התחברות
סיכום הלכות תערובות מדברי הגמרא ועד לפוסקים בדרך של שאלות ותשובות
סעיף ב: הבלעה והפלטה בעירוי ובכלי שני
הרב ירון אליה
סעיף ב: הבלעה והפלטה בעירוי ובכלי שני
עירוי - מה הדין בעירוי מכלי ראשון על צונן
עירוי מכלי ראשון
- ר' יונה מוכיח מהמשנה בזבחים שכיון שנדרש מריקה לאחר עירוי כמו לאחר בישול ממילא מוכח שדין עירוי כבישול ואסור.
- ר' יוסי סובר שאין דין עירוי כבישול. ותירץ שאין ללמוד מזבחים כיון ששם מדובר בכלי חרס שבולע מהר אבל לערות על תבלין מותר. אמנם הגמ' דחתה דבריו שמוכח שם שהוא הדין בכלי נחושת.
- דעת ר"ת שעירוי מכלי ראשון מבשל. ומותר לתת את התבלין בקערה רק לאחר שנתן בה מים שאז הם בכלי שני. והביא ראיה מדברי ר' יונה בירושלמי178 ועוד ראיות.
- דעת הרשב"ם בבישול שאין עירוי מבשל ומותר לערות על התבלין שנתון בקערה וראיה מדברי הגמ' שתתאה גבר.
הבלעה בעירוי לרשב"ם
- הש"ך (ה) כתב בדעתו 'מכל מקום מבליע כדי קליפה'179'
- אמנם הרשב"א (תוה"א ד, א. א, ב) כתב בכוונתו 'וכל שאינו מבשל אינו מפליט ואינו מבליע180. אמנם חולק למעשה כדלהלן'181
- ודעת הרש"ל (תשובות סב) שגם לרשב"ם עירוי של איסור רותח על מאכל182 היתר מבליע בכולו. 'ולא שייך למימר תתאה גבר אלא בשני חתיכות שהאחת חמה והשנייה צוננת אבל בעירוי של רוטב רותחין בכלי ראשון שפיר בולע בכולו'.
עירוי שנפסק הקילוח
כלי שני – האם הוא מבשל. והאם הוא מבליע ומפליט ואם כן בכמה. ומה דין כלי שלישי שיד סולדת בו.
בישול בכלי שני
הבלעה והפלטה בכלי שני
- השו"ע פסק לענין בליעה בכלי שני 'ראוי ליזהר בדבר לכתחילה' ומשמע שמהדין אינו מבליע: 'חום של כלי ראשון שהיד סולדת בו, מבשל ואוסר כולו. אבל חום של כלי שני אינו מבשל. ויש אומרים שגם כן אינו מפליט ואינו מבליע. וי"א דמכל מקום הוא מפליט ומבליע, ואוסר כדי קליפה. וראוי לחוש ליזהר בדבר לכתחלה'
- וכן דעת הרמ"א (סעיף ג) שכתב 'אם כבר מונח בכלי שני, ואחר כך מניח ההיתר אצלו או עליו, אינו אוסר כלל, דכלי שני אינו אוסר'.
- הרש"ל (יש"ש חולין ח, עא) כתב לחלק בכלי שני בין מציאות שהיתר נופל לאיסור (או להיפך) שאז יש בכוחו לאסור כיון שנדרשת רק הבלעה. לבין מציאות שאיסור והיתר נתונים יחד בכלי שני של רוטב שכאן לא נאסר ההיתר כיון שנדרשת גם הפלטה מהאיסור וגם הבלעה להיתר ולזה אין כח לכלי שני. ובעירוי מכלי ראשון כל שכן שיאסור ויבליע בכולו.
- הט"ז(ד) הסביר את דברי הטור כרש"ל ופסק כמותם. וכן נראה דעת הב"ח188.
- והש"ך(ה). כתב שכלי שני אינו מבליע או מפליט אבל למעשה חשש למחמירים לקלוף בכלי חרס ובמאכל בכלי שני אם היד סולדת בו. וכתב שמוכרח שכלי שני אינו אוסר בכולו שכן לשון הגמ' 'אדמיקר אי אפשר שלא בלע פורתא' ומשמע שלאחר ששהה בכלי פשוט שכבר לא יכול לאסור. והעיר שגם הרש"ל בתשובה אסר רק כדי קליפה ולא כמו שכתב ביש"ש.ובנקה"כהאריך להסביר שלכל הפוסקים אין כלי שני אוסר בכולו.
- והפמ"ג (משב"ז ד) הסביר בדעת הרש"ל שאוסר כולו בכלי שני על פי שיטתו (מובא בש"ך י) שאין דין תתאה גבר בכלי ריק וממילא הנוזל הרותח שעירינו לכלי ריק נותר בגדר חם שמבליע בכולו אע"פ שהוא כלי שני. ומה שכתוב שחם לתוך צונן אוסר בכדי קליפה הוא במקרה שנפלו איסור והיתר ואחד מהם חם לכלי שני שההיתר נאסר כדי קליפה.
- והפר"ח(סח, יח) האריך להוכיח שכלי שני מבליע. וכתב שלכתחילה יש לחשוש שאוסר כולו אמנם בהפסד מרובה ניתן להקל בכדי קליפה שהוא העיקר בש"ס אך בקליפה אין להקל כלל.
