התחברות
סיכום הלכות תערובות מדברי הגמרא ועד לפוסקים בדרך של שאלות ותשובות
סעיף א – ב גדר ביטול יבש ביבש והנפק"מ
הרב ירון אליה
סעיף א – ב גדר ביטול יבש ביבש והנפק"מ
בכמה בטל איסור יבש שנתערב במינו בהיתר
שיעור הביטול במין במינו
בגמ' בזבחים 'אמר רבא: אמור רבנן בטעמא, ואמור רבנן ברובא, ואמור רבנן בחזותא; מין בשאינו מינו - בטעמא, מין במינו – ברובא'.
וכן הגמרא בחולין (צט, ב – ק, א) מביאה מספר מקרים של תערובת יבש ביבש שלא בטלים ברוב ועל כולם שואלת 'ותבטיל ברובא' ומסבירה שאין הם בטלים ברוב כיון שהם בריה או חתיכה הראויה להתכבד ומכאן שבאופן כללי פשוט לגמרא שסתם תערובת יבש ביבש בטלה ברוב.
- וכתבו התוספות(חולין ק, א 'בריה') 'דבר שאינו לא בריה ולא חתיכה הראויה להתכבד בטל ברוב ואפילו איסור מדרבנן ליכא כדמשמע הכא'. וכן כתב הרא"ש(ז, לז)והרשב"א(תוה"א ד, א. יז, א)
- והסביר בספר התרומה (א"ו נ) שמן התורה כל תערובת בטלה ברוב 'בדבר יבש שאין איסור נבלע בהיתר בטל ברוב אפילו מדרבנן'.
- אמנם הרמב"ם(טו, ד-ה) כתב שביטול ברוב ביבש הוא רק מדין תורה אבל חכמים אסרו עד 'שיבטל בעוצם מיעוטו' והסביר שברוב האיסורים הוא בשישים.
- וכ"כ הר"ן (על הרי"ףלו, א) בשם הראב"ד שכוונת הגמ' שמדרבנן צריך שישים284 'דכי אמרינן וליבטל ברובא לאו ברובא ממש קאמר דהיינו חד בתרי דהא מדרבנן ששים בעינן אלא שברביה קאמר דהיינו בששים'. וכן הבין הרשב"א בדעת רש"י285. אמנם הר"ן דחה את דבריהם שרק באינו מינו ביבש צריך שישים מדרבנן מחשש שיבשלו ויתן טעם. וכוונת הגמרא כפשטה לבטל במינו ברוב.
השו"ע פסק כרא"ש והרשב"א 'חתיכה שאינה ראויה להתכבד שנתערבה באחרות מין במינו יבש ביבש, חד בתרי, בטיל'.
בגדר יבש הסביר הרמ"א 'דהיינו שאין נבלל, והאיסור עומד בעצמו אלא שנתערב ואינו מכירו'.
קמח נחשב נבלל ודינו כלח בלח (ב"ח א. ש"ך ג).
תערובת מינו ביבש הנתונה ברוטב האם די בשישים או שצריך גם רוב בחתיכות
תערובת מינו הנתונה ברוטב צריכה גם ביטול ברוב כדין יבש וגם ביטול בשישים כדין לח. שהרי דברי הגמ' 'ולבטל ברובא' נאמרו על בישול של גיד הנשה ובא לומר שאפילו שיש שישים ברוטב כנגד האיסור אם אין רוב בחתיכות כנגד האיסור, כל החתיכות אסורות. לדוגמא חתיכת איסור וחתיכת היתר שנתונות בשישים רוטב הרוטב מותר ושתי החתיכות אסורות. (ש"ך ד. ע"פ ב"י ות"ח לט, ד. ושפ"ד שם).
האם מותר לאדם אחד לאכול את כל התערובת וכיצד. מה שורש השאלה ומה הנפק"מ הנוספות שלה
יש לדון האם התערובת שבטלה תהיה מותרת כולה באכילה לאדם אחד שהרי באופן זה אין אפשרות לתלות שלא אכל איסור.286 והתוספות (שם) שם הסתפקו בזה'ומיהו שמא לחד גברא היה אסור'.
