התחברות
סיכום הלכות תערובות מדברי הגמרא ועד לפוסקים בדרך של שאלות ותשובות
סעיף ג: קבוע ופריש
הרב ירון אליה
סעיף ג: קבוע ופריש
מהו מקור דין 'קבוע' בדין תורה. היכן הוא שייך באיסור והיתר
מקור דין קבוע
הגמרא בסנהדרין (עט, א) דנה בדעת חכמים שאדם שזורק אבן לתוך המון נסתר ונתכוין להרוג אחד מהם פטור ממיתת בית דין ומסבירה הטעם 'לא צריכא, דאיכא תשעה ישראל ונכרי אחד ביניהן, דהוה ליה נכרי קבוע, וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי'. כלומר למרות שהנכרי מיעוט, כיון שהוא קבוע במקומו והשאלה אם יפגע בו או לא מתייחסים אליו כמחצה על מחצה ולא כמיעוט. ודין זה נלמד מהתורה מהפסוק 'וארב לו וקם עליו' וממעטת הגמרא 'פרט לזורק אבן לגו'.
ומכאן נלמד בכתובות (טו, א) לענין טומאה בתשעה שרצים (שמטמאים במגע) וצפרדע אחד ביניהם (שאינו מטמא) ונגע באחד מהן ואינו יודע באיזה מהן נגע שאם היה ברשות הרבים ספיקו טהור. ולא הולכים אחר רוב שרצים לטמא אלא אומרים קבוע כמחצה על מחצה וספק טומאה ברה"ר טהור.
קבוע באיסור והיתר
בגמרא בכתובות (טו, א) 'תשע חנויות, כולן מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבלה, ולקח מאחת מהן ואינו יודע מאי זה מהן לקח - ספיקו אסור, ובנמצא - הלך אחר הרוב'.
ודין נמצא הוא אפילו במקום שברור שהגיע מאותם חנויות כגון 'שדלתות המדינה נעולות' (גמ' שם).
ובהמשך הגמרא שם מובא שהדין נלמד מדברי הגמרא בסנהדרין בדין קבוע בזורק אבן.
בגדר החילוק המעשי בין 'קבוע' ל'פריש' מסביר הטור שתלוי במקום שבו מתעורר הספק שאם לקחתי מהחנות ואיני זוכר מהיכן לקחתי הספק הוא במקום הקביעות ולכן הוא שקול. ואם מצאתי בחוץ ואני מסתפק אם הוא טרפה, הספק לא נולד במקום הקביעות ולכן הולכים אחר הרוב.
הטור הביא דין קבוע בחנויות והקדים לו 'אבל אם האיסור ניכר במקומו כגון תשעה חנויות' והסביר הפרישה (ה) שיש שני מרכיבים לחומרה אחד 'ניכר' שמונע מהחנות להתבטל בין שאר החנויות. ואחד קבוע שמונע מאתנו להקל מדין 'פריש' גם לאחר שיצא מהחנות.
וכתב הפמ"ג (שפ"ד , יד) שחומרת קבוע היא מהתורה אפילו לשיטת הרמב"ם שסובר שספק דאוריתא לחומרא הוא מדרבנן. וראיה שבמציאות של שתי חתיכות ואחת מהם איסור ואכל אחת מהם חייב מהתורה אשם תלוי, וכן הדין בקבוע שהוא כמחצה על מחצה.
דברי השו"ע
'ט' חנויות מוכרות בשר שחוטה, ואחת מוכרת בשר נבילה, ולקח מאחת מהן ואין ידוע מאיזה מהן לקח, הרי זה אסור, שכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. אבל בשר אפילו הוא חהר"ל. ש"ך טז הנמצא בשוק, או ביד עובד כוכבים או קטן. ש"ך יב, מותר, כיון שרוב החנויות מוכרות בשר שחוטה, דכל דפריש מרובא פריש. זהו דין תורה, אבל חכמים אסרוהומשום בשר שנתעלם מן העין אף על פי שכל השוחטים וכל המוכרים ישראל'.
וכתב הרמ"א: הגה: והא דאמרינן כל דפריש מרובא פריש, היינו שלא פירש לפנינו, אבל אם פירש לפנינו או שרואה כשהא"י לקחו, הוי כאילו לקחו משם בידומשום דהספק נולד במקום הקביעות. ואין לחלק בין מינו לאינו מינו ולא כעט"ז. ש"ך כא
רוב וקרוב
בבדק הבית הביא הב"י את דברי רבינו ירוחם (נט"ו אות כט קלח:) שכתב 'הא דאמרינן ובנמצא הלך אחר הרוב אפילו נמצא קרוב לנבילה דרוב וקרוב הלך אחר הרוב'.
תערובת חנויות
תערובת חנויות היא מצב שברור שיש חנות שמוכרת רק טריפה אלא שלא ברור איזו היא כלומר שאינה נכרת. ויש לדון אם יש גם לה דין קבוע. הש"ך כאן (יז) כתב לאסור וראה להלן בסעיף ה' בהרחבה בדעות החולקים.
