התחברות
סיכום הלכות תערובות מדברי הגמרא ועד לפוסקים בדרך של שאלות ותשובות
סעיף ב: טעם כעיקר וספק שישים
הרב ירון אליה
סעיף ב: טעם כעיקר וספק שישים
כיצד נעשה ביטול בתערובת מין במינו וכיצד מוגדר מינו
בתורה נאמר 'ולקח את דם הפר ודם השעיר' ומוכח מלשון זו שלמרות שדם השעיר הוא מיעוט ביחס לדם הפר יש לו עדיין חשיבות עצמית בתערובת. בגמ' מנחות (כב, ב) נחלקו ר' יהודה וחכמים מדוע דם השעיר לא בטל בתערובת לדעת חכמים הטעם הוא שמדובר בדם שעולה על המזבח ולכן מפני חשיבותו אינו בטל ולדעת ר' יהודה הטעם הוא כיון שמדובר במין במינו שאינו בטל בכל מקום.
וכן במשנה בע"ז (עג, א) המשנה דנה ביין נסך שנתערב במים ומסכמת 'זה הכלל: מין במינו - במשהו, ושלא במינו - בנותן טעם' ובהמשך הגמ' (עג, ב) נחלקו האמוראים מה בא לרבות דברי המשנה 'זה הכלל' לדעת רב ושמואל הוא בא לרבות 'כל איסורין שבתורה' ולדעת ר' יוחנן וריש לקיש כל איסורים שבתורה בטלים בנותן טעם12 והמשנה באה לרבות רק טבל שבמינו אוסר במשהו. ונמצא שרב ושמואל נוקטין כר' יהודה ור' יוחנן וריש לקיש כחכמים.
ועוד בעבודה זרה (סו א) נחלקו אביי ורבא כיצד מגדירים מין במינו (יפורט להלן) אמנם נראה ששניהם מסכימים שמין במינו במשהו. אמנם מצד שני רבא עצמו אמר בחולין (צז, ב) 'מין במינו דליכא למיקם אטעמא בששים'.
ובגמ' בחולין (קח, ב) הסכים רבי לדעת ר' יהודה שחתיכת בשר שנאסרה מטיפת חלב אוסרת כל החתיכות בכל אופן כיון שהיא מינה.
ונחלקו הראשונים כיצד לפסוק:
- רש"י(חולין קט, א 'ותו לא מידי') כתב שקיימא לן כר' יהודה. וכן כתב בע"ז (סט, א 'וכן כל') 'אבל מין במינו מוקמינן בפסחים (דף ל) הלכתא במשהו כרב וטעמא משום דכל איסורין שבתורה מין במינו במשהו כרב' 13.
- ר"ת (תוספות חולין צז, א 'אמר רבא') סובר שמין במינו בשישים ושכן גם דעת רבא כמו שמשמע בגמ' בחולין, ומה שאמר רבא לגבי יין לשער בכלשהו הוא כיון שמדובר ביין נסך (וכן בחיטי טבל). אבל בשאר איסורים משערים בשישים. וכ"כ הרמב"ם(טו, ו) 'מין במינו שאי אפשר לעמוד על הטעם שיעורו בששים או במאה או במאתים, חוץ מיין נסך מפני חומרת עכו"ם, וחוץ מטבל שהרי אפשר לתקנו' וכ"כ הר"ן(על הריף לד, ב) 'וכיון דלרבא ורב אשי דבתראי נינהו ס"ל דמין במינו בששים קי"ל הכי'. וכ"כ הרשב"א(תוה"א ד טז, א) והוסיף שכן הדין באיסורי דרבנן שצריך שישים.
מה קובע את השתייכות חלקי התערובת לאותו מין כדי שידונו כמין במינו
בגמ' בע"ז (סו א) נחלקו אביי ורבא בדין יין חדש שנתערב בענבים14 האם נידון כמינו או כאינו מינו. לדעת אביי נחשבים מין אחד כיון שטעמם שווה ואוסרים במשהו ורבא אמר שנחשבים שני מינים כי שמם שונה זה נקרא 'יין' וזה 'ענבים' ולכן מותרים בנותם טעם.
וכתב באור זרוע (ע"ז רנג) 'כתב רבינו שמואל זצ"ל והלכה כרבא דבתר שמא אזלינן בכולהו איסורי דבכולי תלמודא אביי ורבא הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם' (והובא במרדכי, באגור) והוסיף להביא דוגמות שנחשבים כמינים שונים:
- שאור ועיסה
- בשר מאיל שור ועז
- מינים שונים של דגים
- מינים שונים של עופות
- ויש אומרים אפילו שני בשרים מאותו סוג רק שאחד שחוט ואחד נבילה.
