התחברות
סיכום הלכות תערובות מדברי הגמרא ועד לפוסקים בדרך של שאלות ותשובות
סעיף ה: ביטול איסור לכתחילה באיסור תורה
הרב ירון אליה
סעיף ה: ביטול איסור לכתחילה באיסור תורה
אין מבטלין איסור לכתחילה. מה גדר האיסור ומה הנפק"מ
אין מבטלין איסור לכתחילה
במשנה תרומות (ה, ט) ' סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה ואחר כן נפלו שם חולין אם שוגג מותר ואם מזיד אסור' והסביר שם רע"ב 'קנסוהו רבנן לפי שבטל איסור לכתחלה, והוא הדין לכל איסורים שבתורה שבטלן במזיד שהן אסורים'.
אמנם בגמ' בביצה (ד, ב) ' אמר רב מתנה: עצים שנשרו מן הדקל לתוך התנור ביום טוב - מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן... והא קא מבטל איסורא לכתחלה, ותנן: אין מבטלין איסור לכתחלה! - הני מילי בדאורייתא, אבל בדרבנן מבטלין. ולרב אשי, דאמר: כל דבר שיש לו מתירין, אפילו בדרבנן לא בטיל, מאי איכא למימר? - הני מילי היכא דאיתיה לאיסורא בעיניה, הכא מקלא קלי איסורא'.
וכתב השו"ע 'אין מבטלין איסור לכתחלה. ואפילו נפל לתוך היתר שאין בו שיעור לבטלו, אין מוסיפין עליו היתר כדי לבטלו'.
ודברי השו"ע כאן הם דווקא באיסור של תורה60 ולגבי איסור דרבנן ידבר בסעיף הבא.
בגדר איסור הביטול
הגמ' (חולין צח, ב) כתבה שלא ניתן ללמוד מדין זרוע בשלה לדין ביטוח מין במינו כיון שיש חידוש בדין הזרוע שמבטלין אותו בהיתר.
כתב הר"ן (על הרי"ף חולין לה,ב ) שנחלקו כיצד להסביר עניין זה
- דעת התוספות שכוונת הגמ' שבכל מקום מדין תורה מותר לבטל איסור ובזרוע בשלה יש בזה אפילו מצוה ומכך מוכח שאינו אלא מדרבנן61.
- אבל הראב"ד(איסור משהו פ"ב) כתב שכוונת הגמ' בחולין שבכל מקום אסור לבטל איסור לכתחילה מדין תורה וכאן הורה התירה. ומוכח שדין איסור ביטול הוא מהתורה ובכל אופן מודה שלאחר שנתערב בטל מדין תורה.
ובדברי האחרונים:
- הש"ך(ז) כתב בשם הרמ"ע מפאנו (תשובה כז) שסובר כתוספות שהוא מדרבנן. וכן דעת הפר"ח (ח) והביא ראיה ממשנה בתרומות 'מגורה שפינה ממנה חטי תרומה אין מחייבין אותו להיות יושב ומלקט אחת אחת אלא מכבד כדרכו ונותן לתוכה חולין'62.
- והנוב"י(הובא בפת"ש ג) חילק שביטול ממשות הוא מהתורה וביטול טעם הוא מדרבנן. וכן ביטול לח בלח.
הפמ"ג (שפד, ז) חשב שיהיה נפק"מ בדין זה בספק אם נפל איסור תורה לתערובת האם יהיה מותר לרבות עליה. ודחה מכמה סיבות:
- כיון שזהו ספק שעיקרו מאיסור תורה.
- ספק דרבנן הוא כשבר כך לידינו אבל כאן על ידי התערובת הוא מייצר ספק דרבנן וזה אסור.
ולכן למעשה גם לתוספות יהיה אסור לרבות.
ב. וסיים 'ואולי נפקא מינה לחשוד לאיסור דרבנן אין חשוד לאיסור תורה'.
רעק"א – כתבו שיהיה נפק"מ במקרים הבאים בהם העירוב מתיר איסור תורה:
- מערב איסור תורה בעין אפילו במינו
- מוסיף על איסור שנתערב באינו מינו לבטלו בשישים
שלראב"ד יקנוס שוגג אטו מזיד שכן הגמ' תלתה ההיתר בכך שהעירוב מתיר דרבנן. וכ"פ בפר"ח (יב) והסביר שדברי השו"ע דווקא בחתיכה הראויה להתכבד שערבה. או במין במינו.
