התחברות
סיכום הלכות תערובות מדברי הגמרא ועד לפוסקים בדרך של שאלות ותשובות
סעיף ה: קדרה שאינה בת יומה
הרב ירון אליה
סעיף ה: קדרה שאינה בת יומה
מה דין התבשיל שבישל בקדירת איסור שאינה בת יומה ומהו גדר בת יומה לענין זה
בגמרא בעבודה זרה (עה, ב) מובא 'ולמאן דאמר נותן טעם לפגם - מותר, גיעולי עובדי כוכבים דאסר רחמנא היכי משכחת לה? אמר רב חייא בריה דרב הונא: לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא, דלאו נותן טעם לפגם הוא. מכאן ואילך לישתרי! גזירה קדירה שאינה בת יומא משום קדירה בת יומא'.
ונמצא שקדירה הבלועה מאיסור אסורה לשימוש כשהיא בת יומה מהתורה וכשאינה בת יומה מדרבנן.
בגדר אינה בת יומה
- רש"י(בת יומא), ר"ת(תוספות שם) כתבו 'בישל בה אתמול כבר הפיג בה טעמו בלינת לילה' וסברתם ששהיית לילה נקראת 'עיבור צורה' לקרבן כמובא בפסחים (פב, א) 'נטמאו הבעלים או שמתו - תעובר צורתו וישרף בששה עשר' ושם בראשונים שעיבור צורה הוא המתנת לילה150. וממילא 'הדברים ק"ו אם אוכל שהוא בעין מעבר צורתו בלילה כ"ש איסור הנבלע בקדירה' (תוספות שם). ובשיטה זו הסתפק ר"ת מתי הפגם נעשה, בכל הלילה או דווקא בסופו קודם עלות השחר (תוספות) או בתחילותו עם חשיכה, ומספק יש להחמיר ולהתיר רק עם שהה כל הלילה ללא בישול (רא"ש ע"ז ה, לו).
- ספר התרומה(תוספות שם) כתב שיש לחקור שלא השתמשו בקדרה תוך מעת לעת. והביא הרא"ש ראיה לשיטתם 'אם באנו להצריך מעת לעת אתי שפיר טפי מה שהצריך שבירה ומריקה ושטיפה אחר בישול החטאת. כי כל שעה שיבשלו אפילו שחרית בתחילת היום, בעמוד השחר דלמחר יהיו בלועים הכלים מאיסור נותר (שהרי טרם נפגמו)'. בעוד לסוברים פגימה במעבר לילה אפשר שכבר נפגמו ולא יהיו אסורים מדין תורה151. וכן דעת רשב"ם (הגהות אשיר"י ע"ז ה, ט), ר"י (רא"ש שם)וטור (כאן, קכא).
וכתב השו"ע 'כל קדרה שאינה בת יומא חשיבה טעמה לפגם, ואינה אוסרת. ונקראת בת יומא כל זמן שלא שהתה מעת לעת אחר שנתבשל בה האיסור, וכיון שעבר עליה מעת לעת אחר שנתבשל בה האיסור אינה נקראת בת יומא'.
מה דין התבשיל שהתבשל בקדרה שאינה בת יומה ומה הסברא לחלק בין התבשיל לכלי. ומה הדין בסתם כלים.
בגמ' עבודה זרה (עה, ב) 'וכולן שנשתמש בהן עד שלא יטביל ושלא יגעיל ושלא ילבן - תני חדא: אסור, ותניא אידך: מותר! ל"ק: הא כמאן דאמר נותן טעם לפגם - אסור, הא כמאן דאמר נותן טעם לפגם – מותר'.
וכיון שקימ"ל כר' שמעון שנטל"פ מותר, התבשיל שהתבשל בקדרה שאינה בת יומה מותר לאכילה.
וכן כתב הרא"ש (ע"ז הף לו בסופו) 'ואם בשל בדיעבד בכלי שאין בת יומא הקדירה אסורה (לשימוש נוסף ללא הכשר) והתבשיל מותר' והביא שתי טעמים לחילוק בין התבשיל שמותר לכלי שאסור:
- בקדרה נבלע במושבח - 'כי הקדירה היה בו איסור קודם שנפגם. אבל התבשיל לא היה בו איסור מעולם'. וכ"כ התוספות (ע"ז עו, א 'מכאן')
- בתבשיל אין סיבה לחשוש ולגזור - 'ועוד בתבשיל ליכא למיגזר דילמא אכיל בנתבשלה בבת יומא דהא לא שכיח לבשל בבת יומא הואיל ואסור לכתחילה אפילו כשאין בת יומא'.
וכ"כ השו"ע 'ואם בישל בה כשאינה בת יומא, התבשיל מותר דהוי נותן טעם לפגם'.
