התחברות
סיכום הלכות תערובות מדברי הגמרא ועד לפוסקים בדרך של שאלות ותשובות
סעיף ח: ביטול בכחל, בדרבנן בחמץ ותבלין
הרב ירון אליה
סעיף ח: ביטול בכחל, בדרבנן בחמץ ותבלין
כיצד משערים כחל שנפל עם חלבו לקדרת בשר ומדוע ומה שיעור הביטול באיסור דרבנן
הגמ' (חולין צז, ב) 'אמר רב נחמן: ...כחל בששים - וכחל מן המנין'
ומוכח שבכחל די בחמישה ותשע כנגדו ולא צריך ששים.
- הרמב"ם(מאכלות טו, יח) כתב בטעם הדבר 'הואיל והכחל מדבריהם' ומתחדש בדעתו שכל איסור דרבנן די לשער בו בחמישים ותשע.
- אמנם הראב"ד שם כתב הטעם 'מפני שהוא היתר כשהוא בעצמו' וממילא גם איסורי דרבנן צריכים ששים אלא שכאן השיעור אמור להיות רק כנגד החלב והכחל עצמו עדיין לא נאסר ומצטרף לשיעור להתיר. וכ"כ הרשב"א(תוה"ק ד, א. יב, א) 'ולא הקילו בו מפני שאיסורו מדבריהם, שאיסורי סופרים גם הם צריכים ס', אלא שהכחל בעצמו ראוי לחושבו ממניין הס' מפני שהוא עצמו בשר הוא'.
- בהגהות אשיר"י כתב 'אם נפלה (טיפת חלב) על בשר חיה ועוף לא בעינן שיהא ששים בחתיכה אלא ברוב בעלמא בטילה' ופשט דבריו שאיסור דרבנן בטל ברוב. וראה בדברינו בסימן צב (סעיף ג) שהעמדנו כוונתו שאם שוב נופלת לתערובת יבש בטילה ברוב ולא חוששים בדרבנן לחתיכה הראויה להתכבד. ונמצא להבנה זו שאין מי שסובר שאיסור דרבנן בטל ברוב.
- רמב"ן (ע"פ גר"א ל) כל איסור דרבנן שאין לו עיקר בתורה בטל ברוב כמו שמצינו בחלת חו"ל44 ובמים שאובים במקוה45 והוא הדין בבישולי נכרים וגבינת נכרים46.
וסיכם הב"י(ט) 'וכן נראה שהוא דעת כל הפוסקים שלא חלקו בין איסורי תורה לאיסורי סופרים בכך'. ונמצא להלכה שגם איסור דרבנן בטל דווקא בשישים.
ובשו"ע 'כחל מתבטל בתשעה וחמשים. הגה: כל האיסורים הנוהגין בזמן הזה כולם מתבטלים בששים'.
והסביר הש"ך (כו) שכוונת הרמ"א לרבות איסורי דרבנן כרוב הראשונים ולא כרמב"ם.
מהם הדברים שאין שיעור ביטולם בשישים?
כתב הטור 'וכל שאר איסורין בין של תורה בין של דבריהם צריכות ס' לבטלם חוץ א.מחמץ בפסח כאשר בארתיו בספר א"ח ב.ויין נסך כאשר יתבאר בע"ה. וחוץ ג.מטבל ד.וערלה ה.ותרומה'.