לתוספות יהיה מותר בשוגג כיון שאיסור העירוב עצמו הוא דרבנן. וכ"פ הש"ך (ח) והט"ז (ז) והפמ"ג (משב"ז ז).
עבר וביטל איסור. מה דין התערובת ומה דינו של טועה בדין
קנס למבטל ולאחרים
כתב הרמב"ם (מאכלות טו, כה) 'ויראה לי שכיון שהוא קנס אין אוסרין תערובת זו אלא על זה העובר שביטל האיסור, אבל לאחרים הכל מותר'.
ביטל לאחרים: והרשב"א הוסיף 'וכי אסרינן ליה במבטלו לכתחילה דוקא למי שעבר ובטל וכן לכל מי שנתבטל בעבורו כדי שלא יהנו לו מעשיו הרעים אבל לשאר כל אדם מותר דקנסא בלחוד הוא דקנסינן'. וכתב כן גם בשם הרמב"ם63
וכשביטל לאחרים משל אחרים משמע בדעת הטור (ע"פ הבנת הב"י) שאינו אסור למבטל עצמו רק לבעלים ולמי שנתבטל בשבילו. שכתב הטור שאסור למבטל עצמו 'אם הוא שלו'.
וכ"פ השו"ע 'עבר וביטלו, או שריבה עליו, אם בשוגג, מותר. ואם במזיד, אסור למבטל עצמו, אם הוא שלו, וכן למי שנתבטל בשבילו. ולשאר כל אדם, מותר'.
והוסיף הרמ"א 'ואסורים למכרו גם כן לישראל אחר, שלא יהנו ממה שבטלו'.
והסביר הש"ך (יב) בשם או"ה שאפילו שהאיסור היה מותר בהנאה, על ידי המכירה מתאפשרת גם האכילה שנאסרה ולכן צריך לתתו בחינם שלא יהנו לו מעשיו. והש"ך סובר שיכול גם למכור לנכרי באותו מחיר שמוכר לישראל כיון שבכך לא היה לו הנאה מהביטול.
וכתב הט"ז (י) בשם רש"ל שאם מי שנעשה עבורו לא ידע מהביטול מותר לו. ובמקום שאסור לו נאסר גם לבני ביתו.
חילוק בין שוגג למזיד וגדר שוגג
בגמ' בגיטין (נד, ב) מובא דיון לגבי אגוזי פרך שהם דבר חשוב ולא בטל כלל בתערובת כל עוד הוא שלם, מה יהיה דינם אם היו ערלה ולאחר שנתערבו בהיתר נשתברו (נפצעו) בשוגג ובטלה חשיבותם. שלדעת ור' מאיר ור' יהודה גוזרים שוגג אטו מזיד ועדיין לא בטלים ולדעת ור' יוסי ור' שמעון אם פצעם בשוגג בטלים בתערובת. והלכה כר' יוסי ור' שמעון וכחילוק המשנה בתרומות.64
וממילא דבר חשוב שנתערב (כגון חתיכה הראויה להתכבד או בריה) וביטל חשיבותו בתוך התערובת, במזיד יהיה אסור ובשוגג יהיה מותר (ב"י). וכן איסור שנתערב בהיתר באופן שיש שיעור ביטול כנגדו.
ובירושלמי תרומות (ה, ג. הובא בט"ז ח) 'רבי אבהו בשם רבי יוחנן כל האיסורין שריבה עליהן שוגג מותרין מזיד אסורין. ולא מתני' היא שוגג מותר מזיד אסור? מתניתא בתרומה אתא מימר לך אפילו שאר כל הדברים'.
טועה בדין: כתב הט"ז (ז) שנקרא שוגג. וכמו בדין שבת שהיודע ששבת היום ולא ידע שהמלאכה אסורה נקרא שוגג.
- וכן בתוספות בבכורות (כג, א 'סבר') סיכם בענין דומה 'שמא הא חשיב שוגג כשסבור שמותר לבטל'.
- אמנם הרמב"ם(תרומות ה, ח) כתב לגבי היתר דיעבד בתרם מטמא על הטהור בשוגג 'בד"א שלא ידע בטומאה, אבל אם ידע ושגג שמותר לתרום מן הטמא על הטהור הרי הוא כמזיד'. ונראה אם כן שהסמ"ג כרמב"ם.
הפר"ח (יב) כתב להחמיר בזה ואין ראיה מהתוספות כיון שלשונו 'שמא' משמע שככלל אין כך דעתו.
