הדין של שתי קופות ולפניהם שתי סיאות הובא בגמרא ביבמות (פב, א) ונחלקו בו ר' יוחנן וריש לקיש. שלדעת ריש לקיש צריך רוב חולין ולדעת ר' יוחנן לא צריך. הגמרא מקשה מדעת ר' יוחנן בענין מקווה שנתערב במי פירות בדין 'נתן סאה ונטל סאה' בו משמע שהיתר זה דווקא כשיש רוב היתר. ומתרצת בתחילה שגם במקווה מדובר שיש מחצה מים שאובים והוא הדין בקופות. ובתירוץ שני אומרת 'איבעית אימא: שאני הכא, דאיכא למימר שאני אומר' כלומר שדין קופות קל מדין מקווה שכיון שאפשר לתלות שלא נפל תרומה כלל לקופת החולין. במהות השוני נחלקו הרשב"א והרא"ה:

השו"ע פסק כרשב"א 'היה האיסור של תורה, אין תולין להקל לומר לתוך האיסור נפל, עד שיהא ההיתר רבה על האיסור, כדי שיתבטל בתוכו מדברי תורה'.

דין זה הוא דווקא במינו שאז יש ביטול מדין תורה (ש"ך ח)

לדעת הש"ך (ו) הסובר שדין ב' (חתיכות של איסור והיתר ולפניהם קדירת היתר) הוא הקל ביותר, ניתן להקל בו ברוב איסור אפילו לשיטת הרשב"א כיון שדין זה הובא ברשב"א בריחוק לשאר הדינים ואחרי שהוא הסביר את הצורך במחצה על מחצה בהם.

אמנם להסבר השו"ע והט"ז נדרש מחצה על מחצה בכל המקרים.