סעיף א: נתערב במנו אינו בטל

מהו גדר דבר שיש לו מתירין. מה הטעם. מה דין ספק דשיל"מ.

• הסביר רש"י (אפילו באלף) שכיון שיכול לאכלו לאחר יו"ט בהיתר גמור לא יאכלנו ביו"ט עצמו מכח ביטול.
• והר"ן (נדרים נב, א) ) הסביר ע"פ הגמ' במנחות (כב, א-ב) שנחלקו בה תנאים בטעם שדם הפר אינו מתבטל בדם השעיר. וטעם חכמים שם שאינו מתבטל כיון שהוא היתר בהיתר כלומר שניהם ראויים לתכלית לעליה במזבח. ונמצא שכשהוא דשיל"מ הוא כעין היתר שנתערב בהיתר גם אינו בטל כדם הפר ודם השעיר (וראה להלן שהוא במינו).

האם יש חילוק בין מינו לאינו מינו בדשיל"מ

• כתב בתורת חטאת (מ, ו) שבדשל"מ 'אין החשיבות מצד האיסור עצמו אלא מאחר שיהיה לו היתר אחר כך לא רצו חכמים שיתבטל וכל שנתערב שלא במינו אין ההיתר נקרא על דבר האסור אלא על שם הדבר שנתערב בו והוי כמי שאין לו מתירין¹¹⁹'. והובא בש"ך (ד) ובזה הוא שונה משאר דברים חשובים בהם לא מחלקים להלכה בין נתערבו במינם לאינו מינם.
• והר"ן (נדרים נב, א) הסביר ע"פ הגמ' במנחות (כב, א-ב) שנחלקו בה תנאים בטעם שדם הפר אינו מתבטל בדם השעיר. שלר' יהודה אינו בטל כיון שהוא מינו בעצם ששניהם דם ולחכמים שקימ"ל כמותם אינו בטל כי שוים במעמדם ההלכתי ששניהם ראויים לעלות למזבח¹²⁰. והסביר הר"ן שבמקום שהאיסור עתיד להפך להיתר ממילא נמצא שיש מעט דמיון גם בתכונה ששניהם היתר ולכן אם מצטרף לזה גם הדמיון בעצם שיהיה מינו יודו חכמים לר' יהודה שאינו בטל. משאם כן באינו מינו שם לא קיימת השלמת הזהות, יתבטל בדשיל"מ (והובא בט"ז, ה).

אינו מינו שבא לתקן כגון שבא לחזותא או לטעמא האם שייך בו דין דשיל"מ

• שכיון שבתחומין יסוד הדין קשור לממון וכאן שניהם ממון של הבעלים נקרא מינו.
• שכיון שהתבלין והמים מתקנים את העיסה, בטלים לה ונקראים מינה. (וכן הסביר רי"ו טו, ה).

• הש"ך(כאן ה) כתב שכל אחד מהם בנפרד מספיק וכאן הכוונה שנעשה לחזותא בלבד. וכ"כ הגר"א לעיל.¹²⁴
• אמנם המג"א(תקיג, ז ע"פ מחצה"ש שם) הסביר שרק אם נעשה גם לחזותא וגם לטעם לא מתבטל אבל בנעשה לאחד מהם מתבטל.

מה דין ספק איסור דאוריתא או דרבנן בדבר שיש לו מתירין והאם עושים בו ספק ספיקא

• ספק דשיל"מ - שלמרות שדבר שיש לו מתירים הוא מדרבנן בכל זאת גם ספיקו אסור (ד"ה 'רב אשי')
• ספק איסור והוא דשיל"מ - כמו שמחמירין בודאי איסור דרבנן בדשיל"מ כך מחמירין גם בספק איסור דרבנן¹²⁵. (ד"ה אפילו בדרבן)

• בכרתי(ב) כתב שדין זה דווקא ביום טוב שאחר השבת שאיסורו מהתורה ולכן ספיקא אסורה אם נתערבה. אבל ביצה שאיסורה מדרבנן ספיקה מותרת כשנתערבה.
• אמנם הט"ז(ג) כתב שמוכח שגם ספק איסור דרבנן שנתערב אינו בטל אם הוא דישל"מ ובזה הוא חמור משאר דברים החשובים שמותרים בספקם. וכ"כ הפר"ח(ב).

• וכתב הב"ח (ב) שמעיקר הדין גם לפי מה שפסקנו שם כר"י שלא עושים ספק ספיקא במקרה כזה הוא דווקא באיסור תורה¹²⁷, אבל בדין דבר שיש לו מתירין שהוא בדרבנן פוסקים להקל כר"ת שיועיל ספק ספיקא גם בספיקות שאינם בגוף אחד. וכתב שכן דעת הרמב"ם (יו"ט א, כ) והרשב"א (עבודת הקדש בית מועד ה, ד). וכן הביא ראיה מהר"ן (ביצה יג, א 'אין הלכה') שהקל בדשיל"מ בספק מוכן ביו"ט שני שמותר - שמא אין היום יום טוב ושמא ניצוד מאתמול. ולמעשה חשש למחמירים למעט בערב שבת ובהפסד מרובה.
• אבל הש"ך(ב) כתב שיש סברא לומר הפוך שבדין דבר שיש לו מתירין גם ר"ת יודה שלא נתיר מטעם ספק ספיקא כשספק אחד בגוף ואחד בתערובת שהרי ניתן לאכלו מאוחר יותר שלא מכח ביטול. וכן כתב בתורת חטאת (מג) וכן פסק הפרי מגדים (שפ"ד קי, נט). והוסיף הש"ך שדברי הר"ן אינם ראיה כיון ששם שתי הספקות בגוף.

