התחברות
פסקים, מנהגים וליקוטי פוסקים על סדר שולחן ערוך אורח חיים עם הרחבות על פי דעת האר"י ז"ל
סימן תקצ
הרב יעקב חיים סופר
סימן תקצ
סעיף א'
סעיף קטן א
א) [סעיף א'] לפי שנאמר תרועה ביובל ובר"ה ג"פ. שנים בר"ה ואחד ביוה"כ של יובל. ביוה"כ של יובל כתיב והעברת שופר תרועה וכו' ובר"ה כתיב שבתון זכרון תרועה וכו' יום תרועה יהיה לכם. ר"ה ל"ד ע"א:
סעיף קטן ב
ב) שם. וכל תרועה פשוטה לפניה וכו' שם בגמ' דף ל"ג ע"ב. ומנין שפשוטה לפנים ת"ל והעברת שופר תרועה. ופירש"י (ל"ד ע"א) והעברת פשוטה משמע העברת קול אחד ע"כ. ומנין שפשוטה לאחריה ת"ל תעבירו שופר. ופירש"י הרי העברה תחלה וסוף ותרועה כתיבה בינתים ע"כ. ועוד מייתי שם בגמ' ברייתא אחריתי דלמד דצריך פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה מדכתיב ותקעתם תרועה פשוטה לפניה. ומדכתיב תרועה יתקעו פשוטה לאחריה יעו"ש ור"ל מדאמר ותקעתם תרועה משמע דצריך תקיעה קודם התרועה ומדאמר תרועה יתקעו משמע דצריך תקיעה ג"כ אחר התרועה:
סעיף קטן ג
ג) שם. שכל תרועות של חדש השביעי אחד הן וכו' דגמרינן שביעי שביעי לג"ש נאמר בר"ה בחדש השביעי ונאמר ביובל והעברת שופר תרועה בחדש השביעי. גמ' ופירש"י שם:
סעיף ב'
סעיף קטן ד
ד) [סעיף ב'] תרועה זו האמורה בתורה נסתפק לנו וכו' דכתיב יום תרועה ומתרגמינן תרועה יבבא ש"מ שהוא כקול שאדם משמיע כשהוא בוכה ומיילל שזה לשון יבבא דילפינן מאימיה דסיסרא דכתיב בה ותיבב ועדיין אין אנו יודעין אם הוא כאדם הגונח מלבו כדרך החולה שמשמיע קולות קצרים קול אחר קול ומאריך בהם קצת והוא נקרא גינוח או כאדם המיילל וקונן שמשמיע קילות קצרים תכופין זה לזה והוא הנקרא יליל או אם הם שניהם כאחת הילכך מספיקא אנו עושין הכל. לבוש. ר"ז או' ב' והוא מגמ' שם:
סעיף קטן ה
ה) ואמר במדרש שבר"ה נעקד יצחק ע"ג המזבח ואותו היום שמעה שרה אמנו ותצעק ותייבב ותיילל וע"כ אמר הכתוב יום תרועה יהיה לכם ומתרגם יום יבבא כדי שיזכור לנו הקב"ה יללת שרה אמנו ויכפר לנו. ובעל המנהגות כתב כי האדם צריך שייליל לפני בוראו על עונותיו לכך צותה התורה לתקוע כעין יללה וגינוח. הרד"א דף ק' ע"א. א"ר או' א' ועיין לעיל סי' תקפ"ד או' ט"ז:
סעיף קטן ו
ו) שם. תרועה זו האמורה בתורה נסתפק לנו וכו' ובזוהר פ' פנחס דף רל"א ע"ב כתב וז"ל ועל דא לא ידעי הני בבלאי רזא דיבבא ויללותא ולא ידעי דתרווייהו אצטריכו ילליתא דאיהו דינא תקיפא. תלת תבירין דאיהו דינא רפיא. גנוחי גנח רפיא. אינון לא ידעי ועבדין תרווייהו ואנן ידעינן ועבדינן תרווייהו וכלא נפקין לארח קשוט יעו"ש. וכן בשער הכוו' נתן טעם בסוד לכל המאה קולות שתוקעין בר"ה והב"ד לעיל סי' תקפ"ה או' כ"ח יעו"ש. ומ"ש יללותא דינא תקיפא גינוחי גנח רפיא ר"ל למתק הדינים הקשים והרפים כי הדין אינו מתמתק אלא בשורשו כידוע ליח"ן:
סעיף קטן ז
ז) שם. צריך לתקוע תשר"ת ג"פ ותש"ת ג"פ וכו' ולא די בתשר"ת ג"פ דדילמא הוי שברים לחודא או תרועה לחודא והוי השני הפסק. מ"א סק"א. והוא מגמ' (ר"ה ל"ד ע"א) ולא תקנו לתקוע תרש"ת ג"כ דדילמא התרועה צ"ל קודם השברים כבר תירצו זה בגמ' שם סתמא דמילתא כי מתרע באיניש מילתא ברישא גנח והדר יליל יעו"ש. והטעם שעושין תש"ת קודם לתר"ת כתב הרד"א (דף צ"ט ע"ב) דכמו שעושין בסי' תשר"ת שברים קודם תרועה שמסתמא כל אדם בתחלה מתאנח ואח"כ מיליל ג"כ צריך לעשות סי' תש"ת שהוא על שם אנחה קודם לסי' תר"ת שהוא על שם יללה יעו"ש. מיהו בדיעבד אינו מעכב בזה כמ"ש בססי' תקצ"ג. א"ר או' א' מיהו לפי סודם של דברים צ"ל דוקא על הסדר תשר"ת תש"ת תר"ת וכמ"ש לעיל סי' סקפ"ה או' כ"ח יעו"ש:
סעיף קטן ח
