התחברות
פסקים, מנהגים וליקוטי פוסקים על סדר שולחן ערוך אורח חיים עם הרחבות על פי דעת האר"י ז"ל
סימן שג
הרב יעקב חיים סופר
סימן שג
סעיף א'
סעיף קטן א
א) [סעיף א'] לא תצא אשה בחוטי צמר וכו' ודוקא בדברים קטנים כאלו יש לחוש שתוליכם ד"א בר"ה שאף בחול לפעמים נושאה בידה מה שאין כן בדברים שהן עיקר מלבושים ליכא למיגזר. תו' מ"א סק"ה. א"ר או' א' תו"ש הו' ב':
סעיף קטן ב
ב) שם. לא תצא אשה בחוטי צמר וכו' וה"ה בין השמשות ותוספת שבת אין יוצאה בהם. ואף שפחה כנענית אסורה לצאת בחוטין וצריכה שתרפם בטבילה. מש"ז או' א':
סעיף קטן ג
ג) שם. מפני שצריכה להסירם בשעת טבילה וכו' ואף בנשים זקנות שאין להם וסת כלל נמי אסור משום דלא פלוג. ט"ז סק"ב. תו"ש שם. ר"ז או' א' ברכ"י או' א' אלא שכתב שם הברכ"י בשם א"ח (דף נ"ב ע"ד) דאיכא מאן דאמר ה"מ היכא שטובלות בנהר אבל במקומות שטובלות במקואות שבתוך הבתים לית לן בה עכ"ל אמנם מסתמיות דברי הפו' משמע דאין לחלק ובכל ענין אסור:
סעיף קטן ד
ד) שם. ואם הם קלועות בשערה מותר. דהא אסור לסתור קלועות שערה כמ"ש סעי' כ"ו. ט"ז סק"א. מ"א סק"ב:
סעיף קטן ה
ה) שם. ויש מי שאוסר. זהו דעת רש"י ז"ל וכתב הב"ח משום דס"ל דחיישינן שמא תרפא קצת באופן שתוכל להוציא את החושין משם ואז יכולה לטבול וחיישינן דלמא אתא לאתויינהו לחוטי דקליעה ד"א בר"ה יעו"ש. והט"ז שם כתב הטעם משום דחיישינן דכי מתרמי לה טבילה תאמר לעכו"ם לסתור קליעתה דהוי שבות דשבות ושרי במקום מצוה יעו"ש. אמנם התו"ש או' ב' השיג בזה על הט"ז וכתב דלא אמרינן שבות דשבות שרי אלא היכא דלא אפשר בע"א אבל הכא אפשר לסתור קליעתה מבע"י יעו"ש. ומ"מ לענין דינא פסק הב"ח שיש להחמיר כדעת רש"י והביאוהו האחרונים. וגם כבר כתבנו לעיל סי' י"ג או' ז' דהגם כשסותם מרן בש"ע ואח"כ כותב דעת החולקים דדעתו לפסוק כסתם מ"מ כשהוא דעת החולקים להחמיר חושש להם לכתחלה יעו"ש. וא"כ הכא נמי דעת מרן ז"ל לחוש לדברי יש מי שאוסר לכתחלה:
סעיף קטן ו
ו) שם. ואם הם מעשה אריגה מותר וכו' דהני לא מהדקי שפיר ולא חייצי. לב"ש. והא דביו"ד סי' קצ"ח סעי' ג' כתב דדוקא חלולין אין חוצצין יעו"ש תירץ התו"ש או' ג' כיון דזה אינו אלא חומרא בעלמא דלדינא ק"ל כהרמב"ם ורש"י דלא בעינן חלולין די לן להחמיר בזה בחול ולא בשבת יעו"ש וכה"ג כתב הנה"ש או' ב' אלא שכתב דמהד"מ משמע דגם כאן בעינן שיהיו חלולין. וכ"כ הר"ז או' ב':
סעיף קטן ז
ז) שם. מעשה אריגה מותר וכו' אף שאינן קלועין בתוך שערה. ר"ז שם:
סעיף קטן ח
ח) שם הגה. ובלבד שלא יהיו מטונפות וכו' וכ"כ ביו"ד סי' קצ"ח סעי' ד' בהגה. והא דלא כתב זה בש"ע משום דבב"י פסק כהרמב"ם וכלישנא קמא דגמ' דכל שהוא ארוג לא גזרו ולא מפליג בין טניפן ללא טניפן יעו"ש. אמנם אנן ק"ל להחמיר כדעת מור"ם ז"ל משום דכן הוא דעת האחרונים וגם נראה כי כן נוטה דעת מרן ז"ל בב"י יו"ד ס"ק קצ"ח יעו"ש:
סעיף קטן ט
ט) שם בהגה. ובלבד שלא יהיו מטונפות וכו' פרש"י מפני שהמים ממחין הטיט ומלכלך בשרן בעלייתן מן הטבילה ואע"ג דחציצה לא הוי דהא עיילי בהו מיא מיהו כיון דשקלי לה משום טינוף אתי לאתיינהו ואסור לצאת בהן עכ"ל. והטור כתב שאז צריכה להסירם מפני הטיט שחוצץ אלא שהב"ח תמה עליו דחציצה לא הוי כיון דעיילי ביה מיא וע"כ פי' הב"ח ביו"ד סי' קצ"ח דברי הטור דהכי קאמר דכיון שצריך להסירם מפני הטיט ומקפדת להסיר החוט חוצץ החוט אם אינה מסירו יעו"ש. וכ"כ התו"ש או' ד' ועי' ט"ז סק"ב מ"ש לפרש עוד בדעת הטור:
סעיף קטן י
י) שם בהגה. כדי שלא יתטנפו וכו' זהו טעם על מוזהבין. ט"ז סק"ג. וכ"ה בטור אבל המ"א גורס יטנפו וקאי ארישא נמי. לב"ש. ומ"מ כיון שצריך להסירם בשעת טבילה אסור לצאת בהם בשבת דחיישינן שמא תוליכם ד"א ברה"ר:
סעיף קטן יא
יא) ולצאת אשה בקמיע מומחה בתולה שאין בו סכנה י"ל דאסורה דצריכה להסירה במים אף תפורה בעור דדרך להסירה שלא יתלכלך במים ויטשטשו האותיות אבל באיש לא שייך טבילת מצוה כי לא שכיח בזמן התלמוד כ"ש האדנא אם לא מי שטובל לקריו תמיד. מש"ז או' ב':
סעיף קטן יב
יב) וכל מה שאסרו חז"ל לצאת לאשה מפני חציצה אפשר אף אנדרוגינוס דשכיחא ביה טבילה דמטמא באודם כאשה אבל טמטום ספק זכר ונקבה וי"ל בדרבנן ספיקו לקולא ועל זכר לא גזרו אף במידי דחייץ כי לא שכיחא ביה לטבילת מצוה כ"כ אף בזמן התלמוד שהיו אוכלין חוליהן בטהרה אבל אשה אף זקינה ובתולה לא תצא כמ"ש הט"ז או' ב' כ"ש בתולה מפני טבילה לחולין ולקדשים כדאמרן כאן. מש"ז או' ה' ועיין לעיל או' ג':
סעיף ב'
סעיף קטן יג
יג) [סעיף ב'] שהם רפוים וכו' והא דלא אסרי כאן דלמא שלפא ומחוי דזה אינו אלא בתכשיט שהוא חידוש. ט"ז סק"ד. ואם החוטין צבועין בצוארה אסור דמחויא. מש"ז או' ד' ועיין לקמן סעי' ך':
סעיף קטן יד
