הגמרא ביבמות (פב, א) דנה במחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש האם תרומה בזמן הזה היא דאוריתא או דרבנן. שלדעת רבי יוחנן היא דאוריתא. עך כך מקשה הגמרא מדין תליה בקופות, שמכך שתולין להקל בהם מוכח שתרומה היא מדרבנן. ומתרצת בשם רבי יוחנן שאכן דין תליה בקופות הוא לסוברים שתרומה דרבנן. ומוכח שפשוט לגמרא שכל דין התליה הוא דווקא בספק דרבנן. וכן כתב הרשב"א (שם).

כתב הרשב"א (שם כב, ב) שמקלים לתלות גם כשיש איסור תורה וידוע של רוב כנגדו לבטלו מהתורה (כשהוא מינו) ומביא ראיה מהגמרא בפסחים (מד, א) שם הגמרא דנה מהו השיעור לחייב בדין תורה ומביאה דעה שמתחייבים בשיעור של כזית בכדי אכילת פרס⁴²¹ על דעה זו מקשה הגמרא מדין קופות שתולין בהם להקל למרות שאין בהם שיעור כזית בכדי אכילת פרס לבטלם ושואלת 'ואי אמרת כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא - אמאי אמרינן שאני אומר?' ולומד הרשב"א משאלת המקשן שניתן לתלות באיסורי תורה כשברור לך שהספק הוא רק בשיעור דרבנן.

וכן כתב השו"ע 'היה האיסור של תורה, אין תולין להקל לומר לתוך האיסור נפל, עד שיהא ההיתר רבה על האיסור, כדי שיתבטל בתוכו מדברי תורה'.