התחברות
סיכום הלכות תערובות מדברי הגמרא ועד לפוסקים בדרך של שאלות ותשובות
סעיף ז: כלי הבלוע מאיסור מועט
הרב ירון אליה
סעיף ז: כלי הבלוע מאיסור מועט
האם האם מותר להשתמש בכלי שבלע מעט איסור באופן שבשימוש רגיל בכלי יש כדי לבטל את האיסור
- כתב הריב"ש(שו"ת שמט) ' כתב הראב"ד ז"ל דקדרה שבלעה טיפת דם או חלב מבטלין אותו לכתחלה כיון שא"א לבא לידי נתינת טעם לעולם למיעוטו. וכן נמי אם בלעה יותר, כל שנפל בכלי שאין רגילין להשתמש בו אלא בתבשיל מרובה שלא יבא לידי נתינת טעם'.
- וכ"כ הרשב"א(תוה"א ד, ד. לו, ב) ולמד דין זה ממה שהתירה הגמ' בע"ז (לג, א) לישראל להשתמש בקנקנים של יין של נכרי85. והסביר הרשב"א 'וטעמא דהא מילתא דיין הבלוע בכלי דבר מועט86 הוא דכל שמשתמשים בו בצונן אין בלעו אלא מועט. וכיון שכן וכלי זה משתמשין בו היתר בשפע אי אפשר לבא בו לידי נתינת טעם ולפיכך אפילו לכתחילה מותר'.
- אמנם הרא"ה(בדק הבית שם) כתב שלא ניתן להוכיח מקנקנים כיון 'שהצונן אינו מבליע ולא מפליט ואין בהם בליעת איסור כלל, וראיה לדבר שהרי הכשרן במים צוננין ואלו היה בהן בלע לא היו מוכשרין במים צוננין שהמים דבר פשוט הוא שאינן נבלעים כלל'. ומעמיד הנדון בקנקנים שאמנם לא בולעים מהיין אבל 'קולטים טעם היין' ולזה די בהדחה ועוד הסביר שאין איסור ביטול לכתחילה במקום שהאיסור נפסד 'אין דין איסור בטולין לכתחילה, אלא במה שמתקיים האיסור בתוכו כגון נבילה וחזיר לתוך אוכל של היתר שאעפ"י שיש בו ששים של היתר מכל מקום האיסור קיים ושמו עליו דמעיקרא אוכל והשתא אוכל אבל יין במים שהוא נפסל לגמרי וכן רוטב חזיר מועט לתוך ששים של מים מותר לבטל אפילו לכתחילה'.
- וגם הר"ן (על הרי"ף עז יב, ב) העיר על דברי הרשב"א שאין היתר ההדחה מצד שנפלט היין ובטל במים אלא 'שמפיגין היין הנבלע בתוך הכלי ומבטלין טעמו ולא שמערבין אותו עם ההיתר אלא הרי הן כאילו שורפין אותו במקומו' והמשיך שאפילו אם תאמר שהם מפליטים, טעם ההיתר שם הוא שאין מתכוין לבטל ולא שהוא מועט87.
- הרא"ש (ע"ז ב, כג) הסביר את היתר קנקנים בכך 'ואף על גב דבכוליה משערינן ואין במים ובשכר ששים לבטל היין אפ"ה שרי. כי טעם היין הנפלט לתוכו פגום מעיקרא הוא' והסביר הפר"ח (קכב, ג) כוונתו שפוגם את המים מיד כשיוצא אליהם.
- וכן הטור(קכב) כתב על דברי הרשב"א 'ואינו נראה להתיר, מק"ו דאפי' קדרה שאינה בת יומא שהיא מותרת אסורה משום גזירה אטו בת יומא כ"ש באותו כלי עצמו אף על פי שאין דרך להשתמש בו בהיתר מועט יש לנו לגזור אטו שמא ישתמש בהיתר מועט'
ונמצא שלראב"ד, רבינו יונה, רשב"א וריב"ש כלי שבלע מעט איסור ושימושו היחיד הוא באופן שיש בו שפע היתר כנגד האיסור מותר להשתמש בו. אך אם משתמשים בו גם בהיתר מועט אין להשתמש בו כלל אפילו במרובה.
