במשנה הערלה (ג, ז) מובאים ששה דברים חשובים שלא בטלים ואחד מהם הוא 'חבית סתומה'.

בגמ' בזבחים (עד, ב) מובא 'א"ר אושעיא: חבית של תרומה שנתערבה במאה וחמשים חביות ונפתחו מאה מהן - נוטל הימנה כדי דימועה ושותה, ושאר אסורין עד שיפתחו, לא אמרינן איסורא ברובא איתיה'. כלומר כיון שאותה חבית נפתחה אפילו אם היא היתה חבית התרומה אינה חשובה כבר ובטלה בתערובת ומותרת בשתיה. אבל אין לתלות שהיא ודאי חבית התרומה על מנת להתיר בשתיה את שאר החביות שעדיין סתומות וחשובות.

מכאן למד הרא"ש (ז, לה) 'הילכך כל חתיכה שנפרסה ואינה ראויה להתכבד עוד היא מותרת והשאר אסורות. ואין אנו תולין מספק שמא אותו של איסור נפרסה והותרו כולן'.

וכן פסק השו"ע 'אם נחתכה חתיכה אחת, אין תולין לומר של איסור נחתך, ומתבטל, ויהיו כולן מותרות, אלא אותה שנחתכה בלבד מותרת ממה נפשך, אם היא של איסור, אף כולן מותרות. ואם אינה של איסור, הרי היא מותרת. ואפילו נחתכו רובן אין תולין לומר שהאיסור מהרוב שנחתכו, אלא כל הנחתכות מותרות והשלימות אסורות'.

והסברא לומר שאם היא של איסור כולם מותרות היא כיון שיש שישים כנגד האיסור ורק לא בטל מצד חהר"ל (ט"ז יג). ואם מדובר ביבש במינו מדובר שיש רוב כנגד האיסור (משב"ז יג). ונמצא שאם אין רוב כגון שיש שני חתיכות בתערובת אין להתיר את הנחתך, שמא הוא האיסור והגם שאין לו דין חהר"ל עדיין לא בטל בתערובת ונשאר באיסורו (פרי תואר י).

והטעם שלא תולים שהאיסור הוא הנחתך כיון שיותר יש סברה לומר שהנחתך בא מהרוב שהוא היתר (ט"ז יד בשם מהרא"י).