התחברות
סיכום הלכות תערובות מדברי הגמרא ועד לפוסקים בדרך של שאלות ותשובות
סעיף ב: גדר הפגימה האוסרת ושינוי מפגם לשבח
הרב ירון אליה
סעיף ב: גדר הפגימה האוסרת ושינוי מפגם לשבח
מהו גדר הפגימה האוסרת פרט לגבי נתערב א.טעמו בלבד, ב.נמחה ממשו, ואם ג.קיים עיקר האיסור ולא נמחה ונתערב באינו מינו
גדר הפגימה בטעמו
בגמ' בהגדרת הפגום נאמר בדברי ריש לקיש 'ואינה נאכלת מפני זה' ועל זה כתב רש"י 'ואינה נאכלת לאו דוקא דכיון דפגימתה פורתא קרי לה אינה נאכלת'.
והר"ן(לב, ב) הביא ראיה לדבר מפגימת קדרה שאינה בת יומה שאינה אוסרת למרות שבודאי אינה פוגמת התבשיל כל כך שאינה נאכלת. והוסיף שהגם המקור לדין פגם הוא דברי רבי שמעון (ע"ז סז, ב) וראייתו שם היא מנבילה לגר ושם דווקא 'שאין ראויה לגר אינה קרויה נבלה' כלומר שהיא נפסלת לגמרי מאכילת אדם. יש לחלק ששם היא נאכלת בפני עצמה ולכן צריך שתפסל לגמרי משאם כן כשהאיסור בתערובת די שפוגם קצת.
וכתב הרשב"א(תוה"ק ד, א) 'אפילו הוא מוטעם ומושבח בפני עצמו אם פוגם תערובתו אינו אוסר'.
וכן כתב השו"ע 'פגם זה אין צריך שיפגום לגמרי עד שיהא קץ לאכלו, אלא אפילו פוגם קצת אינו אוסר תערובתו'.
איסור פוגם שנמחה ומוסיף בנפח המאכל
- הר"ן(לב, א) חידש שהיסוד שנלמד מנבילה לגר הוא שהיתר פגום מבוסס על העדר הנאה. וממילא במקום שתהיה הנאה מתופסת הנפח, התערובת תאסר. ואפילו אם האיסור היה מיעוט ופגם את התערובת.
- והרשב"א (תוה"א ד, א. יט, א) מתיר תערובת שהאיסור פוגם קצת אפילו בנמחה האיסור ובלבד שיהיה האיסור מיעוט בתערובת143. ואם האיסור יהיה רוב בתערובת יאסור (וכן אם יהיה שווה. תוה"ק). אלא אם יפגום לגמרי כנבלה לגר.
- אמנם כשלא נמחה ורק נתן טעם (והוציאו את האיסור), אפילו ברוב איסור מותר בפגימה קצת. ולכן כלים שאינן בני יומן לא אוסרים. ובתוה"ק כתב טעם נוסף להתיר בכלים והוא שלא החמירו לשער בכולו אלא כשנותן טעם לפגם (ושכמשערים רק בבלוע יש רוב היתר כנגדו בקדרה).
וכתב השו"ע תחילה כרשב"א 'ויש מי שאומר דהיינו דוקא כשנתערב איסור מועט עם היתר מרובה, אבל איסור מרובה לתוך היתר מועט, ואפילו מחצה על מחצה, אין אומרים נותן טעם לפגם מותר, עד שיפגום לגמרי שאינו ראוי למאכל אדם. (ודין הציר כדין האיסור עצמו. ש"ך ד בשם הרשב"א)
ואם אין שם ממשות של איסור, אלא טעמו בלבד (כלומר שמכיר את האיסור וזורקו. רשב"א. ש"ך ה), אפילו איסור מרובה והיתר מועט, מותר אם פוגם קצת'. והסיבה היא שלא מחמירים לשער כנגד כולו בפגום וכנגד הפליטה בלבד יש רוב. (שם)
והוסיף השו"ע את דעת הר"ן ' ויש מי שחוכך (פי' מקוה להחמיר, ואוסר) לומר שאם הגדיל האיסור מדתו של היתר עד שהוא משביח יותר כשאוכלו בגודל מדתו ממה שהוא פוגם בהפסד טעמו, אסור, עד שיפסל מלאכול אדם'.