ח) וא"ת למה לי כל הני והלא די בתשר"ת ג"פ ואח"כ ש"ת תש"ת תש"ת. ר"ת תר"ת תר"ת דאי הוה גנח ויליל הרי יצא בסי' של תשר"ת ואי גנח לחוד תעלה לו תקיעה אחרונה של תשר"ת לפשוטה שלפני תש"ת וכן אתה אומר בשל תר"ת. כבר תירץ הר"ן בשם התו' דהיינו טעמא משום דדילמא אתו למטעי שאם אתה אומר שבתש"ת הראשון לא יחזור ויתקע יטעה לומר שא"צ לעשות אלא ש"ת. והרא"ש תירץ דאפשר דכיון שעשה התקיעה לשום פשוטה אחרי תרועה לא רצו שתעלה לפשוטה שלפני תרועה. והרא"ם תירץ דס"ל כר"ז דאמר מצות צריכות כוונה ותו לא מצי לאחשובי תקיעה אחרונה דתשר"ת לשם תקיעה ראשונה דתש"ת ולא תקיעה אחרונה דתש"ת לשם תקיעה ראשונה דתר"ת ותנאה לא שייכא הכא דא"כ ליכא כוונה לא לתקיעה אחרונה ולא לתקיעה ראשונה ואינו יוצא בה לא לזה ולא לזה עכ"ל. ואין דבריו נוחים לי דבתנאי שפיר מיקרי מכוין דאע"ג דמשום ספיקא מתנה מ"מ מכוין הוא לצאת י"ח תקיעה. ב"י. והב"ד מור"ם ז"ל לקמן בהגה סעי' ו' יעו"ש. ומיהו כבר כתבנו לעיל סי' תקפ"ה או' כ"ח דלפי סודם של דברים כולם צריכין וא"א לחסר יעו"ש:
סעיף ג'
סעיף קטן ט
ט) [סעיף ג'] י"א ששיעור תקיעה כתרועה. כפירש"י ושאר פו' ודלא כהרמב"ם (פ"ג) דס"ל דשיעור תקיעה כחצי תרועה. עט"ז. וטעמא דהרמב"ם עיין ב"י בשם הר"ן והמ"מ יעו"ש:
סעיף קטן י
י) שם. י"א ששיעור תקיעה כתרועה וכו' דע שבין י"א הזה ובין י"א שמביא אח"כ בש"ע תרווייהו ס"ל דשיעור תקיעה כתרועה אלא דמחולקים בשיעור תרועה דלי"א הזה ס"ל שיעור תרועה הוא ג' כוחות קטנים ולהי"א השני תרועה הוא כשיעור ט' כוחות וממילא נ"מ ג"כ לעניין שיעור תקיעה שהיא כשיעור תרועה:
סעיף קטן יא
יא) שם. ושיעור תרועה כשלשה יבבות וכו' היינו לתנא דמתני' דס"ל תרועה ג' יבבות וכוותיה עבדינן תר"ת משא"כ לתנא דברייתא שתרועה היינו ג' שברים דהיינו גניחות והם ארוכים מיבבות הוי ג"כ שיעור התקיעה כג' שברים וכוותיה עבדינן תש"ת. ולספק שלישי דעבדינן מחמתה תשר"ת דדילמא תרווייהו בעינן הוי שיעור התקיעה כג' גניחות וג' יבבות וזה שכתב המחבר דבתקיעה של תשר"ת צריך להאריך יותר וכו' והוא מובן. לביש:
סעיף קטן יב
יב) שם. ולפ"ז צריך ליזהר שלא יאריך בשבר וכו' ר"ל שבר א' דהיינו קול א' לא יאריך מג' תרמוטין דנעשה תקיעה. ובין שברים של תש"ת ובין בשברים של תשר"ת צריך ליזהר בזה. מ"ב או' ח' ואע"ג דהשבר שעושין בתש"ת משום ספיקא שמא תרועה הוא ג' גניחות א"כ גם שיעור תקיעה כך הוא ומכ"ש בשבר שבתשר"ת דאז הוי שיעור התקיעה כג' גניחות וכג' יבבות מ"מ כל שמאריך בשבר כשיעור תקיעה שבתר"ת שהוא כג' יבבות יצא מכלל שבר ונעשה תקיעה אע"ג דבסדר דידיה לית ביה שיעור תקיעה. כ"כ ב"י. לב"ש. וכ"כ הנה"ש או' ב' דדעתו כאן בש"ע לדיעה זו כמ"ש בב"י דכל שמאריך בשבר כשיעור תקיעת תר"ת שהיא כג' יבבות יצא מכלל שבר ונטשה תקיעה אע"ג דלגבי תקיעה דסי' דידיה לא הוי כתקיעה יעו"ש:
סעיף קטן יג
יג) שם הגה. וי"א שאין לחוש אם האריך בשברים קצת וכו' כ"כ מור"ם ז"ל בד"מ בשם הג"א ומרדכי דאפי' לפי שיטה זו דשיעור תרועה לא הויא אלא ג' כוחות בעלמא מ"מ השברים ארוכים יותר כמ"ש רש"י ז"ל גופיה וא"כ תקיעה דסי' תש"ת לא הוי פחות מג' שברים והלכך אין לחוש כל שאינו מאריך בשבר א' כשיעור ג' שברים דאינו נעשה תקיעה בסדר תש"ת בפחות מזה השיעור יעו"ש. והט"ז נראה דלא דייק שפיר בדברי מור"ם הנז' דאין כאן מקום לא לקושיא ולא לתירוץ. מאמ"ר או' ב' וכ"כ הנו"ש:
סעיף קטן יד