בסתם כלים גם מתירים את התבשיל והטעם להיתר כתבו התוספות (ע"ז לח, ב 'אי משום') ' דסתם כליהם אינן בני יומן, והיינו טעמא לפי שהוא ספק ספיקא ספק נשתמשו בו היום או אתמול ואפי' נשתמשו בו היום שמא נשתמשו בו דבר שהוא פוגם בעין או דבר שאין נותן טעם'. כלומר מתייחסים לכלי כאינו בן יומו כיון שיש בו ספק נוסף. וכ"כ השו"ע בסימן קכב (סעיף ו).
מעט השומן שנותר על פני הקדרה לאחר שימושה - האם נפגם כשאינה בת יומה. האם הבלוע מצטרף אליו לאסור. והאם יש לו דין דבוק.
בגמ' שלנו (שם) הגרסה 'וכולן שנשתמש בהן עד שלא יטביל ושלא יגעיל ושלא ילבן' ובזה קימ"ל להקל. והלשון 'לא הטביל יכולה להתפרש כטבילת טהרה ויכולה להתפרש כהדחה להסיר השומן. ובזה נחלקו הראשונים.
- ברמב"ם(מאכלות יז, ד) כתב 'וכולן שנשתמש בהן עד שלא הרתיח או עד שלא הדיח ועד שלא הלבין ועד שלא הטביל מותר שכל השומן שבהן נותן טעם לפגם הוא כמו שביארנו'. והבין שהטבילה המדוברת היא הדחה וממילא יוצא שגם השומן שעל דפנות הקדרה נפגם לאחר מעת לעת. והסביר בדעתו הרשב"א שמוכח בגמ' שגם 'הטבילו' אמור להיות במחלוקת התנאים בדין נטל"פ. ואם נפרשו כטבילת טהרה הרי אין מי שסובר שאוסר בדיעבד.
- אמנם מסקנת ברשב"א (תוה"א ד, ד לה, ב) להחמיר בשומן זה והביא ראיה מצנון שחתכוהו בסכין שאחד הטעמים לאיסור הוא מפני השמנונית הקרושה על פני הסכין152, ומוכח שאין אנו אומרים שהשומן נפגם. וכתב שכן דעת התוספות והראב"ד.
וכתב השו"ע בסתם כרשב"א והביא את המקלים כי"א: 'והוא שתהיה מודחת שלא יהא שומן על פניה, שאם לא הדיחה, אוסר והרי היא כחתיכת איסור שלא נפגמה. ויש מתירין אפילו בישל בה קודם שהדיחה'.
כתב הש"ך (ט) שהשו"ע לקמן סימן קכ"ב (סעיף ג) לא הביא אלא סברא הראשונה (אמנם הביאה בלשון יש אומרים) וכ"פ בתורת חטאת (פה, כא) וכ"פ מהרש"ל (יש"ש חולין ח, סד).
האם הפגום הבלוע מצטרף לממשות בעין לאסור
כתב הש"ך (טז) בשם הרש"ל(שם) 'דמאחר דאיכא ממשות בעין אז הטעם שבקדרה שאינו בן יומו נותן טעם לשבח והוי הכל טעם הבא מן הממש' ולפי שיטתו הבלוע הפגום מקבל דין ממשות מכח השמנונית. אמנם כתב הש"ך שדעת כל הפוסקים אינה כל וכן כתב בתורת חטאת בשם או"ה וכן משמע דעת השו"ע בסימן צה (א) 'ואם לא היתה רחוצה יפה, אם יש בממש שעל פי הקדירה יותר מאחד בששים בדגים, אסור לאכלם בכותח' ומוכח שאינו מצרף את הבלוע לממשות.
וכן כתב הרמ"א הגה: 'ואם יש ס' נגד מה שדבוק עליו, לכולי עלמא שרי מאחר דהקדירה אינה בת יומא. והכי נהוג'.
וכתב האו"ה (לג, ב) 'ומסתמא סתם תבשיל לקדירה יש ששים בתבשיל נגד ליכלוך מרק שע"ג דפנותיו ומספיקא לא אמרינן שהיה בהן בנ"ט'.
חשש דבוק: כתב הפת"ש (ז) שאין לומר שיש לשמנונית דין דבוק כיון שמיד היא נמוחה בתבשיל. ונראה כוונתו שלא נאמר שהקדרה תאסר ראשונה מהשמנונית ותעשה נבלה לאסור שוב את כל התבשיל, כיון שמיד השמנונית נמוחה.
