התחברות
סיכום הלכות תערובות מדברי הגמרא ועד לפוסקים בדרך של שאלות ותשובות
סעיף א: אופן השיעור בתערובת
הרב ירון אליה
סעיף א: אופן השיעור בתערובת
כיצד נעשה אופן השיעור של איסור שנופל להיתר שאינו מינו האם ביחס קבוע או במציאות של נתינת טעם
במשנה (צו, ב) ירך שנתבשל בה גיד הנשה, אם יש בה בנותן טעם1 - הרי זו אסורה. כיצד משערין אותה - כבשר בלפת' ומשמע במשנה ברישא שנתינת הטעם היא ענין מציאותי. אמנם בסיפא מוכח שנתינת הטעם אינה אלא יחס קבוע 'כבשר בלפת'.
וכן משמע בהמשך הגמ' (צח, א) 'אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא: כל איסורין שבתורה - בס' '
גם הגמ' בע"ז (סט, א) דנה באופן השיעור של עכבר שנפל לחומץ או שיכר ומסקנתה 'והלכתא: אידי ואידי בשיתין, וכן כל איסורין שבתורה' ומשמע שהשיעור הוא ביחס קבוע.
רבא (חולין צז, א) מיישב את הסתירות לכאורה בין השיעור 'בנותן טעם' לשיעור הקבוע בשישים ואומר 'מין בשאינו מינו דהיתרא - בטעמא, דאיסורא – בקפילא (נחתום גוי), ומין במינו דליכא למיקם אטעמא, אי נמי מין בשאינו מינו דאיסורא דליכא קפילא – בששים' כלומר שעיקר אופן השיעור הוא בנתינת טעם ממש, וכשלא ניתן לעשות זאת כגון במין במינו שטעמם שווה או שמדובר בחשש איסור ואין גוי שיטעם משערים בשישים.
בשילוב בין טעם לשישים. על דברי הגמ''אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא: כל איסורין שבתורה - בס''
- רש"י (צח, א 'בשישים') צריך טעם ושישים: כתב 'וכי לא יהיב טעמא בעינן ששים לבטוליה'כלומר ששישעור בשישים הוא תנאי הכרחי אפילו שנבדק ואין טעם ונראה שמסביר את דברי רבא שכשלא ניתן לשער בטעם נפתרים מבדיקת הטעם אבל לעולם צריך גם שישים.2ולשיטתו לעולם צריך טעימה כשאפשרואפילו כשיש שישים3 שבהמשך ('ושניהם') כתב שהצורך בבדיקת טעם כשיש שישים היא מדרבנן.
- הרמב"ן (חולין צח, א) בעין צריך בעיקר שישים ובבלוע די בטעם: כתב שדברי רש"י אמת וכשהאיסור בעין בתערובת למרות שאין טעם צריך שישים. אבל להפך לא כי 'טעמא בעי ששים וששים לא בעי טעמא'. אמנם כשמדובר בקדירה שרק בלועה מטעם איסור די לשער בטעם בלבד וכן בכילכית באלפס (צז, א) שהתיר ר' יוחנן בקפילא מדובר שהוציאו את הדג. וכעין זה כתב הר"ן (על הרי"ף לד, א) 'אבל כל היכא שגוף האיסור נמחה לא צריכינן לקפילא, דאי איכא ששים בלא קפילא שרי, ואי ליכא ששים אפילו אי אמר לן קפילא דליכא טעמא אסור' אמנם גם לשיטתם אם בכל זאת יטעמנו קפילא ויהיה בו טעם יהיה אסור.
- תוספות('כל איסורין') בעין צריך שישים או טעם: כתבו על דברי רש"י 'ואין נראה' ולשיטתם אם לא ניכר הטעם מותר אפילו כשאין שישים.וכן כתב הרא"ש(ז, כט) 'אלא משמע דסמכינן אטעימה דידיה אפילו בפחות מששים... וסתמא אמרינן בכולי הש"ס וכל איסורין שבתורה בששים ואין צריך לחזור אחר דבר אחר להתירו כשיש בו ששים'. ומשמע לשיטתם שטעימה ושישים הם פתרונות חלופיים.