- הסמ"ג כתב 'אבל לאדם אחד שיאכל בודאי האיסור יש להחמיר'.
- הרשב"א התיר לאכילה לאדם אחד ובתנאי ואינו אוכל בבת אחת אלא אחד אחד באופן שיכול לתלות שכרגע אינו אוכל את האיסור.
- אמנם הרא"ש(ז, לז) כתב להתיר אפילו בבת אחת והסביר הטעם שאין היתר האכילה מצד הספק שתולין האיסור בשני 'אלא משום דגזירת הכתוב הוא דכתיב אחרי רבים להטות הלכך חד בתרי בטל ונהפך איסור להיות היתר ומותר לאוכלן אפילו כולן כאחת'.
נמצא ששורש המחלוקת הוא שלדעת הרא"ש האיסור בטל והופך להיתר וממילא אין צורך לתלות ולרשב"א ולסמ"ג משמעות הביטול היא רק היתר אכילה מכח תליה אבל האיסור נשאר באיסורו ולכן אסור לאכלם באופן שלא שייך תליה.
השו"ע פסק כרשב"א וחשש לסמ"ג 'מותר לאכלן אדם אחד, כל אחת בפני עצמה. אבל לא יאכל שלשתם יחד. ויש מי שאוסר לאכלם אדם אחד, אפילו זה אחר זה. וכתב הרמ"א 'וכן יש לנהוג לכתחלה'.
ומטעם זה מותר גם לאכול שתיים בבת אחת ושוב את השלישית (ש"ך ז) ואין לומר שאיסורא ברובא איתא (שפ"ד).
נפק"מ נוספות יובאו להלן:
- זריקת אחד מהתערובת
- בישול לאחר הביטול
- ביטול ברוב בחמץ
האם צריך לזרוק אחד מהתערובת או לתת לנכרי כשיש ביטול. ומתי מוסכם לכו"ע שאין צורך לזרוק.
לגבי תרומה שנתבטלה קימ"ל שלמרות הביטול יש להרים אחד מהתערובת ולתת לכהן כדי שלא יפסיד את הכהנים.
- וכתב התרומה שבביטול ברוב בשאר איסורים אין צורך לזרוק אחד מהחתיכות ואינו כתרומה שנתערבה ובטלה שצריך להחמיר ששם הוא מפני גזל הכהנים287. (וכ"כ הסמ"ק ריד)
- אבל באו"ה(כג, יא) כתב בשם הסמ"ג288 'נהגו העולם לזרוק אחת מכל תערובת איסור שנתבטל לפנים משורת הדין עכ"ל. והוא כדי לתלות בו האיסור'. וכך נהג מהר"ם לתת אחד לנכרי.
- ובשם המרדכי הביא שגם לשיטה זו אין להחמיר בשני מקרים:
- תערובת של הרבה בני אדם שכל אחד תולה בחבירו.
- בלח כיון שבכל אכילה מעורב היתר שמבטל את האיסור שבו.
השו"ע לא הזכיר דין זריקה כלל.
הרמ"א כתב 'ויש מחמירין להשליך אחד או ליתן לא"י ואינו אלא חומרא בעלמא'. כלומר באיסורי הנאה ישליך טבאיסורי הנאה יתן לגוי. יד יהודה.
אמנם בכנה"ג (ב"י כד) כתב שנכון להשליך אחד כדי שלא יהיה ודאי איסור בתערובת. ועוד שלדעת הרמב"ם והראב"ד אינו בטל אלא בשישים 'ומי מכריחנו לאכול איסור ודאי ולא להשליך אחד מהם דהשתא לא הוי ודאי איסור דשמא אותו שהשלכתי היא האסור'.
וכתב הנוב"י (פת"ש ב) שבאופן זה מותר גם לאדם אחד לאכול את השניים הנותרים ולא אומרים איסורא ברובא אישתייר.
