התחברות
פסקים, מנהגים וליקוטי פוסקים על סדר שולחן ערוך אורח חיים עם הרחבות על פי דעת האר"י ז"ל
סימן תרח
הרב יעקב חיים סופר
סימן תרח
סעיף א'
סעיף קטן א
א) [סעיף א'] אוכלים ומפסיקים קודם ביה"ש וכו' דמקרא נפקא לן (יומא פ"א ע"א) שצריך להוסיף מחול על הקודש בין באיסור אכילה בין בעשיית מלאכה. טור. וכתב ב"י כ"נ מדברי הרי"ף והרא"ש אבל מדברי הרמב"ם בפ"א מה' שביתת עשור נראה שהוא סובר שאין תו' דבר תורה אלא בעינוי אבל לא בעשיית מלאכה לא ביוה"כ ולא בשבתות יעו"ש ומדברי הש"ע משמע שפוסק כדברי הרמב"ם והא דלא כתב דברי הרי"ף והרא"ש אפי' בשם י"א אפשר שסמך על מ"ש לעיל סי' רס"א סעי' ב' שכתב סברת הרי"ף והרא"ש בשם י"א יעו"ש. ומיהו עיין בדברינו לשם או' ט"ז שכתבנו בשם הרדב"ז דגם לדעת הרמב"ם יש תו' לשבת יעו"ש. וכן הנו"ש בסי' זה האריך הרחיב בענין זה והעלה כדעת הרדב"ז דהרמב"ם אית ליה תו' בכולהו דהיינו בשבת ויו"ט ויוה"כ יעו"ש. וכ"פ הלבוש כדברי הטור. וכ"כ השו"ג או' א' לענין הלכה נקטינן כדברי הרי"ף והרא"ש להוסיף מחול על הקודש גם באיסור מלאכה כאיסור אכילה וכן נוהגין עכ"ל. וכ"פ הר"ז או' א' וא"כ כיון דאיכא פלוגתא בזה וגם בדעת הרמב"ם י"א דס"ל דצריך להוסיף גם מעשיית מלאכה יש להחמיר:
סעיף קטן ב
ב) שצריך להוסיף מחול על הקודש. אבל אין בו ענוש כרת כדאמרינן שם בגמ' על עיצומו של יום ענוש כרת ואין ענוש כרת על תו' עינוי יעו"ש. וכ"כ מ"א ריש הסי' א"ר או' ב' פר"ח. א"א ריש הסי' ר"ז או' א' מ"ב או' א':
סעיף קטן ג
ג) שם. שצריך להוסיף מחול על הקודש. וה"ה ביציאתו צריך להוסיף מחול על הקודש דכתיב מערב עד ערב. גמ' שם. לבוש. פר"ח. ר"ז שם. מ"ב שם.
סעיף קטן ד
ד) שם. ותוספת זה אין לו שיעור אלא קודם ביה"ש וכו' דאלו ביה"ש ספק יום ספק לילה הוא ואם עשה מלאכה בשני ביה"ש אם בשוגג חייב חטאת ואינו נקרא תו' דבלאו רבוייה דקרא צריך לפרוש מספק וגם ספק כרת יש בו אלא קודם ביה"ש שהוא מהלך אלף ות"ק אמה קודם הלילה צריך להוסיף מחול על הקודש ותו' זה לא נתברר שיעורו וע"כ לא תו' כל דהו קאמר וצריך לפרוש קודם ביה"ש מעט ב"י בשם כמה פו' לבוש. ר"ז או' ב':
סעיף קטן ה