- חמץ בפסח – מדין תורה בטל בשישים ומדרבנן בתוך הפסח אוסר במשהו בין במינו בין בשאינו מינו (רמב"ם מאכלות טו, ט. שו"ע תמז, א. ובהקדמת המג"א שם)
- יין נסך – אוסר במינו בכל שהוא בהנאה מהתורה. וסתם יינם אסור במינו בכל שהוא בשתיה. ובאינו מינם בנותן טעם (ע"ז עג, ב בסופו. רמב"ם מאכלות טו, ו, שו"ע יו"ד קלד, א-ג)
- טבל – במינו אוסר בכל שהוא מהתורה שלא במינו בנותן טעם (ע"ז עג, ב בסופו. רמב"ם מאכלות טו, ו)
- ערלה, כלאיים – מדרבנן בטל במאתיים(משנה ערלה ב, א.רמב"ם טו, יד)
- תרומה – מדרבנן בטל במאה כדרך הרמתו בתרומת מעשר (משנה תרומות ד, ו. ירושלמי תרומות דף ו. רמב"ם טו, יג)
- ציר דגים טמאים ונבלות וטריפות – לרמב"ם (מאכלות טוף לד) ואו"ה (כג, ו כשאיסורו מהתורה) במאתיים47 ודעת מהר"ם (שו"ת תקו) בשישים.
- מחמץ – כשניכרת פעולתו (ערלה ב, ד. ובפיהמ"ש שם)
- תבלין – בנתינת טעם. ראה להלן.
כיצד מתבטל תבלין של איסור שנתערב בקדרה מדין תורה ומדרבנן. ומה דין תבלין הבלוע מאיסור שנתערב. כשנתערב התבלין במינו. שומן. בצלים ושומים.
בגמ' בע"ז (סט, א) מובא שתבלין של תרומה בקדירה לא בטל טעמו. ובתוספות (שם 'כתבלין') כתבו 'לא בס' ולא בק' שהרי מעט תבלין נותן טעם בקדרה גדולה. אבל אין לומר דלא בטיל כלל דהא בהדי נותן טעם חשבינן ליה ולא בהדי אוסרין במשהו'
וכן באו"ה (כה, ו) הביא שדבר שנעשה לטעם אינו בטל כל עוד נרגש טעמו. וגם אם נפל שלא בכוונה אוסר כרמב"ם (טז, טז) ולא כמהר"מ שהקל. אמנם הוסיף צריך שיהיה דרכו בכך(וראה ביד יהודה להלן).
וכן כתב הרמ"א 'ובלבד שהאיסור אינו נותן טעם בקדירה, אבל אם נותן טעם באותה קדירה, והוא אסור מצד עצמו, אפילו באלף לא בטיל כל זמן שמרגישין טעמו. ולכן מלח ותבלין מדברים דעבידי לטעמא, אם אסורים מחמת עצמן אינן בטילים בששים'.
והסביר הש"ך (כח) שכל יסוד דין שישים הוא שיעור עד מתי מן הסתם יוכלו לתת טעם. ויסוד זה לא שייך בתבלין 'לפי שמן הסתם נותנין טעם אפי' באלף כיון שנעשים ליתן טעם'. והביא את דברי התוספות להתיר כשלא נותנים טעם בתערובת.
גדר איסור טעם מתבלין
- הש"ך (כט) הביא בשם או"ה (כה, ז) שהוא מדרבנן ומדין תורה בטל בשישים והוכיח מדברי ר"ת (ספר הישר תע"ד) שכתב כן לגבי מעמיד וסיכם 'אפילו בדבר חריף ונעשה לטעם... דההוא טעם משהו לא חשיב טעם דאורייתא כלל'.
- הפר"ח (כה) דחה את ההשואה וכתב 'דדילמא טעם כעיקר דאורייתא, ולא דמי להעמדה שאין שם טעם כלל'. וכן רעק"א העיר על הש"ך 'והר"ן כתב שהוא דאורייתא'.
תבלין שנפל לתערובת ששווה בטעמה
- לדעת התורת חטאת(פה, כ) והש"ך (ל) בטלה בשישים כיון שלא נותנת טעם והסבירו את דברי האו"ה שכתב במינו להחמיר שכוונתו ששווה בשמו וחלוק בטעמו.
- אמנם הרמב"ם(טז, ב) כתב בפירוש 'תבלין של תרומה שנפלו לקדרת חולין ויש בהן כדי לתבל והן ממין החולין הכל מדומע' ומכאן כתב הפר"ח(כו) שגם במינואינו בטל וכל'דבשכנגדו במין בשאינו מינו ראוי לתבל - יש לאסור'.
