ע"פ תוה"ש כו

התוה"ש העיר שזו לא דוגמא טובה כיון שלפסק הרמ"א שבשר שנתעלם בעין אסור דווקא כששינה מקומו ממילא הוא סייג לאיסור תורה.

שלמעשה יש כאן ספק ספיקא: ספק אינה זו שנתערבה ואת"ל זו שמא לא הוחלפה כשנתעלמה.

הפר"ח (ספק ספיקא יד) מסכים לעקרונות. אמנם סובר שגבינת נכרים דינה כאיסור דרבנן מסייג כביצת נבלה ולא חמורה יותר. ושכן דעת הטור והרשב"א.

כלומר גם קודם הגזירה היה כבר ספק, והגזירה העמידה אותה על איסורה באופן שלא מועיל ספק אחד להתירה.

כשיטת הט"ז (קלז, ז) שלא גזרו שימוש באינה בת יומה באיסורי דרבנן. ויש חולקים עליו כמובא בפת"ש (קכב, ב) בשם נוב"י.

הובא בתוה"ש לב, פת"ש יט.

כלומר כיון שודאו שאינו בטל רק מצד חשיבותו הוא איסור דרבנן היתי חושב שספקו יהיה מותר כדין ספק דרבנן, קמ"ל שאסור.

ולכן הצורך בשישים הוא מדרבנן.

כגון בסימן סט סעיף י בנקה"כ בעניין אשה שבשלה בשר ומסופקת אם מלחה אותו תחילה. שהש"ך רצה לאסור הן מדין אתחזק איסורא שעניינו כסעיף הבא והן מצד עיקרו מהתורה שעניינו בסעיף זה. ע"ש. והפר"ח מקל בשניהם. וזה נפק"מ גם לשמיטה בזמן הזה ועוד.

ראה שו"ע אור"ח שכב א ובמשנ"ב שם.

ואם שוב נתערבה באחרות נחלקו הש"ך והט"ז כמובא בבאר היטב (קב, א).

כמובא בשו"ע יו"ד רא, עא. ובנו"כ שם שהוא אפילו בטומאה דרבנן (ט"ז פו ועוד)

ראה גם בט"ז סימן סט (כד) שהקל בדין בשר שספק נמלח ונתבשל, כי קימ"ל דם שבשלו דרבנן. ולא החמיר מצד חזקתו כיון שיש כנגדו רוב שמולחים. ובנקודות הכסף שם החמיר מצד שהוא מוחזק באיסור דם.

כדברי הרמ"א בסימן קט סעיף א שגם בדרבנן צריך שישים באינו מינו. ודעת הש"ך שם (ט) להקל במקום הפסד

כמובא לעיל סימן קי סעיף ז.