בספר התרומה (נג) כתב שמלח הבלוע מדם אע"פ שהפך לנבילה ונותן טעם בקדרה אין דינו כדין תבלין איסור שאפילו באלף לא בטל כל שנותן טעם בקדרה (כמובא ברמ"א צח, ח) אלא די לשער שישים כנגד המלח כיון שהדם עצמו שהוא האיסור לא נותן טעם בקדרה.

והגם שספר התרומה תלה הדין בכך שהמלח נעשה נבילה, עדיין דין זה מצוי גם ברשב"א שסובר שאין דין חנ"נ בשאר איסורים. והטעם הסביר בבית יוסף שהגם שהמלח לא נעשה נבילה בכל אופן אין יודעים כמה יצא ממנו בשביל לשער כנגדו (וכ"כ בש"ך מו), ולכן משערים בכולו.

וכן כתב השו"ע 'מלח הבלוע מדם, כגון ממליחת בשר, ונתנוהו בקדרה, או שנתנו בקדרה בשר מלוח בלא הדחה, אם יש ס' כנגד המלח, מותר.

והסביר הרמ"א 'אעפ"י שהמלח עדיין נותן טעם בקדרה, מאחר שאין המלח אסור מחמת עצמו, אלא מחמת דם שבתוכו, דכל מקום שאין האוסר יכול לילך שם, אין הנאסר אוסר יותר מן האוסרו'.

והפרי מגדים(שפ"ד מו) הקשה מדוע נאסר המלח הרי לשיטת הרמ"א (קלד, יג) דם הוא נטל"פ במלח ואם כן לא צריך לאסור כלל כמובא בסימן צג. והשיב בשם הפר"ח (נח) שכתב בשם הרמ"ע מפאנו (כז) שדם הוא 'מעמיד' עבור המלח²⁵⁰ ולכן למרות שהוא נטל"פ הוא אוסר. ובכל אופן לא אסרו אלא לתבל בו צנון או ביצה כיון שנאכל בעיניה אבל בתבשיל הוא בטל.