יד) שם בהגה. ובלבד שלא יאריך יותר מדאי. ר"ל בשברים של תשר"ת לא יאריך בשבר אחד כשיעור ג' שברים ותרועה ובתש"ת לא יאריך בשבר א' כשיעור ג' שברים משום דהוי כשיעור תקיעה של סי' ההוא אבל אם האריך בשבר א' פחות מג' שברים בסי' תש"ת ופחות מג' שברים ותרועה בתשר"ת מותר. כ"מ מדברי מ"א סק"ב וא"א או' ב' וכ"כ הנה"ש או' ב' ח"א כלל קמ"ב או' ו' מ"ב או' ט' והב"ח כתב דצריך ליזהר שלא להאריך בשבר א' כשיעור ט' כוחית ואפי' בסדר תשר"ת שהרי לדעת הראב"ד (פ"ג מה' שופר) שיעור כל התקיעות אחד הן ט' כוחות לבד וכתב המ"מ שכן הסכימו הרמב"ן והרשב"א ושכן עיקר אך בדיעבד יש לסמוך אמקילין שכל שלא האריך בשבר כשיעור י"ח כוחות בסדר תשר"ת יצא יעו"ש. והב"ד מ"א שם וכ"ה דעת א"ר או' ג' וכ"ז הוא לדעת אמקילין ולפי דעת י"א שהביא מור"ם ז"ל בהגה אבל לדעת הש"ע אין חילוק בשיעור השבר בין תש"ת לתשר"ת רק החילוק הוא בין י"א קמא לבין י"א בתרא דלי"א קמא שיעור תרועה כג' טרמוטין וממילא צ"ל השבר פחות מזה שלא יקרא תקיעה ולי"א בתרא שיעור תרועה ט' טרמוטין וממילא יכול להאריך בשבר א' עד פחות משיעור זה והגם דתקיעת תשר"ת יותר ארוכה אין משערין רק בתקיעה דתר"ת כמ"ש לעיל או' י"ב יעו"ש. וכבר כתבנו לעיל סי' י"ג או' ז' בשם כמה פו' דדעת הש"ע לפסוק כי"א בתרא יעו"ש וא"כ לדעת הש"ע יכול להאריך בשבר א' עד כדי שיעור פחות מט' טרמוטין וגם כי כ"ה דעת הראב"ד וכמה אחרונים כנז' ורק אם האריך יותר מזה בתשר"ת לדעת הש"ע לא יצא ולשאר פו' יצא. ועיין לקמן או' ך' ואו' כ"ה:
סעיף קטן טו
טו) שם. וצריך להאריך בתקיעה של תשר"ת יותר וכו' דהא שיעור תקיעה כתרועה דידיה ותשר"ת אנו עושין משום שמא תרועה הוא גנח ויליל ע"כ צריך להאריך בתקיעה שלה כשיעור שניהם ותש"ת אנו עושין משום שמא תרועה הוא גנח שהם ארוכים מיליל הילכך צריך להאריך בתקיעה כשיעורן ותר"ת עושין משום שמא הוא יליל לכן א"צ להאריך בתקיעה דידיה אלא כשיעורו. לבוש:
סעיף קטן טז
טז) שם. וכן אם מוסיף על ג' שברים וכו' שהשברים במקום תרועה הם והו"ל תרועה אריכתא כמו שאנו מאריכין ביבבות. ב"י לבוש:
סעיף קטן יז
טוב) שם. וכן אם מוסיף על ג' שברים וכו' והב"ח כתב בשם המנהגים דצריך ג' שברים מלבד הקול ארוך שעושין בסוף השברים שגם בתרועה עושין קול ארוך כזה ואם לא עשה כן לא יצא. ובדרשות מהרי"ל ה' ר"ה תמה על מה שרגילין שלא לעשות יותר מג' שברים כאשר עושין בתרועה. והב"ד הב"ח וכתב שהמנהג הוא מפני מחלוקת הגאונים בשיעור השברים דשמא יצא מכלל שבר ונעשה תקיעה וע"כ נכון שלא לעשות יותר מג' דשמא שבר האחרון נעשם תקיעה והו והוי הפסקה לדעת הרמב"ן וכתב וכן נראה עיקר שלא לעשות לכתחלה יותר מג' יעו"ש. וכ"כ המ"א סק"ב על דברי המנהגים הנז' דלא נהגו כן ופי' דבריו הלב"ש דר"ל דנהגו שלא לעשות כלל הקול ארוך בסוף כי הוא כעין תקיעה והוי הפסק אלא עושין ג' שברים לבד ולא יותר וכן בתרועה עכ"ל. וכ"כ א"א או' ב' ר"ז או' ד' מ"ב או' י"א:
סעיף קטן יח
חי) שם. ועושה ד' או ה' אין לחוש. ובלבד שלא יפסיק ביניהם כמ"ש לקמן ססעי' ח' יעו"ש:
סעיף קטן יט
יט) שם. שהם ט' טרמוטין. וכן נכון לעשות כן לכתחלה ובדיעבד אם לא עשה רק ג' כוחות כדיעה ראשונה יצא. ב"ח. מ"א שם. א"ר או' ה' ר"ז או' ז' ח"א כלל קמ"ב או' ז' דה"ח או' ו' מ"ב או' י"ב:
סעיף קטן כ
ך) וכתב שם הב"ח אבל ג' שברים לכ"ע הוי כשיעור ט' כוחות ובפחות לא יצא וצריך לחזור לראש עכ"ל מיהו המ"א שם כתב על דברי הב"ח הנז' צ"ע דהא אדרבא הטור והרב"י והפו' כתבו דלכתחלה לא יאריך בשבר אחד כמו ג' כחות ואיך כתב הוא לכ"ע הוי ט' כחות ואפשר דט"ס הוא וכן נוהגין שלא להאריך בהן כ"כ כשיעור ט' כחות עכ"ל. והא"ר או' ה' כתב על דברי הב"ח הנז' דכוונתו על בעל העיטור ורש"י ושאר גאונים יעו"ש. ועיין לעיל או' י"ד ולקמן או' כ"ה.
