התחברות
סיכום הלכות תערובות מדברי הגמרא ועד לפוסקים בדרך של שאלות ותשובות
סעיף ד: אופן השיעור בקדירה
הרב ירון אליה
סעיף ד: אופן השיעור בקדירה
איסור שנפל לסיר בו יש חתיכות בשר גדולות, מפוררות, רוטב כיצד משערין כנגדם ומה דין ההיתר שנבלע בקדירה לענין צירוף.
בגמ חולין (צח, א) ' ההוא כזיתא תרבא דנפל בדיקולא דבשרא, סבר רב אשי לשעוריה במאי דבלע דיקולא, אמרי ליה רבנן תלמידים לרב אשי: אטו דהיתרא בלע, דאיסורא לא בלע57?'
בגמ' (חולין צז, ב) 'אמר רבי חנינא: כשהן משערין, משערין ברוטב, ובקיפה, ובחתיכות, ובקדרה; איכא דאמרי: בקדרה עצמה, ואיכא דאמרי: במאי דבלעה קדרה'.
רש"י('במאי דבלעה') כתב להחמיר כשני הלישנות. ולכן לא מצרפים גוף הקדרה בגלל לישנא בתרא שמחמירה בזה וגם לא מצרפים הבלוע בקדרה כיון שסוף סוף הקדרה בלעה גם מהאיסור באותו יחס. וכדברי תלמידי רב אשי.
- רמב"ם(מאכלות טו, כד) פסק כלישנא בתרא לשער 'במה שבלעה קדרה מאחר שנפל האיסור לפי אומד הדעת'. וכוונתו 'שצריך לשער האיסור כמו שנפל כשראוהו שנפל' (לח"מ שם) וכן כתב הרשב"א בשם מקצת מפרשים. ולשיטה זו מוסברת לישנא קמא לחומרא שמשערים רק מה שבתוך הקדרה כלומר רוטב וחתיכות ולישנא בתרא מקלה בבלוע ואין מי שמקל בגוף.
- רשב"א (חידושים צז,ב. תוה"א ד, א. ה, ב)) כתב שגם לרש"י אם יודע שבשעת הנפילה היה שישים ועכשיו כשבא לפניו רואה שנתמעט ההיתר יותר מן האיסור יכול לסמוך על הבלוע ולשער כפי שהיה בעת הנפילה. ולמעשה הכריע להקל רק במין במינו לצרף את הבלוע בקדרה כשיודע שבזמן הנפילה היה שישים58. אבל במין באינו מינו החמיר שלא לצרף את הבלוע אלא משערים כמו שבא לפנינו האיסור וההיתר שהוא עכשיו בעין בתוך הקדרה. (וכתב הב"י שגם הרא"ש ורש"י מודים לחילוק זה)
- הרא"ש להבנת הטור(וכן להבנת הפרישה ט) סובר שבכל אופן משערים לפי מה שבא לפנינו עתה. לא מחלקים בין מינו לאינו מינו .
השו"ע פסק כרשב"א 'משערים ברוטב ובקיפה (פירוש הדק הדק של בשר ותבלין המתאסף בשולי קדרה) ובחתיכות.
ומשערין ההיתר והאיסור כמו שבא לפנינו59, אף על גב שהיה בהיתר יותר מתחלה ונתמעט בבישולו ונבלע בקדרה. והני מילי במין בשאינו מינו,
אבל אם הוא מין במינו משערין גם במה שבלעה הקדרה ועומד בדופני הקדרה. ומשערים זה באומד יפה, ורואין אותו כאילו הוא בעין,
אבל מה שכלה ואבד מחמת האור אינו מצטרף, שזה כלה לגמרי'.
אמנם הרש"ל פסק להחמיר גם במינו וידוע שהיה שיעור בשעת הנפילה, והגם שאינו חולק על הבנת הרשב"א ברש"י להקל כשיודע השיעור בשעת הנפילה, זהו רק מהדין אבל למעשה יש להחמיר לכתחילה כדי לא לבוא לידי קלקול.
וסיכם להלכה הפמ"ג(משב"ז ד):
- אם ראינו בתחילה שהיה איסור מרובה לעולם אסור שכבר נאסר בשעת נפילה בנתינת טעם 'ואף למאן דאמר אפשר לסוחטו בשאר איסורים שרי'
- אם לא ידענו כמה היה בתחילה משערים במה שבא לפנינו בין במינו בין באינו מינו ולא חוששים להחזיק איסור כשאינו לפנינו.
- אם ראינו שהיה בתחילה היתר מרובה וכעת האיסור מרובה
- באינו מינו משערים כמו עכשיו אפילו בהפסד מרובה
- במינו לשו"ע מותר. ולהלכה יש להחמיר כרש"ל (יש"ש ז, לד), ש"ך (ו) ט"ז (ד) אם לא בהפסד מרובה.
אמנם בכה"ח (כב) כתב 'מכל מקום אין אנו בקיאין בזה לדעת כמה בלעה הקדרה וגם לא שמענו ולא ראינו מי שהורה כך ועל כן אין לחלק בין שעת הדחק ובין הפסד מרובה בין במינו ובין בשאינו מינו אלא לעולם משערין כמו שבא לפנינו'.
- ↩
ברדב"ז הסביר בדעת רב אשי 'סובר שהחלב עולה על פני הקדרה ע"י הרתיחות וכשבולע הקדרה אינה בולעת אלא ממה שלמטה והוא היתר'. ואפשר להסביר עוד שכיון שההיתר קדם, כבר שבעה הקדירה מבליעתה ולא בלעה עוד מהאיסור. וכעין הסבר הפרישה (ב) לעיל.
- ↩
כך הבין הפמ"ג בכוונת הרשב"א להקל במינו דווקא כשיודע שהיה שיעור בתחילה וכן משמע בשו"ע כאן. אמנם העיר שבבית יוסף משמע שמקל במינו בכל אופן.
- ↩
ובדרישה הקשה שאפשר שמה שלפנינו אינו משקף כיון שהעצמות לא נתמעטו ועכשיו הם מצטרפים להיתר בשלימות משא"כ בשר האיסור נצטמק. ותירץ הט"ז (ה) ' דאחזוקי איסורא לא מחזקינן כיון שעכשיו אין ריעותא ויש ס''.