התחברות
סיכום הלכות תערובות מדברי הגמרא ועד לפוסקים בדרך של שאלות ותשובות
סעיף ז: דבר חשוב שנתערב ואבד אחד מהם
הרב ירון אליה
סעיף ז: דבר חשוב שנתערב ואבד אחד מהם
מה דין איסור חשוב שנתערב ואבד אחד מהתערובת
איסור שנתערב ואבד
בגמרא בזבחים (עד, א) 'אמר ר"נ אמר רבה בר אבוה אמר רב: טבעת של עבודת כוכבים שנתערבה במאה טבעות, ונפלה אחת מהם לים הגדול - הותרו כולן, דאמרינן: הך דנפל היינו דאיסורא'.
ויסוד ההיתר בכל זה כדברי הרשב"א 'והעיקר לכל זה משום שכבר נתבטל ברוב דבר תורה וכל בדרבנן יכולין אנו לתלות ולומר אני אומר הך דאיסורא נפל והני דהיתירא נינהו כנ"ל'.
בהמשך הגמ' (עמוד ב) מובאת אותה הלכה בשם בשם ר' שמעון בן לקיש לגבי חבית תרומה שנתערבה. והסבירה הגמרא ששני הדינים באו לרבות בדין זה גם דבר שיש לו מתירין כתרומה (שניתן למכר התערובת לכהן) וגם איסור קטן שאין חסרונו ניכר כטבעת340.
וכן כתב השו"ע 'דבר שאינו בטל מחמת חשיבותו, כגון בעלי חיים ובריה וחתיכה הראויה להתכבד ודבר שיש לו מתירין, שנתערב באחרים ונאכל אחד מהם בשוגג (רמ"א: בין שאכלו עצמו בשוגג בין שאכלוהו אחרים בשוגג)או נפל מעצמו לים בענין שנאבד מן העולם, הותרו כל האחרים, שאנו תולין לומר האיסור הלך לו'. (אבל אם נפל למקום שאפשר להמצא לא הותרו השאר. ש"ך מג)
אמנם הרמב"ם (ע"ז ז, י) הסביר את דברי הגמ' שכוונתה שנפלו שתי טבעות וסברתו שבדבר שלא ניכר יש להחמיר שיפלו שתיים. והביא דבריו הש"ך (מ) וכן פסק השו"ע לגבי איסורי עבודה זרה (להלן סימן קמ). אמנם כאן פסק שדי בנפילה של אחד. והפרי מגדים (שפ"ד מ) כתב 'ובמידי דרבנן בהפסד מרובה אין להחמיר'.
וכשפירש קודם שאבד341 ומשם נפל לים כתב הש"ך (מב) שהתערובת אסורה בכל אופן כיון שכבר יש עליהן שם איסור ולא נפל ממנה.
וכשפירש ונפל לים קודם שנודע התערובת ואח"כ נודע התערובת כתב הפר"ח (לג) שמסתברשכולם מותרים 'לפי שבזמן שפירש היו כולם בחזקת היתר' והביא שכן כתב מנחת כהן.
אופן האכילה המותר
הגמרא (שם) מעמידה את ההיתר בטבעת שנפלה לים דווקא כשמוכר שתי טבעות מהנותרות ביחד. שאז גם ניתן לתלות שאחת מהם היתר ודאי. וכעין מה שהותר בקרבן בעל מום שנתערב והוקרב אחד מהם בשגגה להקריב דווקא שנים שנים מהנותרים.
הטור כתב 'אבל לאכול אחד אחד או שאוכלם כולם אדם אחד אסור' ומשמע מלשונו שאסור לאכלם אדם אחד גם כשאכלם שניים שניים והקשה הב"י שמלשון הראשונים שכתבו 'אי מתהני מכולהו בבת אחת אסור' (תוס' שם 'פירש') משמע שלא סוברים שאסור באדם אחד שאחרת היה צריך להשמיע לנו איסור זה שהוא גדול יותר. וכתב הב"י שאפשר שכוונת הטור לאסור בשני בני אדם שאוכלים בבת אחת. וממילא יחמיר גם באדם אחד שאוכל שניים שניים ונמצא שמתיר רק בשני בני אדם שאוכלים שניים שניים.