סעיף קטן כא
כא) שם. ושיעור תקיעה ג"כ תשעה טרמוטין וכו' היינו בשל תר"ת אבל בשל תש"ת צ"ל יותר ארוכה כמ"ש לעיל או' ט"ו:
סעיף קטן כב
כב) שם. ולפ"ז אין לחוש אם האריך קצת בשברים. ר"ל כל שבר יותר מג' טרמוטין עד פחות מעט מט' טרמוטין כמ"ש לעיל או' י"ד יעו"ש.
סעיף קטן כג
כג) שם. כשיעור י"ב טרמוטין. זהו נמשך הש"ע אחרי לשון הרא"ש שהביא בב"י שכתב וצריך למשוך בתקיעה של תשר"ת כשיעור ג' שברים וג' כחות ע"כ. והיינו דג' שברים ט' כחית ועוד ג' כחות הרי י"ב כחות וכנגדם שיעור תקיעה. אבל הב"ח כתב דטעות נזדקר לפניו שהרי מבואר בתו' ובמרדכי ובהגמ"י שהביא פי' ריב"א וריב"ם דצריך להאריך כשיעור ג' שברים וט' כחות וכן צריך להגיה בלשון הרא"ש יעו"ש. וכ"כ הט"ז סק"ד דדברי הש"ע הם שלא בדקדוק וצ"ל י"ח טרמוטין יעו"ש. וכ"כ מ"א סק"ג. א"ר או' ד' א"א או' ג' ר"ז או' ו' ביאורי הגר"א. ח"א כלל קמ"ב או' ו' מ"ב או' י"ד. וכתב שם הא"א ומיהו יותר מח"י ראוי להיות כי גניחות הם ארוכות יותר. וכ"כ בביאורי הגר"א. וכ"כ הלב"ש. מ"ב שם:
סעיף קטן כד
כד) ואם היא כמו ט' טרמוטין יש להקל בדיעבד אבל בפחות אינו יוצא אף בדיעבד אם לא בתקיעת תר"ת דאז יוצא בדיעבד בג' כרש"י וסייעתו. ב"ח. מ"א סק"ב. א"ר שם. דה"ח או' ב' מט"א או' ג':
סעיף קטן כה
כה) ולענין הלכה יש להחמיר בשל תורה כסברא האחרונה דהיינו שיאריך בתקיעות תשר"ת כשיעור י"ח טרמוטין לכל הפחות ובתקיעות תש"ת ותר"ת כשיעור ט' טרמוטין לכל הפחות ובכל שבר יאריך מעט כדי ג' טרמוטין ולא יאריך עד ט' טרמוטין אפי' בסדר תשר"ת ובכל תרועה צ"ל ט' טרמוטין אבל בדיעבד שכבר תקע ושינה א' מכל אלו א"צ לחזור ולתקוע מפני שיש לסמוך על סברא הראשונה. ר"ז או' ז' וכ"כ ח"א שם או' ז' מ"ב או' ט"ו. ועיין לעיל או' י"ד:
סעיף קטן כו
כו) שם. ומי שלא האריך בתקיעה כשיעור הזה וכו' ר"ל שלא האריך בתקיעה כשיעור ט' טרמוטין והאריך בכל שבר כג' טרמוטין לא קיים המצוה לא כמר ולא כמר ודוק:
סעיף ד'
סעיף קטן כז
כז) [סעיף ד'] ג' שברים צריך לעשותם בנשימה אחת. שהוא במקום תרועה. טור. דתרועה כתיב משמע בבת אחת. לבוש:
סעיף קטן כח
כח) שם. צריך לעשותם בנשימה אחת. היינו לכתחלה אבל בדיעבד יוצא אפי' בב' נשימות. ט"ז סק"ה. מ"א סק"ז. וכתבו להוכיח מסעי' ז' יעו"ש וכ"כ דה"ח או' ז' מט"א או' י"ב. אבל בשכנה"ג או' ז' נוטה להחמיר אף בדיעבד. א"ר או' ז' וכ"כ בהדיא בס' או"ח שאם הפסיק בין השברים לא יצא לכ"ע והב"ד המאמ"ר או' ח' וכתב והכי מוכח להדיא מדברי הרד"א וכ"כ רי"ו נ"ו ח"ב וכ"מ מדברי ב"י וכן עיקר שאם הפסיק בין השברים ולא עשאן בנשימה א' לא יצא וצריך לחזור ולתקוע יעו"ש. וכ"כ הנו"ש או' ה' ותמה על דברי הט"ז הנז' וכתב דגם בסעו' ז' י"ל כן כגון שעשה בנשימה א' יעו"ש. וכ"פ הר"ז או' ח' ביאורי הגר"א. ח"א כלל קע"ב או' ח' מ"ב או' ט"ז. ועיין לקמן או' נ"ב:
סעיף קטן כט