מהו רוב? האם צריך רוב במנין או בנפח או שניהם?
בגמרא מצאנו הגדרות שונות לגדר רוב.
- בגיטין (נד, ב) בדין אגוזי בדן ושאר דברים החשובים שואלת הגמ' 'והא הכא דמדאורייתא חד בתרי בטל'
- ואילו בחולין (צט, ב) שואלת הגמרא 'תבטיל ברובא'
ונפק"מ לשתי ההגדרות תהיה בתערובת של שתי חתיכות איסור לשלש חתיכות היתר שיש רוב אך אין חד בתרי האם יהיה ביטול.
הטור והשו"ע אצלינו השתמשו בביטוי 'חד בתרי' אולם בסימן קיא כתבו 'אם ההיתר שבקדרות ההיתר רבה קצת על חתיכת הנבלה תולין להקל' כלומר שבריבוי קצת כבר בטל מדין תורה.
- הש"ך(ו) על דברי השו"ע שכתב 'חד בתרי' הסביר 'כלומר ברוב כדכתיב אחרי רבים להטות'. וכן דעת הפר"ח (ד).
- וברמב"ם(טו, ד) משמע שסובר שחד בתרי כפשוטו שכתב 'אם היה חלב האליה כשנים בחלב הכליות' וזה למרות שהוא נימוח ובמציאות היה שייך שיהיה רוב ואין הכרח בכפול כחתיכות. וכן כתב הרש"ל (או"ה נא, ה)
ובכרתי הסביר שגם למחמירים, חיוב חד בתרי הוא מדרבנן ומהתורה בטל ברוב וכך מיושבת הסתירה בטור ובשו"ע שלענין היתר אכילה חייבים חד בתרי כי צריך היתר ממש. ולענין תליה די ברוב כיון שמכאן הוא איסור דרבנן וניתן לתלות בספק.
ופרי מגדים כתב (הובא בפת"ש א) שגם המנח"י מודה באיסורי דרבנן שדי ברוב רגיל להתיר.
ולמעשה כתב הפרי מגדים (פתיחה לתערובות) 'ולענין הלכה המיקל במשהו יותר אף באיסור תורה כפר"ח אין לגעור בו'.
היחס בין מנין לנפח
כתב הש"ך (ו) 'ואפילו ליכא רוב אלא בהנך תרי שהם קטנים מהאיסור בטל'. וכתב עליו הפמ"ג 'ושלש חתיכות בעינן'.
ולענין האם כל אחת מהחתיכות צריכה להיות גדולה מהאיסור בתשובת חינוך בית יהודה הביא מי שהבין בדעת הש"ך שאפילו אם שני החלקים יחד קטנים מהאיסור מועילה העובדה שהם שניים כדי לבטל את האיסור שהוא אחד. אמנם הוא דחה דבריו והסביר בדעת הש"ך שמועיל ששני החתיכות יחד גדולים מהאיסור ורק אין צורך שיהיה כל אחד גדול ממנו.
ונמצא למעשה שיש שני תנאים לבטל יבש ביבש:
- שיהיו יותר חתיכות היתר מאיסור (וי"א כפול)
- שנפחם המשותף יהיה גדול מנפח האיסור.
האם נחשב תערובת לענין ביטול ביבש כשהחתיכות בחדרים שונים. או שייכים לאנשים שונים.