יד) שם. אבל בקטלא שבצוארה אסור וכו' כאן הטעם משום חציצה דזה הוה חציצה. ופי' קטלא מפורש בסעי' ז' אלא דשם יש איסור מחמת דלמא שלפא ומחוי לחברתה כאן שהוא חשוב. והא דכתב כאן הטעם משום חציצה פי' התו' דכיון שהיא מהדקה כדי שתראה בעלת בשר ממילא לא תשלפא כי אז לא תראה בעלת בשר אבל לקמן מיירי כשהקטלא רפוייה סביב צוארה ואין שם חציצה אלא אסור מכח דלמא שלפא ומחוי. ט"ז סק"ה:
סעיף קטן טו
טו) שם. אבל בקטלא שבצורה אסור וכו' והחילוק שבין חוטין לקטלא אמרינן בגמ' שהחוטין לא מיהדקא בחוזק כי אינה חונקת עצמה משא"כ בקטלא שהיא רחבה ואינה חונקת. ט"ז שם:
סעיף קטן טז
טז) שם. אבל אם תפורים וכו' והטעם משום דלא תגלה ראשה להסירה. ד"מ א' או' בשם א"ז. עו"ש א' ה':
סעיף ג'
סעיף קטן יז
טוב) [סעיף ג'] כשיעור ציץ. והוא תכשיט וחיישינן דלמא שלפא ומחוי. לב"ש:
סעיף קטן יח
חי) שם. ולא באיצטימא וכו' וכיון שאינה לא תכשיט ולא מלבוש הו"ל משוי. ב"ח:
סעיף קטן יט
יט) שם. להפריח ממנה הזבובים. שאם יעמוד לה זבוב על פניה היא מתביישת לטורדו. טור:
סעיף ד'
סעיף קטן כ
ך) [סעיף ד'] שהוא תכשיט עגול וכו' ואף שאין דרך לילך בה אלא אשה חשובה מ"מ חיישינן דלמא אתי לאתויי כיון דחשוב טפי מכלילא דלקמן. תו"ש או' ט':
סעיף קטן כא
כא) שם. שמחברין אותו וכו' ואינו חיבור גמור ויכולין לשלפה וכיון שהוא תכשיט חיישינן דלמא שלפה ומחוי וטעם זה הוא גם לפי' ר"ת. לב"ש:
סעיף ה'
סעיף קטן כב
כב) [סעיף ה'] כלילא והוא תכשיט וכו' אין דרך לצאת בה אלא אשה חשובה ולא שלפה ומחוי אבל תכשיטין שכל הנשים רגילין בהו אף חשובה אסורה דלא פלוג. שה"ג. מ"א סק"ו. תו"ש או' יו"ד:
סעיף קטן כג
כג) שם. חרוזות בחוט. מיהו להרא"ש אם חרוזות בחוט אסור והביאו הטור אלא דהש"ע פסק כהרי"ף והרמב"ם דמתירין אף בחרוזות בחוט כמבו' בב"י כי כן דרכו כשחולקין ג' עמודי הוראה שהם הרי"ף והרמב"ם והרא"ש הולך אחר הרוב כידוע. וכן הוא דעת האחרונים להתיר כפסק הש"ע:
סעיף ו'
סעיף קטן כד
כד) [סעיף ו'] דמהדק שרי ולא חיישינן דלמא מישרא קיטרי ואתי לאתויינהו טור:
סעיף קטן כה
כה) שם. ואם אין לו רצועות אסור. שמא תפול מעליה ותשכח ותביאנו בידה. ר"ז או' ט':
סעיף ז'
סעיף קטן כו
כו) [סעיף ז'] לא תצא בקטלה וכו' משום דלמא שלפה ומחוי כמ"ש לעיל או' י"ד יעו"ש:
סעיף קטן כז
כז) שם. והבגד תלוי על לבה. שלא יפול מה שהיא אוכלת על בגדיה. טור:
סעיף ח'
סעיף קטן כח
כח) [סעיף ח'] לא תצא בנזמי האף. דלמא שלפה ומחוי ואתי לחתויי ד"א בר"ה:
סעיף קטן כט
כט) שם. אבל יוצאת בנזמי האוזן. לכתחלה דטריחא לה מילתא למשלף ואתויי מפני שאזניה מכוסות בקשוריה. ב"י ט"ז סק"ו:
סעיף קטן ל
ל) שם בהגה. ובמקום שנהגו לגלות האזנים אסור וכו' מדכתב ובמקום שנהגו וכו משמע דאין חילוק בין נשואות בין בתולות דבשניהם יש מקומות שמגלות אסור ויש מקומות שמכסין מותר מיהו במ"א ס"ק ט"ז משמע דבכל מקום אסור בבתולות וכ"מ בלחם משנה פ' במה אשה. א"ר או' יו"ד. וכ"כ הר"ז או' יו"ד דהבתולות שאזניהם מגולות אסורות לצאת בנזמים:
סעיף ט'
סעיף קטן לא
לא) [סעיף ט'] ואם יצאת חייבת. אפי' מעמדת בה קישוריה דאין דרך להעמידה בנקובה והוי משוי. ב"י והב"ח כתב דפטורה דאין דרך הוצאתו בכך. ולא דק אלא דברי הב"י עיקר. מ"א סק"ז. וכ"כ הט"ז סק"ז. תו"ש או' ט"ו. ר"ז או' י"א. וכ"כ האחרונים. ולענין איש עיין לעיל סי' ש"א סעי' ח':
סעיף קטן לב
לב) שם. אם מעמדת בה קשוריה וכו' דהיינו קשורי צעיפה או שסוגרת בה מפתחי חלוקה וכיוצא בה. ב"י. ר"ז או' י"א:
סעיף קטן לג
לג) שם. אם מעמדת בה קשוריה מותר. משמע כל שמעמדת בה קשוריה מותר ואפי' אינו תכשיט מיהו הב"ח כתב דדוקא במחט העשויה להתקשט בה דטס של זהב יש לה על ראשה ומעמדת בה קשוריה מותר אבל כשאינה תכשיט אעפ"י שמעמדת בה קשוריה אסורה לצאת בה יעו"ש. אמנם הט"ז סק"ז והמ"א סק"ח השיגו עליו וכתבו דדוקא במחט שאינה תכשיט ומעמדת בה קשוריה מותר לצאת אבל במחט שהיא תכשיט אעפ"י שמעמדת בה קשוריה אסורה לצאת דלמא שלפה ומחוי יעו"ש. וכ"כ התו"ש או' ט"ז. ומיהו הא"ר או' י"ג והא"א או' ח' כתבו דדעת הש"ע להתיר להעמיד קישוריה אף במחט שהיא תכשיט יעו"ש. ומ"מ דעת האחרונים להחמיר. ומחט שאינה נקובה אלא שראשו האחד עב כעין מחטין שלנו כתב שם המ"א דזה אינו עשוי כמין תכשיט ולכן נהגו להקל. וכ"כ הר"ז או' י"א. וכ"כ האחרונים. והוא שמעמדת בה קשוריה כנז' ונראה דה"ד באלו המחטין הבאין מערי ארופ"א שאינן נקובין וראשן אחד עב שכולן שוין ונמצאין אצל כל אדם דלא שייך בהו שלפה ומחוי אבל אם הלכה האשה אצל הצורף ועשתה כעין זה מכסף או זהב כיון דדבר חידוש הוא חיישינן לשלפה ומחוי ואסור לצאת בה בשבת אעפ"י שמעמדת בה קשוריה והיינו לדעת האוסרים כנז':
סעיף קטן לד
לד) שם. מותר. אבל יש ליזהר שלא תוציא אלא המחט הצריכה לזה שאם תוציא יותר מזה אסור. ב"י. ועיין סוף סעי' ח"י:
