התחברות
סיכום הלכות תערובות מדברי הגמרא ועד לפוסקים בדרך של שאלות ותשובות
סעיף ד: מקרים בהם לא מחמירים בדשיל"מ
הרב ירון אליה
סעיף ד: מקרים בהם לא מחמירים בדשיל"מ
באלו מקרים לא מחמירים בתערובת איסור אפילו שיש לה מתירין. פרט שבעה מקרים שנידונו.
מתקלקל עד זמן ההיתר
כתבו המרדכי (פסחים תקעג) שלא שייך דשיל"מ היכא שהמאכל מתקלקל וכ"כ הרשב"א(חידושים ביצה ד, א) והסביר כגון תבשיל חמץ 'שאם ימתין תעובר צורתו לית ביה משום דבר שיש לו מתירין אבל בפת שאינו מתפסד בהמתנתו אוסר בכל שהוא'.
וכ"כ השו"ע: 'יש מי שאומר דלא שייך דבר שיש לו מתירין היכא שהמאכל מתקלקל'.
טעם איסור. או איסור נימוח
כתב המרדכי (שם) 'כל שכן דבר שאין בעין כי אם טעמא בעלמא' אין לו דין דשיל"מ. וכן כתב הטור (תקיג) בשם ר"ת.
וכן כתב באו"ה (כב, כג) 'כל איסור חשוב שנתבשל בס' דהיתר ואין ניכר ביניהם אף על פי שכל העופות והבשר אסור מטעם ...ויש לו מתירין ... מכל מקום הרוטב ושאר התבשיל מותר דהא נתבטל מיהא הטעם שפיר בס'.
וכן כתב בהגהות אשירי (ע"ז ה, כט) אפילו בנימוח 'דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל... ודוקא שיש ממשות איסור אבל אין ממשות האיסור שנימוח בטל ואפי' מין במינו ויש לו מתירין'.
דברי הראשונים הובאו בתורת חטאת (עד, ב) וסיים בחילוק מדין חזותא וכתב 'וכתב מהרא"י הא דאם לבנו בו המאכל או מלאו בו תרנגולת אינו בטל משום דחשיב ממשו של איסור ולא חשיב נימוח ואינו בעין רק כשאינו ניכר במראה אלא בטעם'. ופשוט מדבריו שסתם נימוח שלא ניכר במראה בטל ואינו בדין דשיל"מ.
וכ"כ הרמ"א: הא דדבר שיש לו מתירין אינו בטל, היינו דוקא אם האיסור בעין או שיש עדיין ממשות האיסור בתערובת, אבל טעמו, בטל'.
אמנם הש"ך(ט) דחה ראיותיו של הרמ"א והעמיד את דברי המקלים בטעם דווקא באינו מינו. והוסיף שאפשר להעמיד את כוונת הרמ"א שמקל רק בנתינת טעם ולא בנימוח ולכן אינו סותר המקורות שהחמירו בכל שהוא כמו בדין יין שנאסר עליו בנדר שלא בטל. ובכל אופן למעשה דעת הש"ך להחמיר בדשיל"מ אפילו בנתינת טעם כלומר אפילו אם הוציאו את החתיכה שיש לה היתר מהתערובת חוששים לטעם שהשאירה בקדרה שאינו בטל.
ומהט"ז (י) משמע שמסכים לרמ"א בדין טעם בלבד.
איסור בלוע
כתב בתרומת הדשן (קע) לגבי חתיכת בשר שלא נמלחה שנתערבה באחרות שלא שייך בה דין דשיל"מ. (וזה למרות שלכאורה היה ניתן להכשירה במליחה137)
וכ"כ הרמ"א וכן אם אין איסורו מחמת עצמו, בטל. ולכן חתיכה שלא נמלחה תוך ג' ימים, אף על פי שי"א דמקרי דבר שיש לו מתירין הואיל ומותרת לצלי138, אפילו הכי בטילה, דאין איסורה אלא מחמת דם הבלוע בה.
אמנם הב"ח כתב (ג 'ומ"ש אבל ר"ת') שדין דבר שיש לו מתירין שייך גם בבלוע ואין דינו כחהר"ל ששייך רק כשאסור מחמת עצמו. והביא ראיות לדבר:
- רשב"א(תוה"א ד, ד. לח, ב) בענין כלים הבלועים מאיסור שנתערבו. שהרי התיר הרשב"א רק מדין הוצאות.
- וגם מתרומת הדשן (קע) בענין בשר שלא נמלח ג' ימים ונתערב טעם ההיתר הוא שלצלי לא נאסר מעולם. אחרת מוכח שהיה בדין דשיל"מ.
וכ"כ הש"ך (י) והט"ז (י). והעלו למסקנה שיש דין דבר שיש לו מתירין גם בבלוע. ורק בחהר"ל מקלים בבלוע כיון שאין הבלוע ראוי להתכבד. אמנם לרמ"א הביא הט"ז ראיה מאו"ה (כה, יט) שבפירוש התיר כלים הבלועים מצד שאין איסורן מגופן. והוסיף טעם נוסף של הוצאות וכל טעם עומד מצד עצמו. והסכים לראיה בנקה"כ.
