סעיף י: מליחה בטמא תפל
כיצד ישתנה דין ההבלעה במליחה כשהאיסור או ההיתר אינם מלוחים. והאם יש לחלק בין נגעו בעצמותם או נגעו רק בציר היוצא מהם. ומה דין נגעו ציריהם בטמא מליח.
דין טמא טפל
בגמ' בחולין (קיג, א) 'דג טהור שמלחו עם דג טמא - מותר, מאי לאו שהיו שניהן מלוחין? לא, כגון שהיה טהור מליח וטמא תפל. והא מדקתני סיפא היה טהור מליח וטמא תפל מותר, מכלל דרישא בששניהם מלוחין עסקינן! פרושי קא מפרש, טהור שמלחו עם דג טמא - מותר, כיצד - שהיה טהור מליח וטמא תפל.
נמצא שמסקנת הגמרא שכיון שהטמא טפל אינו מבליע בטהור אפילו שהוא מליח. וכן סיכם הב"י (בסימן ע) 'אלמא אין מליח בולע מתפל הסמוך לו לפי שאין התפל פולט כלום'.
והסביר הרשב"א לגבי טמא וטהור (בית ד שער א הובא בב"י אות ג) שתי סברות להתיר בזה:
- אמנם המליח מחמם את התפל מעט אבל אין מעט פליטתו נבלעת במליח כיון שעסוק בפליטה.
- אין הטמא מתחמם מספיק מהמליחות שקיבל מהטהור ולכן אינו פולט כלל.
ונמצא לפחות לפירוש השני ברשב"א שהיכולת של האוסר לאסור תלויה רק במצב האוסר ואם הוא מלוח אסור, ואם הוא תפל מותר ולא תלוי במליחות הנאסר.
השו"ע כתב 'במה דברים אמורים, כשהאיסור וההיתר שניהם מלוחים. ואפילו איסור מליח וההיתר תפל. אבל אם ההיתר מלוח והאיסור תפל, אינו צריך אלא הדחה'.
נוגעים זה בזה
דין זה נידון בסימן ע סעיף ג.
- לדעת רוב הראשונים אפילו נוגעים אין הטמא נעשה רותח לאסור ובטעם הדבר כתב הרא"ש (ח, מב) 'וי"ל שנמלח מכל צדדין רק לא במקום שהוא דבוק לטמא. א"נ אחר שנמלח הטהור מגיע לטמא ובמה שהוא נוגע בטמא אינו נחשב כרותח להיות פולט'. והרשב"א (תוה"קד, א. ב, א)כתב שמדובר שמפליטה מעט אך אין בו יכולת להבלע בטהור כיון שהוא עסוק בפליטה רבה ולכן מותרת 'אף על פי שהחתיכה המלוחה נוגעת בה'. (וכן נראה דעת הגה"א שהצריך הדחה לטהור)
- אמנם הר"ן (על הרי"ף חולין מב, א) , ספר התרומה (סג) : כתבו 'לאו בנוגעין זה בזה עסקינן אלא שעומדין בסמוך בכדי שפליטה של זה נוגעת בזה' ולשיטה זו אם נוגעים אוסרים אפילו בטמא טפל.
השו"ע (סימן ע סעיף ג)פסק בטמא תפל בסתם שאפילו נוגעים מותרים וצריכים הדחה בלבד. והביא כי"א את דעת הר"ן האוסר בנוגע בגופם ומתיר כשרק ציריהן נוגעים. וכתב הש"ך(שם יט) שלשו"ע שפסק כרא"ש, באינן נוגעים אפילו הדחה לא צריך.
אמנם בטמא מליח – אסור לכו"ע אפילו כשרק פליטתן נוגעת זה בזה. (רמ"א שם). כן דעת המחבר (ש"ך שם יז).
הרמ"א (כאן) כתב 'ויש אוסרין אם נוגעין זה בזה, ויש להקל במקום הפסד'.
והש"ך בסימן ע' (כ) הסביר כוונת הרמ"א להקל רק בהפסד מרובה. והפרי מגדים (שפ"ד לט) כתב שמכל מקום העיקר כסברא ראשונה להקל בטמא תפל גם כשנוגעים ממש.
עמוד הקודםעמוד הבא