השו"ע פסק כרשב"א וכריב"ש 'אם נבלע איסור מועט לתוך כלי כשר, אם דרכו של אותו כלי להשתמש בו בשפע היתר, מותר להשתמש בו לכתחלה, כיון שהאיסור מועט וא"א לבוא לידי נתינת טעם, ולפיכך איסור משהו שנבלע בקדרה או בתוך קנקנים וכיוצא בהם, מותר להשתמש בו לכתחלה, ואפילו בבן יומו, לפי שא"א לבא לידי נתינת טעם. אבל אם נבלע בכלי שדרכו להשתמש לעתים בדבר מועט בקערה וכיוצא בה, אסור להשתמש אפילו בשפע, גזירה שמא ישתמש בה בדבר מועט ויבא לידי נתינת טעם'.
וכתב הפמ"ג (משב"ז טו) שהסיבה שלא חוששים לביטול איסור לכתחילה הוא כיון שאין כאן איסור בעין וגם אין כוונתו לביטול האיסור אלא לבישול.
אמנם הב"ח(קכב, ד) כתב שאין הטעם בקנקנים מצד היתר לבטל איסור מועט אלא מטעם שהובא בר"ן (לעיל) שהמים חודרים לכלי ומבטלים שם את מעט הטעם. וממילא 'בשאר איסור מועט כגון נבלה וחלב ודם (כלומר שלא גלתה לנו הגמ' לגביהם שטעמם מופג) אין היתר בעולם להשתמש בכלי בהיתר מרובה לכתחלה כדי לערב האיסור בהיתר ולבטלו'. והגם שלא שייך כאן ביטול איסור כיוון שאינו מתכוין לביטול אלא לשימוש, בכל אופן אין להשתמש בכלי מצד שאם גזרו בכלי שאינו בן יומו כל שכן שיגזרו בבלע מועט)וזוהי סברת הטור לעיל והש"ך קכב, ג הצביע על דברי הרא"ה והב"ח)
וכעין זה כתב הט"ז(טו) אמנם מסקנתו להתיר באופן שגם פוגם וגם משתמש בשפע. והעמיד כך את כוונתו של הרשב"א.88 ולפי זה בכלי שאינו בן יומו נראה להתיר גם לשיטתו.
אמנם בב"י(קכב) דחה את סברת הטור (והב"ח) ללמוד ק"ו מכלי שאינו בו יומו וכתב 'דלא דמו להדדי דע"כ לא שרי הרשב"א אלא לפי שאינו מצוי להשתמש באותו כלי בדבר מועט וכל דבר שאינו מצוי אין חוששין לו ומה ענין זה לקדרה בת יומא ושאינה בת יומא שאדם עשוי לבשל בזו ובזו'. ובתורת חטאת (פה, יב) הביא דברי הטור וסיים בדחיית הבית יוסף.
וגם הפר"ח(קכב, ג) חיזק דברי הרשב"א. ועל מה שטענו שאין ראיה מהגמ' בע"ז הביא מתשובת הרשב"א (חלק א סימן רכב) שהוכיח הדין גם מהמשנה בתרומות (יא, ו) שמגורה של תרומה מותר לתת בה חולין גם אם נשאר בה כמות מועטה מהתרומה שאין מקפידין עליה. ומזה הגדיל הפר"ח להעמיד ההיתר אפילו בממשות ולא רק בבלוע.
ולהלכה כתב בכה"ח(עג) 'ולענין דינא כיון דדעת מרן ומור"ם ז"ל אשר כל בית ישראל נשען עליהם להתיר הכי נקטינן. אכן לכתחלה יש ליזהר שלא להשתמש בו בעודו בן יומו לחוש לדברי האוסרים ובדיעבד שרי והמחמיר שלא להשתמש בו כלל בלא הכשר תע"ב.
