התחברות
סיכום הלכות תערובות מדברי הגמרא ועד לפוסקים בדרך של שאלות ותשובות
סעיף א: כל שטעמו פוגם אינו אוסר
הרב ירון אליה
סעיף א: כל שטעמו פוגם אינו אוסר
מהו דין חתיכת איסור שנסרחה ומה יהיה דינה לאכילה למעשה ובתערובת.
אכילת איסור שנפגם
בגמ' בעבודה זרה (סז, ב) נחלקו ר"מ ור"ש בדין נותן טעם לפגם:
- לר"ש נטל"פ מותר ונלמד מהפסוק 'לא תאכלו כל נבלה. לגר אשר בשערך תתנהו' מוכח שאיסור נבילה קיים רק במה שראוי לאכילת אדם. וכן מגעולי גויים שהתורה לא אסרה שימוש בהם אלא כשהוא בן יומו
- ולר"מ נטל"פ אסור. וראייתו שגם בכלי בן יומו יש קצת פגימה בתבשיל ובכל זאת אסרתו תורה. ודברי התורה בנבילה באו למעט רק נבילה שהיתה סרוחה (מוכת שחין) כבר קודם מיתתה. אבל שנסרחה לאחר מיתתה אסורה גם כשאינה ראויה למאכל אדם.
ונפסקה הלכה כר' שמעון.
ולגבי איסור מדרבנן באכילתה
כתב הרמב"ם (מאכלות יד, יא) 'אכל אוכל האסור אחר שהסריח והבאיש ובטל מאוכל אדם הרי זה פטור'
- הפרי חדש (א) הסביר 'משמע אבל אסור מדרבנן, לאו משום איסור נבלה, אלא דכיון דמאיס ובטל מאוכל אדם אסיר משום בל תשקצו, ואי הוי ע"י תערובת דלא ממאיס איניש למכליה אין כאן בל תשקצו ומותר לאכול התערובת'. וכן משמע לכאורה מדברי השו"ע שאם נפגם לגמרי מותר גם ברוב איסור וממילא הוא הדין לכולו איסור.
- אמנם הפרי תאר(קג, ב) והמנחת כהן(תערובות א, ט) כתבו שיש איסור דרבנן באכילתו מצד נבילה.
וכתב במשב"ז (א) שגם למנחת כהןע"י תערובת מותר 'אף שהרוב איסור ונמחה בעין, אפילו הכי לא גזרו להפסיד היתר המועט'.140 וזו הסיבה להיתר השו"ע בנפגם לגמרי.
מה דין איסור מושבח שנתערב בהיתר ופוגם בטעמו
במשנה בעבודה זרה (סה, ב) 'זה הכלל: כל שבהנאתו בנותן טעם - אסור, כל שאין בהנאתו בנותן טעם - מותר, כגון חומץ שנפל ע"ג גריסין'.
והסביר רש"י 'כל שבהנאתו בנותן טעם - שנהנה בטעמו של איסור. דהיינו בנותן טעם לשבח, אסור. וכל שאין בהנאתו בנותן טעם שנהנה בטעמו'.
ונמצא יסוד שאיסור שנתערב בהיתר אוסר רק אם משביח את ההיתר. אבל אם פוגם בטעמו כמו בחומץ וגריסים אינו אוסר כיון שטעם הגריסים מתקלקל ממנו. ואפילו שהחומץ מושבח מצד עצמו. ובגדר הפגימה ראה להלן סעיף ב.
מה הדין תערובת באיסור שטעמו אינו משביח או פוגם או באיסור שאין בו טעם כלל.
כתב הגהות אשרי (ה, ט) ''ואם אינו נותן טעם לא לפגם ולא לשבח אסור'
- הש"ך(ב) לאחר שהביא את דברי הג"א כתב להביא ראיה מגיד הנשה שנמחה שאסור. והסביר שהדין כן אפילו שהוא כעץ בעלמא. וכן כתוב בירושלמי תרומות (י, ד) 'הדא אמרה לא לשבח ולא לפגם אסור'. ומהשוואתו לעץ משמע שמבין שגם דבר ללא טעם כעץ אוסר.
- אבל במנחת כהן(א, י) הפר"ח(ג) כתבו שהאיסור בתפל הוא חידוש דווקא בגיד הנשה 'אבל בשאר האיסורין כל שחזר האיסור כעץ יבש שאין בו טעם מותר מן התורה לאכלו'. ודברי הג"א לאסור הוא במציאות שיש לאיסור טעם רק שאינו משביח או פוגם בתערובת (וכ"כ הרשב"א) וכתבו שגם הש"ך בעצמו (קיד, כא) התיר בבשר יבש כעץ המעורב בכרכום.
ובשפ"ד (ב) הסביר בכוונת הש"ך שאינו דומה להיתר הרמ"א בסימן פ"ז בעור קיבה יבש, כיון שכאן מדובר שנמחה בתבשיל והתלחלח וממילא חוזר להיות איסור תורה141. ובתערובת יצטרך שישים מדרבנן. ובכל אופן מודה שבטעמו ולא ממשו אינו אוסר כיון שאינו נותן טעם.
