כתב הרשב"א (תוה"א ד, ב. ל, ב) 'ומיהו דוקא כשלא נתערבה חתיכה זו שלקח מן הקבוע בחתיכות אחרות של היתר אבל נתערבו באחרות מסתברא לי שכולן מותרות. וכדמוכח בהנהו דפרק התערובות טבעת של עבודת אלילים שנפלה למאה וכוס של ע"א שנפל לאוצר מלא כוסות שאעפ"י שפירש אחד מהן לפנינו ונפל לאחרים מותרין וכפי התירוץ שכתבתי אני למעלה'.

השו"ע הבין שדברי הרשב"א חוזרים על דברי הקודמים 'אבל אסור לאחר מיכן ליקח מן הקבוע במקולין' כלומר גם אדם שלקח בעצמו מן הקבוע ונפל ונתערבה בטלה. ³²⁴

לכן כתב השו"ע 'רוב חנויות מוכרות בשר שחוטה, ומיעוט מוכרות בשר נבילה, לקח מאחת מהן ואינו יודע מאיזה מהן לקח ונתערבה באחרות ואינה ניכרת, בטילה ברוב משום ספק ספיקא' כלומר שעל כל חתיכה שהוא מוצא יכול לתלות שמא מלכתחילה נלקחה חתיכה מחנות ההיתר ואפילו נלקח מחנות האיסור שמא זו חתיכה אחרת. ואין לאכול כולם יחד שאז נותר ספק אחד. ש"ך כד.

אמנם הב"ח הבין שדברי הרשב"א חוזרים על החלק הבא במשפט שכתב 'ואפילו לקח אחד בפנינו הרי זה אסור' שלשיטת הרשב"א (כר"ן) איסורו מדרבנן ולכן מועיל תערובת אבל בלקח הוא עצמו שאיסורו מהתורה לא יועיל שוב תערובת.

והט"ז (ג) הבין כוונת הרשב"א בנתערב, שחוזרים על דבריו הקודמים שבאותה חנות נתערבה טריפה בכשרות. ולכן מתיר רשב"א כשנתערבה שוב כיון שהוא קבוע מדרבנן. או במציאות שפירש שלא בפנינו וחכמים אסרו ממשום בשר שנתעלם מהעין ולכן מותר אם נתערב.

הש"ך כתב שנראה כוונת הרשב"א כשו"ע וטעמם שקבוע הוא חידוש ולכן אין לך בו אלא חידוש ולא כשנתערב. (אך סיים 'ודוחק')

וכתב הרמ"א הגה: ויש אוסרין בכה"ג, משום דכל מקום דאיסור במקומו הוי כמחצה על מחצה, והואיל וספק הראשון אסור מן התורה ואין כאן עוד ספיקא להתיר, רק תערובת, לא מקרי ספק ספיקא (ארוך כלל כ"ה). והכי נהוג.

והסביר הש"ך כוונת הרמ"א שלמרות שב' תערובות התיר בדרבנן כאן שאיסורו מהתורה לא מתיר.