סימן ק - בריה אפילו באלף לא בטיל
מהם גדרי איסור 'בריה' ומה דינה בודאי ובספק באיסור תורה ובאיסור דרבנן
בגמ' במספר מקורות מוזכר דין בריה לעניין שחייבים על אכילתו מדין בריה ואפילו אין שיעור של כמות לאכילה (חולין צו, ב לגבי גיד).
וחז"ל הוסיפו לגזור שמפני חשיבות זו גם אינם בטלים בתערובת (שם ק, א).
בכלל איסורי בריה הוזכרו בגמ' נמלה, עוף טמא, גיד הנשה ואבר מן החי.
ובכלל הדברים שאינם בריאה הוזכרו חיטה, עוף טהור שנתנבל, חלב.
נחלקו הראשונים מהם התנאים שמגדירים בריה.
לר"ן (על הריף חולין לו, א) ולרשב"א יש שלשה תנאים להחשב בריה:
- שיהא איסורה מגופה כלומר שאסור מתחילת בריתו89 (כגון ציפור טמאה כיתוש) ולא דבר אחר גרם לה להאסר (כגון ציפור טהורה שנתנבלה).
- שתהא ברית נשמה (ולא כחטה)או שבאה מברית נשמה (כגון גיד) ובתנאי ותהא מקובצת במקום אחד (ולא כחלב). – ומקור גדר זה במכות (יג, א) בדברי חכמים לר' שמעון לדחות חיטה מדין בריה 'בריית נשמה חשובה חיטה לא חשיבה'.
- שתהא שלימה90ולא מרוסקת ומקורו במכות (טז, ב) בדין נמלה שלימה91 שלוקים עליה חמש אפילו שאין בה שיעור.
אמנם לרא"ש (חולין ז, לג) ולתוספות (צו, ו 'מאי טעמא דרבנן')יש שני תנאים להחשב בריה92:
- שאם יחלק אין שמו עליו כגון עוף וגיד שאם יחלק משתנה שמם ונקראים חתיכת עוף או חתיכת גיד משאם כן נבילה שנקראת נבילה גם על חתיכה ממנה. וכן שור הנסקל שהתורה אסרה אכילת 'בשרו' כלומר אפילו חלקו ולא אסרה אכילת 'שור' ממילא אינו בריה.
- שיהיה שלם.
וכתב השו"ע כאן 'בריה, דהיינו כגון נמלה או עוף טמא וגיד הנשה ואבר מן החי93 וביצה שיש בה אפרוח וכיוצא בהם, אפילו באלף לא בטל.
ואין לו דין בריה, אלא אם כן הוא א.דבר שהיה בו חיות, לאפוקי חטה אחת של איסור. וכן צריך שיהא ב.דבר שאסור מתחלת ברייתו, לאפוקי עוף טהור שנתנבל ושור הנסקל. וכן צריך שיהיה ג.דבר שלם, שאם יחלק אין שמו עליו, לאפוקי חלב. וכן צריך שיהיה ד.שלם'.
ונמצא שהשו"ע צירף את שיטת הר"ן והרא"ש לקולא שנדרשים כל התנאים לדין בריה.
ביטול בתשע מאת ושישים: במשנה תרומות (י, ח) דג טמא שכבשו עם הרבה דגים טהורים, השיעור להתיר לתנא קמא הוא אחת לתשע מאת ושישים. וכן כתב בירושלמי (תרומות ה, י) 'הורי ר' יוסי ב"ר בון בעכברא חד לאלף'. ונראה שהיה מתיר גם בתשע מאת ושישים.
- והר"ש הסביר (במשנה שם) 'השתא לא מיירי באיסור נתינת טעם דשיעורו בס' אלא בדג טמא שנתערב עם דגים טהורים דמיתסרי כולהו משום דבריה לא בטלה אלא כשיעור זה'.