- רמב"ם (מאכלות טו א- ג)טעם בלבד: כתב שלעולם משערים בטעם במין באינו מינו ורק כשאין נכרי משערים בשישים (הלכה ל)
ומקור שיטת רש"י וסיעתו מכך שאת דברי המשנה לגבי גריסים שנתבשלו עם העדשים שכאשר 'א.אין בהן בנותן טעם... ב.אין בהן להעלות במאה ואחד – מותר' הגמ' (צט, א) העמידה שהיתר דווקא כשיש שיעור 'אין בהן להעלות במאה ואחד אלא במאי - לאו בששים? לאו במאה' ומוכח שגם כשאין טעם צריך שיעור. ורק שלהלכה שיעור זה בשישים ולא במאה.
אמנם התוספות (צט, א 'אין בהם') מסביר את הגמ' כאן בתערובת מין במינו וזה מוכח מלשונה 'שאור של חיטים נפל לתוך עיסה של חיטים' וממילא כיון שלא שייך בה עניין נתינת טעם נדרש לדון בשיעור אבל במציאות של מין באינו מינו ששייך נתינת טעם אין צריך שיעור ואפילו ממשות האיסור עדיין בתערובת. וגם הרא"ש (ז, כט) הסביר משנה זו שבמילים 'אין בהם בנותן טעם' אין כוונתה שטעמוּ ולא ניכר הטעם אלא שאין ידוע אם יש טעם 'כגון שלא טעמו כהן' ולכן צריך שיעור.
האם הנכרי הנשאל צריך להיות דווקא מומחה והאם מותר שידע את מטרת השאלה. ומה הדין בטעימת ישראל
- רש"י(צז, א 'ליטעמיה') נחתום ולפי תומו:כתב 'נחתום עובד כוכבים. ואשמועינן דמותר לסמוך עליו לפי תומו ולא יודיעוהו שצריכין לו לדבר איסור והיתר'. וכ"כ הרא"ש (ז, כה).
- וכן בתרומת הדשן (עט) כתב שבכל דברים של תורה לא מועיל נכרי ואפילו מסיח לפי תומו. אמנם בקפילא וגם מסיח לפי תומו מותר4 כיון שלא מרע חזקתיה.
- הר"ן(על הרי"ף לד, א) מומחה ובכל אופן: כתב שהוא מומחה כיון שלא מרעיה נפשא אבל סתם גוי משקר. והוסיף 'וכיון דמשום דלא מרע נפשיה הוא לאו דוקא במסיח לפי תומו וכמו שכתב רש"י ז"ל בכאן, דכל שכן דלא מרע נפשיה אם הוא יודע שיש קפידא בדבר'.
- וכן בתוספות(צז, ב 'סמכינן') כתב 'כיון דקפילא הוא לא משקר שלא יפסיד אומנתו'. ולא חילק בין מסיח לפי תומו לאחר.
- והרשב"א מהדין קפילא או מסל"ת: כתב 'מסתברא שאפילו שאר בני אדם שאינם אומנין' והראיה מכך שתרומה שנתערבה 'טעים ליה כהן' (צז, א) ואפילו שאינו מומחה ולכן 'כל טעם שאינו נרגש לכל הטועמים אינו טעם ואין חוששין לו' וכן מדברי הגמ' 'דאמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בקפילא' מוכח שיש טעמא שאינו קפילא. והקפילא נדרש רק מצד נאמנות נכרי. ולכן אצל קפילא לא צריך מסיח לפי תומו כי 'הא לא מרע נפשיה ואם מסיח לפי תומו אפילו שאר בני אדם' ולמעשה כתב לחוש ולהחמיר להצריך קפילא ומסיח לפי תומו.
- והריב"ש (תלג) כתב שבאופן כללי אין נכרי נאמן אפילו במסל"ת. אמנם כאן שדבריו א.יתבררו(כשיאכל) וכן גם ב.לא הוחזק עדיין האיסור5 יש להקל בקפילא שנאמן אפילו באינו מסיח לפי תומו ובסתם נכרי במסיח לפי תומו.
- ברמב"ם (טו, ל)כל נכרי: כתב 'טועם אותן העכו"ם וסומכין על פיו' ולא הזכיר שצריך מומחה או מסיח לפי תומו.
ובב"י סיכם לסמוך במומחה אפילו כשאינו מסיח לפי תומו ובסתם גוי רק במסיח לפי תומו וכהבנתו שיסכימו הרמב"ם, תוספות, רשב"א ור"ן.