וכתב בכה"ח (טו"ב בשם זבחי צדק) שיש להקל בזה בהפסד מרובה או בשעת הדחק.
ובפסח כתבהפרי מגדים (משב"ז א) שיוצאת מחלוקת הפוכה בין הרשב"א והר"ן. שהרשב"א שמתבסס על ביטול מחמיר בנטל"פ בפסח שאוסר בכל שהוא. והר"ן שמתבסס על הנאה מקל שהרי לא נהנה.
כשהאיסור הפגום קיים ולא נמחה ונתערב באינו מינו
- באו"ה (לב, ו) כתב 'מין בשאינו מינו שלא נמחה האיסור ודאי גוף האיסור עצמו לא בטל בפחות מס' ואפי' אם סרחה ואין ניכר כלל דהא קיי"ל דלא התירה בטל ברוב אלא במינו' ונמצא שבאינו מינו צריך שישים ולא די ברוב כנגד האיסור.
- והתורת חטאת (פה, כד) כתב עליו שכל דין טעם כעיקר שמצריך שישים הוא דווקא בטעם מושבח אבל 'טעם פגום לא חשיב' וממילא די ברוב כנגדו ואפילו באינו מינו. (הובא בש"ך ג).
מה הדין כשהאיסור השביח את התערובת ולבסוף פגם בה. או להפך והאם מותר קודם שהשביח.
על דברי המשנה שחומץ פוגם את הגריסים מבהירים האמוראים בשם שמואל ור' יוחנן (סז, א) שזהו דווקא כשהגריסים רתוחות אבל בגריסים צוננים החומץ משביח אותם. ואפילו אם ירתיח אותם לאחר מכן יהיו אסורות כיון שבזמן יצירת התערובת השביח 'נעשה כמי שהשביח ולבסוף פגם ואסור'.
ההווא אמינא להתיר בהשביח ולבסוף פגם היתה לומר 'כיון שסוף חומץ זה לפגום כשירתיח הגריסין, שנראה אותו כפוגם מתחלתו' (ר"ן על הרי"ף לב, ב) קמ"ל שלא אומרים כן ואוסר בתחילתו ונשאר באיסורו.
בדף סח (עמ' א) לאחר הבאת המחלוקת בדין נותן טעם לפגם בין ר' מאיר לר' שמעון הגמ' מסתפקת האם ר' שמעון יודה בהשביח ולבסוף פגם לאסור וסיימה בתיקו.
הרי"ף(לב, א) פסק 'נפל לתוך גריסין צוננין (השביח) והרתיחן (ופגם) נעשה כהשביח ולבסוף פגם ואסור'. וכ"כ הרמב"ם(מאכלות טו, כח) והוסיף שפגם ולבסוף השביח גם אסור. וכ"כ הרשב"א(ד, א. יט, א). ונמצא לפי זה שלהתיר צריך שיהיה פוגם מתחילה ועד סוף (רמב"ם שם).
וכ"כ השו"ע 'במה דברים אמורים, שפוגם מתחלתו ועד סופו, אבל אם השביח ולבסוף פוגם, או פוגם ולבסוף השביח, אסור'
וקודם שישביח בפוגם ואחר כך משביח:
- כתב הש"ך(ז. בשם או"ה לב, ה) שמותר, כיון שעכשיו הוא פגום. (ש"ך ז בשם או"ה לב, ה) וראיה מדין חסרון מלח שמתיר אותו עתה למרות שיכול לתקן בתוספת מלח.
- אמנם הפר"ח(ח) כתב שאסור אף בזמן הפגימה שכן מוכח מלשון הרמב"ם (טו, כח) שכתב 'אם פגם בתחילה וסופו להשביח... הרי זה אסור' ומוכח שאפילו קודם שהשביח אסור.