כט) שם. י"א שא"צ לעשותם בנשימה א' וכו' זהו דעת ר"ת דס"ל דגנוחי ויליל בנשימה אחת לא עבדי אינשי. וכתב הטור וכ"כ רוב המפרשים. ועיין ב"י וב"ח שכתבו דבדיעבד גם לדיעה זו אם עשה בנשימה א' יצא אלא דלכתחלה ס"ל דאין נכון לעשותם בנשימה א' יעו"ש. וכ"ב הלבוש. ט"ז סק"ו ועי"ש בע"ז מה שהשיג על דברי התה"ד סי' קמ"ב שכתב דלדיעה זו אם עשה בנשימה א' לא יצא יעו"ש. וכן השיג עליו הנו"ש או' ו' והסכים כדברי ב"י דבדיעבד יצא יעו"ש. מיהו המש"ז או' ו' כתב דלדעת מור"ם ז"ל בהגה שכתב והמנהג הפשוט וכו' בב' נשימות ואין לשנות י"ל דסובר כתה"ד דלדיעה זו לא יצא בנשימה אחת יעו"ש. ועוד עיין בס' בית מאיר מ"ש ליישב דברי התה"ד יעו"ש. וכ"כ היא"פ ליישב דברי התה"ד יעו"ש:
סעיף קטן ל
ל) שם. וי"א שצריך לעשותם בנשימה אחת. משום דילמא גנוחי גגח וילולי יליל הכל תרועה א' ואעפ"י שאין דרך האדם לגנוח וליליל בנשימה אחת מ"מ תרועה היא גנוחי ויליל ובעינן שתהא התרועה בלא הפסק. טור בשם הרא"ש. וכ"כ בהגהות הלבוש:
סעיף קטן לא
לא) שם. וי"א שצריך לעשותם בנשימה אחת. זוהי דעת הרמב"ן והרא"ש והר"ן וכתב מרן בב"י דלדידהו אם הפסיק ביניהם לא יצא דהו"ל כאלו העסיק בתרועה או בשברים וכע"ש הריב"ש סי' ע"ל יעו"ש וכ"ה בהדיא בס' או"ח דף צ"ח בשם הרמב"ן ושאר פו' וכ"כ רי"ו נתיב ו' ח"ב והריטב"א בחי' בפ' החליל (סוכה דף נ"ג) והרשב"ץ ח"ל סי' ר"ט ודלא בהב"ח (ר"ל שכתב דבדיעבד אם הפסיק ביניהם יצא י"ח לכל הדיעות) בזה יעו"ש. ער"ה או' ו':
סעיף קטן לב
לב) שם. וי"א שצריך לעשותם בנשימה אחת. ומ"מ צריך להפסיק ביניהם מעט. ב"י. א"א או' ד' ר"ז או' ט' מ"ב או' י"ח:
סעיף קטן לג
לג) שם. ויר"ש יצא ידי כולם וכו' כ"כ ב"י בשם תה"ד סי' קמ"ב:
סעיף קטן לד
לד) שם. ובתקיעות דמיושב יעשה בנשימה א' וכו' וה"ה איפכא והיינו במקום שנוהגים לתקוע בעמידה ל' קולות אבל במקום שנוהגים לתקוע בעמידה רק תשר"ת לכל סדר צריך שיתקע דוקא בישיבה בנשימה א' ובעמידה בב' נשימות אבל איפכא לא. תה"ד שם. ב"י. נו"ש. או' ז' מע"א או' ט"ו. מ"ב או' י"ט. ועיין לקמן סי' תקצ"ב סעי' א':
סעיף קטן לה
לה) שם הגה. והמנהג הפשוט לעשות וכו' ומ"מ אותן שכבר נהגו לתקוע בנשימה א' לא ישנו ב"ח. שכנה"ג בהגב"י או' ה' א"ר או' ח' מט"א או' ט"ז. מ"ב או' ך' ואף לפי המנהג שכתב מור"ם ז"ל לעשות הכל בב' נשימות אם עשה בנשימה א' יצא דהא דעת כמה פו' דלכתחלה יש לעשות כן כמ"ש לעיל או' ל"א. ועוד גם לדעת ר"ת דס"ל צריך לעשותם בב' נשימות יש הרבה פו' דסברי דה"ד לכתחלה אבל בדיעבד יצא כמ"ש לעיל או' כ"ט יעו"ש. וכ"כ מ"ב שם:
סעיף קטן לו
לו) שם הגה. והמנהג הפשוט לעשות וכו' אבל במקום שאין מנהג קבוע יש להנהיג לעשות בתקועות מיושב בנשימה א' ובתקיעות מעומד בב' נשימות. ר"ז או' ט':
סעיף קטן לז
לז) שם בהגה. לעשות הכל בב' נשימות וכו' ומ"מ יש ללמד להתוקע שלא יעשה שום שהיה בין השברים לתרועה ויעשם תכופים כל מה דאפשר אעפ"י שיש בהם נשימה אחרת וראוי שלא יקרא המקרא להתוקע תרועה בסדר תשר"ת אלא ידלג קריאה זו ויעשה כן התוקע מעצמו ובמקום שלא ירצה לשנות לדלג המקרא קריאת התרועה בסדר תשר"ת מ"מ התוקע לא ימתין על הקריאה וימהר עצמו בתכיפה כל מה דאפשר. ט"ז סק"ו. א"ר או' ח' ר"ז או' ח' ודה"ח או' ח' כתב דהמקרא צריך להקרות לו בפעם א' שברים תרועה כדי שלא יפסיק התוקע בנתיים יותר מכדי נשימה. וכ"כ מט"א או' ע"ז. מ"ב או' כ"א.
