התחברות
סיכום הלכות תערובות מדברי הגמרא ועד לפוסקים בדרך של שאלות ותשובות
סעיף א: עכבר בשכר או בחומץ
הרב ירון אליה
סעיף א: עכבר בשכר או בחומץ
מה דין עכבר שנפל לשכר או לחומץ חם או קר. שלם, נימוח או חתוך.
בגמ' בעבודה זרה (סח, ב) מסופר שרב אסר שכר שנפל לתוכו עכבר של עיר.
בהסבר הדברים נאמרו שתי דעות:
- דעת רב ששת: שזהו דין מיוחד שחדשה התורה בעכבר וכיון שאסרה אותו התורה למרות שהוא מאוס בעצמו, ממילא גם לא שייך בו דין נטל"פ157.
- דעת רבא: נטל"פ מותר בכל אופן גם בעכבר. ורב החמיר כיון שלא סובר דין נטל"פ (ואין הלכה כמותו) או מפני שסובר שעכבר משביח בשכר ולא פוגם.
נמצא שבהסבר רב ששת וכן בהסבר השני של רבא עכבר אוסר את השכר. והסבר הראשון של רבא אינו אוסר.
ובכל אופן עכבר של מִדבר בחומץ מוסכם שאינו פוגם אלא אוסר כיון שעולה על שולחן מלכים.
פגום בשרצים למעשה: דעת רבא מופיעה בגמ' בנוסח 'אמר רבא הלכתא' וכתב התוספות שבאה להכריע להלכה נגד שיטת רב ששת שטען שאין דין פגום בשרצים. וכן כתבו כאן הריטב"א, הנימוק"י.
שוב מסופר על עכבר שנפל לחומץ ואסר רב כהנא. ומסתפקים האמוראים בשיעור הביטול בחומץ שמא מצד חריפותו שיעור שונה. ומסכמת הגמ' 'והלכתא: אידי ואידי בשיתין, וכן כל איסורין שבתורה'.
- התוספות ('אידי')והרשב"א(חידושים שם) הסבירו: בשיכרא וחלא בשיתין וכ"כ הרי"ף (שם לב, ב) והסביר 'דחיישינן דילמא אשבוחי משבח בחלא ובשיכרא'.
וכן כתב השו"ע 'עכברא דדברא נותן טעם לשבח הוא, שהרי עולה על שלחן מלכים. אבל עכברא דמתא, מספקא לן אם משביח בשכר וחומץ, או אם הוא פוגם. ולפיכך אם נפל לשכר או לחומץ, בצונן, והסירו שלם, אם לא שהה בתוכו מעת לעת, מותר.
נטל"פ בעכבר של מדבר
כתב הש"ך (א) שמפשט השו"ע משמע שעכבר של מדבר אוסר בהכל ואפילו בשמן ויין. אמנם מלשון הראשונים משמע שלמעשה לא חלקו בסוג העכבר כמו שכתב הרמב"ם לדוג' (טו, לא)'עכבר שנפל לשכר או לחומץ משערין אותו בששים, שאנו חוששין שמא טעמו בשכר ובחומץ משביח, אבל אם נפל ליין או לשמן או לדבש מותר ואפילו נתן טעם מפני שטעמו פוגם'.158
עכבר שנחתך לחתיכות קטנות
לגבי עכבר שנפל לחומץ שאסר רב ששת מסבירה הגמ' את טעם האיסור 'ההוא אימרטוטי אימרטט', בהסבר הענין נחלקו הראשונים:
- רש"י כתב: 'ושרץ איסורו בכעדשה כטומאתו' כלומר לשיטתו שרץ כעדשה אינו בטל ורק טעמו או נימוח בטל.
- והרמב"ן (חידושים שם) הסביר ' והאיברים אין להם שיעור אפי' פחות מכעדשה לוקין עליהן'.
- אמנם התוספות ('ההוא אימרטוטי')כתב שיש לחלק בין השיעורים של טומאה לשיעורים של אכילה שרק לענין טומאה אסרו בשרץ בפחות מכזית. וכ"כ הריטב"א 'לא מצינו בשום מקום דמדמי איסור לטומאה לשיעורו אלא כל האיסורין בכזית'. ובהסבר הגמ' כתב 'ההוא שערו היה נמרט ולא היה פוגם. כי אם על ידי לכלוך שערו הוא פוגם'159. וכן הסביר הראב"ד (הובר בר"ן).160
- הר"ן(על הריף לב, ב) כתב שהסרת הצמר היא הוכחה לשהיה מרובה ולכן חוששים שחריפות החומץ השביחה את טעם העכבר (כפי שמצינו בחלתית בסכים שאינה בת יומה).
- באו"ה(לב, ט-י) הסביר בתחילה שיש לעדשה מהשרץ דין בריה שאינה בטילה (והובא בדרכ"מ) ובסיום דבריו הסביר שכין שניתן להוציאה הוא כדבר שיש לו מתירין ומכאן הסיק שחומרא זו רק במשקה כיון שבו ניתן לסנן.