אמנם דעת רוה"פ כט"ז שאומר מותר דינו כשוגג וכ"כ הפמ"ג (משב"ז ט) זבחי צדק (כג) כף החיים (לח).
חכם שבא לפניו תערובת שיש בה שישים כנגד האיסור האם יש עליו חיוב לברר אם הוסיפו היתר בכוונה
חיוב בירור של החכם
כתב הסמ"ק (ריג. וכן בסמ"ג קמ) 'וצריך החכם לחקור אם נתנו מים לתוך הקדרה אחר תחיבת הכף דודאי אין אותן מים מצטרפות להתיר'.
והטור כתב שלא צריך לברר שאפילו אם הוסיף אח"ב בשוגג מצטרפים ההיתרים לבטל. ואם הוסיף במזיד ממילא גם עשוי לשקר.
הב"י כתב שדברי הסמ"ק כשיטתו שיש חנ"נ בשאר איסורים וממילא סובר שנעשה נבילה בנפילה ראשונה. משאם כן לטור שאין חנ"נ בשאר איסורים. וסיים שכיון שנוקטין שאין חנ"נ ממילא לא צריך לחקור חקירה זו. ומשמע מדבריו שבבשר בחלב צריך לחקור.
בדרכ"מ (א) כתב שבכל אופן לא צריך לחקור גם בבשר בחלב וכן מוכח מלשון הטור שכתב 'כל האיסורין שריבה עליהן שוגג מותרים' וכן נוהגים.. ובטעם הדבר הסביר:
- במציאות שהריבוי השני נעשה בשוגג לא מתייחסים לנפילה הראשונה בדין חנ"נ אלא מתייחסים להכל כנפילה אחת. והנפק"מ במזיד שתהיה אסורה גם לאחרים מדין חנ"נ.
- דין חנ"נ הוא דווקא כשיש ידיעה, אבל אם נתווסף היתר קודם ידיעה אין חנ"נ. (וראה להלן ש"ך טו) ולכן לסמ"ג צריך לחקור אם היתה ידיעה ונ"נ והטור סובר שלא צריך.
- היתר ריבוי בשוגג הוא דווקא בלח בלח או יבש ביבש שיש להקל שם בדין חנ"נ אפילו בב"ח65. אך אכן אינו מועיל בחתיכה הבלועה מאיסור שאז צריך לשער כנגד כולה כיון שאפשר לסוחטו אסור. ואמנם מהרי"ל החמיר בריבוי בלח בלח66. אך העמיד שחומרת מהרי"ל היא דווקא בנודע שהתרבה אבל אין חיוב לחקור אחר זה.
הב"ח (ד)הסביר שמחלוקת הסמ"ג והטור היא האם לסוברים חנ"נ בשאר איסורים הדין כן גם בלח. שלדעת הסמ"ג אסור והטור סובר 'דאף לטעמייהו דבכל איסורין נ"נ מכל מקום בלח בלח כשחזר והוסיף עליו חוזר וניעור להתירו דלא אמרינן לדידהו אפשר לסוחטו אסור אלא בחתיכה שבלע איסור אבל לא בלח בלח שאינו אלא התערבות והלכך כשהוסיף עליו היתר מצטרפין יחד ומותר67
והט"ז(ח) הסביר בדעת הסמ"ג שהמציאות שמדובר פה היא שריבה תוך כדי נפילת האיסור וקודם שנתפשט לאסור את הקדירה ובאופן כזה לא נעשה עדיין נבלה ויועיל השוגג להציל הקדרה וגם בבשר בחלב.
הש"ך בנקה"כ הסביר שדעת הסמ"ג שאין להתיר אפילו בשוגג שכן ההיתר הוא דווקא בנפל מעצמו (כר"י בסימן קי) ודין זה אפילו יש שיעור כנגדו כגון שנאסר ממשהו ולכן צריך לברר. אמנם הטור חולק וסובר שגם שוגג מותר.
והרמ"א כתב בהגה 'ודוקא שנתערב יבש ביבש, או אפילו לח בלח (בשאר איסורים. ש"ך יד) למאן דאמר שאין אומרים בו חתיכה נעשית נבלה, כדלעיל סי' צ"ב. אבל חתיכה שבלעה איסור, לא מהני שנתוסף אחר כך ההיתר, דהא אמרינן ביה חתיכה נעשית נבלה. (רשב"א סי' תצ"ה ועי' ס"ק י"ד).