והובאו דבריו בבית יוסף ונפסקו ברמ"א 'הגה: ולענין מין במינו אזלינן בתר שמא, אם הוא שוה הוי מין במינו. אבל לא אזלינן בתר טעמא אם הוא שוה או לא'. וכן דעת הט"ז (ד).
אבל הש"ך (ו) תמה על הרמ"א שכן כיון שקימ"ל כר"ת ממילא אם נתן האיסור טעם בהיתר נעשה כולו איסור ואיך אפשר להתיר ברוב טעמים שונים ששמם שווה? ולעניין דברי רבא שכתב בתר שמא מדובר דווקא בטבל ויין נסך שאוסרים במינם במשהו התיר רבא בנותן טעם אבל רבה לא התיר תערובת שנתנה טעם בשום ענין. והגם שמדברי הראשונים לעיל משמע לפסוק כך בכל איסורים, יש לומר שדבריהם לשיטת ר' יהודה שאוסר במינו במשהו וממילא הקלו בטעם וכרבא15. או שמדובר בתקרובת ע"ז שאסורה במשהו במינן.
טעמים דומים לעומת הופכיים: והט"ז בדף אחרון הסביר שמחלוקת אביי ורבא הם בטעמים שוים רק שיש ביניהם הפרש קל ועל זה אמר רבא שנחשבים מינים שונים ואביי סובר שנחשבים מין אחד להחמיר. אבל בטעמים הופכיים מוסכם שהולכים אחר הטעם וזוהי גם שיטת הרמ"א. וכן מוכח מהדוגמאות של הא"ז שמדובר בדברים שטעמם הבסיסי זהה.
אבל הש"ך בקונטרס אחרון דחה דברי הט"ז והכריח שדברי רבא כפשוטם שהשם עיקר תמיד וכן מוכח מהדוגמא של האו"ז בנבילה ושחוטה שאין שם חילוק טעמים כלל. אלא ודאי שדברי רבא באו רק להקל שלא לשער בכלשהו במקרים אלו (טבל ויין נסך שאיסורם בכלשהו) אלא בשישים אבל לעולם נאסר בנתינת טעם ולא ניתן להקל ברוב.
ובשפ"ד כתב שכל האחרונים הסכימו עם הש"ך 'המנחת יעקב (כלל פ"ה סקמ"ד) והפר"ח (ז) והמנחת כהן בס' התערובות (ח"ב פ"ג) דעיקר בתר טעמא אזלינן וכן הלכה'.
ובכוונת הרמ"א כתב בשפ"ד שצריך להחמיר שיהיו שוים גם בשם וגם בטעם כדי להחשב מינו 16.
לגבי חלקי העוף בשר, כבד ולב דעת הפר"ח (ז) שנחשבים מין אחד 'דאף שחלוקין בשמן מקרי מין בשר של עוף' ואילו בערוה"ש (נ) כתב שנחשבים מינים שונים 'שהרי חלוקין בשמן ובטעמן'.
ומינים שונים של בהמות עופות או דגים מוסכם שהם מינים שונים.
חלב – שומן – בשר: שומן הוה מין אחד עם בשר ועם חֶלב אף על גב דחֶלב ובשר שני מינים הם (ב"י. וי"א שגם חלב ובשר מין אחד).
וראה סיכום השיטות ופרטי דינים בערוה"ש מז – נ.
האם דין נתינת טעם איסורו מהתורה או מדרבנן
בגמ' חולין (צח, ב) נחלקו האמוראים בשם בר קפרא האם שיעור הביטול בתערובת הוא בשישים ומאה ולמדו זאת מזרוע קרבן הנזיר שהיא תרומה שמתבשלת עם חלק החולין שלה ולא אוסרתה. בתוך הדברים אמר רבא17 'לא נצרכא אלא לטעם כעיקר, דבקדשים אסור, קא משמע לן דהכא שרי'. וכתב רש"י)לטעם כעיקר') שמוכח מדבריו שרק בקדשים יש איסור תורה בנתינת טעם וזהו הדין של זרוע בשלה, ומה שלומדים מכאן לחולין הוא מדרבנן.