סעיף קטן לה
לה) שם. ואם אינה מעמדת וכו' וכן אסורה לצאת במחט שמחלקת בו שערה אפי' אם עשוי להתקשט בו. טור. ואם אינו עשוי לתכשיט חייבת חטאת. ב"ח. וכ"כ הט"ז סק"ז וסק"ח. ר"ז או' כ"א. וכ"נ דעת האחרונים. ועיין לעיל סי' ש"א או' מ"ו:
סעיף קטן לו
לו) שם. אסור. והט"ז סק"ח כתב דחיובא נמי איכא כיון דמיירי הכא במחט שאינו תכשיט יעו"ש. מיהו לדעת הא"ר והא"א שהבאנו לעיל או' ל"ג שכתבו לדעת הש"ע מותר להעמיד קשוריה במחט שהיא תכשיט שפיר קאמר הש"ע תיבת אסור משום דכיון שהוא תכשיט אף שאינה מעמדת בו קישוריה ליכא חיוב חטאת ומ"מ לענין דינא לא נ"מ מידי דאם אינו תכשיט ואינה מעמדת בו קישוריה לכ"ע (ר"ל רוב הפו') חיובא איכא. ולענין אם מותר לצאת בו לחצר אם הוא תכשיט עיין לקמן סט"י ח"י:
סעיף יוד'
סעיף קטן לז
לז) [סעיף יוד'] לא תצא בטבעת וכו' דאין דרך אשה לשאת עליה טבעת שיש עליה חותם וע"כ לא הוי תכשיט אלא משאוי גמור:
סעיף קטן לח
לח) שם. ואם יצאת חייבת. ואין זו הוצאה שלא כדרכא כיון דלפעמים בחול כשנותן לה הבעל טבעת להניח בתיבה מניחתה באצבעה עד שמוליכתה לשם הוי דרך הוצאה בכך. גמ' מ"א סק"ט:
סעיף קטן לט
טל) שם. וכשאין עליה חותם לא תצא וכו' דלמא שלפה ובדיעבד פטורה לפי שהוא תכשיט. תו"ש או' ח"י. ועיין עוד מזה בדברינו לעיל סי' ש"א סעי' ט' וסעי' יו"ד:
סעיף יא'
סעיף קטן מ
מ) [סעיף יא'] לא תצא בכולייאר. משמע דאם יצאה פטורה כמו בכובלת ובמשנה איתא בהדיא דאם יצאה חייבת ועיין א"ר או' ט"ו שהניח בצ"ע ולי נראה כיון דהרבה פירושים יש בכולייאר כמ"ש בטור על כן לא כתב בש"ע לשון חיובא דלא פסיקא:
סעיף קטן מא
מא) שם. שקושרת בו מפתחי חלוקה. פי' דרכה לכך אבל עתה אינה יוצאה בו אלא כדי להתקשט אבל אם גם עתא מניחתו שם כדי לסגור ומבלעדו לא היה מסוגר מותר. וכ"כ המרדכי וכ"נ בב"י בד"ה לא תצא במחט יעו"ש. פרישה או' ט"ז. וכ"כ ד"מ או' ג' בשם המרדכי:
סעיף קטן מב
מב) שם. ולא בכובלת וכו' תכשיט הוא הילכך אם יצתה טהורה ומיהו לכתחלה לא תצא דלמא שלפה ומחויא. ב"י. ר"ז או' י"ג:
סעיף קטן מג
מג) שם. ולא בכובלת וכו' וה"ה בצלוחית של פלייטון. גמ':
סעיף קטן מד
מד) שם. קשור בה בושם וכו' אבל אם אין בו בושם חייבת. גמ' א"ר או' ט"ז:
סעיף קטן מה
מה) שם. שקשור בה בושם וכו' ואשה שריחה רע טוענתו עליה. ב"י בשם רש"י. ר"ז או' י"ג:
סעיף יב'
סעיף קטן מו
מו) [סעיף יב'] אבל של כסף וכו' וה"ה של עץ. ס' צד"ל. אבל הר"ן כתב בשם הירושלמי דעץ דינו כשל זהב. וכ"פ בס' זכרון להגאון ריבי"ן. א"ר או' י"ז. וכ"כ בחידושי הריטב"א ובחידושי הרשב"א. פת"ע או' כ"ה:
סעיף יג'
סעיף קטן מז
מז) [סעיף יג'] ולא במנעל חדש וכו' או דחוק. מאירי פת"ע או' כ"ו:
סעיף קטן מח
מח) שם. שמא לא יבא וכו' ושלפא ליה ואתיא לאתויי ד"א בר"ה:
סעיף קטן מט
מט) שם. ללכת בו מאתמול וכו' אפי' שעה אחת. גמ':
סעיף קטן נ
נ) שם. אבל איש מותר וכו' בין במנעל קרוע בין במנעל חדש. ב"ח סי' ש"א. ר"ז או' ט"ו:
סעיף קטן נא
נא) שם. אבל איש מותר וכו' ואע"ג דבסי' ש"א סעי' ד' מבואר דדבר הראוי לאיש ולאשה אסרו בו משום לא פלוג שאני הכא דמנעל של איש אינו דומה למנעל של אשה ולהכי שפיר יש לחלק בין איש לאשה. תו"ש או' כ"א.
סעיף קטן נב
בנ) שם הגה. ובשאר מלבושים וכו' שהם קרועים או חדשים אף האשה מותרת לצאת בהם לפי שבדברים גדולים שהם עיקר המלבוש אין חוששין בה שתשלפם מעליה. ר"ז או' ט"ו. ועיין לעיל או' א':
סעיף יד'
סעיף קטן נג
גנ) [סעיף יד'] יוצאת בחוטי שער וכו' מפני שהמים באים בהם ואינם חוצצין בטבילה עד שנגזור שמא תביאם לר"ה. הרמב"ם פי"ט. א"ר או' חיי. תו"ש או' כ"ב:
סעיף קטן נד
דנ) וכתב המש"ז או' ט' דמ"ש הש"ע יוצאת בחוטי שער וכו' היינו באין קלועים תוך שערותיה ובקלועים אף חוטי צמר שרי כמ"ש סעי' א' עכ"ל והיינו לסתם הש"ע אבל כבר כתב שם בש"ע יש מי שאוסר וכתבנו שם כי כן יש להחמיר יעו"ש:
סעיף קטן נה
הנ) כתב בשה"ג דמותר לאשה נשואה לגלות פאה נכרית שלה לא שנא אם היא עשויה משערותיה או משער חבירתה דאין שער באשה ערוה אלא דוקא שערותיה המדובקים בבשרה אבל לא בתלושים ועשוים לכסות שערותיה האחרות ואע"ג דעבדה לקישוט שתהא נראית בעלת שער עכ"ל. ד"מ או' ו' ולא דמי לחוטי צמר שבראש הסי' ואף דהני שערות מחוברין בדבר ויש בו משום חציצה דשאני הכא דהך פאה נכרית הוא כמלבוש דאינה הולכת זולתה א"נ בשעת טבילה מניחתן בביתה. פרישה או' י"ט א"ר שם. ומיהו עיין לקמן סעי' ח"י שאוסר לצאת בפאה נכרית ואפשר שיש לחלק ועיין לקמן או' ח"ן ודוק. ועוד עיין בדברינו לעיל סי' ע"ה או' י"ט לענין דינא שכתבנו דמותר לקרות נגד פאה נכרית יעו"ש:
סעיף קטן נו
ונ) שם. או משער חברתה. שאינו דומה במראיתו לשער שלה. ר"ז או' ט"ז. ואפי' משער בהמה. ולא אמרינן דמאיס ואתי למשלפא ואתויי ד"א בר"ה. גמ".