ה) שם. אלא קודם ביה"ש שזמנו אלף ות"ק אמה קודם הלילה וכו' ושיעור ביה"ש כבר כתבנו אותו לעיל סי' רס"א או' א' וגם כתבנו שם שתיכף אחר השקיעה מתחיל זמן ביה"ש שהוא ג' רבעי מיל יעו"ש. וא"כ גם הכא צריך להוסיף קודם שתשקע החמה דהיינו קודם שאין השמש נראית עוד על הארץ דאז מאחיל ביה"ש. וכ"כ מ"ב או' ב':
סעיף קטן ו
ו) שם. מעט או הרבה. והכלבו כתב שצריך להפסיק מלאכול לכל הפחות קודם שקיעת החמה ומדקאמר לכל הפחות משמע דמן הראוי הוא להפסיק בעוד השמש בראש האילנות וכן נהגו. שו"ג או' ב':
סעיף ב'
סעיף קטן ז
ז) [סעיף ב'] נשים שאוכלות ושותות עד שחשיכה. היינו עד ביה"ש. ב"י בשם הרא"ש. לבוש. ר"ז או' ד' מט"א או' ד'. אבל ביה"ש שהוא ספק תורה מחינן בהו. יש"ש פ"ד דביצה סי' ב' שכנה"ג בהגב"י או' א' עו"ש או' א' מ"א סק"ב. וה"ד לדעת הפו' דספק תורה מה"ת לחומרא אבל לדעת הפו' דמה"ת אזלינן לקולא אלא מדרבנן אזלינן לחומרא כיון דאינו אלא מדרבנן א"צ למחות. מחה"ש. וכ"כ הפר"ח. א"א או' ב'. ומ"מ כיון דדעת כמה פו' שצריך למחות יש להחמיר:
סעיף קטן ח
ח) שם. אין ממחין בידם וכו' שמא אין מקשיבין. דרשות מהרי"ל ה' עיוה"כ. וכ"מ בפסקי תו' ביצה פ"ד והביאו מט"מ סי' תתמ"ז. אבל הרי"ף פ"ד דביצה והרא"ש פ"ד דביצה ובתשו' כלל ו' סי' ג' כתבו דדוקא שיודע בודאי שלא יקבלו ממנו אבל אם הוא מסופק יזהירם להציל נפשו יעו"ש. וכ"כ רי"ו דסוף נ"ב. ט"ז סק"ב. כנה"ג בהגב"י. עו"ש שם. מ"א סק"א. א"ר או' ז' ר"ז או' ד' מט"א או' ד' מ"ב או' ג'. ומוכח שם בהרא"ש דאפי' במידי דרבנן צריך למחות. לב"ש. נרב שם:
סעיף קטן ט
ט) העיד הריטב"א בשם רב גדול אשכנזי שהעיד בשם רבותיו הצרפתים ובכללם ר"י והרב מרוטנבורק שלא נאמרו דברים אלו אלא לדורותם אבל בדור הזה שמקילין בכמה דברים ראוי לעשות סייג לתורה ואפי' בדרבנן מחינן וקנסינן להו עד דלא לעבדו לא בשוגג ולא במזיד ושכן הוא במדרש ירושלמי. שיטה מקו' למס' ביצה על דף ל' מחב"ר או' ב'. וכן בתשו' כתב סופר סי' נ"ז מביא ג"כ הך דשיטה מקובצת בשם הריטב"א ומסיים ע"ז שאין בדברים כאלו לדיין אלא מה שעיניו רואות לפי הזמן והמקום יעו"ש:
סעיף קטן י
י) שם. אין ממחין בידם וכו' והני נשי דידן מזהר זהירי בהא כאנשים ומ"מ נ"מ לשאר מילי דרגילי לזלזולי בהו דאמרינן מוטב שתהיינה שוגגות וכו'. וה"ה באנשים הרגילין לזלזל בקצת איסורין אם קרוב שלא ישמעו. מאמ"ר או' ב'. וע' יביע אומר ח"א סי' ח או' יט.