וביד אברהם הסתפק לומר שדברי הפר"ח להחמיר הם דווקא 'היכא דידעינן שסופו להשביח' ודברי הש"ך במלח שלא עתיד להשביח מעצמו ולא פליגי.
וברדב"ז שם הסתפק בפגם ואח"כ השביח ושוב פגם והעלה להתיר.
חומץ רותח על גריסים והצטנן מעצמו
נחלקו האחרונים במציאות האם גריסים שנפגמו מחומץ רותח חוזרים להשביח כשמצננם וממילא דינם לאיסור.
הלבוש, הט"ז(ה) – הבינו שההיתר הוא דווקא כשאוכלם רותחים אבל אם יצננם יחזרו לאסור כדין פגם ואח"כ השביח.
והפרישה(ג)למד מנוסח הטור 'יין נסך שנפל לתוך גריסין שהיין בעצמו הוא טוב אלא שפוגם הגריסין מותר' ואם היה הופך לאיסור בצינונו היה כותב כאן חילוק כמו שכתב בצוננים והרתיחם ומוכח שלאחר שנפגם ברתיחתו שוב אינו חוזר לשבח לאחר שמצטנן. וכן משמע בפר"ח (ח) שהסביר 'דכיון שהחומץ נפל בעודן רותחין הוקלש כח החומץ, ואף אם חזר וציננן אין בו כח עוד לחזור ולהשביח'.
כלי שבשלו בו איסור שנותן טעם לפגם, האם מותר להשתמש בו לכתחילה. מתי לא נחשוש לכו"ע. וכנגד מה צריך לשער כשאוסרים.
באו"ה(לב, ו) כתב 'אבל הקדירה עצמה ודאי אסור לכתחילה לעולם אפי' לאחר שעבר עליה מעת לעת... ואפילו לתבשיל שזה האיסור נותן בו טעם לפגם דהא לא שרינן שום נטל"פ בין במאכל בין בכלי כי אם בדיעבד... ועוד דיש לחוש שמא יבשל בה דבר שהאיסור נותן בו טעם לשבח ובתוך מעת לעת אסור המאכל אפילו בדיעבד'.144
כתב הרמ"א 'י"א אף על גב דהאיסור נ"ט לפגם והמאכל מותר, מכל מקום הקדרה אסורה (לכל שימוש לכתחילה).
ואם בשלו בה אח"כ תוך מעת לעת תבשיל שהאיסור הראשון נותן בו טעם לשבח, נאסר התבשיל השני אם לא היה בו ס' נגד האיסור הראשון'. וסיבת האיסור היא שדינו כפוגם ואח"כ השביח שאסור (ש"ך ח)
אבל אם נערו התבשיל הראשון בכף, ותחבו אח"כ הכף לתבשיל שני שהוא ג"כ פוגם, לא נאסרה הקדרה (כיון שהוא ג' נ"ט בפגום שהוא כהיתר ומותר. ש"ך ט). וכן בדבר שאין לו טעם כלל145, כגון היורה שמתיכין בו הדבש, אף על פי שיש שם רגלי הדבורים, לא נאסרה היורה וכל כיוצא בזה.
- ונמצא לסיכום לדעת הרמ"א יש להתיר רק כאשר שתי התחיבות היו לפגם.
- אמנם לדעת הט"ז כוונת או"ה היא להתיר את הקדרה השניה כל שאחד התחיבות היתה לפגם שכן אם התחיבה הראשונה היתה פגומה ממילא השניה היא נ"ט בר נ"ט דהיתרא ואינה אוסרת אפילו כשאינה פוגמת.
- ואפילו אם התחיבה הראשונה היתה לשבח, כל שבשניה היתה לפגם אינה אוסרת כדין נטל"פ ונמצא שאין צורך בפגימה מתחילתה ועד סופה.
