הרמב"ם הבין שר' עקיבא מרחיב בדעת חכמים שהם רבים והלכה כמותם. וכן בלשון פיהמ"ש שכתב 'והוסיף ר"ע דבר שביעי' משמע שהבין שהוא ממשיך את שיטתם ומפתח אותה ולא בא לחלוק. וכן משמע מהמשנה הבאה (ערלה ג, ח) שממשיכה בסתם עם שיטת רבי עקיבא וכוללת 'נתפרסו הככרות' בדין ביטול החשיבות והביאה אותו ללא חולק. ולכן הרמב"ם פסק כשיטה זו. וראה הערה הבאה.

נראה מקורו מכך שרבי עקיבא הוסיף על דברי חכמים ככרות של בעה"ב.

והסביר הכס"מ שבכלל זה חתיכה הראויה להתכבד שאינה בטלה מצד חשיבותה למרות שאינה משבעה דברים.

נראה שמכריע כהסבר ר' יהודה בדעת ר' יהושוע במשנה בקציעות שאין החבית עם קציעות התרומה בטילה כלל שדבר שבמנין לא בטל. כיון שלתרוץ הראשון בגמ' הוא גם דעת הבריתא בביצה שם שספק טריפה שנתערבה אינו בטל. וגם המשנה בזבחים (להלן) לגבי בעלי חיים שלא בטלים הועמדה לחד תירוצא כריש לקיש. ועוד שאפשר שר' יוחנן רק הסביר את דעת רבי מאיר והוא עצמו סובר כר' יהודה. כך הסביר הרש"ל (יש"ש חולין ז, נ)

כך הסביר הב"י: 'לכן נ"ל משום דרבי מאיר איירי בחבילי תלתן שהם מזרע הארץ וקאמר דמקדשין בכל שהן אינהו וכל דכוותייהו אתו רבנן לאיפלוגי ואמרי דלא משכחת בזרע הארץ ופרי העץ שיקדש בכל שהוא אלא הנך ששה דברים'.

שמות של מקומות או שקליפתם נפרכת בקלות. ש"ך ג.

נראה כוונתו שיש כאן חידוש לומר שדווקא ביצה נצטרפה לשבעה דברים החשובים.

ראה לעיל סימן קט סעיף א' שאלה 8 הדעות בזה

ולפי זה מה שהרמ"א לא הגיע בסימן תמ"ז הוא מצד חומרא דחמץ אבל בעלמא סובר כרא"ש.

אמנם קצת קשה להעמיד כך בלשון הרשב"א (תוה"א ד, א יז, ב) שכתב 'שכל תערובת החמורים אפילו ביבש אינו בטל בפחות משיעורו לבלול'.

ואכן השו"ע עצמו סובר בבריה וחתיכה הראויה להתכבד שאינם בטלים אפילו בשאינו מינם כמו שהביא התורת חטאת עצמו שם. ולכן אין הכרח לומר שחולקים בסתם דבר חשוב. מצד שני השו"ע השתמש בלשון הרמב"ם ואותה הסביר שדין חהר"ל כלולה בדין דבר החשוב ומפה משמע שאין חילוק וצ"ע. והפמ"ג כתב כש"ך.