סעיף קטן יא
יא) שם הגה. וה"ה בכל דבר איסור אמרינן מוטב שיהיו שוגגין וכו' במצות תוכחת יש ששה דברים. א' דמצות תוכחת ליתא אלא במצות ל"ת. ב' דין דערבות אית ביה עשה ול"ת. ג' מצות תוכחת ודין דערבות ליתניהו אלא בדאפשר למחות ובדלא אפשר למחות מפטרי. ד' לרא"ם בדלא אפשר למחות לא יפטר אלא מן עונש אבל מצות תוכחת אכתי רמיא עליה. ה' לרא"ם אם העוברים הם שוגגים וידוע דלא מקבלי תוכחה מוטב לשתוק ומצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע אכן אם מזידים אדרבא מוסיפין להוכיחן כדי להענישם. ו' דבר שאינו מפורש בתורה אמרינן מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין והרמב"ם מחמיר להצריך שיהיה דבר שפשט ברוב בני אדם. גו"ר חא"ח כלל ג' סי' ט"ו. י"א בהגב"י:
סעיף קטן יב
יב) שם בהגה. מוטב שיהיו שוגגין וכו' ה"ד ברשותם אבל בבהכ"נ לא. ס"ח סי' רס"ב. כנה"ג בהגב"י.
סעיף קטן יג
יג) שם בהגה. ודוקא דבר שאינו מפורש בתורה וכו' אלא שחכמים למדוהו ממדרש הפסוקים או שהוא קבלה בידם הלמ"מ או שהן בעצמן אסרו דבר ואדם אחד עובר על דבריהם בשגגה שאינו יודע האיסור ואף אם יודיע לו האיסור לא יקבל ממנו א"צ למחות בידו דמוטב שיהיה שוגג ולא יהיה מזיד. ר"ז או' ד'. ועיין בתשו' מעיל צדקה סי' י"ט דבדבר שאחזו להם מנהג גרוע בפרהסיא מיקרי גלוי לנו שלא יקבלו וא"צ למחות אלא א"כ הוא מפורש בתורה יעו"ש. מחה"ש:
סעיף קטן יד
יד) ובמידי דאתי מדרשא דלא מחינן נ"ד באיסור דאו' לחוד אלא אפי' באיסור כרת כגון טבילה שנהגו בקצת מקומות לטבול בנהרות לא אמרינן להו ולא מידי אי ידעינן דלא מקבלי מינן. הר"ש חקאן הלוי בתשו' כ"י. כנה"ג בהגב"י:
סעיף קטן טו
טו) שם בהגה. אבל אם מפורש בתורה מוחין בידם. דהא ודאי אינם שוגגין ולא שייך לומר מוטב שיהיו שוגגין. ד"מ בשם הרא"ש. לב"ש:
סעיף קטן טז
טז) שם בהגה. מוחין בידם. דוקא בדליכא סכנה אבל בדאיכא סכנה אינו חייב למחות. וגם לא אמרו כן אלא כשאינו צריך להוציא ממון למחות. מהרי"ו סי' קנ"ז. יד מלאכי סי' רצ"ז. פת"ע או' ה'. ועיין חו"מ סי' י"ב סעי' א' בהגה וביו"ד ססי' של"ד:
סעיף קטן יז
טוב) שם בהגה. אבל אם מפורש בתורה מוחין בידם. אעפ"י שידוע לנו שהחוטא הזה לא יקבל ממנו אם נודיע לו האיסור אעפ"י כן צריך למחות ביד, לפי שכל ישראל ערבין זה לזה וע"י שמוחה בידו הוא מוציא את עצמו מן הערבות. ר"ז או' ה':
סעיף קטן יח
חי) שם בהגה. ואם יודע שאין דבריו נשמעים וכו' ודוקא כשברור לו ודוקא כשהחוטא שוגג אבל אם החוטא מזיד נהי דמי שאינו מוכיחו אינו נענש כמותו מ"מ עובר על מ"ע דהוכח תוכיח וחייב להוכיחו עד שינזוף בו החוטא ומכאן ואילך אסור להוכיחו שנאמר אל תוכח לץ ובעבירה שבסתר יוכיחנו בסתר ובעבירה שבגלוי יוכיחנו מיד שלא יתחלל ש"ש. מ"א סק"ג. א"ר או' ח' ר"ז או' ה' ואו' ו' מט"א או' ח':