במקומות שונים כתב הפמ"ג (משב"ז א) שתערובת היא כל החתיכות שכלולות בספק ואפילו אינם במקום אחד 'ודע דיבש ביבש חד בתרי בטיל לא בעינן סמוכין ומוקפין אלא כל שיש ג' חתיכות וא' מהן טריפה אזלינן בתר רובא ואפילו א' בבית ושנים בעליה'.289
וכמובא בנו"כ בסימן קי 'דאפי' ג' חנויות ונמצא טריפה וא"י באיזה מהן מן התורה ברובא בטיל כיון שאין איסור החנויות ניכר ואף מדרבנן כל שאין בהם חהר"ל'
ושל אנשים שונים גם דינם כתערובת שבטל והצביע לראיה מהגמ' בביצה (לח, ב). ונראה כוונתושהגמ' שם דנה במקרה 'שנתערב לו קב של חטין בעשרה קבין חטין של חבירו' ומשמע בגמרא ששייך בו ביטול ורק דנה האם הוא דווקא במינו או באינו מינו לפי מחלוקת ר"י ורבנן והאם שייך ביטול בבבעלות ממונית. אבל לגבי ביטול מצד האיסורים משמע ששיך שמסכמת 'איסורא - בטיל, ממונא - לא בטיל'.
כיצד מתבטל איסור יבש במינו כשאיסורו מדרבנן
האור זרוע(ע"ז רעא) כתב שאם מדובר באיסור דרבנן בטל אפילו חד בחד לשני אנשים. וראייתו מחלת חוץ לארץ שנאכלת עם הזר על שלחן אחד ולא חוששים לתערובת.290
וכתב עליו האו"ה(הערות כג) שלא נהגו כן.291 והב"י כתב עליו שהוא יחיד בשיטה זו.
והרמ"א כתב 'ואין חילוק בכל זה בין אם האיסור מדרבנן או מדאורייתא'.
אמנם בשערי דורא (לט) כתב שגם האור זרוע לא הקל לבטל אלא באופן שנאכלים לישראל ונכרי ולא שישראל אוכל את שניהם.292
וכתב הב"ח (ז) שבנוסח זה גם הב"י יודה להקל וגם הרש"ל הביאו.
מה הדין של תערובת מינו ביבש בחמץ
ראה לעיל מחלוקת רא"ש ורשב"א בגדר ה'ביטול' ביבש. וכן נחלקו לענין איסורים החמורים כגון חמץ.
- כתב הרשב"א(תוה"א ד, א יז, ב) 'ותדע לך שכל תערובת החמורים (כלומר שאין מותרים בלח בשישים) אפילו ביבש אינו בטל בפחות משיעורו לבלול' והסביר שכיון שבאיסורין אלו מוכח בהם שגם ללא חשש נתינת טעם אוסרים, ממילא אין להתיר ביבש למרות שאין בו חשש נתינת טעם. והביא ראיה מחביות תרומה שצריכים מאה כנגדם ואפילו בדרבנן.
- והרא"ש(ע"ז ה, ל) כתב שמה שאסרו בכלשהו הוא רק במקום שבשאר איסורים אסרו בשישים כלומר בלח 'ולא ידענא למה לא יהא תערובת חמץ מותר אף באכילה. דהא דאמר חמץ במשהו היינו דבר לח המתערב דבמקום דהוה שאר איסורי בנותן טעם הוי חמץ במשהו אבל דבר יבש דבשאר איסורים חד בתרי בטל ה"ה בחמץ בפסח'. (ולשיטת הרא"ש בשאר דברים שלא בטלים בשישים ראה הערה293)
והשו"ע בסימן תמ"ז כתב בסתם כרשב"א 'יבש ביבש, אף על גב דבשאר איסורים חד בתרי בטיל, חמץ במצה אפילו באלף לא בטיל. וי"א דחמץ שוה לשאר איסורין בזה.
מה יהיה הדין אם בתערובת מינו ביבש לאחר שבטל נתווסף איסור נוסף לתערובת
לכאורה דין זה תלוי ביסוד הקודם של מעמד האיסור לאחר הביטול שלרשב"א ודאי יהיה אסור ולרא"ש לכאורה היה צריך להתיר.
אמנם למעשה במקרה זה גם הרא"ש (ז, לז) מודה לאסור כיון שהאיסור שהפך להיתר חוזר וניעור לאסור 'ואע"פ שמותר לאכול שלשתן כאחד וגם אם נתבשלו אינן אסורות. מיהו אם ניתוסף עליו איסור. עד שנתרבה על ההיתר מצא מין את מינו וניעור'. והסביר בטעם הדבר 'כאשר נתערב בו שוב איסור הכיר מין את מינו וניעור מבטולו וניתוסף עליו. והוי כאילו הוכר האיסור'.