סעיף ה'
סעיף קטן לח
לח) [סעיף ה'] אם תקע תר"ת וכו' וה"ה בתשר"ת ותש"ת דינא הכי וכמבואר בירושלמי אכן לדעת ר"ת כפי דברי התה"ד לא מוקי האי דינא דירוש' כ"א בתש"ת ותר"ת כמ"ש שם. ושוב מצאתי מבואר בהר"ן אהך מתני' תקע בראשונה וכו' שאם עשה תשר"ת בנפיחה א' יצא והביא ראיה מהירוש' יעו"ש. נו"ש או' ח'.
סעיף קטן לט
טל) שם. אם תקע תר"ת בנשימה א' יצא. דהא מצוה אחת היא. לבוש. והיינו אם הפסיק מעט ביניהם בענין שיהיו נחלקים לג' קולות יצא. ר"ז או' ט' וכ"כ א"א או' ד' בשם מהרא"י יעו"ש. ומדכתב הש"ע סברא זו בסתם משמע דפסק הכי אבל מלבוש משמע דעיקר לא יצא וטעמא רל משום שכתב ב"י שמצא כן בתוספתא וכן ראיתי בתניא דף ק"ט שפסק תוספתא זו וסיים דלא יצא משום תקיעה ולא משים תרועה. א"ר או' ט' וכבר כתבנו לעיל סי' י"ג או' ז' דהגם דדעת הש"ע לפסוק כסתם מ"מ לכתחלה חושש גם לדעת י"א אם הוא לחומרא יעו"ש ועיין לקמן או' מ"א:
סעיף קטן מ
מ) שם. ויש מי שאומר שלא יצא. שאין כאן לא ראש ולא סוף. טור. מ"א סק"ד. והלבוש כתב הטעם שהרי התקיעה היא סי' שמחה ושלום כמ"ש וביום שמחתכם וכו' ותקעתם וכו' ותרועה היא סי' בכי ויליל כתרגומו יבבא וכמ"ש וכי תבואו מלחמה וכו' והרעותם וכו' ואין שמחה ושלום ובכי ויליל מצטרפים דהא הפכים הם ולכך לא שייכי להדדי וכ"ש אם תקע והריע בנשימה א' והפסיק ואח"כ תקע תקיעה אחרונה דלא יצא דכיון שהפסיק באחרונה גילה דעתיה דלא שיוכי להדדי הילכך גם הראשונה לא עלתה לו עכ"ל והב"ד א"א או' ד' וכתב לר"ת בסעי' ד' משמע נמי דלא יצא בכה"ג יעו"ש:
סעיף קטן מא
מא) שם. ויש מי שאומר שלא יצא. וצריך לחזור ולתקוע כל הג' קולות שהתקיעה הראשונה לא היה לה הפסק וסוף. והתקיעה האחרונה לא היה לה ראש והתחלה שעשה הכל בנשימה א' ואעפ"י שהעיקר כסברא הראשונה מ"מ יש לחוש לסברא האחרונה ויחזור ויתקע כל הג' קולות. ר"ז או' ט' וכ"כ ח"א כלל קמ"ב או' ט"ו דספיקא דאו' לחומרא:
סעיף ו'
סעיף קטן מב
מב) [סעיף ו'] כדי שתעלה לשם תקיעה אחרונה של תשר"ת וכו' שהיה צריך לעשות פשוטה שלאחריה דמלכיות ופשוטה שלפניה דזכרונית. רש"י ר"ה ל"ג ע"ב. וכ"כ הרע"מ בפי' המשנה ופי' תוי"ט שימשוך התקיעה עד שיאמר העשרה זכרונות וכ"ש לדברי הפו' דכשאומר ובתורתך כתוב לאמר דיצא (כמ"ש לקמן סי' תקצ"א סעי' ד') ונוסח הברכה אינה מעכבת לאומרה כ"כ בארוכה יעו"ש. והב"ד א"ר או' יו"ד וכתב ולשכלה"נ אישתמיטתיה ולכך האריך דמיירי דוקא בתקיעה דישיבה יעו"ש. ועיין באו' שאח"ז:
סעיף קטן מג
מג) שם. ובשביל הראשונה של תש"ת וכו' המחבר נקט לפי מה שהיו נוהגין במקומו לתקיע בשביל מלכיות תשר"ת ובשביל זכרונות תש"ת כדלקמן בסי' תקצ"ב והתכוון שיעלה לו גם בשביל הראשונה של זכרונות. וה"ה לפי מה שנוהגין במדינתנו (היינו מנהג שכתב שם בהגה) לתקוע בכל פעם תשר"ת והתכוון באחרונה בשביל הראשונה של זכרונות. מ"ב או' כ"ג:
סעיף קטן מד
מד) שם. לא עלתה לו אלא בשביל תקיעה אחת. דפסוקי תקיעה אחת לשתים לא מפסקינן. רש"י שם. וי"א ס"ל דאין רישא מצטרף לסיפא ולא סיפא לרישא הלכך אין בידו כלום. ט"ז סק"ז.