וכ"כ בשו"ע ' יטעמנו נכרי... וצריך שלא ידע שסומכין עליו'
ובש"ך (ב) הקשה על השו"ע כיצד פסק בסעיף ב' שטעם כעיקר דאוריתא וכאן סומך על נכרי הרי אין נאמנות לנכרי בדאוריתא אפילו במסל"ת6. וישב כתירוצו הראשון של הריב"ש שכיון שהטעם יתגלה אינו משקר.
אבל הקשה הש"ך על תירוצו השני שחסרה חזקת איסור כיון שהגמ' שדנה בשבויות לא התירה לסמוך על נכרי למרות ששם לא הוחזק האיסור. וכן התקשה בט"ז (ב) וישב שאין כאן עדות כלל אלא גילוי מילתא7 ולכן עד אחד נאמן באיסורים. ולכן גם הסברא של 'לא מרע חזקתו' קיימת כאן ולא במסירת עדות.
אמנם האגור(או"ה אלף רסג) כתב שלמעשה נוהגים לשער בששים ולא ראה מי שמטעים לקפילא. והובא בדרכ"מ וכ"כ הרמ"א 'ואין נהגים עכשיו לסמוך על עובד כוכבים ומשערינן הכל בששים'.
האם סומכים על טעימת ישראל ומה דינה של טעימה בלשון ללא הכנסה לפה, או טעימה באיסורי דרבנן
טעימת ישראל: כתב הש"ך (ד) שגם הרמ"א שכתב שלא סומכים על טעימת נכרי מסכים שסומכים על טעימת יהודי בהיתר כגון טעם בשר בצנון ולא כעט"ז.
טעימת לשון:
- הדרישה(א) כתב בשם רש"ל 'ומכאן יש ללמוד פעמים שקונין בשר מן הקצבים ואין ידוע אם מלוח הוא אם לא אסור לטעום בלשונו'.
- הט"ז(ב) כתב שמותר לישראל לטעום בלשונו בחשש איסור ואינו דומה להכנסה לפיו ופליטתו. וראיה מסימן מב (סעיף ג) שכתב השו"ע להתיר טעימת כבד על מנת לברר אם המרה היתה נקובה למרות שנקב במרה מטריף את הבהמה. וכן בתענית (אור"ח תקס"ז א) לא דן אלא בהכנסה לפיו ופליטתו אבל בלשונו מותר גם באיסורים.
- והפר"ח שם (מב, ה) דן בחילוק בין טעימת בשר בחלב שאסורה לטעימת המרה שהותרה וכתב 'וי"ל דשאני התם (בבשר בחלב) דצריך טעימה ממש מה שאין כן הכא דסגי בלחיכה בעלמא8, ולפי זה בשר שאינו ידוע אם מלוח היא או לאו מותר לטועמו בלשונו, ודלא כמהרש"ל שאסר' ונמצא שסובר שטעימת לשון מותרת אמנם לא מועילה בבשר בחלב.
- בפת"ש (א) הביא מדברי הש"ך בסימן מב (ד) שכתב בהסבר ההיתר 'אפשר דהכא קים להו לגאונים דמלתא דלא שכיחא היא שתהא המרה נטולה לגמרי והרגילות הוא שנבלע במקומה וקרוב הדבר שיטעום טעם מרה' ומוכח שאין היתר כללי בטעימה בלשון כשלא מוחזק שיטעם טעם היתר. וכ"כ הפמ"ג (משב"ז צה, טו)
טעימה בהכנסה לפה ופליטה באיסורי דרבנן
- בצמח צדק(מז)דן בטעימת סבון שהוא פגום והתיר טעימה בהכנסה לפה ופליטה כיון שאיסור פגום הוא מדרבנן ולא גזרו בו טעימה שהיא עצמה דרבנן. והסביר שכיון שאיסור טעימה 'לא הוי אלא משום שלא יבא לידי איסור דאורייתא באכילה (שיבלע בטעות) אם כן בדבר שטעמו פגום דאי אפשר לבא לידי איסור דאורייתא דהפגום שרי מדאורייתא ודאי דשרי לטעומיה אם אינו בולע אלא רוקק מיד'.
