נראה שסברא זו היא שורש המימרא הידועה שתובא במרדכי להלן 'אין מליחה לכלים להפליט'. כלומר כיון שאין דין כלי כרותח במליחה ממילא אינו יכול לאסור דבר הנתון בו ואפילו יהיה ההיתר מלוח הרי זה כטהור מליח וטמא טפל. ומכאן מובנת סברת הש"ך (סט, סח) והט"ז (שם מא) שאפילו ישהו שם שיעור רתיחה לא יאסרו כיון שאין כאן מליחה כלל כלפי הטהור. ורק אם ישהו כ"ד שעות יאסרו כיון שאז בא מדין כבוש כמבושל ולא שייך לדיני מליחה.

ויש להבין את ההשואה שלכאורה שם מדובר ברתיחת בישול שאין בו דין טמא תפל. ולפחות כדי קליפה יאסור אם התחתון צונן ובכולו אם הוא חם.

וסיים 'דלא מסתרך כשומן או ציר אבל דם דשריק ואי נמי פליטת יין לא' ולפי הסבר זה היתר הרשב"א הוא דין פרטי במליחת בשר כיון שטרוד לפלוט ולא בכל דבר ועוד שהוא תלוי בכך שהדבר הבלוע בכלי אינו מסתרך. ובדברי הרמ"א להלן לא חשש לפרטים אלה ותלה בטעם ראשון להתיר כל דבר ללא חילוק.

כיון שמליחה אינה אוסרת בכלים אלא כדי קליפה כמובא ברמ"א צח, ד. ובנושאי כלים שם כתבו שהוא הדין אפילו שהה שיעור רתיחה. ראה שם.