ויש אומרים דאפילו במקום דלא אמרינן חתיכה נעשית נבלה לא מהני ההיתר לבטל, אלא אם נתוסף קודם שנודע התערובת, אבל אם נודע התערובת קודם, לא מהני מה שנתוסף אחר כך. ולפי זה היה צריך החכם המורה לבטל איסור לחקור אם נתוסף ההיתר לאחר שנודע (ארוך כ' ל"ז). ולא נהגו כן'.
וכתב הש"ך (טז) שלא נהגו כלל לחקור. ולא כלבוש שמתייחס לי"א בלבד. והטעם הוא שלא מחזיקים איסור 'דמהיכי תיתי נימא שהוסיפו עליו אח"כ?'
וכ"ה בכה"ח (סא) בשם זבחי צדק שאם הביאו לפני המורה בשר שנפל לחלב ויש בו שישים אין צריך לחקור.
השפעת הידיעה על האיסור
חנ"נ כשלא נודע התערובת: באו"ה (כד, י) ובדרכ"מ (לעיל) ובתורת חטאת (פה, ח) כתבו שבמקום שלא היתה ידיעה אין דין חנ"נ ומועיל הביטול שאחריו להכשירו.
והש"ך (טו) הקשה עליהם ממה שהחלב שנבלע בחתיכה נעשה נבלה ושוב חוזר ואוסר את החלב שבחוץ לרב (חולין קח, ב) ומעוד מקומות. וכתב שאפשר שגם הרמ"א חזר בו ולכן לא הביא דין זה בהג"ה.
מקום שאין חנ"נ אך נודע התערובת: האו"ה (שם) כתב שאפילו במקום שאין חנ"נ, אם היתה ידיעה, לא מועיל מה שנתווסף היתר אח"כ. והש"ך הוכיח שבאופן שלא שייך חנ"נ מועילה נפילת ההיתר אפילו כשהיתה ידיעה בינתיים.
במקום שיש ספק אם יש איסור בתערובת האם מותר לבטל 'ליתר ביטחון'
בכנסת הגדולה (הגה"ט טז) כתב 'הא דאין מבטלים איסור לכתחילה כו' היינו בודאי איסור, אבל בספק איסור מבטלים'.
והביא הכנה"ג כמה ראיות לדבריו ודחאם הפמ"ג (שפ"ד ז).
- תרומת דשן (קעא) הקל לטחון חיטים מתולעות לאחר ברירה ראשונית. אמנם הפמ"ג דחה הראיה ששם ההיתר הוא בצירוף שדרכם לברוח 'מפני קול ונדנוד הריחים' ובנוסף אין כוונתו לבטל בטחינה68
- הטור התיר בסימן קט"ו (הובאנ בת"ח עח, א) בחמאת נכרי שיש בה חשש צחצוחי חלב איסור שאם בישל מותרים שנתבטלו. והפמ"ג דחה הראיה ששם ודאי ילכו צחצוחי החלב על ידי האש ועוד שלא היתה כוונתו לבטל.
ולמעשה כתב בספר בדיקת המזון כהלכה (א עמ' 138) 'והלכה למעשה שמעתי מהגריש אלישיב שליטא מהגרב"צ אבא שאול שליט"א מהגר"נ קרליץ שליט"א ומהגר"ש וואזנר שליט"א שבספק איסור אפשר להקל ולטחון על סמך בדיקה קלה'69.
מה הדין כשאינו מתכוין לבטל ובטחינה
הר"ן(על הרי"ף ע"ז יב, ב) כתב לגבי כלי מדין 'היאך צותה תורה להגעילן והרי הוא מבטל איסור הבלוע בהם לכתחלה במים שהוא מגעיל אותן? אלא ודאי לא אמרו אין מבטלים איסור אלא במתכוין לערב איסור בהיתר כדי ליהנות ממנו אבל במתכוין להכשיר הכלי ואינו נהנה מן האיסור שרי'.
וכן בתשובות (נז) כתב הר"ן בענין טחינת חיטים קודם פסח שחלקם החמיצו 'ולפיכך נראה לי להלכה שכיון שאין באותן חטים המבוקעות אחד מששים שמותר לטחון הכל קודם ארבעה עשר ולאכול'
אמנם הוסיף 'אבל למעשה לא מלאני לבי להקל בכך אלא בררו אותן והסירו אותם המבוקעות והשאר מותר'.70
הרמב"ם (תשובות סימן קיד) כתב שלכתחילה יש קודם עשיית היין לשרות את הענבים במים כדי להסיר מהם את השרצים ובדיעבד שלא עשה כן היין מותר.