ולשיטת הרא"ש דין חוזר ונעור קיים גם ביבש. וראה לעיל סימן צט סעיף ו שאלה 12 השיטות בדין חוזר וניעור שיש שלא מחמירים אלא בלח.
מה דין מין באינו מינו ביבש או מין במינו בלח ומדוע. כיצד יתכן שאינו מינו ולא מכירו.
מה שהתירו רוב הראשונים הוא דווקא במין במינו ויבש כיון שהוא רחוק מחשש של נתינת טעם שאיסורו מהתורה. אבל במקום שמדובר בלח או באינו מינו גזרו משום אינו מינו בלח שאסור מהתורה.
- לגבי מינו לח כתב הרא"ש (ז, לז) 'וגזרו חכמים שיאסר בששים אף על פי דלא יהיב טעמא גזירה אטו מין בשאינו מינו דיהיב טעמא'
- ולגבי אינו מינו ביבש כתב בספר התרומה (שם) 'אבל מין בשאינו מינו צריך ס' בהיתר אפילו בדבר יבש דאם יבשלם יחד יהא הטעם של איסור ניכר בהיתר'. כלומר שסובר שבאינו מינו למרות שאין נתינת טעם עכשיו ביבש גזרו חז"ל שמא יבשלם בלח ויתן טעם.
והסיבה שבאינו מינו ביבש צריך שישים:
- כתב הר"ן (על הריף חולין לו, א)'כי היכי דכי מבשל להו כהדדי לא ליתי לידי טעמא דהוי איסורא דאורייתא'. (וכן הסבירו התרומה והרשב"א)
- אמנם באו"ה (כג, ח) הסביר טעם הגזירה 'לפי שנקרא דבר שיש לו תקנה דיכול קצת להכיר האיסור ולהסיר'.294 ונראה כוונתו שאם האיסור היה ניכר לגמרי לא היה בטל כבר מהתורה אבל כיון שיש כאן מציאות ביניים שאינו ניכר ממש (כגון שנפרך לחתיכות קטנות כדלהלן) אלא רק יכול להיות ניכר במאמץ של בידוד וטעימה בטל מדין תורה ורק מדרבנן אסרו295
וכ"כ הרמ"א 'וכל זה כשנתערב במינו, אבל שלא במינו ואינו מכירו, אפילו יבש ביבש צריך ששים'.
וכתב הש"ך (י) שחומרא זו מדרבנן ומה שמשמע מהתוספות (פסחים מד, א) שהוא מהתורה כוונתם בלח ואינו מינו.
וכיצד יתכן שאינו מכירו באיסור אינו מינו:
- הטור הסביר 'כגון שנפרך לחתיכות דקות שאין ניכר בין זה לזה'296
- והש"ך (ח) הסביר 'שיש כאן ב' או ג' מינים ונודע שאחד מהן אסור ואינו ידוע איזה מהן'.297
- והפרי מגדים (פתיחה לתערובות) נתן הסבר נוסף שיש 'כמה מינין וריאה של אחת טריפה ואינו יודע איזו'.
- ובהגש"ד (לט), רש"ל (יש"ש ז, מו) , ב"ח כתבו 'כשנתערבו ב' מינים שחלוקים בשמן ושוים במראה'
והש"ך העיר שמוכרח שכוונתם שחלוקים בטעם ושוים במראה. וראה מחלוקת האחרונים לעיל סימן צ"ח סעיף ב. שאלה 7 בגדר מין במינו אם הוא אחר הטעם או השם.
האם מין באינו מינו שבטל ברוב ונתבשל ללא שישים נאסר מהתורה או מדרבנן
הקשה הט"ז (ב) מדוע החמרנו ביבש באינו מינו הרי לכאורה כיון שכבר בטל אפילו אם עכשיו יבשלו לא יגיע לאיסור תורה בבישול.