תבלין שאיסורו מדרבנן אינו בטיל, כדין סתם יינם שאוסר במשהו למרות שהוא מדרבנן (ש"ך לא)
תבלין הבלוע מאיסור אוסר בשישים כיון שלא יהיה דין התבלין חמור מדין האיסור עצמו שאין לו כח לאסור אלא בשישים.
שומן איסור – כתב הט"ז (יא) שאוסר בשישים ולמרות שנותן טעם בקדרה אינו מוגדר שנעשה לטעם כמו תבלין ומלח כיון שאינו מורגש כמותם. אמנם ביד יהודה (קצר לט) כתב שהכל לפי ההרגל כלומר 'אם אין הדרך ליתנו להטעים בפחות מס' אז הגם שאחד נתן פחות מכל מקום כיון שאין הטעם זה טעם חשוב עוד בטלה דעתו ובטל שפיר, אבל כל הדברים אשר דרכן ליתן להטעים בפחות אין לחלק' (וראה לשון הרמב"ם להלן)
שומן שנתערב בחָלב
- כתב הט"ז(יא) שבטל בשישים כיון שהשומן עצמו אינו איסור. ובמשב"ז הסביר שהט"ז סובר כש"ך שטעם יותר משישים הוא מדרבנן וממילא לא גזרו בבשר בחלב ששניהם היתר.
- במנחת יעקב(פה, סג) כתב שמשמעות פוסקים ראשונים שאין לחלק בזה והביא ראייה ממה שמובא (שו"ע קה, ז) שאיסור בשר בחלב נחשב איסור עצמי ולא איסור בלוע לענין לאסור חברתה בצלי48
בצלים ושומים - במנחת יעקב (פה, סא) הביא מדברי הרמב"ם בפיהמ"ש (ערלה ב, י) 'כל דבר שמתבלין בו התבשיל כגון השומן והבצלים והשום וחומץ והיין כולם נקראין תבלין כשאדם מתכווין לתבל בהם קדרתו' ומוכח שדינם כתבלין לרמב"ם אך תהה שהרי בצל וקפלוט משערים בשישים? ולכן סיכם שסובר כם רק לענים צירוף אך לא לענין שיחשב בעצמו תבלין לשער.
ובספר 'בגדי שש' (הובא בדרכי תשובה צט) הסביר 'פלפל ומלח ותבלין גם בסתמן אמרינן דלטעמא עבידא ולא בטל משאם כן בצלים ושום תלוי בכוונה. אם נתנו אותו בקדירה כדי לתבל ולמתק לא בטל אפי' באלף אבל בסתמא בטל כי כן הוא גם מהדרך ב"א לאכול אותם בתוך הסעודה וגם לבשלם.
- ↩
שו"ע יו"ד שכ"ג א.: 'ומותר לבטלה ברוב'.
- ↩
שו"ע יו"ד רא מד: 'שהשאובה שהמשיכוה, כשרה אם היה שם רוב מ' סאה מן הכשר'.
- ↩
אמנם ראה בש"ך קי כללי ספק ספיקא אות יז שכתב שגבינת נכרים ספיקה כספק של תורה 'דכיון דאסרוהו חכמים מחמת שיש בו בגופו חשש איסור דאורייתא עשאוהו כודאי איסור דלא בטל'.
- ↩
דציר של דגים חריף טפי ויהיב טעמא בדגים טהורים יותר. רדב"ז שם.
- ↩
אמנם אפשר שיש לחלק ששם הוא נחשב איסור עצמי לאחר שנתערבו כבר ואילו כוונת הט"ז שהשומן בפני עצמו קודם התערובת אינו איסור עצמי שיאסור בכל שהוא בגלל נתינת טעם. והגם שדעת הט"ז שם שכוונת השו"ע בגבינה שנוגעת בבשר, סוף סוף לענין שם כל אחד מהם אינו בלוע וממילא אוסר חבירו וכאן הנידון שונה שאינו איסור וממילא בטל בשישים.