• לשו"ע (קי, ח) תהיה התערובת השלישית מותרת (שו"ע קי, ח).
• ולרמ"א (שם) כיון שהאו"ה (כה) החמיר בזה, טוב להחמיר אם לא לצורך ואפילו בג' תערובות (ש"ך קי, נז).

• כתב הרא"ש(תשובה ב, א) יש להתיר בדבר שיש לו מתירין. וזה קל מתערובות כיון ששם נתחזק ודאי האיסור ורוצים לבטלו וכאן בגוף האיסור עצמו יש ספקות ואפשר שאין איסור כלל וכ"כ הש"ך (קי, נו)¹²⁸.
• ודעת האו"ה להחמיר גם בזה שסוף סוף הוא דשיל"מ. וכתב הרדב"ז(ב, תריז) שהיה ראוי להחמיר בזה 'אבל מה נעשה שכבר הורה זקן' (הרא"ש).

מה דין תערובת דבר שיש לו מתירין שפירש אחד מהם

• צמח צדק(סט), סידורו של שבת(תשובה ג'), מג"א (תקיג, יג) אין לו דין פריש וצריך לחכות למתיר כדין דשיל"מ.
• צל"ח(ביצה י, ב), חוות יאיר (קלג) מחזיקים שאין כאן איסור כלל וממילא לא שייך לומר עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר.

---

1. אמנם בגמ' בע"ז (נח, ב) נתנו טעם אחר ש 'חיטה אחת פוטרת את הכרי'. וראה כס"מ שהסביר שהרמב"ם כתב טעם הירושלמי כיון שהוא טעם כולל יותר. והרדב"ז כתב שעל הבבלי ניתן להקשות מטבול לתרומת מעשר שאינו בכל שהוא.

   ↩

2. ואפשר שכן דעת הראבי"ה שהובא במרדכי (ביצה תר"מ) שכתב להתיר מאכל שלובן בביצה שנולדה ביו"ט משתי טעמים א. חזותא ב. דשיל"מ. וכאילו יש לו דין דשיל"מ אפילו בלי החזותא. אמנם לכאורה אפשר להסבירו גם כתוספות שמכח החזותא הוא דשיל"מ ולא חולקים.

   ↩

3. נראה כוונתו ששם התערובת נקרא על פי הרוב שבה שהוא ההיתר וכשהוא ממין אחר אומרים שלאותו היתר יש מתירין אבל נמצא שלשם האיסור אין היתר עתידי וממילא חוזר להיות בטל בתערובת.

   ↩

4. ובזה רצה להסביר את דברי הרי"ף שריח החלה לא יתבטל בפת כיון ששניהם היתר. ולדרך זו היתר בהיתר לא בטל ואפילו באינו מינו. אמנם לענין דשיל"מ צ"ל להיות גם מינו כי אינו היתר בהיתר גמור.

   ↩

5. אמנם רבא שם הסביר טעם אחר בחומרא והוא שתבלין עביד לטעמא ולא בטיל וממילא אין שאלה כלל. וכן כתב הרא"ש בהסבר הדין לדחות קושיית דבר שיש לו מתירין באינו מינו.

   ↩

6. 'היינו שמלאוהו בקמח או בבשר שחותכין דק דק ונתן בו ביצה' (יד יהודה קצר יב) ואם כך יש שישים כנגד הביצה ואינה נותנת טעם.

   ↩

7. ובספר מנחת כהן החמיר שחומרת חזותא אינו רק בדשיל"מ. ודעת רוה"פ כמשנ"ב.

   ↩

8. ראה משנ"ב (תקיג, ט) שהש"ך כגר"א. ואם כך סובר שחזותא הוא דווקא בדשיל"מ וכן דעת המנח"י (עד, ה). אך אין הש"ך סובר כמנחת כהן (פרק ד) שלחזותא יש איסור עצמי אפילו אינו דשיל"מ. ובכל אופן דעת המנחת כהן שחזותא דרבנן והוא כדבר המעמיד. ובמשב"ז (ק, א) חושש שיש חזותא כאיסור עצמי מהתורה ופירט שם את השיטות בזה.

   ↩

9. והב"ח הבין ברש"י הפוך ראה להלן.

   ↩

10. ושורש המחלוקת הוא מה כוונת הבריתא (ביצה ג, ב) 'ואם נתערבה באלף כולן אסורות' האם חוזר על 'וספיקא אסורה' וממילא מוכח שלא עושים ספק ספיקא בגוף ובתערובת. או שמתייחס לודאה אבל בספק היא בטילה.

    ↩

11. כלומר שנחלקו על פי העמדת הגמ' שמדובר בספק טריפה ולא ספק דשיל"מ.

    ↩

12. הנידון ברא"ש הוא בדין תבואת חדש שהוא דשיל"מ והספיקות בו 'אני אומר שהוא ישן (משנה שעברה) ואפילו אם תרצה לומר שהוא חדש (משנה זו) שמא השריש קודם העומר ואין כאן איסור חדש כלל, כה"ג לא אסרינן ספק ספיקא'.

    ↩
עמוד הקודםעמוד הבא