והשיב הט"ז שכיון שכאן טעם האיסור נרגש בפני עצמו שוב שייך בזה איסור תורה אם יבשלו ואפילו שביבש הותר כבר מדין תורה. ודין זה שונה ממה שהקלנו בסימן צח (סעיף ב) בתערובת מינו ואינו מינו. כיון ששם קיים גם מינו שרבה עליו ומבטלו. ולכן גם אינו מינו מותר לדעת השו"ע והט"ז. וכוונתו ששם נרגש באינו מינו טעם רוב היתר (משב"ז).298 וכן דעת הפרי מגדים (שפ"ד קב, ח 'ומה שכתב)299
וראה לעיל בשיטת האו"ה בהסבר הגזירה שסובר שאיסור בישול מין באינו מינו שבטל הוא מדרבנן ולכן נתן טעם אחר לגזירה. וכן נראה דעת הב"ח(קב, ד בסופו) שכתב 'ואם יבשלום אח"כ בקדרה ויתן טעם זה בזה לית לן בה דהתורה התירתו... אלא דמדרבנן הוא דבעינן ס''.
כיצד מתבטל איסור שנתון עם חתיכות שאינו מינו וגם ברוטב. האם הרוטב מצטרף לבטל
מין באינו מינו שנתון ברוטב, נחלקו האחרונים אם הרוטב מצטרף לשישים או שצריך עדיין שישים בחתיכות כדין יבש ביבש באינו מינו.
- במנחת כהן(תערובות ב. דף פז עמ' ב) כתב להצריך שישים בחתיכות עצמם ולא מועיל שישים ברוטב. ונראה שסובר שמרגע שגזרו להצריך שישים בחתיכות עצמן שוב לא יועיל השישים ברוטב כמו שאינו מועיל לענין רוב לצורך תערובת מינו.
- ובמנח"י (לט, ד) דחה דבריו וסובר שמועיל השישים ברוטב לבטל את האיסור גם באיסור שאינו מינו 'הא דאינו בטל ברוב היינו משום דיתן טעם כשיבשלם וטעם כעיקר דאורייתא לכך צריך ס' ואם כן אם יש ס' ברוטב ובחתיכות נגד האיסור תו ליכא למיחש להטעם שנתן בחתיכות'.
וסיכם הפרי מגדים (שפ"ד ד) שבהפסד מרובה צ"ע אם לסמוך על המנחת יעקב כיון שהוא איסור דרבנן.300
האם גזירת אינו מינו ביבש שייכת גם באיסורי דרבנן או באיסור פגום או באיסור שניכר בטעמו. ומה הדין אם לאחר שנתערב אבד קצת.
באיסור דרבנן
מדברי הר"ן לעיל שתלה גזירת שישים בחשש יגיע לידי איסור תורה למד הש"ך(ט) ' דדבר שאינו אסור אלא מדרבנן אף שלא במינו אין צריך ס' ביבש דהא א"א כלל למיתי לידי איסור דאורייתא'. וכ"כ הפר"ח(ז).
ולפי זה הסביר הש"ך את כוונת הרמ"א שכתב שאין הבדל בכל זה לענין איסור דרבנן שכוונתו שגם צריך חד בתרי ולא די בחד בחד אבל לענין אינו מינו ביבש שבדרבנן לא צריך שישים מודה הרמ"א להקל.
אמנם במנחת כהן(תערובות פה, ב) חלק על הש"ך וכתב שדברי הרמ"א כפשוטם שגם באיסור דרבנן באינו מינו צריך שישים וכן דעת המנח"י(לט, י) לגבי איסורי דרבנן שיש להם עיקר מהתורה והביא ראיה מדין חלה שנתערבה שבטלה בשישים 'ואפילו חלת חוץ לארץ הוא דרבנן גמור ואין לה שורש דאורייתא' הדין כן.
אמנם בדברים 'שאין להם שורש ועיקר דאורייתא כלל כגון פת עכו"ם'301 מודה המנח"י להקל שבטל ברוב ואפילו באינו מינו ובלח.