במציאות של תשע חנויות ופרש לפנינו ביד נכרי או עכבר האם דינו כפריש מרובא או כקבוע
הגמ' בחולין (צה, א) מעמידה את דין 'פריש' בבשר הנמצא ביד עובד כוכבים. ומכאן כתב הרשב"א (תוה"א ד, א. יד, ב) 'לפיכך מצא בשר ביד נכרי אף על פי שהדבר ידוע שאין לוקחין בשר אלא מאותם מקולין והוא אינו יודע מאיזה לקח מותר דלאחר שפירש נולד בו הספק' ומסיף הסתייגות 'בד"א שלא ראו אותו יוצא מן המקולין אבל ראו אותו יוצא מן המקולין באותה שעה נולד הספק ונמצא שבמקום הקביעות נולד הספק ואסור'
גם התוספות בזבחים (עג, ב 'ניכבשינהו דניידי') מבהיר שפעמים דין קבוע שייך גם כשהיתה פרישה 'דאי היתה הפרישה בפנינו היו אסורין כאילו לקחן במקום קביעות' ומקור הדין הוא בפסחים (ט, ב) 'תשע ציבורין של מצה ואחד של חמץ, ואתא עכבר ושקל ולא ידעינן אי מצה שקל אי חמץ שקל - היינו תשע חנויות' והקשה התוספות (שם 'היינו תשע') מה ההבדל מכשמוצא ביד נכרי שנחשב 'פריש' ומשיב 'דהכא(בעכבר) מיירי כשראינו שלקח מן הקבוע. שנולד הספק במקום קביעות אבל אם לא ראינו הוה ליה כפירש ואזלינן בתר רובא' ונמצא שגם דעת התוספות להחמיר בפירש לפנינו.320. וכן כתב הטור 'בשר הנמצא לפני חניות מותר אפילו בחתיכה הראויה להתכבד דכיון שלא פירש בפנינו לא נולד הספק במקום הקביעות ולכך אנו תולין אותו ברוב'.
וכתב הרשב"א (תוה"ק ד, ב. כט, ב) שמכאן יוצא שאם גוי321 לקח מאחת החנויות שלא בפנינו דינו כפריש והטעם 'שבפורש נפל לו הספק' כלומר לישראל נולד הספק מחוץ למקום הקביעות שלו. וכן כתב הרמב"ם (מאכלות ח, יב) 'וכן בשר הנמצא ביד עכו"ם ואינו ידוע ממי לקח אם היו מוכרי הבשר ישראל מותר'.322
בגדר האיסור בפריש לפנינו נחלקו הראשונים:
- לר"ן (על הרי"ף חולין לג, ב) – איסורו מדרבנן כיון שקבוע מדין תורה הוא רק כשמגיע לידו במקום הקביעות. ולכן כשמגיע לידו מחוץ למקום הקביעות אינו אסור מהתורה ורק כיון שראה אסור מדרבנן. (וכן לרשב"אלהבנת הב"ח323 ה)
- אמנם לרוב הראשונים, תוספות (חולין צה, א 'הכא נמי'), רא"ש (שו"ת כ, יז. פר"ח יט), מרדכי (הובא בת"ח מג, ב), או"ה(כה, יב)(וכן רשב"א לש"ך כב) - איסורו מהתורה שכיון שראה אותו כשיוצא ממקום הקביעות דינו כלקח ממקום קביעותו. וכ"פ הרמ"א(ת"ח מג, ח).
והש"ך (כו) הכריע עיקר שפירש לפנינו הוא מהתורה אך התיר בהפסד מרובה לסמוך על הר"ן.
האם יש דין קבוע למפרע כגון שקנה ממקום שידע שכל החנויות כשרות ולאחר מכן התברר שאחת מהן היתה טרפה ואינו זוכר אם קנה ממנה או לא.
הרא"ה בבדק הבית (ד, ב כט, ב) כתב להחמיר במציאות זו כיון ' נולד בה ספק על אותה שעה שהואפירשה בידי הלוקח מהן אם כן ספק זה אינו מחודש אלא גלויי מילתא בעלמא הוא'
אמנם הר"ן(על הרי"ף חולין לג, ב) כתב להקל וטעמו 'כתבו בתוספות דלא מיקרי קבוע אלא כשהיה האיסור נודע קודם שלקח אבל אם לא נודע האיסור בשעה שלקח אף על פי שלאחר שלקח נתגלה האיסור ונעשה קבוע לא אמרי' ביה דליהוי קבוע למפרע... דדין קבוע שיהא כמחצה על מחצה חדוש הוא ואין לך בו אלא משעת חדושו ואילך כלומר משנעשה קבוע אבל למפרע לא'
בדעת הרשב"א (משמרת הבית שם) נחלקו הש"ך (יד) והפר"ח (יד). הש"ך סובר שהרשב"א במשמרת הבית הודה לרא"ה בדין זה. והפר"ח סובר שהרשב"א הודה במציאות אחרת בה לכל העולם היה ידוע קיום חנות הטרפה ורק לאותו אדם התגלה למפרע. אמנם במציאות שלא היה ידוע לכל העולם מקל הרשב"א שאין דין קבוע. וכן נטיית הפרי מגדים (שפ"ד יד בהבנת הרשב"א).
ובכל אופן אם מה שהתגלה הוא שאחת החנויות רק ספק טריפה או שהידיעה על ודאי טריפה אינה למפרע אלא מאחר הלקיחה. בכל אלה כתב הרשב"א בפירוש שאין בהם דין קבוע.