ועוד מביא רש"י ראיה מהגמ' בעבודה זרה (סז, ב) 'אמר ר' אבהו אמר רבי יוחנן: כל שטעמו וממשו - אסור ולוקין עליו, וזהו כזית בכדי אכילת פרס, טעמו ולא ממשו - אסור ואין לוקין עליו' ומוכח שאינו מהתורה.
וכן בגמ' בחולין (קח , א) נחלקו אביי ורבא האם ניתן ללמוד מאיסור תורה של נתינת טעם האמור בבשר בחלב לשאר איסורים. לדעת אביי גם בשאר איסורים נתינת טעם מהתורה ולדעת רבא אי אפשר ללמוד מבשר בחלב כיון שיש בו דין מחודש ששני היתרים נעשים איסור. ומוכח מכאן כרש"י שטעם כעיקר אינו מהתורה שהרי הלכה לעולם כרבא (חוץ מיע"ל קג"ם)
אמנם בגמ' בפסחים (מד, א למטה) משמע שהוא מהתורה ושם מובא 'ליתן טעם כעיקר. שאם שרה ענבים במים ויש בהן טעם יין - חייב. מכאן אתה דן לכל התורה כולה' ומשמע שלומדים מאיסורי נזיר שנאסר לו משרת ענבים בנתינת טעם לכל התורה שאוסרת בנתינת טעם. וכן בהמשך הגמ' בשם רבי עקיבא 'יליף מגיעולי נכרים, גיעולי נכרים לאו טעמא בעלמא הוא - ואסור, הכא נמי - לא שנא'
אמנם רש"י (בחולין שם) מיישב את שיטתו 'סבירא להו אמוראי בתראי דאסמכתא בעלמא הוא ולאו מילף הוא'. והסיבה שלא ניתן ללמוד ממשרת ומגעולי נכרים 'דהוו להו נזיר וגיעולי עובדי כוכבים ב' כתובין הבאין כאחד' שאין לומדים מהם18.
ומה שהביא רש"י ראיה ממחלוקת אביי ורבא בחולין סובר ר"ת שאין כוונת רבא לדחות אין דין טעם כעיקר מהתורה אלא רק את הלימוד מבשר בחלב מצד שהוא חידוש אך לעיקר הדין הוא מסכים ורק לומד זאת מנזיר או מגעולי נכרי. וגם דברי רבא בע"ז לא בא לומר שרק בקדשים נאסר טעם כעיקר אלא כיון שנידון שם קדשים הזכיר קדשים והוא הדין לכל איסורים (רשב"א) או לחילופין שלענין מין במינו שהוא הנדון של זרוע בשלה הדין כך רק לקדשים אבל לענין מין באינו מינו טעם כעיקר לעולם מהתורה גם בחולין (ר"ן).
וכן דברי ר' יוחנן 'טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו' אין כוותו שאין האיסור מהתורה אלא רק שלא שייך בזה מלקות19. (רשב"א) או שהנידון שם הוא מין במינו (ב"י)
ועוד ראיה הביא הרשב"א לר"ת מהגמ' בזבחים (עט, א) 'אמר רבא: אמור רבנן בטעמא, ואמור רבנן ברובא, ואמור רבנן בחזותא; מין בשאינו מינו - בטעמא, מין במינו – ברובא' וכיון שמדרבנן גם מין במינו בשישים20 מוכח שמימרא זו היא מדין תורה וממילא מה שאסר בשאינו מינו בטעמא הוא איסור תורה. אמנם הר"ן סובר שכאן מדובר במציאות 'שנתערב גופו של האיסור ולא רק טעמו ויהיב טעמא ולכן אפילו באלף אסור מדאורייתא'21
ונמצא שיש בדין טעם כעיקר ג' שיטות:
- רש"י (חולין צח, ב 'לטעם כעיקר'): לעולם טעם כעיקר דרבנן ואפילו נמוח גופו של איסור. ולענין מלקות להבנת הב"י ברש"י רק כשנימוח בכמות של כזית בכא"פ אסור מהתורה ולוקה כשאכל פרס וכרמב"ם ולהבמת הב"ח רק כשהאיסור ניכר בפני עצמו.
- ר"ן (על הריף לה, א בסופו) : טעם כעיקר דרבנן כשלא נימוח גופו של איסור אלא רק פליטתו. ואם נמוח גופו וגם נתן טעם, איסורו מהתורה אפילו באלף. ולענין מלקות בכזית בכא"פ.