- ומכאן למד הרשב"א(תוהב"א ד, א) לגבי בריה ש- 'אינה כשאר האסורין האחרים שאמרנו שאין להן ביטול לעולם שזו בטלה היא בתשע מאות וששים'. והסביר שמוכרח שדברי המשנה הם לגבי ביטול גוף הדגים שהרי צירם בטל בשישים. ובכל אופן לשיטתם אין ללמוד מבריה לשאר איסורין שאוסרים בכלשהו.
- אמנם הרא"ש (חולין ז, לג) הביא לדחות ראיית הסוברים כן שאפשר שעכברא הוא שם מקום והנידון שם אינו היתר בריה אלא היתר הציר בלבד וכיון שהציר יש לו טעם חזק החמיר ר' יוסי להצריך אלף כנגדו אבל בריה לא בטילה כלל.
השו"ע פסק להחמיר כרא"ש 'בריה... אפילו באלף לא בטיל'.
ספק בריה94 –איסור בריה הוא מדרבנן(ט"ז א) שכיון שהתורה נתנה חשיבות לבריה להתחייב עליה במלקות גם ללא שיעור, הוסיפו חז"ל לגזור שלא תתבטל בתערובת. וממילא בספק מותרת מדין ספק דרבנן.
ספק איסור תורה שהוא ודאי בריה – אסור (שם) והסברא בזה שספק איסור תורה דינו להחמיר כאיסור. וכיון שיש כאן גם איסור וגם בריה התערובת נאסרת.
בריה באיסור דרבנן – אסורה (משב"ז א, שפ"ד יא). והוכיח כן ביד אברהם (על הט"ז א) מדין ביצה טהורה שהחלה להתרקם שפסק בה השו"ע שיש בה דין בריה למרות שאיסורה מדברי סופרים כמובא ברמב"ם (מאכלות ג, ה). וכן דעת המנח"י(הערות על קונטרס הספקות אות לה) אמנם ביד יהודה (קצר וארוך א) כתב שכל דין בריה הוא הרחבה למה שהתורה חייבה מלקות בבריה באיסורים מסויימים וממילא אין דין בריה באיסורים שלא לוקים עליהם וכל שכן שאין דין בריה באיסורי דרבנן.
האם לתולעים הגדלים בעיפושי הפירות יש דין בריה
כתב הפלתי (ד) שלשיטתהר"ן והרשב"א שאיסור בריה שייך רק בדברים שנאסרו מתחילת ברייתם, נמצא שאותם תולעים שנוצרו בפירות לא יהיה להם דין בריה כיון שקודם שפרשו ורחשו לא היו אסורים ורק אח"כ נאסרו. אמנם סיים למעשה 'וכתבתי זאת כתריס לפני הפורענות, אבל ח"ו לסמוך על זה להקל כל דהו מכפי האמור בש"ע ופוסקים'.
אמנם בטורי אבן (כו) דחה את סברת הפלתי והסביר שלמעשה עיקר המדד המובא בדברי הר"ן הוא שיהיה 'איסורא מגופא' ולא 'דבר אחר גרם לה' (כלומר לא כנבילה ושור הנסקל וכו') וממילא תולעים אלו בכלל בריה. ומה שהוסיפו הראשונים לכתוב 'שהוא אסור מתחלת ברייתו' הוא רק בגלל שבד"כ מה שאסור מגופו אסור מתחילת ברייתו.
והוזכרו דבריהם בפת"ש (א).
מה דין ביצה לענין בריה פרט לגבי ביצה שיש בה דם האוסר, ביצת אפרוח טהורה וביצת אפרוח טמאה.
בריה בביצה
הגמ' בביצה (ג, ב) כתבה הגמ' שלא ניתן להעמיד את דברי המשנה בביצה שלא בטלה בביצת טריפה כיון שלא יתישב עם דעת הסוברים שרק דברים שנמנים תמיד אינם בטלים ('את שדרכו להמנות'). ומכאן משמע לכאורה שדעת הגמרא שביצה בטילה.
בגמ' בחולין (צז, ב) 'ביצה בששים ואין ביצה מן המנין. אמר ליה רב אידי בר אבין לאביי: למימרא דיהבה טעמא? והא אמרי אינשי כי מיא דביעי בעלמא! א"ל: הכא (שאסורה בששים ואחת) במאי עסקינן בביצת אפרוח, אבל טמאה – לא (כלומר ביצה שאין בה אפרוח לא נותנת טעם אפילו כשהיא טמאה).