- ובנקה"כ חיזק דברי הרמ"א והסביר שלרמ"א מתירים רק בג' נותני טעם במושבח וממילא אם התחיבה השניה לא תהיה לפגם נמצא שהוא רק ב' נ"ט להיתרא בשבח וזה לא מתירים. 146
- ובמנחת יעקב(פה, עד) דחה את דברי נקודות הכסף שכן באופן כזה נקרא דיעבד שמותר בפגום נ"ט בר נ"ט ולא צריך ג' נ"ט. וכדברי הרמ"א בסימן צה (סעיף ב) 'וכן אם היה הכלי שנתבשלו או נצלו בו לפגם, שלא היה בן יומו, נוהגין היתר לכתחלה לאכלו עם המין השני'.
- אמנם דחה בעצמו את הט"ז וכתב 'דאלו היה הכף בלוע מאיסור שאינו פגום אם כן איכא למיחש שמא הקדרה בלע איסור מהכף עצמו בלי אמצעי דתבשיל' וכוונתו שבקדרה לא שייך שנפגם מהטעם ורק אם הטעם פגום מצד עצמו מותר ולכן חייב הבלוע בכף להיות כבר פגום147.
ולהלכה סיכם הפמ"ג(משב"ז א) ומכל מקום לענין דינא יש לצדד כהט"ז דגם בכלים די ב' נ"ט, אף למאן דמחמיר בבישול בסימן צ"ה [ס"ב] לכתחלה, בכלי הוה דיעבד כמ"ש המנחת יעקב שם. ומיהו בקדירה מתכות אפשר דהוה לכתחילה כה"ג דאפשר בהגעלה.
אמנם לשיטת השו"ע שמתיר נ"ט בר נ"ט בשני נותני טעם פשוט שמותר גם בקדרות מתכות.
באיזו סוג בליעה החמיר הרמ"א
כתב הפמ"ג (משב"ז ו) שחומרת הרמ"א דווקא כשהבליעה היא בפגום שעשוי להיות בשבח בתבשיל אחר אבל במציאות שלא קיים החשש הכלים יהיו מותרים. ובכללם:
- 'אם האיסור פגום בעצמו שאינו ראוי לגר כלל'.
- 'אפילו נפגם קצת שיתן טעם פגום לכל התבשילין שרי'
לשיטת הרמ"א כנגד מה צריך לשער בקדרה שניה
כתב הש"ך (ט) שבמציאות שתבשיל ראשון לפגם ושני לשבח אין צריך לשער כנגד כל הבלוע בקדרה, כיון שבפגום התבשיל לא נעשה נבלה.
ובלבושי שרד (מז) הוסיף שצריך לשער לפי חשבון כלומר רק כנגד החלק היחסי של נפח הקדרה שהוא כנגד החלק היחסי של האיסור שהיה קיים בתבשיל.
ובמציאות שהתבשיל הראשון לשבח נעשה נבילה ויש לשער כנגד כל הבלוע. (ובמקום ספק הסתפק להקל).
אמנם אם הבליעה היתה מכלי שאינו בן יומו כתב הפרי מגדים (שפ"ד יז בסופו) 'מסתימת הפוסקים בסימן צ"ד (סעיף ה) כף בן יומו לקדירה אינה בת יומא דמותר הבן-יומו משמע דאין צריך להגעיל, כיון שקיבל טעם פגום'.
איסור נפל לתבשיל והשביחו ושוב בשלו בקדרה היתר שאינו נפגם על ידי התבשיל הראשון אבל נפגם על ידי האיסור המקורי. האם התבשיל השני מותר
דיון זה הובא בפת"ש (ב)
- הכנסת יחזקאל(כא) כתב שכיון שהתבשיל הראשון נאסר ונעשה נבלה ממילא הבלוע בקדרה חוזר לאסור את התבשיל השני.