- ר"ת (הובא ברשב"א ובר"ן) : טעם כעיקר מהתורה ואפילו בפליטתו של האיסור בלבד. ורק לענין מלקות מחייב כשיש ממשו בשיעור כזית כדי אכילת פרס ואז מתחייב על כל כזית. וכ"כ ר"י, בה"ג, ראב"ד ורשב"א.
הנפק"מ לדין זה היא כשיש ספק בשיעור כגון שנתערב ונשפך ולא ניתן לשער(כמובא להלן) השו"ע פסק כר"תשבאינו מינו יש להחמיר בשיעור כספק של תורה.
חלב בהמה טמאה שנתערב במיעוטו בחלב טהור ונתן בו טעם, האם איסורו מהתורה או מדרבנן
בסימן קיח (סעיף א) כתב השו"ע שדבר שאיסורו מהתורה שנשלח על ידי שליח גוי צריך שתי חותמות ודבר שאיסורו מדרבנן צריך חותמת אחת. אחת הדוגמאות לדבר שאיסורו מדרבנן כתב השו"ע חָלב, והסביר בפת"ש (שם א) שכיון שצבע חלב הטמא הוא שונה, החשש הוא רק שעירב אותו במיעוטו. אך הקשה שסוף סוף אותו מיעוט נותן טעם וצריך לומר שאיסורו מהתורה?
ותירץ הנוב"י (תניינא אור"ח סו) : דאף דאנן קי"ל כר"ת וסייעתי' דטעם כעיקר דאורייתא מכל מקום הרי ילפינן ממשרת או מגעולי נכרים לכל מר כדאית לי' בפסחים דף מ"ד ע"בוהיינו באיסורים דכוותייהו שהם לאוין שיש בהם מלקות אבל חָלב טמא אף שהוא אסור מן התורה אין בו מלקות. וז"ל הרמב"ם בפ"ג ממאכלות אסורות הל' וי"ו 'אף על פי שחלב בהמה טמאה וביצי עוף טמא אסורין מה"ת אין לוקין עליהם שנאמר מבשרם לא תאכלו על הבשר הוא לוקה ואינו לוקה על הביצים ועל החלב ע"ש. ואם כן אין ללמוד בחלב טמא שיהי' טע"כ מגיעולי נכרים'. והובאו דבריו בפת"ש (ח). וברעק"א (קיח א) ציין לדבריו.
ונמצא שכל איסור תורה שאין בו מלקות ובכללו חלב טמא וביצים טמאות, כל שיש רוב בתערובת איסורו מדרבנן. ואפילו נותנים טעם.
מה דינו של איסור שנפל לתוך היתר ונשפך ההיתר קודם שהספיקו לשער. פרט לגבי מין במינו. באינו מינו. ובתערובת מינו ואינו מינו.
הראשונים שדנו ביסוד של טעם כעיקר הסבירו שהנפק"מ למחלוקת זו היא במציאות זו של נשפך. שאם השיעור שלגביו יש ספק איסורו מהתורה, ממילא הספק הוא ספק של תורה ויש להחמיר ואם השיעור נדרש מדרבנן יש להקל.
ולכן בתערובת מין במינו בלח אם ידוע שיש בה רוב היתר ורק מסתפקים אם יש שישים כיון ששיעור זה מדרבנן, אפשר לתלות שקודם שנשפך היה שיעור ומותר. וכ"כ השו"ע 'אם נתערב מין במינו ונשפך, בענין שאין יכולין לעמוד עליו לשערו, אם נודע שהיה רובו היתר, מותר. ואם לא נודע שהיה רובו היתר, אסור'
במין באינו מינו נחלקו הראשונים לעיל אם נדרש שישים מהתורה או מדרבנן ולכן לדעת ר"ת שנפסקה הלכה כמותו שטעם כעיקר מהתורה, הספק הוא של תורה וממילא יש להחמיר בו. וכן כתב בשו"ע 'אבל אם נתערב בשאינו מינו ונשפך בענין שאין יכולין לעמוד עליו לשערו, אפי' נודע שהיה רובו היתר, אסור'.
באיסורי דרבנן: עד כאן דיברנו להתיר באיסור של תורה ובספק של שיעור שהוא מדרבנן. אבל לגבי איסור שמהותו מדרבנן:
- כתב התורת חטאת (פה, יג) 'כתב באיסור והיתר הארוך כלל ל"ז דאפילו אם נפל חלב לבשר עוף שהוא דרבנן אפילו הכי אם נשפך אסור הואיל וטעם כעיקר דאורייתא'.