- בנו של הצ"צ(בקונטרס אחרון דם) והפר"ח(קח, כב) הקשו על שיטתו מהגמ' בחולין (קיא, ב) שקערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח משום דלא אפשר למטעמיה והגמ' הכלילה שלעולם לא ניתן לטעום ואפילו כשאינה בת יומה. ולכן מסקנתם שגם טעימה בכלל הגזירות והסביר הפר"ח כיון 'דלא שני להו לאינשי בין טעימה לאכילה ותרוייהו כי הדדי נינהו'. ובנו של הצ"צ הוכיח לאסור מדברי הרש"ל שהביא הדרישה.
- הנוב"י(תנ' יו"ד נב) כתב 'הטעימה שהתיר הצ"צ היינו שאינו בולע כלום כמבואר שם בצ"צ אבל אם בולע קצת כבר הוא אסור מן התורה דחצי שיעור אסור מן התורה ואיך נסמוך על טעימה זו לענין איסור הנבלע בהיתר דמה בכך שאינו טועם בלשונו אכתי כשיבלע ירגיש בו טעם איסור ולכן לא מהני טעימה לענין איסור המעורב בהיתר אלא טעימה ממש בגרונו ולכך צריך גם באיסורי דרבנן דוקא ארמאי. ולפי זה טעימה בלשונו שטועם ופולט9 אפשר דמותר לדעת הצ"צ בכל איסורי דרבנן' ולסיום מוכיח שלמעשה אסורה כל טעימה גם באיסורי דרבנן כיון שהרמ"א (קח, ה) התיר רק זילוף בסתם יינם (שהוא דרבנן) ולא התיר שם טעימה ואפילו כשלא בולע. והפת"ש סיכם את שיטתו 'ומסיק דאף טעימה בלשון אינו מותר כי אם באיסור פגום ולא בכל איסורי דרבנן'.
מהו היחס הקבוע בו נחשב שנתן האיסור טעם בהיתר
בגמ' (צח, א) נחלקוהאמוראים בדעת בר קפרא האם איסורים שבתורה משערים בשישים או במאה ולשניהם מקור הדין הוא הזרוע של קרבן הנזיר שמתבשל עם שאר הקרבן למרות שהוא אסור לזרים ושייך לכהן. ומוכח שהיחס בין הזרוע לשאר האיל הוא היחס המתיר. ושורש המחלוקת היא בשאלה האם כוללים את העצמות שבזרוע ובאיל בחשבון. שאם כוללים אותם, השיעור היחסי הוא שישים. ואם מתעלמים מכלל העצמות כיון שאינם נותנים טעם, היחס המתקבל הוא מאה (כיון שכמות העצמות בזרוע גדולה יחסית לשאר הבהמה).
ולהלכה נפסק שמשערים בשישים.
האם השיעור בשישים נעשה בנפח או במשקל וכיצד משערים דבר מצומק יבש שנפל לתבשיל והתנפח שם או איסור שנעשה מרכז כגון אבקת חלב
הפת"ש (ב) הביא בשם שער אפרים (נא) עבודת הגרשוני (ל) והר"ש בן הרשב"ץ (רצט) שמשערים בנפח ('במידה') ולא במשקל10.
איסור שהתנפח כתב בשם בית אפרים (יו"ד לו) משערים אותו לפי נפחו הראשון 'דאף שהגדיל מדתו מכל מקום עמד בו טעמו שהיה בתחלה' והסתפק להחמיר אם התנפח קודם שנפל לתערובת להצריך מדרבנן שיעור כנגד הנפוח כיון שכבר ניכר בפני עצמו.
אבקת חלב
בשו"ת שבט הקהתי(ד, קצה) מדברי הבית אפרים כאן שלעולם משערים בנפח שנפל לקדרה והוא הדין באבקת חלב. אמנם כתב שיש חיוב טעימה כדי לראות שלא ניכר הטעם. וכתב ששאל את הרב אלישיב וכן נוטה דעתו.
וכן בספר 'מנחת שמואל' לרב פנחסי (יוד ב) כתב ששאל את הגרע"י 'ודעתו היתה שבדיעבד אף שישים נגד האבקה בלבד סגי ובטל'.