באיסור פגום
והוסיף הפר"ח (ז) שכן הדין באיסור פגום 'וכן באיסורין הפוגמין את התבשיל אם נתערבו בהיתר יבש ביבש מין בשאינו מינו מיבטלי ברוב היתר ואפילו מדברי סופרים, דומיא דמין במינו כיון דאי מבשל להו לא אתו לידי טעמא דהוי איסור דאורייתא'.
אמנם דעת המנחת כהן לאסור גם באיסור פגום. 302
איסור בלוע שניתן להכיר בטעימה
הפר"ח(ז) כתב 'אבל אי איכא למיקם אטעמא כגון חתיכה בלועה מחלב שנאסרה ונתערבה עם חתיכות אחרות, או כלי חולבת שנתערב בכלים אחרים של בשר, בהני גווני איכא למיקם אטעמא דאיסורא והוה ליה כאיסור הניכר שאין לו ביטול, ועוד שכשיאכל אותה חתיכה של איסור ירגיש החלב בפיו. ודברים אלו הם קלורית לעין ונכונים וברורים'.
אמנם בפמ"ג(שפ"ד ט) הקשה מדברי השו"ע בסימן סט (סעיף יד) שכתב שחתיכה ששהתה ללא מליחה ונתערבה באחרות בטלה ברוב ומותר לבשלן יחד. והעיר שהרי שם ניתן לטעום שאינה מלוחה ובכל זאת בטלה303.
ומודה הפמ"ג (משב"ז ב) שצריך שיהיה בהיתר שישים כנגד האיסור הבלוע שבאופן זה אם יבוא לבשלם לא יתנו טעם.
נתערב במינו ואבד חלקו
רעק"א (הובא בפת"ש ג) נשאל האם כיון שהשישים כאן הוא מדרבנן נקל לתלות שהיה שישים קודם שאבד.
ומסקנתו שכיון שאם יבשלם יגיע לאיסור תורה אין להקל בספק.
אמנם הפת"ש הצביע לדברי הש"ך (קב, יד) שמהם לא משמע כך.304
- ↩
אמנם יש הבדל בהסבר הגמר בין דעת הרמב"ם לראב"ד. שהרמב"ם מסביר את הגמ' כפשוטה שבטל ברוב רק שמעמיד אותה רק בדין תורה. והראב"ד מסביר שכוונת הגמ' אינה ברוב אלא בריבוי של שישים הוהיא עוסקת בדין דרבנן.
- ↩
הרשב"א מבסס דבריו ברש"י על דבריו בבבא מציעא (נג, א) בפירוש דברי הגמ' 'דמה שאין כן במעשר דבטיל ברובא' שהסביר 'בששים' אמנם לא מצאתי שם ברש"י.
- ↩
ואפשר ששורש הדיון האם החתיכה שבטלה הפכה בזה להיתר או שמא היא רק מותרת באכילה מצד דיני הספקות שבכל חתיכה שאוכל תולין שאינה זו.
- ↩
כמובא במשנה ערלה ב, א. והטעם שיש כאן רכוש שאינו שלו ובדיני ממונות לא שייך ביטול ולכן צריך לפצות את הכהן משא"כ כאן שהכל שלו אין בעיה ממונית.
- ↩
ובסמ"ג אצחינו לא מצאתי
- ↩
ובבית מאיר בסימן קי 'בקונטרס בדיני קבוע' כתב שצריך שיהיו מעורבות ממש.
- ↩
דין זה נפסק להלכה בשו"ע שכג, א לענין חלה. ושאר פוסקים נראה שסוברים שאין ללמוד מחלה שדדוקא בה הקילו שאף בא"י אינה אלא מדרבנן (גר"א ח) ואפשר אולי גם לחלק ששם רק לא גזרו העלאה אטו אכילה ולא שבטלים חד בחד.