האם מותר להשתמש לכתחילה בכלי חרס שאינו בן יומו
הובא במנחת יעקב (פה, סד) בשם 'בשם חכמי וינציאה דדוקא בכלי מתכות כיון דאית להו תקנתא בהגעלה אסרינן לכתחלה כלי שאינה ב"י משאם כן בכלי חרס דהיה צריך שבירה הוי כדעבד ומתירין הכלים לאחר השהייה דמעת לעת'.
והביא בשם תשובת נחלת יעקב שכתב בשם הגאון ר' ליב סרוואל דבהפסד מרובה יש להתיר הכלי חרס להשתמש בו אחר מע"ל. דהרי דיעבד כיון שהוא הפסד מרובה. ובשפ"ד (קג, יז) כתב שלשיטה זו יהיה מותר להשתמש בכלי פורצלאן שאינם בני יומם שבלעו איסור.
אמנם בשפ"ד(קג, יז) עצמו החמיר שאין להשתמש בכלי חרס אפילו בהפסד מרובה. וכיון שהשימוש בהם בני יומם אסור מהתורה 'אף באיסור דרבנן או ספק איסור תורה לא אמרינן לאחר מעת לעת ספק להקל, כיון דע"י גלגול בא שיהא דרבנן'.
מה דין כלי הבלוע מאיסור שהשתמשו בו לאחר י"ב חודש
בגמ' עבודה זרה (לד, א) 'קנקנים של עובדי כוכבים לאחר י"ב חדש מותרין... החרצנים והזגים של עובדי כוכבים - לחין אסורין, יבשים מותרים. הי נינהו לחין והי נינהו יבשין? אמר רב יהודה אמר שמואל: לחין - כל י"ב חדש, יבשים - לאחר י"ב חדש'.
וכן נפסק בשו"ע בסימן קלה (סעיף טז) ובסימן קכג (סעיף יד).
- ומכאן כתב החכם צבי(שו"ת סימן עה) 'בחמץ בפסח לבני אשכנז הנוהגים איסור כל י"ב חודש אף שהוא לפגם יש לומר דבלאחר י"ב חודש מותר אפילו לכתחילה כיון שכבר כלה לחלוחית שבו ואין בו טעם כלל ועיקר ובין תוך י"ב חודש לאחר י"ב חודש ליכא למיגזר כדכתיבנא דקלא אית ליה. ואף דלכתחילה לא מלאני לבי להתיר לבשל בפסח בקדרה שעברו עליה י"ב חודש אבל בדיעבד ממני יוצאה הוראה הלכה למעשה להתיר התבשיל שנתבשל בה בפסח אף לדידן דאסרינן נותן טעם לפגם משום דאחר י"ב חודש ליכא טעם כלל.
- אמנם בפנים מאירות (א, כג) סובר שדין זגים קל מדין כלי וכתב 'ואין ללמוד מאיסורן גוש שנעשה כעפר לאחר י"ב חודש או מחמץ שחרכו שנעשה כעץ בעלמא ואף בבשר שנתייבש נעשה כעץ ואין בו איסור בשר בחלב מטעם דשליט ביה אווירא ומיבש הלחלוחית לגמרי והוי כעץ יבש שאין בו טעם כלל משאם כן מה שבלע בדופני הקדירה דופן הקדירה מעמידו ימים ושנים רבים ואין כח לאויר עולם ליבשו'. ובפרי מגדים (שפ"ד יז) הביא בשם תשובת הרשב"א153(א, תקעה) והסביר הפמ"ג שמשקה יין קליש.
- ובשו"ת דבר שמואל(קנג) כתב לחלק בין בליעה בצונן לבליעה בחם, 'וכתב ראיה לכך שי"ב חודש לא מועיל מכך שהתורה העידה על כלי חרס שאין יוצא מידי דופיו לעולם, ולו היה מועיל בכלים ישון י"ב חודש היה פתרון גם לחרס. ורק בקנקנים התירו כיון שבלעו בצונן בכבישה.
- ↩
לשיטה זו משמע שעיובר צורה משמעותו פגימה כתוצאה מההמתנה אבל בברטנורא שם הסביר שבהמתנת הלילה נעשה לנותר וממילא אפשר שאין ראיה שנפגם בלילה ואפשר שזו סבר החולקים.
- ↩
והסביר הרא"ש לשיטתם שאפשר שבשלו בלילה את הבשר וטרם נפגמו בעלות השחר. אך אמר שזה דחוק.
- ↩
ראה לעיל סימן צו (סעיף א) שלשיטת הרשב"א זהו הטעם היחיד ואינו חושש לבלוע בחריף.
- ↩
אמנם כתב שמשבירת כלי החרס של ר' אמי אין ראיה כי אפשר שחשש שישתמש קודם י"ב חודש.