סעיף קטן נז
זנ) שם. ולא ילדה בשל זקנה. דמחכו עלה ואתיא לשלופיה. ט"ז סק"ט. והמש"ז או' ט' כתב דתרווייהו טעמא משום דמחכו עלה לפי' ב"י דגם זקנה בילדה מחכי עלה שאין ראויות לה יעו"ש. וכ"כ הר"ז או' ט"ז. וכ"כ האחרונים:
סעיף קטן נח
חנ) לא תצא בפאה נכרית דהיינו קליעת שער תלוש שנותנת על שערה כדי שתראה כבעלת שער הרבה שמא תחלצנה מעל ראשה להראותה או שמא תפול מעל ראשה ותביאנו בידה. ר"ז שם. והוא מגמ' ועיין לעיל או' ה"ן ודוק:
סעיף טו'
סעיף קטן נט
טנ) [סעיף טו'] לרפואת קיטוף עה"ר וכו' דהוי כקמיע מומחה ולא שייך בו שלפי ומחוי שאילו דבר על נוי. תו"ש או' כ"ד:
סעיף קטן ס
ס) שם. ומהודק באזנה. שנותנת לבלוע ליחה של צואת האוזן רש"י לב"ש:
סעיף קטן סא
סא) שם. ובמוך שבסנדלה. שמניחתו לתענוג. רש"י:
סעיף קטן סב
סב) שם. הקשור בסנדלה. וא"צ שיהא הקשר מהודק. הרא"ש. תו"ש או' כ"ה:
סעיף קטן סג
סג) שם. הקשור בסנדלה. או בעקבה. מפני שמוך זה הוא לה כמו תכשיט ומלבוש שהרי הוא משמש להנאת גופה כמו שאר מלבושים. ר"ז או י"ז.
סעיף קטן סד
סד) שם. הסתומים מכל צד. אבל אם הם פתוחים אפי' מצד אחד איכא למיחש דלמא נפיל ואתי לאתויי. ב"י. וצריך לקשרו שם. ר"ז שם:
סעיף קטן סה
סה) שם. אפי' אינו קשור וכו' דתו אין לחוש דלמא נפיל ואתי לאתויי. תו"ש או' כ"ו:
סעיף קטן סו
סו) שם. אפי' אינו קשור מותר. ומותר ליתנו לכתחלה בשבת. טור. וכתב בסה"ת להתיר במנעל שלנו לצאת בתבן שבתוכו כמו במוך ואפי' בשבת יכול ליתנו לתבן או למוך בתוך המנעל ואינו מסופק בזה דלא כהגהת סמ"ק שכתב צ"ע אם ה"הקש. ב"ח והביאו העו"ת או' ט' וכתב ויש להקל לצורך קצת. אבל הר"ז או' י"ט כתב להתיר בפשיטות כדעת הסה"ת וכתב דאינו כמו המוך דאם המנעל סתום מכל צד מותר בלא קשירה ואם אינו סתום צריך קשירה:
סעיף קטן סז
סז) שם הגה. שלא יפול דם וכו' אבל אם מכוונת כדי שיבלע בו הדם ולא יפול הדם על בגדיה ויטנפם הוה אצולי טינוף ואסור כמ"ש סי' ש"א סעי' י"ג ב"י ט"ז סק"י:
סעיף קטן סח
סח) שם. אפי' יש לו בית יד. דאיכא למיחש שמא תטלנו ע"י בית יד מ"מ שרי דגם הבית יד מאיס. תו"ש או' כ"ח:
סעיף קטן סט
סט) שם. בפלפל ובגרגיר מלח וכו' פלפל ארוך נותנת אשה בפיה שריחה רע וגרגיר מלח לרפואת חולי שנים. רש"י ר"ז או' י"ט:
סעיף קטן ע
ע) שם. ובלבד שלא תתן לכתחלה וכו' דמחזי כאלו מערמת להוציאו לר"ה שאין הכל יודעין שנותנת שם לריח הפה. תו"ש או' ל' לב"ש:
סעיף קטן עא
עא) שם. ובלבד שלא תתן לכתחלה בשבת, לפי מ"ש התו' קאי גם אמוך שבאזנה ושבסנדלה ושהתקינה לנדתה אבל אין נראה כן מדברי הרמב"ם בפי"ט ומדברי רי"ו בחלק י"א. ב"י. וכ"כ הב"ח בשם סמ"ג וסמ"ק דהא דקתני ובלבד שלא תתן לכתחלה בשבת לא קאי אלא אסיפא ובגרגיר מלחו בכל דבר שתתן לתוך פיה אבל אמוך בתוך הסנדל דברישא פשיטה דיכולה ליתן לכתחלה בשבת וכתב דכן הוא דעת הטור יעו"ש. וכ"כ א"ר או' כ"ג בשם כמה פו' דבמוך שבאזנה ושבסנדלה שרי לכתחלה ליתן בשבת וכתב שכ"מ בב"י וש"ע יעו"ש. וכ"כ התו"ש או' ל', וכ"כ הר ז או' י"ט דמוך שבאזנה ושבסנדלה מותרת לקשרו שם בתחלה בשבת ולצאת בו מפני שניכר הדבר למה היא נותנת שם המוך והכל יודעים שהיא צריכה לו ואינו מערמת כלל עב"ד:
סעיף קטן עב
עב) ומיהו. כתב בטור וב"י דבפלפל נסתפקו הסמ"ג והסמ"ק אי שרי ליתנו לכתחלה בפה בשבת ולצאת בו מי שיש לו ריח הפה יעו"ש והטעם כתב הב"ח דנסתפקו בפלפל משום די"ל דלא קאי ובלבד שלא תתן לכתחלה בשבת אלא דוקא אגרגיר מלח ובכל דבר שתתן בתוך פיה אבל לא על הפלפל יעו"ש. וכתב התו"ש או' ל' וספיקא לחומרא וכ"מ מדברי הרמב"ם פי"ט דהאי ובלבד שלא תתן וכו' קאי גם אפלפל וכ"נ דעת הש"ע. וכ"ה דעת האחרונים:
סעיף קטן עג
עג) שם. ואם נפל לא תחזיר. ואפי' נפל ע"ג כלי אסור להחזיר. מ"א ס"ק י"א. א"א או' י"א. וכן הסכים המח"ש כהמ"א ודלא כהתו"ש שהשיג על המ"א יעו"ש:
סעיף קטן עד
עד) שם. ואם נפל לא תחזיר. ונראה דלפי טעם זה שאינו אסור אלא משום מראית העין א"כ במקום שאין רואין שרי ואף דק"ל כל מקום שאסרו חז"ל משום מראית העין אפ' בחדרי חדרים אסור הא כבר נתבאר בכמה דוכתי דה"ד היכא שיש חשד איסור דאורייתא אבל הוצאה בפה אינו אלא איסור דרבנן תו"ש או' ל"א. ועיין לעיל סי' ש"א או' רס"א:
סעיף קטן עה
עה) שם. שקשורים במשיחה וכו' ואפי' אם המשיחה דבר נוי נמי מותר דלא שלפא שמא יפלו בתי שוקיים. כ"כ האחרונים:
סעיף קטן עו
עו) שם. שאין המשיחה קשורה בהם. אלא עליהם ר"ז או' ך':