בשו"ע סימן פד (יג) כתב 'דבש שנפלו בו נמלים, יחממנו עד שיהיה ניתך, ויסננו'. והביא הב"י שם בשם האורחות חיים 'ואין כאן משום מבטל איסור שאין כוונתינו אלא לתקן הדבש'. והובא שם גם בש"ך (לח) ובט"ז (יח). והוסיף הפמ"ג (משב"ז פד, יח) ' והיינו כיון דא"א בענין אחר שרי' וכ"כ הט"ז כאן ז)
והוסיף הפמ"ג כאן (משב"ז ז) להתיר באינו מתכוין גם שצריך טרחה יתירה כגון הכשרת סיר גדול.
טחינה התרה"ד התיר בחיטין מתולעות לברור אותם בשמש ולטוחנם והובא להלכה בשו"ע סימן פד (סעיף יד)
אבל רעק"א (שו"ת עז) כתב לחלק 'די"ל דוקא בדבש דההיתוך הוא להפריד זה מזה, הדבש מהנמלים ולהשליך האיסור, אלא דממילא נפלט הטעם, זהו מקרי אין כוונתו לבטל דהא מראה בהיפוך שמפריד האיסור, אבל בטחינה שנתערב הכל יחד י"ל דמקרי קצת כוונתו לבטל'. אמנם בסיום דברי סומך בצירוף הקולות להלן.
אמנם בש"ך (שם לט) הביא בשם הרבה גדולים שהחמירו בטחינה זו ולכן אסר לטחון כשרובם מתולעים ''דגם מהרא"י לא התיר אלא בענין שיבררו קודם הטחינה ... דאז כיון דליכא אלא חששא דיש עוד תולעים שם סמכינן אהנך טעמי אבל לא כשנמצאו מתולעים ברובן בענין דא"א לבררן'.
לסיכום נמצא ג' קולות שכל אחת מהם בצירוף שאינו מתכוין מועילה להתיר:
- שאי אפשר אחרת.
- שהחומרה תביא לטרחה יתירה.
- שיש רק ספק איסור (כלומר פחות מרוב).
אמנם יש מקלים באינו מתכוין לבדו:
- הרא"ש (מובא בשו"ת הרשב"א חלק א סימן תסג)פירש המשנה בתרומות (ה, ט) ' ואף על פי שטחנן מזיד נקרא שוגג לענין בטול דלא נתכוין לבטל אלא לטחון ולאכול'.ובהמשך הביא מהירושלמי שהוא אפילו לכתחילה.
- הריב"ש (שמט) התיר לסתום חביות בחלב למרות שמתערבות ביין 'כיון שאין כונתו לבטלו ולהנות מן האסור אלא כונתו לתקן הכלי ולהדביק סדקיו'. וכתב עליו הפר"ח 'בעיקר הדין כיון יפה שכל שאין כוונתו לבטל האיסור ליהנות בו לא מקרי מבטל איסור' ומשמע שמתירים בכל אופן.
- במשנ"ב תנ"ג יז התיר לטחון קודם הפסח חיטים שיש בהם חשש חמץ 'לפי שמתבטלין בתוך החטים הכשרים'.
- החיד"א במחזיק ברכה(יג) התיר לאכול עדשים ופולים שטחנן בלי בדיקה והסביר 'ואין כאן משום מבטל איסור לכתחילה שאין כונתו אלא לתקן העדשים' (אמנם לשונו דיעבד)
- וראה בדרכ"ת (לו) שהאריך בדעות בדין זה
לערב על מנת לבטל
הנחלת צבי (פד, יג) הביא את דברי הנוב"י (קמא יו"ד כו בהג"ה) שכתב 'רק אם כבר נתערב אלא שעדיין לא נתבטל והוא עושה איזה דבר ועל ידי זה מתבטל, בזה אזלינן בתר הכוונה' ולשיטתו יצא שלתת ירק נגוע במסננת בתוך קדרה יהיה אסור למרות שאין כוונתו לבטל אלא רק לקבל טעם הירק וגם אי אפשר בעניין אחר בירק זה. אך בנחלת צבי דחה דבריו.
דעת פוסקי זמינו
הבא"ח (ב, נשא טז) – פסק כש"ך לאסור לגמרי ברובם מתולעים. ובמיעוטם התיר רק כשבורר קודם. אך בדיעבד התיר אפילו לא ברר.