סעיף קטן מה
מה) שם. אלא בשביל תקיעה אחת. היינו לאחרונה של תשר"ת ויתקע תקיעה אחרת לתש"ת. כן מוכח מדברי הרמב"ם פ"נ. וכ"כ רי"ו נתיב ו' ח"ב. וכ"כ א"ר או' י"א. ר"ז או' יו"ד. מ"ב או' כ"ד:
סעיף קטן מו
מו) שם. אלא בשביל תקיעה אחת. וכ"ה דעת הרמב"ם בפ"ג מה' שופר. וכתב שם המ"מ שדבריו נכונים וברורים ושכן דעת הרמב"ן והרשב"א. והב"ד ב"י וכתב אעפ"י שהלכה כדברי הרמב"ם וסייעתו מ"מ היכא דאפשר יחזור לתקוע כדי לחוש לדברי החולקים עליו עכ"ל. וכ"כ הר"ז או' י"א דהלכה כסברא הראשונה ומ"מ טוב לחוש לסברא האחרונה:
סעיף קטן מז
מז) שם. וי"א שאפי' בשביל אחת לא עלתה לו. ולמ"ד דתקיעה כמתעסק הוי הפסק (כמ"ש סעי' ח') צריך לחזור לראש לתקוע תשר"ת, לבוש. והב"ד מ"א סק"ה וכתב דבהר"ן משמע דתקיעה זו נחשבת כתוקע לשם מצוה והוי הפסק אפי' למ"ד מתעסק לא הפסיד כלום עכ"ד. ור"ל דמהר"ן משמע דהוי הפסק לכ"ע וצריך לחזור לראש כמ"ש הלב"ש יעו"ש. וכ"כ א"א או' ה' מאמ"ר או' ו' ומיהו עי"ש במאמ"ר מ"ש לדקדק על דברי המ"א הנז' יעו"ש וכ"כ הר"ז שם דלדיעה זו צריך לחזור לראש. וכ"כ מט"א או' ך':
סעיף קטן מח
מח) ואם תקע תקיעה אחת בין תשר"ת הראשון לשני שיעלו לו לשנים כתב הלבוש דכ"ע מודו דעלתה לו בשביל אחת דהא מציה א' הן. אבל המ"א שם חלק עליו יעו"ש. וכ"כ הב"ח על האי גוונא דלדיעה זו אינה עולה לו כלל יעו"ש:
סעיף קטן מט
מט) שם הגה. ואם תקע תקיעה אחת בין שני סדרים והתנה וכו' דבתנאה מקרי שפיר מכוין אך לכתחלה לא רצו לתקן כך א"נ בשביל שלא יטעו לומר שא"צ אלא ש"ת. מ"א סק"ו. והוא ממ"ש לעיל או' ח' יעו"ש:
סעיף קטן נ
נ) שם בהגה. בין ב' סדרים והתנה וכו' והיינו בין תשר"ת ג' לתש"ת ראשון או בין תש"ת ג' לתר"ת ראשון כמ"ש לעיל או' ח' וכתב המש"ז או' ז' דיצא י"ח לתשר"ת ויתקע תקיעה מחדש לסדר תש"ת יעו"ש אבל ממ"ש לעיל או' ח' משמע דא"צ לתקוע תקיעה ראשונה לסדר תש"ת דעלתה לו מספק יעו"ש. וכ"כ הר"ז או' ג' מט"א או' כ"ב. מיהו הנו"ש או' יו"ד חולק על עיקר דין זה וכתב דאפי' ע"י תנאי ובדיעבד לא יצא יעו"ש. וכ"ה דעת הנה"ש או' ד' וכבר כתבנו לעיל או' ח' דלפי סודם של דברים כולם צריכים וא"א לחסר יעו"ש ומ"מ נראה דלתקיעה אחרונה של תשר"ת עלתה לו כיון דנתכוון לה כמ"ש המש"ז ורק לתקיעה ראשונה של תש"ת יש להחמיר ולתקוע מחדש:
סעיף ז'
סעיף קטן נא
נא) [סעיף ז'] אם נזכר מיד יתקע שבר אחר. דלא הפסיד סדרו כיון שגם התרועה שייכא עכשיו להשברים ששניהם הם תרועה בתשר"ת. וזהו דעת הראב"ן. והרא"ש מודה לו אלא שנחלק עליו באם גמר התרועה דלהראב"ן הפסיד סדרו וצריך לתקוע תשר"ת מחדש והרא"ש ס"ל אפי' בגמר התרועה לא הפסיד סדרו אלא עושה ג' שברים מחדש ומריע כיון שלא הפסיק בקול אחר מה שאונו שייך עכשיו בתשר"ת ופסק כאן בש"ע כהרא"ש. מיהו במרדכי הביא דברי רבינו יואל שחולק על הראב"ן גם ברישא דהיינו בלא גמר התרועה שעושה עוד שבר א'. וכתב הב"ח