הבלעה והפלטה בכלי שלישי
- ↩
בספר טל תורה הסביר שמדובר שהקילוח כאן 'בא מרחוק' ועדיין דינו כעירוי רגיל שנעשה מקרוב. והביא שבמג"א (תנ"ב ט) משמע שמערה מרחוק לא חשוב עירוי. שכתב שם לגבי הכשר על ידי עירוי 'ויזהר לשפוך עליהם בזריזות ולא ע"י זריקה באויר דזה לא מיחשב עירוי'.
ובעלי תמר הסביר שהמחלוקת הראשונית היא במציאות שנותן את כל כמות המים הנדרשת לבישול בבית אחת. ועירוי מן הקילוח משמעו שנותן בעמוד דק שאין בכח הראשון שבו לבשל וכשבאים שאר המים כבר יש שם מים ככלי שני. וגם בזה חולקים.
- ↩
והר"ן העיר שאין מכאן ראיה שנראה מסקנת הירושלמי שרק כשהאור מהלך תחתיו והגמרא שלנו מחמירה (שלדידן 'האילפס והקדרה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין' ואפילו שאינן על האור)
- ↩
ר"ל שאמנם סובר הרשב"ם שאינו מפליט ומבליע כאחד שזהו בישול אבל הכלעה בלבד יש בכוחו לעשות.
- ↩
וכן כתב בתוה"ב הקצר 'יש מי שאומר שאין מפליט ומבליע אלא חם הראוי לבשל ולפיכך חם של כלי ראשון שהוא מבשל הוא שיש בו כח להפליט ולהבליע אבל כלי שני שאינו מבשל אינו מפליט ואינו מבליע וכן עירויו של כלי ראשון אינו מפליט ואינו מבליע'
- ↩
ומכך שלא כתב 'אינו מפליט ומבליע' משמע שאפילו פעולה אחת אינו עושה. אמנם הרשב"א עצמו לא מסכים למעשה ומביא ראיה שאפילו בית השחיטה נקרא רותח לענין הבלעה. וכדלהלן.
- ↩
אמנם עירוי על כלי מבליע רק כדי קליפה
- ↩
ובזאת מיישב את דברי הרמ"א שהקל בסימן צב סעיף ט להקל בטפטוף חלב עם דברי הגמ' בפסחים נטף מרוטבו על החרס שמשמע שהוא עירוי הנפסק שאוסר.
- ↩
ולשיטה זו מה שבקרבן פסח מבליע ב'נטף מרוטבו על החרס' הוא כיון שהוא התחמם על ידי האש ממש ודינו ככלי ראשון גם כשפסק הקילוח כמובא להלן בשו"ע סעיף ט בשם תרה"ד. ומה שמתייחסים לחתיכת בשר שנפלה לחלב שאוסרת כדי קליפה למרות שאינה מקושרת לקדרה זהו בגלל שהיא גוש שעומד בחומו. או שמדובר שצלויה על האש כדלעיל. (חזו"א שם ו-ז).
- ↩
ולכאורה מראייתו מסתבר שסובר שההבלעה בכלי שני היא בכדי קליפה. שדיו לבא מהדין להיות כנדון. אמנם אפשר שרק בא להוכיח החילוק בין בישול להבלעה ועדיין ביד סולדת יבליע בכולו ולא כבית השחיטה שהוא רק בקליפה כיון שאינו יד סולדת וכן הסביר הטור והט"ז בדעתו.
- ↩
שהרי הוכיחו שיטת ר' יונה לעירוי על תבלין בשבת שהוא דין בישול ממה שהכלים במקדש בולעים בעירוי וצריכים הכשר. ומשמע שדין עירוי ובישול שוים. שאחרת היה אפשר לדחות ראיה זו שאפשר שמבליע ולא מבשל והגמ' לא דחתה ומוכח לכאורה שאין לחלק בין עירוי להבלעה.
- ↩
כלומר בכולו כפי שכתב הטור בסוף דבריו 'להבליע בכל ההיתר אין חשוב אלא אם יד סולדת בו'. וכשאין יד סולדת עדיין מבליע קצת.
- ↩
הש"ך כתב בדעת הב"ח שמפליט ומבליע כאחד ובכולו. אמנם בב"ח בנוסח שלפנינו כתוב רק 'מפליט הוא מעצמו ומבליעו באחר ואוסרו כולו' ויש כאן הבלעה בלבד ולא הפלטה והבלעה. ויתירה מזו כתב 'סכין חולבת שחתכו בו בשר רותח... אין הבשר נאסר שאין כח בחום דכ"ש להפליט הבלוע בסכין ויבלענו בבשר דזה הוי כבישול' ומוכי שסובר שהפלטה והבלעה כאחד שייכת רק בבישול ולא בכלי שני. (ונראה שגם הרש"ל מסכים לזה שכאן החלב בלוע בסכין ודורש הפלטה והבלעה ואינו כנפל לתוך חלב שדורש רק הבלעה)
- ↩
וכתב שכן דעת הפר"ח בסימן סח אמנם שם לא מצאתי בהדיא אלא לגבי כלי שני.