והפרישה (כד) הגיה בדברי הטור 'או שאכלם כולם אדם אחד יחד אסור'.
אמנם הפרישה הביא בשם מבוא שערים שכתב כפשט הטור 'שדוקא לב' בני אדם מותר לאוכלן שנים שנים' כמו שכתב הטור בסימן קמ לגבי עבודה זרה (ולדעת הפרישה ע"ז חמורה מאיסור. ולש"ך (מט) גם שם הכוונה שלא יאכל אדם אחד כאחד).
השו"ע פסק שאוכל אדם אחד, כשאוכל שתי חתיכות יחד כפשט הגמרא 'ודוקא כשאוכל הנשארות שתים שתים ביחד, דממה נפשך איכא חדא דהיתרא, אבל לאוכלם אחת אחת, אסור.
והרמ"א החמיר כהבנת הב"י בטור 'הגה: ואפילו לאכלם שתים שתים, אסור לאדם אחד לאכול את כולם. ואפי' ב' בני אדם, אין לאכלם כולם בבת אחת'.
והסביר הש"ך (מח) שכאן חמור מסתם ביטול ביבש, כיון ששם היה ביטול מלא גם מדרבנן וכאן ההיתר רק מצד ספק ספיקא.
הט"ז (ט) הביא חומרא זו להסביר את הטור שהחמיר באדם אחד, שהוא כשיטת הסוברים שם בביטול ביבש שאסור לאדם אחד לאכול כולם, וכאן החמיר הטור. ומכאן ודחה את קושיית הבית יוסף. והוסיף אם כן להתיר להלכה (אך לא למעשה) גם בשני בני אדם לאכול בבת אחת שזו חומרא שבאה מכח הקושיא.
אמנם הש"ך בנקה"כ דחה דבריו וכתב שמהרא"ש מוכח שאין איסור כלל באכילת אדם אחד במקרה זה.
כשנתערבו שני איסורים
בטעם ההיתר שאכילת שניים מותרת נחלקו הראשונים
- רש"י ('והא אמר ר"א') הסביר שיש כאן מיגו שמתוך שאחד מהשניים שאוכלים ודאי אינו האיסור ממילא גם חבירו כמותו ומותר. וכתבו הש"ך (מז) והפר"ח (לו) שמכאן יש ללמוד שלעולם כמות הנאכלים בבת אחת צריכה להיות כפולה מכמות האיסור שנפל342
- והרא"ש (חולין ז, לז) הסביר 'דממה נפשך איכא בההיא אכילה ובההיא הקרבה חדא דהיתירא' ולפי דבריו יש לאכול בכמות של חתיכה אחת יותר מהאיסור שנפל.
הפר"ח הביא גם את שיטת הרא"ש אך סיכם להחמיר כרש"י.
אמנם בכרתי(כט) וכן ביד יהודה(קצר ס) הקלו כרא"ש שכל שודאי יש אחד היתר בתערובת מותר ואין צורך בכפול.
מהות החילוק בין אבד לפירש
והיתר זה דווקא כשאבדכגון שנפל לים כדברי רב נחמן. וכן כשנאכל בשוגג (רא"ש בתשובה כ, יז). אמנם כשרק פירש אחד מהם והוא לפנינו אומרים 'איסורא ברובא איתיה'. ובטעם החילוק הסביר הרשב"א 'וטעמא דמילתא דכל שישנה בעין ואתה צריך לדון עליה ועל השאר, מפני מה נאמר בזו האחת שהיא היא האסורה? אדרבה יש לנו לומר שהאיסור נשאר בתוך הרוב. אבל בשנאכלה אחת מהן או נאבדה ואין אתה צריך לדון על אותה שכבר הלכה, ואין בפנינו לדון אלא על אלו אני אומר שאותה שנאבדה אותה היא שאסורה'.
