגי' הכוונה ששניהם נדרשים. כרוב הראשונים.
- ↩
ואפשר לשיטתם שמוכח מתמיהת בני ביתו של רב אשי עליו שאינם סוברים את החילוק של יום ולילה לגבי נטילה. ותירוצו הוא לשיטתו ואינו להלכה.
- ↩
כמובא בשו"ע אור"ח קעב, ב שאדם שהכניס לפיו מאכל ללא ברכה והוא דבר שנמאס לא יוציאנו למרות שמהדין יש לברך בפה ריק.
- ↩
שכן היו נוהגים להכין גבינות מתולעות כמובא להיתר ברמ"א סימן פד סעיף טז: 'עוד נוהגים בתולעים של גבינה לאכלן, אף על פי שקופצין הנה והנה על הגבינה. אבל אם פירשו לגמרי, אוסרים אותן' והטעם שכל שגדלו שם ולא פירשו ממקום רביתן מותרים כמובא שם בסעיף א. ותולעים אלו הם למעשה רימות של זבוב הגבינה שמטיל את ביציו בתוך הגבינה (וראה עליהם עוד באמונת עתיך 116 עמוד 117). אמנם הפר"ח החמיר בזה. ובפירות מחמירים כשגדלו במחובר שהוא 'שורץ על הארץ' אפילו כשלא היה להם מקום לרחוש שם כרמ"א והפר"ח. כה"ח נד. והשו"ע הקל במחובר כשלא ריחש (שם ו) וכ"כ בילקו"י (פד, ח).
- ↩
ואיני יודע אם כוונתו שהחמיר על עצמו או גם על אחרים. ולגבי גבינות שידוע שלא שהו או במציאות שכבר לא מקובל כלל להשהות ו' חודשים אפשר שגם הוא לא היה מחמיר. ובהרבה ספרי קיצורים הרב מצוטט כאילו פוסק לאסור, וזה אינו מוכרח כלל וודאי אינו מהדין שדחה שיטה זו מהתורת חטאת. רק אמר אח"כ שדרכו להחמיר.
- ↩
על מנהג זה כתב בספר מטה ראובן (קליין תרצ"ח) סימן קפו שפעמים המושג שעה אחת אינו אלא לשון חוסר סמיכות וכמו שלענין איסור מלאכה סמוך למנחה הסביר הר"ן שהוא חצי שעה (י.א.: וכן לענין בורר בשבת בדין לאלתר ועוד מקומות) ולשון הזוהר 'שעתא חדא' זו משמעותו בארמית. אמנם הקשה שמדברי הרמ"א שכתב שעה אחת לגבינה שאחר בשר והש"ך (ט"ז) הביא דבריו לענין בשר לאחר גבינה נראה שהוא שעה כפשוטו (י.א: וכן מוכח מדברי הגר"א אות ו' שהסביר בדברי הרמ"א שם ע"פ הזוהר 'שעתא חדא') וסיכם שבהצטרף דברי התו' שאין בכלל מגבלת זמן אלא סילוק סעודה, די להחמיר בנוסף בחצי שעה. ונשאר בצ"ע. (ואפשר לפי זה שאם חצי שעה בא לבטל סמיכות הניכרת, יהיה צריך חצי שעה בין הסעודה ולא רק בין האכילה, משא"כ בהמתנת שעה שיהיה בין האכילות)
- ↩
ווחתם א.ה. ונראה שהוא הגאון הרב אביגדור הלוי נבנצל.