סעיף קטן יט
יט) ובס"ח סי' תי"ג כתב דוקא איש את אחיו שלבו גס בו אבל אם היה איש אחר שאם יוכיחנו ישנאנו וינקום ממנו אין להוכיחו יעו"ש. מ"א שם. א"ר שם. מ"ב בב"ה:
סעיף קטן כ
ך) לעולם ידור במקום רבו כשמקבל תוכחתו ואם לאו אל ידור מוטב שיהיו שוגגים. ברכות ח' ע"א. מ"א שם:
סעיף קטן כא
כא) שם בהגה. רק פעם א' וכו' אולי ישמעו או כדי שלא יהיה להם פתחון פה ומכאן ואילך כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע. ע"ב או' ט':
סעיף קטן כב
כב) שם בהגה. רק פעם א' וכו' ובמידי דידע דהצבור כרובם כן חטאו בחטא ההוא לא מיבעיא לכל הצבור בבת אחת דבפעם א' סגי ולא יוסיף שנית אלא אפי' להוכיח א' מהם בפני עצמו שכבר שמע בחברת הצבור התוכחה פעם אחת אל תוכח לץ. ומיהו אפי' בכה"ג הוכח לחכם בפ"ע אף שכל הצבור חוטאים וכבר הוכיח לכולם ס"א. מחב"ר או' ג':
סעיף קטן כג
כג) שם בהגה. אבל ביחיד חייב להוכיחו וכו' חילוק זה בין יחיד לרבים משמע לי דמיירי בדבר המפורש בתורה או שיודע שעושין במזיד דאז ליכא סברא דמוטב שיהיו שוגגין וצריך להוכיח ליחיד עד הכאה או קללה וקמ"ל דלרבים א"צ רק פ"א משא"כ בדבר שאינו מפורש בתורה ומכ"ש כשיודע שעושין בשוגג א"צ להוכיח כלל בין לרבים בין ליחיד דמוטב שיהיו שוגגין. לב"ש:
סעיף קטן כד
כד) שם בהגה. עד שיכנו או יקללנו. פלוגתא בש"ס עד היכן תוכחה ח"א עד הכאה וח"א עד קללה ולכן כתב רמ"א בלשון מסופק ולא הכריע. לב"ש. וי"א דדי עד שינזוף בו החוטא כמ"ש לעיל או' ח"י יעו"ש:
סעיף ג'
סעיף קטן כה
כה) [סעיף ג'] אם הפסיק מאכילתו בעוד היום גדול יכול לחזור ולאכול וכו' ובדרשות מהרי"ל ה' עיוה"כ כתב מתי הפוסק האדם סעודתו שוב אסור לו לאכול ולשתות עוד גם אם עוד היום גדול עכ"ל ולכן נכון שקודם בהמ"ז יאמר בפי' שאינו מקבל עליו עדיין התענית ועכ"פ יחשוב בלבו כזה. מ"ב או' י"ב:
סעיף קטן כו
כו) שם. כל זמן שלא קיבל עליו התענית. ואם קיבל עליו התענית אסור נמי לרחוץ ולסוך. ב"ח. וכ"ה דעת האחרונים כמ"ש לעיל סי' תקנ"ג או' א' יעו"ש:
סעיף קטן כז
כז) שם. כל זמן שלא קיבל עליו התענית. ואם קיבל עליו קודם פלג המנחה אין קבלתו כלום. ומיהו אם קבל עליו בפי' שלא לאכול עוד אסור. מ"א סק"ד. והיינו אם אמר בפה שמקבל תענית יוה"כ עליו הוה קודם פלג המנחה בטעות כי לאחר פלג המנחה שייך. בזה תוהפת אבל אמר בפי' שלא לאכול עוד אף בחצי יום כל ימות השנה משלים נדרו כבסי' תקס"ב סעי' י"א. א"א או' ד' וכ"כ הלב"ש. וכן הסכים מ"ב או' י"ד דלא כפי' מחה"ש יעו"ש. וכבר כתבנו לעיל או' כ"ה דגם בסתם וקודם פלג מנחה נכון להתנות שאינו מקבל עליו עדיין התענית יעו"ש:
סעיף קטן כח
כח) שם בהגה. דאם קבל בלב לא הוי קבלה. והב"ח כתב דהוי קבלה. ועיין לעיל סי' תקנ"ג או' ג' ואו' ד' ודוק:
סעיף ד'
סעיף קטן כט
כט) [סעיף ד'] בערב יוה"כ אין לו לאכול וכו' כ"ז ממדת חסידות לאו מעיקר דינא וכמ"ש התו' בפ"ק דעכו"ם (דף ה' ע"ב) דנוהגין לאכול עופות ודגים ודברים קלים וכמעשה דאותו חייט שהביא הטור בסי' תר"ד. והרמב"ם כתב בפי' המשנה בפ"ק דיומא שהדגים וחלב מרבים זרע וקשיות אבר ותדע דתנן בפ"ק דיומא (י"ח ע"א) עיוה"כ עם חשיכה לא היו מניחין אותו לאכול הרבה מפני שהמאכל מביא את השינה ובגמ' תניא אין מאכילין אותו לא אתרוג ולא ביצים ולא בשר שמן ולא יין ישן ולא כל דברים המביאין טומאה מכלל דאינך אינשי ש"ד וזה ברור. פר"ח. וכ"מ מדברי הלבוש שכתב ויזהר כל אדם שלא לאכול וכו' משמע דאינו אלא זהירות בעלמא ונ"מ דהיכא דלא אפשר במאכלים אחרים דיש להקל. ועוד נ"מ דיש ליזהר שלא לאכול כל מה שלא היו מאכילין לכ"ג בעיוה"כ. וכ"כ השו"ג או' ז' דלאו דוקא כ"ג אלא כל אדם נמי צריך ליזהר בזה. כדי שלא יבא לידי טומאת קרי כדברי הרב ז"ל ומה שאנו אוכלים דגים בעיוה"כ ע"פ מעשה החייט הנז' בסי' תר"ד היינו בסעודת שחרית ולא בסעודה המפסקת יעו"ש. וכ"כ היפ"ל ח"ב סי' תר"ד או' ב' דבסעודה המפסקת טוב שלא יאכל דגים כלל כ"א מן העוף בלבד וגם מיין ושכר יזיר שלא ישתה כלל יעו"ש וכ"כ המט"א או' א' דנוהגין שאין אוכלין דגים בסעודה זו ועיין לעיל סי' תר"ד או' ג':
סעיף קטן ל
ל) שם. אלא מאכלים קלים וכו' וטובלין פרוסת המוציא בדבש. מט"א שם. בן א"ח פ' וילך או' ד' אך צריך ג"כ להביא מלח על השלחן ולטבל הפת במלח. בן א"ח שם. וכ"כ לעיל סי' תקפ"ג או' ד' יעו"ש:
סעיף קטן לא
לא) שם הגה. וכן אין אוכלים דברים המחממים וכו' ולפי מ"ש חומ"א ביחזקאל סי' ד' האוכל מבהמה שהורה בה חכם מעותד לבא לידי קרי יעו"ש הנה נכון ליזהר ג"כ בעי"ת שלא לאכול מן העוף ומן הבהמה שהורה בה חכם שלא יבא ח"ו לידי קרי בליל יוה"כ ואף למי שאינו נזהר בזה בכל השנה בעו"ת צריך ליזהר וכ"ש בעיוה"כ. יפ"ל ח"ה או' א':
סעיף קטן לב
