כתב הרשב"א(תוה"א ד, א. יב, ב.) שיש שני תנאים חלופיים בהם יתקיים דין דבר שיש לו מתירין:

מכאן כתב לגבי ביצה או גבינה של ספק טריפה שנתערבה, שהגם שאם יעבור שנים עשר חודש יתברר למפרע שאינה טריפה וכן אם טענה התרנגולת שוב ביצים והטילה (שו"ע יו"ד נז, יח). בכל זאת כיון שאינו מוכרח לבוא. שאפשר שתמות בתקופה זו וכן שלא תלד. לכן אין לה דין דבר שיש לו מתירין. ולכן לא מחייבין אותו להשהות אותה שנים עשר חודש לראות אם תלד.

וכ"כ השו"ע(ב) 'יש מי שאומר שלא אמרו דבר שיש לו מתירין אלא כשהמתיר עתיד לבא על כל פנים, או אם המתיר בידו לעשותו (כגון טבל) בלא הפסד, אבל דבר שאינו בידו (כגון ערלה וכלאיים), ואינו ודאי שיבא המתיר, אינו בדין דבר שיש לו מתירין. לפיכך, ביצה של ספק טריפה שנתערבה באחרות, אינו בדין דבר שיש לו מתירין, לפי שאין המתיר בודאי ואינו בידו'.

והש"ך (ז) תהה מדוע השו"ע השתמש בלשון 'יש מי שאומר' כאשר דין זה קיים בהרבה ראשונים. ועוד שעל פי ההבנה שדברי הגמ' (ביצה ג, ב) 'ואם נתערבה באלף - כולן אסורות' חוזרת על ספק טריפה שאותה פסק השו"ע בסימן קי (סעיף ט - בדין ספק בגוף וספק בתערובת). זהו בדיוק הדין שמובא כאן (ע"פ השפ"ד ז). וחיזק דבריו הפר"ח (ו).

ובספר זכרון יוסף (יו"ד כו) כתב שהרי גם שם בסימן קי הדבר תלוי במחלוקת ראשונים וממילא דווקא בגלל הקשר בין ההלכות מוכח שהדין לא מוסכם.¹³⁰ ובפת"ש הצביע על דבריו ודברי עוד אחרונים שדנו בישוב הקושיא.