בלשונו ''דלא אמרו ספק ספיקא להקל אלא בשתי ספיקות הבאות מכח שתי תערובות... דבכל חדא וחדא איכא למימר לא זו היא שנפלה כאן ואם תמצא לומר זו היא שנפלה כאן שמא לא זו היא שנפלה לריבוא ראשון. אבל בעלמא שאינו בא מכח שני תערובות לא''

כמו בכתובות (ט, א)באשה שזינתה: 'ספק תחתיו ספק אין תחתיו, ואם תמצא לומר תחתיו, ספק באונס ספק ברצון' – ששני הספקות מכוונות לשאלה אם האשה בכלל נאסרה לבעלה.

ודעת הפמ"ג (שפ"ד סב) שזהו דווקא באיסורין שיש בהם 'דררא דין תורה' כספק ביצה. והט"ז (יד) סובר שעיקרון זה לרשב"א הוא גם באיסור שכולו דרבנן.

וכן הרא"ה בתחילה הסביר בדרך זו וז"ל: 'דלא אמרינן ספק ספיקא שרי בדאורייתא אלא היכא דבספק ראשון שרי מדאורייתא, אלא מדרבנן אסור. כגון הא דתערובת הילכך ה"ל ספק שני ספק דרבנן. אבל כל היכא דבספק ראשון מיתסר מדאורייתא ספק שני אסור מדרבנן דלא חשוב אלא חד ספיקא' .

ובלשונו 'חד ספיקא א.בגופו כיון דמיתסר ב.באורייתא לא משתרי בספק שני דתערובות. משום טעמא דספק בכל דבר שיש לו ביטול בחד תערובות.'

והסביר הפר"ח שלשיטתו אם הספק הראשון אסור מדרבנן אפילו אם עיקר האיסור מהתורה בטל גם בגוף ובתערובת.

כתב הפמ"ג בדיני ספק ספיקא אות א שלשון הרשב"א 'ומכל מקום יש לחוש לדברי רבנו יצחק ז"ל שלא התיר בספק ספיקא אלא בשתי ספיקות הבאות מכח שתי תערובות' משמע שמהתורה הוא בטל וזו חומרא מדרבנן. וכן בשו"ת הרשב"א חלק א סימן תא כתב בפירוש: 'ורבינו תם ז"ל פירש נתערבה באלף אודאה קאי דהשתא ליכא אלא חדא ספקא. אבל בספק ספיקא כלן מותרות משום דבכל חדא וחדא איכא תרי ספיקי וכמו שכתבתי. ולזה דעתי נוטה להלכה'.

הש"ך העלה אפשרות זו בדעת השו"ע ודחה אותה, והפר"ח כתב שאין דברים מכוונים.

כמו שיוסבר להלן בקונטרס הספקות אות יח.

וגם הש"ך הביא אפשרויות נוספות להסבר דעת הרמ"א ולפיהם גם הרמ"א אינו מקל באיסור דרבנן שעיקרו מהתורה.

יש להעיר שהב"י הביא שאלה זו לאחר שהביא את הסבר ספר התרומה בדעת ר"י לפיה האיסור הוא מצד שהספק הראשון אסור מהתורה והוכרע לחומרא ממילא בנתערבה נותר רק ספק אחד. אמנם לפי מה שכתב אצלינו כרשב"א שסברת ר"י היא מצד סוגי הספקות שהם בגוף ובתערובת ממילא אין כאן קושיה כלל על ר"י ולא נדרש התירוץ, וממילא יודה הב"י שאפילו נודעו יחד יהיה אסור. וכן משמע בדרכי משה (שם טו) בדעתו שהצביע לדברי השו"ע כאן שסובר כאו"ה. ונמצא שדברי הב"י שם הם רק לפירוש סה"ת ולא לשיטתו ואין בהכרח מחלוקת להלכה בין הב"י הדרכ"מ והט"ז.

המנח"י כתב שדברים אלו אינם באו"ה אלא בהגהות עליו. ובאו"ה עצמו משמע אחרת.

נכתב על ידי ר' עזריה ב"ר שמעון מפוזנא. ולא על ידי המחבר של או"ה ר' יונה אשכנזי כמובא בשם הגדולים לחיד"א בערך עזריה בר שמעון.

ראה חולין (כה, א) : אמר רב הונא: בהמה בחייה - בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה, נשחטה - בחזקת היתר עומדת, עד שיודע לך במה נטרפה. וברש"י שם: 'בחזקת איסור - אבר מן החי עומדת'.

בלשונו: דהיכא דהוה ליה חזקה גמורה לא מהני ספק ספיקא אלא מיירי בחזקת ספק איסור

הט"ז (טו) דחה דברי המשאת בנימין מתוספות ביבמות (כו, א 'אשה זו') שכתבו 'ומשמע דוקא לענין ריעותא דאתיליד אחר שחיטה הויא בחזקת היתר כגון בא זאב ונטל בני מעים והחזירם כשהם נקובים דלא חיישינן שמא במקום נקב נקבו. אבל אם נולד הספק מחיים כגון ספק דרוסה לא. משום דבשעה שנולד הספק היתה עדיין בחזקת איסור'.

והוסיף הט"ז שבמקום שהספקות מסוג החזקה כגון להתיר אשת איש לא יועיל אפילו הרבה ספקות. והש"ך בנקה"כ כתב שגם במקרה זה יועיל ג' ספקות.

חולין צו, ב: 'גיד הנשה שנתבשל עם הגידים, בזמן שמכירו - בנותן טעם' ומשמע כשיכול להכירו חייב להכירו ולהוציאו כדי לבטל בשישים.

'שמא לא בא הדם מן המקור אלא מן הצדדים ואפילו בא לראשון מן המקור שמא לא יבוא לבעל שני דאין כל האצבעות שוות'