סעיף קטן עז
עז) שם. ולא חיישינן שמא ישתלשלו למטה. עם המשיחה שעליהם ויפלו ותביאם בידה. ר"ז שם:
סעיף קטן עח
עח) שם. ויוצאה באצעדה וכו' ואע"ג שהוא תכשיט כתוב שם הטעם בהרמב"ם פי"ט דין ה' דכל דבר שהוא תכשיט ואינו נופל ואין דרכה להראותו הרי זה מותר לצאת בו עכ"ל. וכתבו האחרונים כגון שהוא דבוק על בשרה תחת הכתונת ולא חיישינן דילמא שלפא ומחוי שלא יתגלה זרועה. וזהו הטעם נמי ע"ג שוקה. והי"א ס"ל דדוקא בשוק מקלינן מה"ט ולא בזרוע כמ"ש באו' שאח"ז:
סעיף קטן עט
עט) שם. ויש מי שאוסר בשל זרוע. הוא דעת רש"י גבי בירית דלא התירו אלא בשוק דלא מגליא שוקה. ט"ז ס"ק י"א. א"ר או' כ"ה. ועיין לעיל סוף או' ה':
סעיף טז'
סעיף קטן פ
פ) [סעיף טז'] יכולה להתירו בר"ה וכו' משום דליכא למיחש למידי דאם יהא זכור לשבת בשעת התרה לא אתי לאתויי ואם לא יהא זכור לשבת אפי' נאסור להתיר ולהסיר לא יועיל. תו' ר"פ במה אשה. ב"ח. תו"ש או' ל"ג (והשיג על הלבוש שכתב טעם אחר יעו"ש) לב"ש:
סעיף יז'
סעיף קטן פא
פא) [סעיף יז'] יש אוסרים להביא מפתח וכו' היינו לי"א בסעי' ח"י שאוסרים לצאת בתכשיטים שאסרו חכמים אפי' לחצר המעורבת ואפי' בבית דרך מלבוש שמא ישכח ויצא בהם. ב"י. וה"ה מ"א ס"ק י"ג. א"ר או' כ"ז. אבל להמתירים תכשיטים תוך הבית ולא גזרו בית אטו ר"ה ה"ה במפתח אין לגזור. אלא לי"א אפי' בבית בתכשיטים ה"ה במפתח ואפי' המפתח כעין תכשיט משא"כ כשנושא המפתח בידו אפי' אינו תכשיט מותר תוך הבית דכיון שהוא בידו יזכור ולא יצא עם המפתח לר"ה. מחה"ש:
סעיף חי'
סעיף קטן פב
פב) [סעיף חי'] אסור לצאת בו לחצר וכו' היינו מבית לחצר:
סעיף קטן פג
פג) שם. לחצר שאינה מעורבת. אבל לחצר המעורבת שרי. הרה"מ פי"ט דין ח':
סעיף קטן פד
פד) שם. חוץ מכבול וכו' היינו כפה של צמר שבסעי' ג' ופאה נכרית פרש"י קליעת שער תלושה וצוברתה על שערה עם קליעתה שתראה בעלת שער עכ"ל. ב"ח. ומ"ש בש"ע שקלעה בתוך שערה הוא ל"ד לפי מ"ש בסעי' א' לסברה א' דאפי' בחוטי צמר ופשתן מותר לצאת לר"ה אם הם קלועות ויעו"ש הטעם וכ"מ במש"ז או' י"ב יעו"ש. ועיין לעיל או' ח"ן:
סעיף קטן פה
פה) שם. חוץ מכבול וכו' שמותרת לצאת בהן לחצר שאינה מעורבת כדי שלא תתגנה על בעלה. הרמב"ם פי"ט דין ח':
סעיף קטן פו
פו) שם. נשי דידן נהגו לצאת וכו' פי' שנהגו לצאת לר"ה שלנו שהוא כרמלית שהרי אין מבואות שלנו רחבים ט"ז אמה וגם אין ס' רבוא בוקעים בהם והרי כחצר שאינה מעורבת ומותר. כ"כ התו' מיהו מאן דאית ליה אע"ג דאין ס' רבוא בוקעים בו נקרא ר"ה אסורים לצאת לר"ה גמורה. עו"ש או' ט"ו. ועיין לקמן או' פ"ח:
סעיף קטן פז
פז) שם. נהגו לצאת בכל תכשיטין. היינו האסורים מטעמא דדלמא שלפה ומחוי. א"ר או' ל' אבל תכשיטין שאסרו מחשש שמא יפלו או מחשש טבילה או שמא ישחקו עליה ותטלם בידה אין לנו לומר אלא שסומכות על דברי המקילין. אבל כל הדברים שאסור לצאת בהם מן התורה מפני שהם משא גמור אסור לר"ה לצאת בהם אפי' לכרמלית. ר"ז או' כ"ג:
סעיף קטן פח
חפ) שם. כל ר"ה שלנו כרמלית ודינו כחצר וכו' וכתבו התו' ואע"ג דכרמלית חמיר מחצר שאינה מעורבת כדאי' בפ' כל כתבי ה"ד בזמניהם שהיה ר"ה ושייך למגזר כרמלית אטו ר"ה ואז הוי כרמלית חמיר מחצר שאינה מעורבת אבל עכשיו דליכא ר"ה אין שום חומרא בכרמלית יותר מחצר שאינה מעורבת עכ ל' אכן התו' בכתובות כתבו בפשיטות לחלק בין כרמלית לחצר שאינה מעורבת גם בזה"ז ולא הביאו תירוצם דלעיל כלל וגם הרא"ש לא הזכיר מזה וכ"מ מדברי הטור שבסי' של"ד מחלק בין חצר שאינה מעורבת לכרמלית ואף דס"ל דכזה"ז ליכא ר"ה. והש"ע בסי' שמ"ה סעי' ז' סתם שם כדיעה ראשונה דגם בזה"ז איכא ר"ה וכ"כ שם הכנה"ג והעו"ש דדעת הש"ע הוא כן. ולפ"ז צ"ל דהא דכתב הש"ע דיעה זו דבזה"ז אין לחלק בין כרמלית לחצר שאינה מעורבת משמיה די"א הוא דכתב כן וליה לא ס"ל. והמ"א בסי' י"ג וסי' שמ"ה כתב בשם הש"ע שפסק כן דבזה"ז ליכא ר"ה וליתא. תו"ש או' ל"ו. וכ"כ לעיל סי' י"ג או' ז' בשם כמה פו' דדעת מרן ז"ל כסתם דסי' שמ"ה דגם בזה"ז איכא ר"ה יעו"ש וא"כ כיון דלדעת מרן ז"ל גם בזה"ז איכא ר"ה ה"ה ג"כ דיש לחלק בין כרמלית לחצר שאינה מעורבת כנז' ולפ"ז לסברה האחרונה דהיינו י"א שנית שכתב בש"ע לא שרי אלא דוקא בחצר שאינה מעורבת אבל לכרמלית אסור ולסתם הש"ע לא שרי אלא דוקא בחצר המעורבת ואנן ק"ל כסתם הש"ע רק במקום שנהגו להקל לא נוכל למחות בידם מאחר שיש להם על מה לסמוך אבל כל יר"ש יש לחוש לעצמו אפי' במקום שנהגו להקל ואין לזוז מדעת הש"ע. ובל"ה יש אוסרים לאשה שתצא לחוץ בתכשיטין אפי' בחול מפני הרואין ואשה יראת ה' היא תתהלל:
סעיף קטן פט
טפ) שם בהגה. ויוצאין בהם אף בחול וכו' דכל התכשיטין הרגילין ללובשן נמי בחול שרי בין לאיש בין לאשה. שה"ג אשר סביב המרדכי פ' במה אשה. ובשם הר"ר דוד כתב שהזהב הוא כמו קמיע מומחה שטוב לרפואה שהוא משמח. עו"ש או' ט"ז. וכ"ז הוא לדעת המקילין וכבר כתבנו באו' הקודם דדעת מרן להחמיר. ועוד עיין לעיל סי' ש"א או' ח"ן:
סעיף קטן צ
צ) שם. אף בכרמלית אסור וכו' ו ה"ה דאפי' בחצר אסור הגר"א
סעיף קטן צא
צא) שם. שנהגו האנשים לצאת בטבעת וכו' היינו לדעת הי"א דס"ל דר"ה שלנו דינו כחצר שאינה מעורבת אבל לדידן דלא ס"ל הכי ודאי אסורים גם לאיש ואף דבאיש לא שייך שלפי ומחוי לפי שאין דרכו בכך להתפאר בתכשיטין כמ"ש סי' ש"א סעי' ט' מ"ט אסור כיון דהוי תכשיט גם לאשה כמ"ש שם. וכ"כ ב"י בשם רי"ו בסי' ש"א. תו"ש או' ט"ל. ועיין לעיל סי' ש"א או' ג"ן:
סעיף קטן צב
צב) שם. ולפ"ז אפשר דכיון שנהגו עכשיו הנשים וכו' הא דמספקא ליה בהכי ולא כתב בפשיטות דה"ה נמי גבי נשים יש להתיר בזה היינו משום דיש לחלק ולומר דדוקא באיש יש להתיר כיין דלא שייך גביה שלפי ומחוי שפיר יש להתיר בזה"ז אבל באשה דודאי איכא למיחש בה דלמא שלפא ומחוי אפשר דאין להקל כולי האי למימר דבזה"ז מיקרי טבעת שיש עליה חותם תכשיט גם לאשה וגם לסמוך אי"א דס"ל דר"ה שלנו דינו כחצר שאינו מעורבת ושרי ולכך כתב הש"ע לישנא דאפשר משום דמספקא ליה בהכי. והלבוש כתב בפשיטות לדעת י"א דאין חילוק בזה"ז בין איש לאשה בין יש עליה חותם לאין עליה חותם דשניהם מותרים בשניהם אבל מלשון הש"ע לא נראה כן כמ"ש. תו"ש או' מ':
סעיף קטן צג
צג) שם. בטבעת שיש עליה חותם וכו' היינו לדעת הי"א דר"ה שלנו דינו כחצר שאינו מעורבת ולדידן אסור. תו"ש או' מ"א:
סעיף קטן צד
צד) שם. ולא יותר וכו' ר"ל מה שהתיר בסעי' ט' מחט להעמדת קישוטין לא יהיה יותר מחטין בצעיפה מכדי הצורך להעמדת קשורין. לב"ש ועיין לעיל או' ל"ד:
סעיף יט'
סעיף קטן צה
צה) [סעיף יט'] צריך להזהיר לנשים וכו' ל"ד לנשים וה"ה לאנשים אלא שדבר בהווה. ס' הזכרונות דצ"ו. כנה"ג בהגב"י:
צה) שם. שניטל חודה או עוקצה וכו' מיירי במחט שאינה נקובה שיש עליה קשר עב בראשה והוא נקרא עוקץ וע"י שניטל ממנה זה העוקץ או שניטל חודה נתבטל שם כלי מעליה ואסור לטלטלה. אמנם עיין במ"א ס"ק ט"ו שחילק על הש"ע וס"ל דנהי דבמחט נקובה נתבטל שם כלי ע"י שניטל חודה או חורה וכדלקמן בסי ש"ח סעי' י"א במחט שאינה נקובה לא נתבטל שם כלי מעליה עד שינטלו שניהם דהיינו חודה ועוקצה וכמ"ש הא"א או' ט"ו בכוונת מ"א יעו"ש. ומ"מ לענין יחוד מע"ש לכו"ע מהני אפי' במחט נקובה וניטלו שניהם. וכ"כ הר"ז או' כ"ד:
סעיף קטן צו
צו) שם. ויחדה לשם כך. שע"י יחוד זה שמבע"י נעשית כלי לענין זה. ר"ז שם:
סעיף ך'
סעיף קטן צז
צז) [סעיף ך'] מותר לצאת בהם. דאורחא בהכי ולאו משוי הוא. רש"י:
סעיף קטן צח
צח) שם. אבל אם הם צבועים אסור. דחיישינן דלמא שלפא ומחוי. ב"ח. ואע"ג דנזמים מותר כמ"ש סעי' ח' שאני חוטין דקל יותר ליטלם מנזמי האוזן. תו' (שבת נ"ט ע"ב) ולפי מ"ש שם בהגה י"ל דהכא מיירי בבתולה דוקא. מ"א ס"ק ט"ז. ור"ל הא דכתב בש"ע הבנות קטנות לאו אורחה דמלתא נקט אלא דוקא בנות דדרכן לגלות אזניהם משא"כ נשואות דאין דרכם לגלות אזניהם אפי' צבועים מותר. מחה"ש. אמנם לטעם התו' שכתבו בחוטין נקל יותר מנזמי האוזן אף נשואות אסור. א"א או' ט"ז. וכ"כ קצת מאחרונים דיש להחמיר בצבועים אף בנשואות:
סעיף כא'
סעיף קטן צט
צט) [סעיף כא'] חוץ מהפנים. כך הוא ל' הטור אבל ברש"י והר"ן חוץ מהעינים. א"ר או' ל"ג. באה"ג. וכן הסכים הגר"א:
סעיף כב'
סעיף קטן ק
ק) [סעיף כב'] פורפת וכו' והוא שמתעטפת בטלית שיש בראשו האחת רצועה וקושרת אגוז או אבן שיחדה אותה לכך בראשה השני וכורכת הרצועה באגוז או באבן כדי שלא יפול הטלית. טור. ולשון פורפת כמו קרסים דמתרגמינן פורפין כל המחבר בגד לחבירו קרי פריפה. רש"י לב"ש:
סעיף קטן קא
קא) שם. פורפת וכו' ולא מחזי כמכוין להוצאה דהכא הכל יודעין שצריכה לדברים הללו משא"כ בנותנת לתוך פיה כמ"ש סעי' ט"ו. תו' מ"א ס"ק י"ז:
סעיף קטן קב
קב) שם. ועל האבן שיחדתו לכך וכו' והיינו כשהאבן עגולה דאורחא בהכי ולכך מהני בה יחוד אף לשבת אחת אבל אם אינה עגולה לא מהני בה יחוד לשבת אחת כמ"ש בסי' ש"ח סעי' כ"ב ומ"א שם ס"ק מ"ג. תו"ש בזה הסי' או' מ"ו:
סעיף קטן קג
קג) שם. ולא מהני בה יחוד. ונראה דדוקא ביחוד לשבת אחת לא מהני אבל ביחדה לכך לעולם ודאי מועיל דלא גרע מאבן שעל פי החבית כדאיתא בסי' ש"ח סעי' כ"ב וכ"כ שם הר"ן בהדיא דיחוד לעולם מהני כמעשה. אכן לדעת המרדכי דלשם לא מהני גם יחוד לעולם אלא בעינן דוקא מעשה מיהו לא ק"ל שם כוותיה כמ"ש רמ"א שם. תו"ש או' מ"ז, וכ"כ הגרע"א, ועיין בדברינו לשם בס"ד:
סעיף קטן קד
קד) שם. ואם פרפה עליו מע"ש וכו' דמעשה מועיל. מ"א ס"ק' ח"י, א"ר או' ל"ה. וכתב רי"ו דכן הדין באיש. א"ר שם:
סעיף קטן קה
קה) שם. מותר לצאת בו בשבת. ר"ל אעפ"י שהסירה הבגד מותר לפרוף בשבת כיון שפרפה פעם אחת מע"ש דמעשה מועיל ונעשה המטבע כמו כלי או מלבוש, לב"ש:
סעיף כג'
סעיף קטן קו
קו) [סעיף כג'] אם היתה צריכה להוציא אגוז וכו' בעיא דלא אפשיטא וכתבו הרי"ף והרא"ש וק"ל כל תיקו דאורייתא לחומרא ודרבנן לקולא ולפיכך לר"ה דהוי דאורייתא אסור ולכרמלית דהוי דרבנן שרי ב"י עו"ש או' ח"י, ועיין לקמן סי' שמ"ה סעי' ז' ובדברינו לשם בס"ד:
סעיף קטן קז
קז) שם. ופרפה עליו כדי להוציאו וכו' נ"ל דאפי' פרופה מאתמול אם כוונתה להוציא לבנה אסור. מי"ט א"ר או' ל"ז:
סעיף כד'
סעיף קטן קח
קח) [סעיף כד'] יוצאה באבן תקומה וכו' וקורין לה קוטנ"א בלע"ז ורש"י וט"ז כתבו שקורין שטערי"ן שו"ס ובביאור רש"ל לסמ"ג כתב המעתיק שהוא אבן חצץ שיש בו חלל ואבן קטן בתוכו כענבל בזוג וכן נברא. א"ר או' ל"ח. והביאו מחה"ש ס"ק י"ב:
סעיף קטן קט
קט) שם. ובמשקל ששקלו כנגדו וכו' היינו שנזדמן לו איזה חפץ שמכוון במשקל אבן תקומה ולא שחיסרו ממנו או הותירו עליו לכוונו במשקל אבן תקומה ויש בו סגולה שלא תפיל ולדה. תו"ש או' מ"ט. והטעם בכל זה להתיר משום דהוי כקמיע מומחה:
סעיף קטן קי
קי) שם. ובמשקל ששקלו כנגדו וכו' ובמשקל דמשקל בעיא דלא אפשיטא ולכאורה בכרמלית תיקו בדרבנן לקולא אבל במ"א סי' ש"ח ס"ק נ"ז משמע דאסור בכרמלית בקמיע שאינו מומחה וה"ה אבן תקומה לרפואה דהוה כקמיע מומחה כמ"ש בע"ץ הא משקל דמשקל הוה כקמיע שאינו מומחה ואסיר בר"ה וה"ה בכרמלית. מש"ז און י"ג:
סעיף קטן קיא
קיא) שם. ואפי' לא נתעברה עדיין. אלא שחוששת שמא תתעבר ותפיל. גמ' משמע הא אם לא יש חשש עיבור אסור:
סעיף קטן קיב
קיב) והוי יודע ביו"ט מותר בקישוטין ואף באותן דמחייכי ושלפא וילדה בשל זקנה דלאו גנאי ממש הוא דלמה יוצאה ומיהו מחט נקובה או אינה נקובה ויותר מצרכו י"ל דהוי כטלטול אבנים. מש"ז שם:
סעיף כה'
סעיף קטן קיג
קיג) [סעיף כה'] סרק על פניה. והוא צבע אדום. רש"י. ב"י. לב"ש. ונראה דה"ה צבע לבן:
סעיף קטן קיד
קיד) שם. משום צובע. כיון שדרכה בכך מקרי צובע משא"כ באיש כמ"ש סס"י ש"ך. מ"א ס"ק י"ט. תו"ש או' ן' אבל לכחול העין אסור אף באיש שדרכו בכך. ר"ז סי' ש"ך או' כ"ז.
סעיף קטן קטו
קטו) שם. משום צובע. ופליגי ר"א וחכמים אי מחייבת חטאת והלכה כחכמים דפטרי וכ"פ הרמב"ם פכ"ב אבל מדברי סמ"ג נראה שחייבת חטאת. ב"י. וכתב הא"ר או' מ' על מ"ש הש"ע אסור לאשה וכו' משמע מדרבנן כמ"ש ב"י בשם הרמב"ם דהלכה כרבנן ודלא כסמ"ג שפסק דחייבת כר"א אך ראיתי שגם ראב"ן סי' שנ"ד ור"ן פ' המצניע פסקו כסמ"ג. וכ"מ קצת מסה"ת וסמ"ק ומרדכי ר"פ במה אשה גבי חוטי צמר קלועות דגודלת דסעי' כ"ו חייבת וה"ה בסרק וכוחלת. ודוקא לעצמה אבל לחברתה לכ"ע חייבת גמ' ס"פ המצניע. וכ"כ ריא"ז בשה"ג גבי גודלת עכ"ל. נמצא דדבר זה בפלוגתא שנייא אם יש חיוב דאורייתא או מדרבנן אכן מדברי הטור והש"ע והלבוש שלא כתבו אלא לשון איסור משמע דס"ל דאינו אלא מדרבנן. וכ"כ העו"ש או' י"ט. מ"א ס"ק י"ט. א"ר או' ך' מ"ב או' ע"ט. ומ"ש הא"ר דלחברתה לכ"ע חייבת כתב עליו הרב מ"ב שם בבה"ל דזה אינו אלא לר"א כדמוכח שם בסוף דברי רשב"א וכ"ה בהדיא בתוספתא פ"י דרשב"א משמיה דר"א קאמר לה אבל אנן דק"ל כרבנן דפטרי בודאי דאף לחברתה פטורה יעו"ש. וכ"מ מדברי הפו' שלא הזכירו דין זה דאין חילוק בין לה לחברתה. ונ"מ מכל זה לענין מי שעבר ועשה איסור ומבקש תיקון לעשות תשו' אם צריך תיקון לאיסור דרבנן או לחיוב דאורייתא ונראה דבאדם כחוש שאינו יכול להתענות כ"כ וגם הוא עני שאינו יכול לפדות תעניתו בממון דיש להקל עליו ולדונו באיסור דרבנן. ועיין לקמן סוף סי' של"ד כי שם יבואר קצת תיקון לאיסורי שבת בס"ד:
סעיף קטן קטז
קטז) שם לטוח על פניה וכו' ויש נוהגין דבר איסור להחליק שערותיהם בחלב מהותך ומעורב במיני בשמים שקורין פומאד"ה וחוששני להם מחטאת דנראה שיש בזה משום ממרח וראוי להזהיר בני ביתו ע"ז. מאמ"ר:
סעיף כו'
סעיף קטן קיז
קיז) [סעיף כו'] אסור לקלוע וכו' דדמי לבנין וכן היתר קליעתה דמיא לסתירה. תו"ש או' נ"א. ואיסור זה מדרבנן דק"ל כחכמים ולא מן התורה. וה"ה להתיר קליעתה אסור מדרבנן דדמי לסתירה. א"א או' ך' והיינו לדעת הרמב"ם ולדעמיה אבל להפו' כר"א איכא חיוב חטאת וכמ"ש לעיל או' קט"ו יעו"ש:
סעיף קטן קיח
קיח) שם. אסור לקלוע וכו' דדמי לבנין. אבל הקולע נימין בתלוש חייב משום אורג כמ"ש הרמב"ם והכא בשער לא חשיב אריגה. ועוד דאין סופה להתקיים שעומדת לסתירה. תו' מ"א סק"ך:
סעיף קטן קיט
קיט) לא יפשפש אדם בפצילי"ן או בעורות שלו כנים באצבעותיו מפני כשהוא מוציא באצבעותיו הכנים מנתק מן הצמר באצבעותיו חלא אם הכנים במקום שהוא בלא צמר אבל מראשו לא, שמא ינתק שער ראשו. ס"ח סי' רס"ח:
סעיף קטן קכ
קך) שם. אבל יכולה לחלוק וכו' דאינה מתכוין לתלוש השער. מ"א ס"ק כ"א:
סעיף קטן קכא
קכא) שם בהגה. לאסור לעשות ע"י כלי. שגם היא תולשת שערות. לבוש סעי' כ"ז:
סעיף כז'
סעיף קטן קכב
קכב) [סעיף כז'] אסור לסרוק וכו' משום תלישת שער הגוף וחייב משום תולדה דגוזז. הריב"ש סי' שצ"ד יעו"ש. וכ"כ בחידושי הר"ן שבת צ"ד בשם הרא"ה. אבל התו' שם ד"ה אבל בכלי ס"ל דתליא בפלוגתא יעו"ש. וכתב שם חדש ז"ל עמוד זמנים דס"א ע"ד שר"ל נמי שיש בה חיוב משום מלאכה יעו"ש:
סעיף קטן קכג
קכג) שם. ואפי' אותו שעושין משער חזיר וכו' וכתב שם הריב"ש והבחורות מתקנות מעט שער הראש בכלי העשוי משער חזיר והדבר ידוע שאין בו משום השרת שער אבל במסרק אסור יעו"ש. והביאו מ"א ס"ק כ"ה. וכ"כ המ"א בסי' שכ"ז דנהגו הבתולות להיות להם כלי משער חזיר המיוחד לשבת. וכתב שם המחה"ש ואע"ג דלעיל סס"י ש"ג כתב דאפי' מסרק של שער חזיר אסור היינו דוקא מסרק אבל לתקן השער על ראשן מותר בכלי העשוי משער חזיר וכמ"ש המ"א שם בשם הריב"ש ואעפ"י כן המנהג ליחדו לשבת דוקא עכ"ל:
סעיף קטן קכד
קכד) שם. ואפי' אותו שעושין משער חזיר. ששיניה רכות אסורה. לבוש:
סעיף קטן קכה
קכה) שם. שא"א שלא יעקרו שערות. פירוש והוה פסיק רישיה ואסור אפי' לר"ש דסבר דבר שאינו מתכוין מותר דא"א שלא יעקרו השערות ואפי' למ"ד לקמן סי' ש"ך סעי' ח"י דלא מודה ר"ש אלא בפ"ר דניחא ליה אבל היכא דלא ניחא ליה לא מ"מ כיון שהוא רוצה להשוות שערו שיהא חלק ויפה וא"א להשוותו אלא א"כ ישיר שערות הוה פ"ר דניחא ליה ואסור. ב"י. עו"ש או' כ"ב:
סעיף קטן קכו
קכו) שם הגה. אבל מותר לחוף ולפספס ביד. פרש"י (שבת ן' ע"ב) חופף שערו בנתר וחול ומפספס מנפץ שערו. ובנזיר (מ"ב ע"א) פרש"י חופף לשון מגרד. ומפספס פרש"י ותו' שם שמפריד שערותיו זו מזו. והרמב"ם בפי' המשנה שם כתב חופף חוכך שערו בידו ומפספס חוכך בצפרניו או בכלי יעו"ש. ופשוט דאסור לחוף בדבר שבודאי משיר השער (בנזיר בחול ובכל אדם בשבת. רש"י שם) כדאמרינן בנזיר. מ"א ס"ק כ"ג. ואפי' קרוב לודאי אסור משום פ"ר. תו"ש או' נ"ה. ועיין לקמן סי' שכ"ו סעי' ט' ויו"ד ובדברינו לשם בס"ד:
סעיף קטן קכז
קכז) שם בהגה. אבל מותר לחוף וכו' פי' ולא חיישינן שמא יעקור שערו ואם יעקור הוה דבר שאין מתכוין ומותר כיון שאפשר שלא יעקור. עו"ש או' כ"ג. ומיהו בשער הזקן שעלול להתלש וידים עסקניות הן כתבו האחרונים שיש ליזהר מאד שלא יושיט ידיו לזקנו כלל בשבת והאר"י ז"ל החמיר מאד אפי' בחול שלא ישים ידו בזקנו למשמש בה כדי שלא יעקור ויתלוש איזה שער והיה אומר שאיסור גדול מאד הוא לעקור או לתלוש בידו אפי' שער אחד בלבד בכל מקום זקנו כי הם צנורות השפע כמבואר בשה"מ פ' קדושים יעו"ש. וא"כ כ"ש בשבת דיש עוד איסור מוסיף. ועיין לקמן רס"י ש"מ:
סעיף קטן קכח
קכח) איתא בש"ס פוסקת אסור ופרש"י מתקנת שערה במסרק ובידיה. וכתב הריב"ש אפשר שהוא מה שרוחצין המסרק בשמן טרוף במים ומעבירין המסרק על ראשן להדביק השערות זו בזו ולהשכיבן על הראש וזה דומה לבנין עכ"ל והב"ד מ"א ס"ק כ"ג וכתב משמע דבל"ה שרי וכתב המחה"ש דר"ל במסרק יבש בלי שמן ומים עכ"ל והגם דכתב המא בס"ק הקודם בשם הריב"ש דבמסרק אסור י"ל דדוקא לסרוק אסור משום השרת נימין אבל אם כבר הוא סרוק וליכא השרת נימין מעבירתו על ראשה כדי להשכיב השערות אפשר דשרי. ומיהו דעת הפו' נראה דאין לחלק ובכל גוונא אסור להעביר מסרק על השער ובפרט דגם הריב"ש והמ"א לא כתבו אלא בדרך אפשר ומי יוכל להקל באיסורי שבת החמור:
עמוד הקודםעמוד הבא