לב) שם בהגה. דברים המחממים וכו' כגון מיני בשמים וכן מוריקא שקירין זאפרי"ן. דרשות מהרי"ל ה' עיוה"כ. מ"א סק"ה. א"ר או' ט' ר"ז או' ח' מ"ב או' ט"ז. והמט"א או' א' כתב כגון מאכלים המתובלים בבשמים וכרכום. וזה איני אסור כ"א בסעודה המפסקת אבל דברים המרבים זרע כגון בשר שמן ומאכלי חלב אין לאכול כל היום. ב"ח. מ"א שם. וכן שום וביצים אין לאכול אפי' בשחרית. ט"ז סק"ג. א"ר שם. וטעם מור"ם ז"ל שכתב דבשחרית נהגי לאכול מאכלי חלב אעפ"י שהן מרבים זרע כתב המ"א סק"ז משום שהם מאכלים קלים יעו"ש. וכ"כ הר"ז שם דמאכלי חלב וחמאה אעפ"י שהן מרבים זרע מ"מ נוהגין לאכלם בשחרית כיון שהם מאכלים קלים להתעכל. וכ"כ מ"ב שם דמאכלי חלב העולם נוהגין לאכלם בשחרית כדברי מור"ם יעו"ש. ועיין לקמן או' ל"ו:
סעיף קטן לג
לג) שם בהגה. דברים המחממים וכו' ולכאורה לא יאכל ג"כ תמרים דאמרינן בכתובות (דף יו"ד) תמרים משחנן ופירש"י מחממין יעו"ש. אבל בגמ' (יומא י"ח ע"א) לא חשיב ליה. פ"ת. ונ"ל הטעם דלא חשיב ליה משום דאינו מחמם כ"כ כמו אותם דברם דחשיב שם בגמ':
סעיף קטן לד
לד) שם בהגה. שלא יבא לידי קרי. ולכן לא יאכל הרבה מפרות שיש בהם טעם וריח כגון תפוחים ולימונים מתוקים וכדומה דפירות שיש בהם טעם וריח גורמים טומאת קרי מאד כמ"ש לעיל סי' תקפ"ג או' י"ח יעו"ש:
סעיף קטן לה
לה) שם בהגה. שלא יבא לידי קרי. וביוה"כ אסור לו לטבול כמ"ש לקמן סי' תרי"ג סעי' י"א יעו"ש:
סעיף קטן לו
לו) שם בהגה. וכן אין לאכול מאכלי חלב וכו' תמה הרמב"ם פ"א מה' עבודת יוה"כ ה"ו. מ"א סק"ו. מ"ב או' ח"י. הא קר משמע דיכול לאכול וחלב המעורב בתבשיל או טייא עם חלב י"ל אפשר דבטל ברוב לענין זה וצ"ע א"א או' ו' מ"ב שם:
סעיף קטן לז
לז) ואין לאכול אכילות גסות שלא יבא מהם לקלות ראש ושיחה בטילה. של"ה דף רכ"ח ע"א. א"ר או' ט':
סעיף קטן לח
לח) אדם שאכל עיוה"כ אכילה גסה ובלילה קשה לו לא יכניס אצבעו בפיו כדי שיקיא מפני שקשה לו מפנו שמא כשמקיא יהיה טעם המאכל בפיו אעפ"י שאינו מתכוין להנות וכן לא יאכל שומשמין אחר אכילה כשיאכל כל צרכו עיוה"כ לפי שיהא מעלה גרה כבהמה ויהיה המאכל בפיו ליל יוה"כ. ס"ח סי' תשס"ט. כנה"ג בהגב"י. מ"א סק"ז א"ר שם. ר"ז או' ט' ואו' יו"ד. מ"ב או' ח"י:
סעיף קטן לט
טל) בערב יוה"כ ובערב ט"ב לא יאכל שורש מתוק וכיוצא בו שישאר הטעם בפיו וכשבולע הרוק בולע המתיקות. ס"ח סי' רנ"ג:
סעיף קטן מ
מ) אחר גמר הסעודה אומר שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון וכו' ונוהגין לומר בכוונה עצומה ובבכיה בהעלות על לבו כי עבר קציר כלה קיץ ואנחנו לא נושענו ועדין לא שבני שיבת ציון. מט"א או' ב':
סעיף קטן מא
מא) מהרי"ל ראה ברבותיו שאכלו פרי שקורין ערד אפפי"ל כדי להתקרר ואומר שכן ראה מרבו מהר"ש שהיה נוטל פרי הנז' ושורהו במים להצטנן במאד ואכל ונתן לכל בני ביתו. דרשות מהרי"ל ה' עיוה"כ. א"ר או' ט':
עמוד הקודםעמוד הבא