- הראב"ד (הובא ברמב"ן כאן) למד מכך שהגמ' דנה רק בטעם היוצא מהביצה ולא בביטול הביצה עצמה שגם ביצה היא דבר חשוב כבריה שלא בטל. ודברי הגמ' במסכת ביצה כוונתם רק שלא צריך אלף כנגדה אבל שישים לא מועיל95.
- ובשע"ד (מב) פסק שביצה לא בטילה כיון שהיא דבר שבמנין. ונראה שסובר כריש לקיש שכל שדרכו להמנות אינו בטל.
- והרמב"ן(שם) כתב שביצה בטילה ואין לה דין בריה כדברי הגמ' (מכות יז, ב) על חיטה שכיון שאינה בריית נשמה היא בטלה וכ"כ הר"ן (חולין שם). וכ"כ הרשב"א (שם) ותירץ את קושיית הראב"ד שהטעם שלא דנו בביטול הביצה עצמה בשישים הוא שלא שייך שישים כלל בדבר יבש במינו שהרי די לו ברוב ולכן הדיון רק בטעם היוצא.
- והרמב"ם (מאכלות טו, יט) כינה ביצה 'בריה' ומכח זה החמיר בפליטתה להצריך שישים ואחת. ובבית יוסף הסתפק בכוונתו והכריע בבדק הבית שכוונתו בבריה לאפרוח שבתוכה. אבל סתם ביצה ללא אפרוח אינה בריה.
ביצת אפרוח טהורה
- הרשב"א (חולין קו, א) כתב בשם הרמב"ם(מאכלות טו, יט) שהיא בריה. וכן כתב השו"ע(כאן) שהיא בריה.
- הרשב"א עצמו בתשובה (א, מו) כתב שאינו בריה והסביר 'בריה נשמה חשיבה ולא בטלה אבל ביצה (שאין בה חיות עדיין) כחטה אחת כבריתא דמיא ובטלה היא'. וכ"כ הפר"ח(ב) והסביר 'דבעודו בתוך הביצה לא מקרי דאית ביה חיותא, ולאחר שיצא לאויר העולם מותר מיד96. וגם בעודו בתוך הקליפה אין איסורו מחמת עצמו אלא מחמת שעדיין לא נגמר חיותו' וכן דעת הש"ך(ב) והעיר שאינו מוכרח בדעת הרמב"ם, אך למעשה חשש לשו"ע.
ביצת אפרוח טמאה
הפמ"ג (משב"ז א)כתבשלביצת אפרוח טמאה יש דין בריה. (ונראה שיוסכםגם לפר"ח שתלה את ההיתר כאן מצד שמותרת כשיוצאת חאויר העולם ובטמאה אסורה).
ביצה שיש בה דם
כתבו התוספות (חולין צח א 'בביצת אפרוח') שדין ביצה שנמצא בה דם כדין ביצה שיש בה אפרוח שמשערים בשישים ואחת. והרדב"ז (מאכלות טו, יט) תמה שהרי אין כח במעט דם לתת טעם כמו שיש בכוחו של בשר אפרוח ועוד שאם כדבריו הגמ' יכלה להעמיד בביצה עם דם שהיה חידוש גדול יותר. אמנם בסיום דבריו כתב 'ומיהו כיון שיצא מפי גדולים ראוי לחוש להחמיר'.
אמנם ביצה שיש בה טיפת דם באופן שאוסר את כולה97 נסתפקו הפוסקים אם דינה כבריה כיון שכולה נאסרת וכן כתב בתשובת הרלב"ח (סימן פח). אמנם דעת הש"ך (ב) שאינה בריה כיון שעדיין אין בה חיותא.