ובכה"ח(ט) פסק כפר"ח 'איסור שנתיבש ואינו נ"ט בתבשיל כלל הרי זה כעץ ואינו אוסר ואפי' אם נימוח גוף האיסור בתוך התבשיל חוץ מגיד הנשה ודלא כהש"ך סק"ב'.
האם יש דין נטל"פ באיסורים חשובים כגון אלו שאיסורם במאה או במשהו. בדשיל"מ. מהו גדר הפגימה להתיר. ומה הדין בבריות שמאוסות מעיקרן.
- הארחות חיים כתב 'בשם ה"ר שם טוב פלכו אין אומרים נ"ט לפגם מותר אלא באיסור שהוא בטל בששים אבל איסור שצריך שיעור גדול מזה כגון בריה או תרומה אפילו פגום אסור'.
- באו"ה(לב, ו) חילק לגבי איסורים חשובים בין פגום בעצמותו, למושבח שרק פוגם במאכל מסויים:
- איסור שסרח והוא פגום בעצמותו אפילו אם היה מהדברים החשובים בטל ברוב ואפילו באינו מינו כיון שטעם כעיקר דאוריתא הוא רק בטעם מושבח.
- איסור מושבח שרק פוגם מאכל מסויים כגון חומץ בגריסים אם הוא חשוב כגון בריה, דבר שבמנין, חתיכה הראויה להתכבד וכו' אינו בטל ברוב כמו בנותן טעם לשבח.
הרמ"א כתב כאו"ה 'מיהו דברים החשובים כבריה או כיוצא בה, אם אינן פגומים בעצמן אף על פי שפוגמין התבשיל, אינן בטלים אפילו באלף'.
לגבי כוונת הרמ"א במידת הפגימות הנדרשת בבריה
- החוו"ד(חידושים ג) כתב שמדובר אפילו בפגם מועט כיון שדין דבר חשוב נאמר רק במצב הטבעי של האיסור. וכן הבין הפמ"ג בט"ז(ב) מצד שהעמיד את דברי הרמ"א בכך שיש רוב כנגדו142.
- והפר"ח(א) כתב שמדובר 'שאין ראוי לגר' כלומר שנפסל מאכילת אדם וממילא למרות שהוא חשוב כבר אין עליו שם איסור כלל (לפר"ח אפילו מדרבנן).
האיסורים החשובים הכלולים בדברי הרמ"א
- הרמ"א כתב: בריה וכיו"ב
- הש"ך(א) הוסיף: חה"ל ודבר שבמנין.
- הפמ"ג (שפ"ד א) הוסיף: בעלי חיים ודבר שיש לו מתירין.
ובפת"ש(א) חלק עליו שדשיל"מ אינו בטל. וכן הביא להחמיר לגבי בריה בשם תפארת למשה, פנים מאירות, וחוות יאיר.
אמנם אפשר שלא חולקים, שהרי דעת הפמ"ג שדישל"מ בטל הוא רק כשנפסל מאכילת אדם כפי שכתב בעצמו במשב"ז (ב) 'ודע דדשיל"מ אם נפסד מאוכל אדם בטל הוא דעפרא בעלמא הוא... דדשיל"מ אף פגום קצת אין בטל, מה שאין כן בשאר דברים חשובים וכדכתיבנא.
ולפי זה מה שכתב בשפ"ד להשוות הדינים הוא רק לענין שכולם צריכים להיות פגומים מצד עצמם ולא די במה שפוגמים את התבשיל, אמנם במידת הפגם חלוקים הדברים החשובים לפי עניינם'.
איסורים חשובים שפגומים מעיקרם
- הפרי חדש(א) סובר שבאיסורים שפגומים מעיקרם לא יועיל שוב פגימה 'ואפילו נסרחו לגמרי תו לא פקע שם איסורא מינייה ובמילתייהו קיימי כדמעיקרא ומילקא לקי נמי עלייהו'. ודווקא באיסורים שמושבחים מעיקרם כגון ציפור טמאה, אם תפגם יהיה שייך בה היתר.
- החוו"ד(ביאורים ג) כתב 'ואפילו בריה שהיא פגומה ומאוסה משנולדה, מכל מקום כשנתקלקלה מכמות שהיתה בטל חשיבותה'. והביא ראיה לדבריו מהאו"ה והמגיד משנה לדחות את דברי הפר"ח.
ונמצא שחולקים בשניים:
- הפר"ח סובר שפגם בבריה הוא רק בראויים מעיקרם ורק לאחר שסרחו לגמרי.
- החוו"ד סובר שפגם בבריה הוא אפילו במאוסים ואפילו בפגימה קצת.
- ↩
למעט בדברים המאוסים שנאסרו כשקצים, בהם צריך רוב כנגדם. משב"ז שם.
- ↩
וראה בפת"ש בסימן פז (יט) מחלוקת החת"ס והתפארת צבי בדין איסור יבש כעץ שנשרה ונתרכך. ודעת הפמ"ג (שפ"ד שם לג) להחמיר כדבריו כאן.
- ↩
שהרי בנפסל מאכילת אדם אפילו המנחת כהן מודה שבתערובת לא צריך רוב כנגדו כמובא במשב"ז א. ממילא מוכרח שכוונת הט"ז שנפגם קצת.