הרשב"א (תוה"א ד, ב כג, ב) דן בדברי המשנה בתרומות (ד, י) בדרס ליטרא קציעות על פי הכד ואינו יודע באיזה ונפסקה הלכה כר' יהושוע שאין מתירים אלא אם יש מאה כָּדי היתר כנגד הכד המסופק. והתקשה מדוע שלא נתלה את האיסור באחד הכדים ונאכל את השאר. ותחילה הביא את דברי הרמב"ן שהשווה דין זה לדין שני שבילין (פסחים י, א) ולכן פסק שאם הכדים שייכים לשני בני אדם וגם באו להשאל בנפרד, אפשר להתיר לשניהם.

אמנם הרשב"א כתב שאם היה היתר בשני אנשים היה על המשנה לפרט כמו שנכתב לענין שבילים. ולכן כתב שאין כאן היתר כלל והסיבה היא 'לפי שאין אומרין שאני אומר אלא במקום שאינו צריך ליבטול כלל כשתמצא לומר כאן נפלה' ובלשון הש"ך (יא) 'לפי שאין אנו אומרים שאני אומר אלא היכא שאנו תולין את האיסור באיסור אין אנו אוסרים את האיסור יותר ממה שהיה כבר. אבל כאן... מאי חזית דאסרת להאי דלמא איפכא'⁴²²

וכתב השו"ע 'היו כאן שתי קדרות של היתר, ולפניהם שתי חתיכות, אחת של היתר ואחת של איסור, ונפלה אחת לתוך זו ואחת לתוך זו, אסורות שתיהן, אפילו באיסור דרבנן, אם אין בשום אחת כדי לבטל האיסור.'

ובטעם הדבר הסביר הש"ך (יא) 'וא"כ כיון שאתה אוסר עכ"פ אחד מהן מאי חזית דאסרת להאי דלמא איפכא וע"כ שתיהן אסורות'

והטעם שלא כתב כאן לצרף את הקדרות לביטול כפי שיכתוב להלן

אם הם של שני בני אדם כאמור לעילכתב הרשב"א בשם הרמב"ן שיש להקל בדין זה אם באו לישאל בזה אחר זה⁴²³ אבל לדעת הרשב"א אין לחלק בזה שאחרת היה על הבריתא לחלק. ודעת הש"ך (יג) שעיקר כרמב"ן.

ולגבי צירוף הקדרות לביטול כתב הב"ח שאין מצרפים כיון שיש שתי חתיכות ובודאי נפלה גם חתיכת איסור. וכן העלה הרש"ל סברא זו. והט"ז (ו) דחה סברא זו שגם בשבילים תולין למרות שודאי אחד מהם הלך בשביל הטמא. וכן הביא ראיה מלשון הרשב"א כאן. וכן דעת הש"ך (יג) וסוברים שניתן לצרף גם בשתי חתיכות לביטול רק שלא דן כאן עדיין באפשרות הזו או שלא קיימים תנאים לצירוף כגון שהם של שני בני אדם כדלהלן.

עוד מובא בתוספתא בתרומות (ו, יב) 'בזו מאה ובזו אין מאה הריני אומר לתוך מאה נפלה. אחת מדומעת ואחת שאינה מדומעת הריני אומר לתוך מדומעת נפלו'.

מכאן למד הרשב"א 'היו שתי קדירות של היתר ונפל איסור לתוך אחת מהן אם יש באחת מהן כדי להעלות את האיסור ובשניה אין שיעור להעלות גם בזו תולין להקל ואומרים לזו שיש בו שיעור כדי לבטל נפל. ומן הטעם שכתבנו שאף כשאתה תולה בזו שיש בו כדי לבטל נשאר הכל על היתירו כמו שהיה מתחילה'.

וכן כתב השו"ע 'אבל אם יש באחת מהן לבטל האיסור, שתיהן מותרות'.

הב"ח (ד) כתב בשם או"ה (כו, יג) 'דכל מ"ש כאן מהיו כאן ב' קדרות של היתר ולפניהם שתי חתיכות וכו' עד סוף הסימן אין לחלק בין איסור דרבנן לאיסור דאורייתא' – והסביר אותו בשפ"ד 'שסובר דמסעיף ה' ו' ז' אף באיסור תורה אומר שנפלה למקום שיש ס''.

אמנם הש"ך (יב) והט"ז (ז) כתבו שאין חילוק בין דין זה לשאר דינים ובכולם תולין דווקא בספק דרבנן. ושכוונת האו"ה להקל באיסור דאוריתא הוא בשיעור דרבנן כבשאר הסימן.