התחברות
סיכום הלכות תערובות מדברי הגמרא ועד לפוסקים בדרך של שאלות ותשובות
סעיף ג: כלי שנאסר בבליעת איסור ונתערב
הרב ירון אליה
סעיף ג: כלי שנאסר בבליעת איסור ונתערב
כלי שנאסר בבליעת איסור ונתערב האם יש לו דין דבר שיש לו מתירין מכך שיכול להכשיר את הכלים. האם יש לחלק מה סוג הבליעה.
נחלקו הראשונים האם יש דין ביטול בכלים אלו
הרשב"א(תוהב"א ד, ד לח, א) הביא מספר ראיות לכך שהוא בטל:
- תחילהמיישב מדוע נתנה הגמ' טעם שטבל אינו בטל בכך ש'כהיתרו כן איסורו' (כלומר שניתן להפריש כל שהוא להתירו) ולא נתנה טעם שהוא דבר שיש לו מתירין ותירץ בשם ר"ת (תוספות ע"ז עג, ב 'טבל מאי טעמא') שטעם זה מתייחס למציאות שאין לו טבל נוסף כמותו להפריש ממנו ולפוטרו ויצטרך לרכוש טבל נוסף לצורך כך131. 'מכל מקום כיון שיש לו טורח והוצאה הוי כשאין לו מתירין'.
- ועוד מביא ראיה ממעשר שני שאיו בו שווה פרוטה שבטל ברוב ולא אומרים שיכול לעלות אותו לירושלים ולאוכלו בהיתר.
- ועוד מביא ראיה מהרמב"ן (ע"ז עג, ב) שהסביר על זיתי טבל שנתערבו בזיתי היתר שמוציא מהם לפי חשבון הטבל, ולא צריך להפריש ביחס לכל השיעור. וכתב הטעם 'אבל כשצריך להפריש על הכל אין זה נקרא דבר שיש לו מתירין, שאין התירו של איסור להפסיד עליו המותר'.
וממילא מוכח שכל שיהיו לו הוצאות להתירו אינו בטל והוא הדין לכלי הבלוע מאיסור שנתערב, הגם שיכול להגעיל כולם אינו חייב שכן יש הוצאות בהגעלה. 'אלא הרי הוא כיבש ביבש וכל שנתערב בין אחד בין שנים בטל ומשתמש בהן ואפילו לכתחילה'.
אמנם הרא"ה בבדק הבית (ד, ד לח, א) הביא שתי ראיות להחמיר בדבר:
- ניכר האיסור - ראה לעיל בסימן צח (סעיף ד) שכל שניכר האיסור לרוב הפוסקים יש בו איסור תורה ולא בטל בתערובת. וראה שם במרדכי (חולין תשמ) שכל שניתן להפריד את האיסור על ידי תוספת מים צוננים נקרא ניכר האיסור ולא בטל.
- וכן כתב כאן כתב הרא"ה 'וכיון שכן בזה שאפשר בהגעלה ולהפליט האיסור הרי זה כאלו ניכר ואין לו היתר'
- צריך שישים במאכל – כיון שאם יתן בכלי מאכל היתר עדיין צריך שישים כנגדו שלא יתן בו טעם ולכן אינו בטל חד בתרי.
וגם מהרי"ל(תשובה קסד) כתב להחמיר בזה מכמה סיבות:
- הוצאה מועטת אינה מבטלת דין דשיל"מ ורק טרחא או הפסד מרובין.
- צריך שישים בין הכלים – כיון שבאינו מינו יבש ביבש צריך שישים כן דין הכלים להצריך שישים. (אם יערב המאכלים שנתבשלו או ידיח הכלים יחד ברותח)
והביא דבריהם הש"ך (ח) וחש להם להחמיר א. במקום שאין הפסד מרובה והוסיף ב.שיש לשהות הכלים עד שלא יהיו בני יומן שהרי השהיה מתירה את האיסור מהתורה כאן ללא הוצאות. וחומרא זאת היא אפילו בשימוש כל אחד בפני עצמו132. ועוד שיש דין דשיל"מ גם בנתינת טעם (ש"ך ט).
אמנם רעק"א(הובא בפת"ש ו) כתב על הש"ך שגם בכלי שאינו בן יומו שורש ההיתר במאכל הוא שיש בו רוב כנגד הפגום הבלוע וממילא כיון שגם לאחר ההמתנה ההיתר הוא מכח ביטול אין צורך בהמתנה.
והמשאת בנימין (חידושים יו"ד ד) גם חשש למחמירים תוך מעת לעת אבל דווקא במקום שבכוונתו להשתמש בהם כולם יחד (להדיחן בכלי ראשון יחד או לערב תבשילין יחד. שפ"ד ח) . אבל בנפרד התיר. והצד להקל הוא כיון שיש כאן רק בליעת טעם ולא ממשות.
וגם מהר"י בן לב(תשובות א, קיא) כתב לגבי קערות חלב שנתערבו בקערות של בשר שאינן בטלות כי דינם כאינו מינו. אמנם כלי נבלה שנתערב בכלי שחוטה בטל שהוא מינו וזו כוונת הרשב"א כאן. וכן דעת הפר"ח(ח) מטעם שאפשר להכיר את האיסור על ידי טעימת נכרי133. ואפילו באינו בן יומו אין להקל באינו מינו.