בהליכות עולם (ו' עמ' רעא) – התיר לעשות מיץ תותים ובלבד שיסננן לאחר הטחינה71
באור לציון (תשובות ה. טז, כא) – התיר לטחון עדשים נגועות על ידי שקודם הטחינה יציף במים ויברור מה שניתן בקל.
ובספר בדיקת המזון כהלכה(לרב ויא עמ' 140) כתב 'מאכל שקשה לבודקו ולנקותו באופן מוחלט ונבדק באופן יעיל (אופן המסיר בדרך כלל את הנגיעות) מותר לטוחנו כדי לצאת ידי כל חשש לדוגמא עלי פטרוזיליה שעברו בדיקה וניקוי יסודי מותר לטחון.
- ↩
ואפילו בשיעור דרבנן כגון מין במינו שיש רוב כנגד האיסור ואין שישים. אין להוסיף עליו. משב"ז יב.
- ↩
ותלה זאת בתוספות בסוגיה בחולין צח, ב של זרוע בשלה. ובנוסח שלנו בתוספות אינו מופיע.
- ↩
כך הבין השפ"ד את מסקנתו אומנם בסוף דבריו הביא הפר"ח ראיה לשיטת הראב"ד. ואפשר שלא היה לפני הפמ"ג והוא תוספת מאוחרת שכתב שם 'ולעת כזאת מצאתי ראיה נכונה לדעת הראב"ד'.
- ↩
הרשב"א והטור הביאו כך גם בדעת הרמב"ם ובנוסח שלנו אינו. והסביר הכס"מ שהרשב"א הבין זאת מטעם הקנס 'דכיון דטעמא דקנסא כדי שלא יהנו לו מעשיו הרעים ויבא לעשות כן פעם אחרת'.
- ↩
והגם שבסימן קי לענין תליה בנפל אחד מהתערובת לים החמיר הטור אפילו בהפילה שוגג יש לחלק בין הנידונים שכאן סוף סוף יש שיעור ביטול ושם יש ספק שהאיסור עדיין בתערובת ואינו דומה. (נידון בב"י בקצרה)
- ↩
לכאורה בבשר בחלב יש חנ"נ גם בלח כמוכח מהגמ' (חולין קח, ב) 'חלב אמאי מותר חלב נבלה הוא' והכוונה לחלב שנבלע בחתיכה ונאסר מהבשר וחזר לאסור את החלב בקדירה. ושוב ראיתי שכן כתב הש"ך (יד) לדחות את תירוצי הרמ"א.
- ↩
במרדכי (תרצ"ז) הקל בדין חנ"נ לח בלח בשאר איסורים והרמ"א (צב, ד) סמך עליו בהפסד מרובה.
- ↩
ובספר הארוך לש"ך הוכיח שאי אשר לומר כן בדעת הטור כיון שמוכח ברא"ש שלמחמירים סוברים כן גם בלח.
- ↩
וכן משמע מלשון התה"ד שכתב 'ואין זה מבטל איסור לכתחילה כיון דספק הוא אם יתערב שום איסור כלל, וגם אינו מכוין לבטל' ונראה שהכה"ג הבין שהם תירוצים נפרדים. וכן הבין בשו"ת רעק"א (עז) שכתב 'דשפיר י"ל דמיקל מחד טעמא לחוד, דספק תערובות לחוד, ואין כוונתו לבטל לחוד מהני'
- ↩
נראה סברתם שהגם שאין ודאות שאין בו איסור אך בכל אופן באופן זה אין כאן דין 'ניכר האיסור'. וראה להלן באור לציון שמתיר בבדיקה קלה גם במוחזק. ובשו"ע פד יד שלכאורה התיר בודאי מתולע גם ללא בדיקה.
- ↩
ואפשר שספקו הוא כיון שנהנה מגוף החיטים המוחמצות ואינו דומה לסיר שאין בו הנאה מן האיסור טנמצא שלהלכה סובר הר"ן שדי באינו מתכוין ולמעשה חושש לכתחילה שלא יהנה מגוף החיטים. וראה להלן חילוקו של הגרעק"א שעומד על יסוד דומה.
- ↩
בבדיקה של מעבדת כושרות לקחו פירות נגועים וטחנו במכשיר נינג'ה ביתי ונמצא שכמעט תמיד נשארים חרקים שלמים גם לאחר הטחינה.