- אמנם דעת הגבעת שאול(יח) והפת"ש שלא יתכן לומר שהנאסר יהיה חמור מהאוסר. כלומר כיון שאם האיסור המקורי היה נופל לתבשיל השני לא היה אוסר אותו בגלל שפוגם בו ממילא גם התבשיל שנאסר ממנו לא יאסור.
מה דין כלי בשרי בן יומו שבושל בו יין והגיסו אותו בכף חולבת.
ראה להלן סעיף ד ברמ"א שבשר פוגם ביין. וכאן יש לדון האם בשל כך יותרו הכלים מצד שבלעו בפגום.
- כתב הנוב"י (יו"ד לד. הובא בפת"ש ג) שלשיטת הרמ"א שאוסר בהדחת כלי בשר וחלב יחד מהטעם שטעמי הבשר והחלב עלולים להפגש ישירות ולא דרך המים. גם כאן יש לאסור מטעם שטעמי הבשר והחלב יפגשו ישירות ביין וממילא יהיה ביין איסור בשר בחלב ויחזור לאסור את הכלים.
- ובחוו"ד (באורים ח) דחה דבריו וכתב שכיון שהיין נפגם מהבשר לא שייך לומר שהוא הופך לאיסור כולו וחוזר לאסור את הקדרה, ואינו כדין מים שנאסרים. וממילא הכלי מותר148.
- ↩
כגון זבובים ויתושים שנפשו של אדם קצה בהם.
- ↩
אמנם התוספות (ע"ז עו, א 'מכאן') הסביר את טעם האיסור בשימוש בקדרה שאינה בת יומה'לפי שהקדרה היה בה איסור גמור תחלה אבל המאכל לא נבלע בו איסור מעולם'. ולפי דבריו כאן שהקדרה בלעה בפגום לכאורה מותר. וראה להלן בשפתי דעת (יא) שכתב שההיתר לרמ"א הוא דווקא כשנבלע איסור שלא ראוי לאכילה כלל. אמנם דברי התוספות באו להסביר היתר האכילה של התבשיל שבושל בכלי שאינו בן יומו ושם ודאי יש בליעה רק בפגימה פורתא ולפי זה לכאורה האו"ה חולק על התוספות והרמ"א פסק כמותו. אמנם אפשר לחלק שכאן האיסור הבלוע יכול להיות משביח בתבשיל אחר.
- ↩
כאן נראה סיבת ההיתר שאין לדבורים טעם כלל ולכאורה זה לא כש"ך (ב) שאסר בדבר שאינו לפגם ואינו לשבח. וראה בש"ך בסימן פא (כז) שהסביר ההיתר 'שגופי הדבורים עצמן פוגמין הדבש'.
- ↩
כשיטת הרא"ש וסה"ת בריש סימן צה. להתיר נ"ט בא נ"ט רק בבישול שהוא טעם שלישי ולא בצליה שהיא טעם שני.
- ↩
אמנם הט"ז (צה, ח) סובר כטעם השני המובא בתוספות (חולין קיא ב 'הלכתא' בסופו) כלומר שיפגשו טעמי הבשר והחלב במים ישירות. וטעם זה לא שייך כאן ולכן מתיר. והש"ך (צה, ח) שסובר כטעם הראשון של התוספות הקשה על הט"ז מהבנתו. משב"ז ו.
- ↩
ראה בתוספות 'הלכתא' בחולין קיא, ב שהסביר האיסור בטעמו השני 'שהטעם שני של בשר ושל חלב נכנס במים מיד נאסרו המים וחוזרין ואוסרין הקערות' וממילא כוונת החוו"ד שכאן לא יכול היין להאסר כיון שטעם הבשר פוגם בו. ונראה שלהבנת הנוב"י כיון שכל טעם האיסור הוא שהטעמים נפגשים ישירות שהרי אם באו כבר למים ואז נפגשו יהיה כאן טעם שני של היתר, וממילא מוכרח שנוצר איסור בב"ח קודם ורק אז חזר לאסור את היין כנבילה, ונבילה זו טעמה שונה מדין הבשר ולא מוכרח שפוגמת ביין.