הפילוה או אכלוה שוגג
בדברי הגמרא מובא לשון 'נפלה' ונחלקו הראשונים בדין שהפיל אותה אדם בשוגג.
בתוספות(זבחים עד, א 'ונפלה') כתבו 'ודוקא נפלה ממילא אבל הפילה אפילו שוגג קנסינן אטו מזיד' והביאו הטור בשם ר"י.
ובהגהות שע"ד(מב) חילק בדעת ר"י בין הפילו שוגג שמחמירים לאכלו שוגג שמתירים 'יראה דדוקא נקט ר"י הפילו שוגג, אבל אכלו שוגג ליכא למיקנסיה אטו מזיד דודאי לא יאכל אחד במזיד להתיר האחרות'. וכ"כ בתרומת הדשן והוסיף שלכן האכילו לכלב או לגוי בשוגג אסור.
והרשב"א התיר גם בשוגג כדין מבטל איסור 'מיהו דוקא בשנפלה מאיליה אי נמי שהפילה הוא בשוגג אבל הפילה במזיד לא כדין כל מבטל איסור בידים במזיד'.
מלשון השו"ע והרמ"א משמע כהגהות שע"ד343 שבאכל שוגג מקלים. ובנפל שוגג מחמירים עד שיפול מעצמו. שכתבו 'ונאכל אחד מהם בשוגג, (בין שאכלו עצמו בשוגג בין שאכלוהו אחרים בשוגג), או נפל מעצמו לים'. וכן דעת הפר"ח (לא) והמנחת כהן (ח"ג, פ"ז. סד, א).
אמנם הש"ך (מ) כתב על דברי הגשע"ד שאינם מוכרחים וצריך גם לחשוש באכלו שוגג שמא מתוך היתר זה יבוא להפילו מזיד לים. וכן הוכיח מלשון הרא"ש בתשובה. וכן כתב הט"ז (ח) וסיכם 'ע"כ נראה לע"ד להחמיר בזה בנאכל אחד מהם בכל גוונא. ואין היתר אלא בנאכלת מעצמה לכלב'.
- ↩
אמנם יש ספרים שגורסים בשיטת ריש לקיש שדווקא בחבית מקלים אבל לא בתאנה שלא ניכר מקומה. וכתב הרשב"א (תוה"א ד, ב. כו, א) שאין הלכה כשיטה זו שגם לגרסא זו רב יוסף חולק על ריש לקיש וכרב נחמן בטבעת.
אמנם הרמב"ם (תרומות טו, ב) החמיר בתאנה כיון ש'אין נפיתה נכרת'.
והב"י הסביר מחלוקת זו בהאם ההיתר הוא גם לאכילה או רק להנאה, ולא זכיתי להבין איך מתישב אם לשונו של הרמב"ם שתלה בניכר. ובחבית של תרומה כתב 'הותרו כולן' ולשיטתו הן אסורות באכילה.
- ↩
מהש"ך משמע שהוא דווקא באופן האוסר את הפורש כגון שפירש לפנינו. אמנם הפרי מגדים כתב שכ"ש באופן שפירש באופן המיר את הפורש שלא יתיר את התערובת כיון שהגדרת את הפורש כהיתר ממילא שאר התערובת היא איסור. אמנם אם פירש קודם שנודעה התערובת שהוא היתר
- ↩
והוסיף הפר"ח: 'דאם לא כן אימא דחבריה דהוי מיעוט לאו דאיסורא, אבל הכא דאיכא טפי דהוי רובא מחבריה איכא איסור'. אמנם המנח"י (מג, טו) כתב שאין הכרח לומר כן בדעת רש"י וגם הוא סובר כרא"ש להלן שדי באחד יותר. והטעם שלא תולים האיסור ברוב כיון שכבר נפל אחד ותולים בו. וסיים צ"ע.
- ↩
וכן דייק בלשונם הש"ך (מ)