מהו גדר האיסור של גיד הנשה ומהו גדר דין בריה בו
איסור תורה רק על חלק הגיד שעל העצם שכתוב(בראשית לב, לג) 'עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶׁה:
מכאן שאיסור תורה שייך רק בחלק הגיד שעל עצם הירך.
וכתב הרמב"ם (מאכלות ח, ב) ' האוכל מגיד הנשה הפנימי ממקום שעל הכף לוקה'.
אמנם שאר הגיד אסור מדרבנן. שכתב הרמב"ם (שם) 'ואם אכל מחלבו או משאר הגיד הפנימי או מכל החיצון מכין אותו מכת מרדות, וכמה שיעור אכילה כזית',
ולגבי חיוב בריה קיים רק כל החלק שאיסורו מהתורה. שכתב הרמב"ם (שם) 'ואם אכל הגיד שעל הכף כולו אף על פי שאין בו כזית לוקה מפני שהוא כבריה בפני עצמה'. והביא דבריו או"ה (כה, יג).
וכן כתב הרמ"א 'ועיקר גיד הנשה אינו אלא על הכף בלבד, והוא כרוחב ד' אצבעות, ואם הוא שלם מקרי בריה'.
- ↩
הובא להלכה בשו"ע קלז, ד
- ↩
בר"ן הביא את דברי הרשב"א ביתר פירוט ממה שנמצא לפנינו והסביר שקיבל מר' יונה שהבליעה נעשית כדי קליפה בלבד ולכן היא מועטת ויש במים לבטלה.
- ↩
ואם כך אין הכי נמי שגם זה סיבה להתיר כרשב"א באיסור מועט שהרי אינו משתמש בכלי לבטל אלא לבשל. ולא בא הר"ן אלא לחלוק על מה שעוד כתב הרשב"א להתיר להכשיר את הכלי בעירוי כיון שבלע רק כדי קליפה אלא שסובר שבולע בכולו.
- ↩
רק שלא כתב הרשב"א כך כיון שרק בכלי קטן שיכול לבוא לידי נתינת טעם נדרש יסוד הפגימה הוא דיבר בכלי גדול.
- ↩
ראה במכות קב, ב לגבי ציפור וברש"י שם 'טמאה בין...' שכתב כן.
- ↩
בשע"ד (נ) הביא בשם יש מפרשים שדג טמא שנחתך אבל נשאר רובו לא בטל ממנו דין בריה. והסיק שיש לסמוך על המקלים. אמנם בשם מהרא"י כתב 'אם הוא שלם לגמרי רק שנפל ממנו קצת על ידי בישול כמו שרגילות הוא להתפרפר ודאי חשיב בריה' והובא בבית יוסף בסימן קא (ו).
- ↩
בגמ' כתוב 'ואחד חי' ובתוספות שם הכריח שהוא מת אלא שכוונת הגמ' לשלם וכן בשאר ראשונים.
- ↩
וסוברים שדין ברית נשמה שאמרו רבנן לר"ש אין הם סוברים בעצמם אלא לשיטתו.
- ↩
דין אבר מן החי קיים באיבר שלם וגם בחצי אבר כשלא עושה חליפין ראה בלבוש (סב, ב) ע"פ רמב"ם (מאכלות ה, ב). ובפת"ש (ב) הביא בשם תשובת פני אריה שהוא דווקא בכזית והפרי מגדים דחאו.
- ↩
כגון נמלה שנטל ממנה איבר שאין הנשמה תלויה בו כגון אחת מרגילה כמובא בגמ' בנזיר (נא, ב) ולא אפשטיה. וברמב"ם (מאכלות ב, כב) פסק שלא לוקים עליה.
- ↩
שסובר הראב"ד שבדין חהר"ל מועיל אלף לביטול. ובאה הגמ' לומר שלביצה לא צריך אלף. אמנם גם שישים לא מועיל אלא מאה או מאתיים.
- ↩
ומכאן משמע שבביצה טמאה שסופה להיות אסורה יודה הפר"ח לאסור.
- ↩
לשו"ע (סו, ג) הוא דווקא בחלמון ולרמ"א המנהג להחמיר גם בחלבון.