כתב הרשב"א (שו"ת א תצ"ד) בדין חתיכה שנאסרה מאיסור ושוב נתערבה בקדרת היתר 'נראה לי שגם היא מצטרפת לבטל את האיסור. תדע שאם היה אפשר לסחטה היא עצמה מותרת. ועד כאן אי אתה אוסרה אלא שאי אפשר לסחוט את האסור שבה. והלכך להעלות את האסור מצטרפת שהיא עצמה מותרת היא. ואם אתה אומר שאינה מצטרפ' לבטל אף אתה עשיתה נבלה דהא בהא תליאן. וזה נראה לי ברור והרי זה ככחל שאמרו כחל בששים וכחל מן המנין וכחל עצמו אסור'.

וכן פסק השו"ע 'בשאר איסורים, חוץ מבשר בחלב, חתיכה הבלועה מאיסור מצטרפת לבטל האיסור'.

אמנם החתיכה עצמה נשארת באיסורה. (ש"ך ד)ואפילו שיטעם אותה גוי ולא יהיה בה טעם איסור כיון שאפשר לסוחטו אסור (שפ"ד)

והרמ"א העיר לשיטתו 'ואין נוהגין כן, כי קיימא לן בכל איסורים חתיכה נעשית נבלה, כדלעיל סימן צ"ב'. כלומר דינה כחתיכת איסור.

ספק בשיעור בתערובת השניה: כתב בשפ"ד (ד) שכל שיש שיש שישים ודאי בצירוף החתיכה עצמה ומסתפקים אם יש שישים בלעדיה כיון שנשפך לאחר התערובת, יש להקל גם לרמ"א כיון שחנ"נ בשאר איסורים דרבנן ומקלים בספק נשפך בדרבנן. (כדלעיל צח, ב)