- וכתב עליו הש"ך (ז) שאין דבריו בדקדוק כיון שדברי האו"ה הם לשיטתו שעוף בחלב הוא מהתורה אבל לדידן שהוא מדרבנן אין לחלק אם הדרבנן הוא מצד השיעור או מצד סוג האיסור ובכל מקרה של נשפך נוקטים בדרבנן להקל.22
והט"ז (ה בסופו) ישב את דברי התורת חטאת שדרבנן של עוף בחלב חמור מדרבנן של שיעורים כיון שעשו חיזוק לענין זה כמו של תורה כפי שמצאנו לענין איסור העלאה על שולחן אחד (שו"ע פח, א) והמתנה אחר אכילתו (שו"ע פט, א) ולא מתיחסים לזה כגזירה לגזירה.
ילד או נכרי שנתן דם לקדירה ויש רוב כנגדו ואין ידוע אם יש שישים
- פת"ש (ח) בשם אמונת שמואל: כיון שדם שבשלו הוא דרבנן ואין אפשרות ליהודי לדעת והוא לא שכיח, דינו כנשפך להלכה אך לא למעשה
- כה"ח(סט, א) כתב שכיון שעיקרו מהתורה לא מקלים בספקו.
בתערובת מינו ואינו מינו: במציאותזו האיסור בטל ברוב כנגד מינו אבל צריך שישים כנגד אינו מינו והשאלה היא האם אני יכול 'להתעלם' מאינו מינו על מנת לבטל את האיסור ברוב ובכך להכשיר את התערובת כולה.
שאלה כעין זו נדונה בגמ' בחולין (ק, ב) בדעת ר' יהודה שסובר שמין במינו אינו בטל כלל ובאינו מינו בטל בשישים והשאלה שנידונה שם האם במציאות שיש שישים מאינו מינו ניתן 'להתעלם' ממינו על מנת להכשיר את התערובת על ידי ביטול האיסור באינו מינו. ואומר שם רבא 'כל מין ומינו ודבר אחר - סלק את מינו כמי שאינו, ושאין מינו - רבה עליו ומבטלו'.
וכתב הרשב"א (תוה"ק ד, א ז:) שהגם שאיננו פוסקים כר' יהודה בענין מין במינו ניתן לקחת משם את היסוד שתערובת שבה יש כנגד האיסור מרכיבים שונים שאחד מהם בשיעור שיש בכוחו לבטל את האיסור סומכים על אותו חלק לבטל את האיסור ולהכשיר את התערובת כולה. ולכן כתב 'ויראה לי שאם נפל לתוך מינו ושאינו מינו רואין את שאינו מינו כמי שאינו ומינו רבה עליו ומבטלו'.
- בשו"ע כתב כרשב"א לענין נשפך: 'ואם נתערב במינו ובשאינו מינו ונשפך בענין שאין יכולין לעמוד עליו לשערו, ונודע שהיה רובו היתר ממינו, רואין את שאינו מינו כאלו אינו, והשאר, מינו רבה עליו ומבטלו'.
- הש"ך(ח. בשם הרש"ל) תמה על השו"ע שכן סוף סוף אם אין שישים כנגד אינו מינו יש בו נתינת טעם שהיא מהתורה ומה יועיל הביטול במינו? ואינו דומה לדברי רבא בחולין כיון ששם לא היתה נתינת טעם כלל. ולכן העמיד את דברי הרשב"א והשו"ע שהכוונה להתיר רק את מינו שבו לא שייך נתינת טעם (ולאחר שיסיר ממנו כל לחלוחית ויקלפנו כיון שיש בו חריצים. פת"ש ז) אבל השאינו מינו נשאר באיסורו.
- והפר"ח(ח) כתב בכוונת הרשב"א שהתכוין להתיר גם את שאינו מינו (ולא כש"ך) אבל למעשה אי אפשר לקבל דבריו.כיון שכל יסוד דין 'סלק' קיים רק לגבי מינו כשהוא אוסר בכלשהו למחמירים, אבל אין בה קבלת טעם איסור. אבל בנידו"ד סילוק האינו מינו לא יהפוך את האיסור להיתר וממילא לא מועיל 'סלק'.23.