- ↩
ובתורת חטאת (לט,ב) כתב בשם הרא"ש בביצה שגם בדרבנן צריך רוב והמנחת יעקב שם העיר שלא מצא כן ברא"ש.
- ↩
ויש להעיר שבלשון השערי דורא ציטט גם 'חד בתרי' וממילא אין שום קולא בדברי האור זרוע.
- ↩
ונראה לשיטתו שתרומה וערלה שונה כיון שניתן להם שיעור ביבש אבל במקום שלא ניתן לו שיעור כחמץ בטל ברוב. ולפי זה חביות יין נסך בטלות ברוב לרא"ש וכן פסק הרמ"א קל"ד ב. וראה שם בפת"ש (ב) בשם כנסת יחזקאל שכן דעת הרא"ש. ונמצא שהרא"ש חולק על הרשב"א לא רק בחמץ אלא בכל הדברים שאינם בטלים בשישים בלח בכל זאת ביבש יבטלו חד בתרי. (ואפשר שהפר"ח שם סובר שהרא"ש חולק רק בחמץ וצל"ע)
- ↩
וכתב שלא ניתן להסביר כטעם הר"ן כיון שאם יתבשל לאחר הביטול כבר לא יאסור מהתורה וממילא אין סיבה לגזור בזה.
- ↩
ונראה שהראשונים סוברים שלו היה נחשב ניכר לא היה בטל כלל מהתורה ולא מקבלים גזירה של ניכר קצת. וראה בענין דומה ברמ"א בסימן צח סעיף ד שהביא בשם המרדכי שאם ניתן לפריד האיסור על ידי מעשה קל כנתינת מים נחשב שניכר האיסור ממש. (והובא באו"ה סימן ט) אמנם כאן לפי מה שהעמידו האחרונים לא שייך מעשה פשוט להפריד.
- ↩
ונמצא שהיא מציאות מאד גבולית שמצד אחד היא דקה מכדי לזהות אבל אינה כקמח להחשב לח.
- ↩
הדגמ"ר העיר שמציאות זו שכל חתיכה עומדת בפני עצמה נתונה במחלוקת שלדעת הב"ח נקראת קבוע ואין בה ביטול כמובא בש"ך קי, יד בסופו. (והערה זו נכונה גם על העמדת הפמ"ג כאן)
- ↩
ודעת הש"ך שם שאכן האינו מינו אסור וממילא אין סתירה כמובא כאן בנקה"כ.
- ↩
שדחה שם את סברת הב"ח המובאת להלן.
- ↩
ויש להעיר שהפמ"ג הבין בדעת הפר"ח שסובר כמנחת כהן אולפ לכאורה אין זה מוכרח שמה שכתב באות ב ' אבל שלא במינה צריך ששים' כוונתו ביבש. והפמ"ד ציטט 'אבל שלא במינה צריך ששים בחתיכות לבד הרוטב' ואינו בנוסל אצלנו וגם ממיקום דברי הפר"ח לא משמע שמדבר כשמעורב ברוטב. ואפשר שהבנתו בפר"ח הביאנ אותו להחמיר.
- ↩
כלומר חלה עיקרא מהתורה אלא שבחו"ל אינה חייבת אלא מדרבנן אבל פת עכו"ם שאין לה שורש כלל מהתורה וכולה חידוש של חכמים ודינה קל יותר גם למנח"י.
- ↩
ואפשר שכן תהיה דעת האו"ה שכן לשיטתו גזירת אינו במינו ביבש לא תלויה בנתינת טעם אלא בכך שניכר האיסור. וממילא גם כאן ניכר האיסור כיון שעדיין אסור לאכלו בפני עצמו וממילא שייך טעם הגזירה כל שלא נסרח לגמרי.
- ↩
אמנם הפר"ח שם (מח) כבר תירץ שכיון שדם שבשלו הוא דרבנן הקלו לבטל חד בתרי גם בבלוע. וכאן דברי הפר"ח בחשש איסור דאוריתא.
- ↩
ולא זכיתי להבין מדוע הבין שבהכרח חולק.