ובתשובת פני אריה(ג. הובא בפת"ש) הסכים עם הרמ"א להקל בבלוע אך העמיד את הקולא במקרים הבאים:
- כשהאיסור הבלוע אינו מינו של ההיתר שנתערב עתה כיוון שאין דין דשיל"מ באינו מינו.
- כשהאיסור הבלוע הוא לח ונתערב בחתיכה יבשה שאין דשיל"מ בטעם בלי ממשות.
- כשהאיסור והנאסר יבשים ונתערבו ביבש ואין נכר האיסור ונבלל הכל ונימוח.
אמנם התערובת אסורה
- אם האוסר, הנאסר וההיתר כולם מאותו המין הכל אסור ואפילו שהראשון נאסר בכלשהו.
- אם האוסר וההיתר השני מאותו המין טהראשון נאסר בנותן טעם.
והגם שאין בחתיכה שלא נמלחה איסור ואפילו יבשלם יחד יהיה רק איסור דרבנן. כתב בפמ"ג (משב"ז סט, לה) ' ואם כן כאן אין להתיר לבשלם יחד דלהוי דם שבשלו דרבנן דאין לגרום לעשות מן דבר תורה דרבנן אף דעכשיו כולו היתר הוא שלא פירש. ומיהו הא ודאי דאם הוא במקום שאין מלח מצוי ואם ימתין יהא נפסד לא הוה דשיל"מ ולא חהר"ל ובטל ופשוט הוא':
ובענין זיהוי ע"י טעימת המליחות ראה לעיל צח (סעיף א) מחלוקת ט"ז (ב) ושאר אחרונים. וכאם מצטרף דעת הרמ"א שבטל ברוב.
איסור שלא היה ניכר
כתב באו"ה(כה, כ) 'גיגית מלאה ענבים בעוטים והיה בה הרבה יין צלול קודם השבת מותר ליקח בשבת מן היין ואף על פי שיוצא ג"כ עתה מן הענבים כל שעה לפי שמתבטל במה שיצא כבר ואין בו משום דשיל"מ מאחר שלא היה עליו שם יין בפני עצמו מעולם'.
וכוונתו שלמרות שמשקים שזבו מפירות העומדים לכך אסורים בשבת ומותרים לאחר השבת, אין אומרים כאן להמתין כיון שלא ניכר האיסור קודם שנתערב. וכ"פ השו"ע בסימן שכ (סעיף ב).
וכ"כ הרמ"א כל איסור שלא היה ניכר קודם שנתערב, הוא בטל אף על פי שהוא דבר שיש לו מתירין.
נדר
בגמרא בנדרים(נט, א) מובא 'אמר רבי אבא: שאני קונמות, הואיל ואי בעי מתשיל עלייהו, הוו להו כדבר שיש לו מתירין, ואין בטיל ברוב'.
וכן כתב באו"ה(כה, ד) 'דבר שיש לו מתירין כיצד... וכן הנודר מן היין שאומר יין זה אסור עלי ונפל ממנו ליין אחר אפי' טיפה קטנה לחבית גדול הכל אסור לו וכן שאר משקין ומאכלין לפי שיכול לישאל על נדרו'.
וכ"פ הרמ"א: 'מי שנדר מדבר אחד ונתערב אח"כ, לדידיה מקרי דבר שיש לו מתירין דהא אפשר לשאול על נדרו'.
ואם הדיר את חבירו אינו נקרא דשיל"מ לחבר שכן החבר עצמו לא יכול להשאל על זה. (פת"ש י בשם ברית אברהם)
ואם נשבע ולא נדר
- כתב בתשובה מאהבה(פת"ש שם) שלא נקרא דשיל"מ כיון שאין מצווה להשאל על שבועה
- ודעת הפמ"ג(פתיחה להלכות פסח) להחמיר בזה וכן נראה דעת החוות יאיר(פת"ש שם).
חוזר לאיסורו כחמץ בפסח
נחלקו הראשונים האם יש דין דשיל"מ בדבר שחוזר לאיסורו. כגון חמץ בפסח שאמנם מותר לאחר ימי החג אבל חוזר לאיסורו בשנה הבאה.
- כתב המרדכי(פסחים תקעג) 'וכן שמע משם רבינו חיים כ"צ דדבר החוזר לאיסורו מאליו כגון חמץ שחוזר לשנה הבאה לאיסורו לא שייך לומר דבר שיש לו מתירין'
- אמנם הרמב"ם (מאכלות טו, ט) כתב 'חמץ בפסח... לפי שאין התערובת אסורה לעולם שהרי לאחר הפסח תהיה כל התערובת מותרת כמו שביארנו, לפיכך אוסר בכל שהוא בין במינו בין שלא במינו139'.