והב"ח(ד) לאחר שהביא דבריו דחאם שאם כוונת הרשב"א היתה לחלק בסוג הכלים היה מפרט זאת. ועוד שאפילו חתיכות שאינו מינם אם נתערבו ברוב ונאכלו אחד אחד אין בהם איסור ולא יהיו הכלים שהשתמשו בהם בנפרד חמורים מהחתיכות בשר עצמם שנתערבו.
אמנם החמיר הב"ח להסיר כלי אחד לחומרא134. והש"ך כתב שאין בזה הכרח.
הט"ז הסביר שלכאורה היה אפשר להתיר מצד שלאיסור הבלוע עצמו אין מתירין. ויש כלל שאין הנאסר (הכלי) יכול לאסור יותר מהאוסר (שהוא הבלוע). ובכל אופן לא אומרים כך, כיון שאין לסמוך על שום קולא בדשיל"מ. ולמעשה הגם שהסכים עם קולת הרשב"א כתב שאין להשהות את הכלים לזמן מרובה מחשש שיבא 'לערב התבשיל שמתבשל בכל התערובת יחד ויאכלם'135 ובאופן כזה אין קולת ביטול יבש ביבש136 ולכן ראוי לו להכשיר את כולם מספק.
וכתב השו"ע כרשב"א 'כלי שנאסר בבליעת איסור, שנתערב באחרים ואינו ניכר, בטל ברוב ואין דנין אותו כדבר שיש לו מתירין (לפי שצריך להוציא עליו הוצאות להגעילו, וכל כיוצא בזה).
הנוב"י(תניינא אהע"ז לח. הובא בפת"ש ו) הסביר טעם אחר להיתר. היסוד של 'עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר' שייך רק באכילה כיון שיש אפשרות רק לאכילה אחת. אבל לעניין לסמוך בביצה את המיטה כיון שניתן להשתמש בהם מכח הביטול גם היום וגם לאחר ההיתר לא שייך יסוד זה. וממילא כתב הפת"ש שהוא הדין בכלי שנתערב שהרי אותו שימוש של היום אין לו מתירין.
סיכום השיטות:
- רשב"א, שו"ע, רמ"א, ב"ח – כל כלי איסור שנתערב עם היתר בטל חד בתרי. ואינו דשיל"מ כי כרוך בהוצאות.
- רא"ה, מהרי"ל - אינו בטל. ניכר האיסור, צריך שישים, הוצאה מועטת.
- נוב"י – בכלים אין דין דשיל"מ כי יכול להשתמש פעמים רבות.
- ט"ז – בטל אך ראוי להכשיר כל הכלים למנוע תקלה.
- ש"ך - בטל רק בהפסד מרובה וכשאינו בן יומו.
- משאת בנימין - בטל רק לשימוש כל כלי בפני עצמו.
- מהריב"ל, פר"ח – בטל בתערובת מינו כגון כלי נבלה בכלי שחוטה ולא בטל באינו מינו כגון כלי בשר בכלי חלב.
האם קיימת חומרת דשיל"מ כשהיתר בא מכח מעשה או דווקא כשבא מכח זמן
- מדברי הרשב"א שתלה היתר הכלים בהוצאות ההכשרה נראה שעצם העובדא שההיתר בא מכח מעשה ולא מכח זמן אינו סיבה להקל בדשיל"מ.
- אמנם הרש"ל(חולין ח, פו בסופו) דן בחתיכה שלא נמלחה ונתערבה באחרות וכתב שאין דינה כדשיל"מ מכח שיכול למלוח כולם, 'דאם לא בא ההיתר ממילא מכח זמן לא חשיב דבר שיש לו מתירין'. ונמצא לשיטתו שאין דין דשיל"מ כשההיתר בא מכח מעשה אלא רק כשהוא בא מכח זמן. וכן הסביר את היתר כלי איסור שנתערב.
והש"ך (ח) תמה עליו שהרי מוכח שגם דבר שניתן להשאל עליו נקרא דשיל"מ למרות שלא בא מעצמו מכח זמן אלא מכח מעשה התרת הנדר.
ובמנחת יעקב (לט, ח) דחה את קושיית הש"ך כיון שבנדרים 'דאיכא מצוה לאתשולי עליה כמאן דאתשלי עליה דמיא. דמסתמא יתשל עליה כיון דאיכא מצוה'. כלומר ואין זה דוגמא רגילה להיתר שבא מכח מעשה שאין מצוה במעשה. והוכיח כן מהר"ן בנדרים שכתב כך.
- ↩
בתוספות שם מדובר שצריך ללכת למקום הבעלים כדי להפריש ברשותם. אבל העיקרון זהה.
- ↩
ואפילו שכך ניתן היה לתלות שהאיסור נמצא בכלי השני.
- ↩
ויבש באינו מינו דבטל בס' מיירי בהרבה מינים וא' מהם איסור דא"א לברורי. שפ"ד ח' בהסבר הפר"ח.
- ↩
כך דעת מהר"מ בחתיכות שנתערבו חד בתרי. הובאה ברמ"א קט, א. וכתב עליו שאינו אלא חומרא בעלמא.
- ↩
כלומר כיון שמדובר באיסורים ולא שייך בהם נ"ט בר נ"ט אומרים לרמ"א שנעשה כל התבשיל נבילה. ולכן אם נתערב בתבשילים האחרים אוסר את כולם עד שישים כנגדו.
- ↩
אמנם לא יגיע בזה לידי איסור תורה כיון שכבר אינם בני יומם