ונמצא שלרש"י, רמב"ן ואו"ה הגמ' באה לחדש דין מיוחד בשרץ בענין שאינו בטל גם בשיעור קטן. ולתוספות, ריטב"א, ראב"ד ור"ן אין חידוש כזה בגמ' והיא דברה בענין אחר.
וכתב השו"ע כרש"י:
'אבל אם היה רותח, או אפילו צונן ושהה בתוכו מעת לעת, בין שהסירו שלם בין שנחתך לחתיכות דקות, ויכול לסננו במסננת בענין שלא ישאר ממנו בתוכו כלום, בין שנימוח בתוכו לגמרי ונעשה כולו משקה ולא נשתייר ממנו שום ממשות, ניתר על ידי שיהא ששים בהיתר כנגד העכבר'.
מה דין איסור הניכר בתערובת שאי אפשר לסננו בשרצים ובשאר איסורים
כתב השו"ע 'ואם נחתך לחתיכות דקות, והוא בענין שאינו יכול לסננו כגון שנתערב השכר או החומץ במאכל עב, הכל אסור ואין שם ביטול, דחיישינן שמא יפגע בממשו של איסור ולא ירגיש'.
וכתב הש"ך (ג) שנראה דעת הב"י 'דאפילו פחות מכעדשה וכן בשאר איסורים נמי לא בטיל אפי' ביותר מששים כל שא"א לסננו'. כלומר שהאיסור כאן הוא מצד שניכר האיסור אינו בטל בתערובת וממילא אין לחלק בשיעור או בסוג האיסור.
אמנם הרמ"א כתב 'ודוקא בשרץ יש לחוש אם נשאר שם שלא יוכל להוציאו, אבל בשאר איסורין אין לחוש'.
וכבר הקשו הראשונים על שיטה זו שהרי בכל איסור חצי שיעור אסור מהתורה, אם כך למה להחמיר בעכבר יותר? וכן הקשו הדרישה והט"ז ונקטו כשו"ע.
אמנם בנקה"כ הסביר שהוא דווקא בשרצים שיש כאן גזירה דרבנן כיון שיש עליהם מלקות בכעדשה ממילא גזרו עליהם בתערובת. ובשאר איסורים למרות שחצי שיעור אסור מהתורה, כיון שאין עליהם מלקות לא גזרו.
ונמצא לשיטת הרמ"א והש"ך אפילו ניכר איסור במראה ואינו משמונה שרצים ואי אפשר לסננו בטל ברוב.
ובמנח"י (פה, זז, נז) כתב שבמקום הפסד מרובה יש להקל כרמ"א בשאר איסור וניכר האיסור אך אי אפשר לבררו.
לדעת החוו"ד (חידושים ב) גם לרמ"א יש להחמיר בשאר איסורים אם יש בתערובת כזית כא"פ כשניכר האיסור 'דהעיקר דכל שיש שיעור למלקות, כגון בכעדשה משרץ או בכזית בכדי אכילת פרס, וניכר האיסור אף שאי אפשר לבררו, אסור. אבל בדליכא שיעור למלקות מותר כל שאי אפשר לבררו, אף שניכר האיסור'. וביד יהודה חולק.
- ↩
רש"י הסביר 'ובלאו אזהרה בדילין אינשי מיניה ולמה ליה דאזהר רחמנא עליה ש"מ אפי' נותן טעם לפגם אסור' כלומר שהאיסור בא לרבות נטל"פ. והר"ן (על הרי"ף לב, ב) כתב שלא ניתן לומר כך כיון בפשיטות האיסור נאמר שיהיה בו לאו ולא רק שאדם יבדל ממנו מדעתו. ולכן הסביר הכוונה ' כיון דמימאס מאיס ובדילי אינשי ה"ל כנבילה סרוחה מעיקרא דשריא לכו"ע, כדאיתא בגמרא [סח.] ואפ"ה אסריה רחמנא, הלכך כיון שחדשה בו תורה איסור אף טעמו אוסר אע"פ שהוא פוגם' וכן כתב ברשב"א (תוה"א ד, א. יט, ב והרחיב עקרון זה לכל האיסורים המאוסים כ'זבובין וכיו"ב').
- ↩
ולכאורה אכן לא גרע מסתם בשר שפוגם בשמן וביין לעיל קג, ד.
- ↩
וכתב על זה הרשב"א (שם) 'וזה מן התמהשהוא בעצמו הוא שאמרנו שמאוס ובדילי אינשי מיניה ולא מחמת צמרו אלא מחמת עצמו'.
- ↩
וכתב על זה הרשב"א 'וזה מן התמה שהוא בעצמו הוא שאמרנו שמאוס ובדילי אינשי מיניה ולא מחמת צמרו אלא מחמת עצמו'.