- וכ"כ הרמב"ן במלחמות פסחים (ז, ב) להסביר טעם למה החמץ בפסח במשהו וכתב שני הסברים 'א. דכיון דחמץ בזמנו החמירה עליו תורה יותר משאר איסורין שהוא בכרת ועובר משום בל יראה ובל ימצא ולא בדילי אינשי מיניה החמירו ביה רבנן טפי משאר איסורין. ב.עוד אני אומר דכיון דקיימא לן כל דבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל אף חמץ בפסח אינו בטל לעולם שהרי תבשיל זה שנתערב בו חמץ ואין אתה אוסרו אלא ליומו היום אסור למחר הוא מותר'.
- ועוד הסביר שמה שהשאירו אותו חכמים באיסורו לאחר הפסח לא באו להקל אלא להחמיר ונשאר בדין דשיל"מ.
- וכ"כ הרש"ל (ישש חולין ח, פז).
- ור"ן (על הרי"ף פסחים ז, ב) כתב שחמץ בפסח אסור בכלשהו אפילו באינו מינו כיון שיש בחמץ גזירה אינו מינו אטו מינו בדין דשיל"מ.
והרמ"א בתורת חטאת (עד, ט) פסק כמרדכי 'כתב המרדכי דחמץ בפסח לא מקרי דבר שיש לו מתירין הואיל ונאסר לשנה הבאה. ודלא כרמב"ם דסבירא ליה דחמץ בפסח הוי דבר שיש לו מתירין.
וכתב הרמ"א 'דבר שיש לו היתר וחוזר ונאסר, כגון חמץ בפסח, לא מקרי דבר שיש לו מתירין. ויש חולקין בזה.
ולמעשה הקלו בדין זה רוב האחרונים ערוה"ש (קב, כו), מג"א (תמז, מ), פר"ח (יג), פמ"ג (שפ"ד יג).
יותר לאחרים
הגמרא ביבמות דנה מדוע קדשים שנתערבו בחולין לא בטלים ומובא שם תירוץ 'רב אשי אמר: סיפא, משום דהוי ליה דבר שיש לו מתירין, וכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל'.
אמנם הגמ' דוחה ישוב זה והא דרב אשי בדותא היא, למאן? אי לכהן, מישרא שרי! אי לישראל, לעולם אסור! אלא, הא דרב אשי בדותא היא'. ומוכח מכאן שהיתר לאחד אינו מספיק לעשות חומרת דשיל"מ לאחר.
ומכאן כתב ר' ירוחם (נתיב טו כט) 'וכתב הרמ"ה דוקא דבר שיש לו מתירים למי שהוא אסור לזה ומותר לזה ואין לו מתירין למי שאסור לו. פירוש כגון המבשל בשבת וכיוצא בו לאו דבר שיש לו מתירין הוא ובטל' וכוונתו שהגם שהמאכל יהיה מותר לאחרים במוצאי שבת אינו נקרא דשיל"מ למבשל עצמו כשבישל במזיד ולכן עבורו שייך ביטול בתערובת כבר בשבת.
והמשיך הרמ"א: 'ולא מקרי דבר שיש לו מתירין אלא אם כן הותר למי שנאסר, אבל אם נשאר לאחד לעולם אסור, אף על גב שמותר לאחרים כגון המבשל בשבת, לא מקרי דבר שיש לו מתירין'.
ובמג"א(שיח, ב) כתב שיש לחלק מדין תרומה ששם לאחד מותר לעולם ולשני אסור לעולם וכן העמיד היתר זה למבשל דווקא כשנתערב לאחר השבת. אבל כשנתערב בשבת מתוך שיש לו מתירין לאחרים אסור גם לו.
אך בחוו"ד(באורים ח) הסביר את דברי הרמ"א כפשוטם שאפילו כשנתערבו בשבת מותר למבשל ואסור לאחרים וישב את קושיית המג"א.
וברב פעלים(אור"ח יז) לאחר שהבין את עיקר הדין כחוו"ד כתב 'נמצא נעשה טפל חמור מן העיקר, ואין עושין כן, לכך בע"כ צריך אתה לאסרו גם על העושה'.
סימן קג - דין נותן טעם לפגם
- ↩
אמנם אפשר שסובר שכיון שיש הוצאות מליחה לא נחשב דשיל"מ ולא מצד דבר הבלוע.
- ↩
נחלקו הרי"ף והראבי"ה האם היתר לענין אחד בו לא קיים איסור די לו לתת דין דשיל"מ לענין אחר כגון החתיכה שלא נמלחה המותרת לצלי האם נחשבת דשיל"מ אם נתערבה ונתבשלה. ופסקו כראבי"ה שבטל. שו"ע סט, יד. ש"ך שם נו.
- ↩
אין כוונתו שקיים דין דבר שיש לו מתירין באינו מינו שכן כתב זאת בפירוש בהלכה יב. אלא כוונתו שאסור באינו מינו ממילא מצד חומרתו שהוא בכרת החמירו בו ועוד. ועוד לעניין מינו אסור גם מצד דשיל"מ. וכן דברי הרמב"ן במקור הבא.