ובמנחת שלמה(א, ד) דן ביין לקידוש שנעשה מרכז בתוספת מים והעלה להתיר והוסיף שיש לחלק מדין אבקת חלב כיון שאיסור בשר בחלב תלוי בטעם וסוף סוף נותן טעם.11
ובמנחת יצחק(ליקוטי תשובות ס) כתב 'משערין לפי הכמות שממנו נעשה הרכז זהו לקולא ולחומרא, דהחומרא היינו באבקת חלב בעי ששים נגד החלב שיש בתוך האבקה, ולקולא שאפשר להוסיף מים לפי כמות הענבים שיש בתוך הרכז ואפשר לברך עליו בפה"ג'.
- ↩
להלכה אין גיד נותן טעם אלא שומנו בלבד (שו"ע יו"ד סה, ט) אמנם אין כך דעת התנא.
- ↩
ובד"ה 'ושניהם' הסביר שמדין תורה צריך שישים וחכמים החמירו להצריך גם שלא יתן טעם בפועל.
- ↩
כן הבינו הראשונים בשיטתו וכ"כ הטור לרש"י 'אבל קפילא בלא ס' או ס' בלא קפילא לא' והקשו שהלשון 'סמכינן' משמע שהטעימה באה להקל ולפי דבר להצריך טעימה כשיש שיעור הטעימה יכולה רק לאסור. ונראה שהבינו זאת מדבריו (צח, א בס') להצריך שישים רק 'היכא דבדקניה ולא יהיב טעמא אי נמי ליכא למיקם אטעמא כגון מין ומינו' ומשמע שבכל מקום שאפשר בטעם חייבים לטעום. ולשיטתו יוצא שכיכלית באלפס הדג נמחה בתוך הבשר אבל היה שישים כנגדו ועדיין דרש ר' יוחנן טעימה.
- ↩
וכתב שדברי הרשב"א להתיר בקפילא ואפילו שאינו מסל"ת הוא כיון שסובר שהוא שטעם ועיקר דרבנן (כרש"י) ולא כר"ת שקימ"ל כמותו שהוא מהתורה.
- ↩
שהרי ביבמות (קכא, ב) שצריך בנכרי מסיח לפי תומו מדובר בעדות להתיר אשה ושם היה לה חזקת איסור לעולם.
- ↩
בגמ' בבא קמא קיד, ב מדובר על קטן ואשה שלא מועילה עדותם בדאוריתא אפילו במסיחים לפי תומם אלא לעדות אשה שמת בעלה. ומשם לומדים לשאר פסולי עדות כגון נכרי שלא יועיל במסל"ת.
- ↩
מושגים תלמודיים 'גילוי מילתא בעלמא': יבם ויבמה שבאו לחלוץ, ואין בית הדין מכירים אותם, אפילו פסולי עדות - כגון אשה, עבד או קטן - נאמנים לומר: "זה פלוני אחי פלוני, וזו היא יבמתו". הסיבה לכך היא, מפני ש"גילוי מילתא בעלמא הוא", שהרי אין הם מעידים לא על דבר איסור ולא על דבר ממון, אלא מגלים עובדה שזהו אדם פלוני וזוהי אשה פלונית.
- ↩
ונראה שכוונתו שפקעיות הטעם של מלוח נמצאות בחלק החיצון של הלשון משא"כ טעמים מורכבים יותר נמצאים בעומק הלשון או הלוע.
- ↩
הארכתי בציטוט לשונו של הנוב"י כיון שלכאורה משמע שמבין שהיתר הצ"צ הוא בהכנסה לפה ממש ופליטה וגם בתשובת הצ"צ עצמה שהצריך לרקוק לאחר הטעימה קשה להעמיד שאינו מכניס לפיו. אמנם בפת"ש הסביר אותו שהוא מעמיד את הצ"צ בטעימה בלשון בלבד ואפשר שכל שלא בולע נקרא לו טעימת לשון וצ"ע.
- ↩
וכ"כ הבא"ח שנה שניה פרשת קרח שבמתכת שהיא כבדה משערים ב'כמות' ולא במשקל.
- ↩
אמנם אפשר שיש לחלק בדעתו כיון שדן שם באבקת חלב שהוסיפו לה כבר מים ואז נפלה לבשר, וממילא בזמן הנפילה היתה כבר בנפח גדול משא"כ אם תפול האבקה לבדה יחזרו דברי הבית אפרים. אמנם ממה שתלה בטעם לא משמע כך.