והב"ח(ז) אחרי שהביא את שאלת הרש"ל ישב 'מינו שהוא רוב מתיר את האיסור וכאילו בא שאינו מינו לתוכו לאחר שכבר נעשה היתר ושוב אינו חוזר וניעור להיות אסור'. וכן דן להתיר הט"ז (ה) אך הש"ך בנקה"כ העיר שסוף סוף במציאות יש כאן חשש נתינת טעם שהיא מהתורה. ונראה שכוונת הב"ח שאם במציאות היה נופל האיסור למינו ובטל ורק לאחר מכן היה מתווסף שם אינו מינו הרי ברור שהתערובת היתה מותרת מהתורה24למרות שיש נתינת טעם באינו מינו ממילא זהו חידושו של רבא שמיחסים כאילו כך היה סדר הדברים.
- ↩
ובשאינו מינו איסור זה מדרבנן. וכן במינו לגבי יין נסך וטבל בלבד.
- ↩
אמנם בע"ז (סו א 'וכל מין במינו') כתב שאפילו מין במינו בנותן טעם כר"י ור"ל. ובהגהות הב"ח שם כתב שהוא גרסה שגויה או שחזר בו. וכן הקשה על רש"י התוספות בפסחים (ל, א 'אמר רבא').
- ↩
וכן בשני סוגי 'חומץ' שטעמם שונה
- ↩
והוסיף שכן מוכח מהא"ז עצמו שכתב בסיום דבריו 'ואנו דקי"ל דאף מין במינו בדבר לח בששים כדאיתא לעיל אין נפקותא אלא באיסור יבש' אמנם לא מצאתי לשון זו בא"ז שלפנינו.
- ↩
וכאילו הבין כוונתו 'אבל לא אזלינן בתר טעמא' לבד. ונמצא שאם שונה בטעם או בשם יחשב לחומרא אינו מינו.
- ↩
דברי רבא באים לישב את השאלה כיצד לומדים שיעור ביטול לכל התורה מזרוע בשילה הרי היא דין פרטי שנאמר עליו 'היתר הבא מכלל איסור' . אביי תירץ שהמיעוט נאמר בדעת ר' יהודה שאוסר בכל מקום מין במינו במשהו ורק כאן הוא מתיר. ורבא הסביר שההיתר הפרטי כאן הוא שאפילו נוגעים ממש מחוץ לרוטב אינו נאסר וזה דווקא בקרבן נזיר. (תוספות 'רבא אמר')
- ↩
כי לו היה ניתן ללמוד מהם היה די בכתוב אחד והשני היה נלמד ממנו ומכך שנדרשנו לכתוב השני מוכח שלא ניתן ללמוד מהם.
- ↩
כיון שדרך הלימוד לא מאפשרת מלקות (דלר' עקיבא דיליף מגיעולי עו"ג או מבשר בחלב לאביי משום דלא הוי אלא מה מצינו וכן לרבנן גמרי מק"ו דנזיר משום דאין מזהירין מן הדין. רשב"א) או כיון שהוא חצי שיעור שאסור מהתורה ולא לוקין.
- ↩
וכדברי רבא (חולין צז, ב) 'ומין במינו דליכא למיקם אטעמא... – בששים'.
- ↩
אמנם רש"י לא מחלק בין טעם של ממשות לטעם סתם כיון שלגבי הגמ' בע"ז (סז, ב) 'טעמו ולא ממשו - אסור ואין לוקין עליו' הסביר שהוא מדרבנן למרות שהסביר שם את הפשט 'כגון חלב שנפל לקדרה או חלב שנפל נימוח שאין ממשו בעין'.
- ↩
וכן לשון האו"ה (לז, ה. טו): 'ואם נשפכו המים (הג"ה) שבקדיר' לאחר נפילת האיסו' או תחיבת הכף אסור וספק אם היה שם ס' מתחילה אם לאו כתב בסמ"ק שנוהגין כר"ת שטעם כעיקר דאוריי' ודנין בספיקו' לחומרא עכ"ל ואפי' אם נפל חלב לתבשיל ש"ב עוף דאין חילוק כדאי' לעיל'. ומוכח כדברי הש"ך שלא כתב האו"ה שהוא דרבנן ואף הביא אותו בסמוך לדדעת ר"ת שהוא מהתורה.
- ↩
ויש להסתפק בשיטתו האם במה שדחה דברי הרשב"א כוונתו שגם הדגים אסורים שסוף סוף בלוע בהם הרוטב שאוסרם או שלגבי הדגים מסכים עם הש"ך. ובכל אופן בספר 'מעדני השולחן כתב שהפר"ח כש"ך.
- ↩
אבל מדרבנן היה צריך שישים כנגד האינו מינו כדלקמן בשו"ע קט, ב. וממילא בנשפך שהוא ספק יש להקל.