דדבריו נכונים ולכך יראה דאף אם לא גמר התרועה חוזר ותוקע ג' שברים ואינו מועיל לעשות עוד שבר אחר אפי' עושה הכל בנשימה א' דסוף סוף הוה הפסקה באמצע השברים וכו'. והב"ד הט"ז סק"ח וכתב וכן ראוי להורות דמה הפסד יש בדבר לעשות ג' שברים מחדש יעו"ש. וכ"ה דעת הא"ר או' ט"ו. תשו' ב"ד סי' תי"ג. ער"ה או' ז' נה"ש או' ה' ר"ז או' ט"ו. ח"א כלל קמ"ב או' י"ג. מט"א או' כ"ג. דה"ח או' א' מ"ב או' כ"ז. ועיין לקמן סוף או' ג"ן:
סעיף קטן נב
בנ) שם. אם נזכר מיד יתקע שבר אחר. היינו אם הוא בנשימה א' ולא כהמגינים דמפרשי לה אף שהם בב' נשימות. נו"ש או' י"א. וכ"כ המאמ"ר או' ח' ועי"ש מה שכתבו הוכחה לזה יעו"ש. וכ"כ בביאורי הגר"א דמ"ש כאן אם נזכר מיד וכו' ר"ל שלא הפסיק בנשימה והשיג על דברי המ"א סק"ז יעו"ש. ועיין לעיל או' כ"ח. והגם שכתב שם הגר"א דהעיקר כדברי הש"ע ר"ל דאם עשה בנשימה א' די בשבר א' מ"מ כבר כתבנו באו' הקודם דדעת האחרונים להחמיר דאף אם עשה בנשימה א' ולא סיים התרועה יש לחזור ולתקוע ג' שברים:
סעיף קטן נג
גנ) שם. אם נזכר מיד יתקע שבר אחר נראה דדוקא בתקע שני שברים הדין כן אבל אם לא תקע רק שבר א' וטעה והתחיל להריע ונזכר והוסיף ב' שברים אז אעפ"י שלא גמר כל התרועה וגם כבר השלים תשר"ת זה צריך לחזור ולהתחיל מן השברים כמו בגמר כל התרועה. מט"א שם. והיינו לדין הש"ע וכבר כתבני דדעת האחרונים להחמיר דגם בתקע ב' שברים והתחיל להריע יחזיר לתקוע ג' שברים. והיינו דוקא לכתחלה אבל אם לא תקע רק שבר א' והשלים התשר"ת א"צ לחזור כפסק הש"ע. וכ"כ מט"א שם. מ"ב שם:
סעיף קטן נד
דנ) שם. ואם לא נזכר עד שגמר התרועה וכו' פי' שעשה ג' כחות. מרדכי. מ"א סק"ח. א"א או' ח' והיינו לדיעה ראשונה דסעי' ג' יעו"ש. וטעם החילוק בין גמר ללא גמר הוא דכ"ז שלא גמר התרועה הוא קול בעלמא ונראה שעדיין עסוק בשברים שגם התרועה לא גמר וחוזר להשלים השברים משא"כ בגמר התרועה שהוא קול שלם נראה שמתחיל אח"כ שברים אחר ולכך אינו מועיל בהשלמת שבר אחד אלא ג' שברים מחדש. ביאורי הגר"א. מ"ב או' כ"ח:
סעיף קטן נה
הנ) שם. לא הפסיד התקיעה הראשונה שתקע וכו' דכיון שהכל היא תרועה שהרי אנו עושים גנח ויליל משום דילמא תרווייהו תרועה א"כ חדא תרועה היא אלא שנתקלקלה ולא הוי הפסק. טור בשם הרא"ש. וזהו לדעת הש"ע שפסק כדברי הרא"ש ודעמיה וכ"ה דעת האחרונים. מיהו י"א כיון שגמר התרועה הוי הפסק והפסיד גם תקיעה ראשונה וצריך לחזור ולתקיע תשר"ת כמ"ש בטור יעו"ש:
סעיף קטן נו
ונ) שם. אבל אם אירע בתש"ת וכו' אפי' שבר אחד כמ"ש סעי' ח' מ"א סק"ט. א"ר או' ט"ז. והיינו אם היה עומד בסדר תש"ת בין שהתחיל להריע לאחר שגמר השברים בין שהתחיל להריע קודם שגמר השברים אפי' לא עשה אלא שבר א' בין שהתחיל להריע. קודם שתקע אפי' שבר א' צריך לחזיר ולתקוע גם תקיעה הראשונה של בבא זו דכיון דתרועה זו אינו מעין השברים שצריך לו לתקוע בבבא זו לפיכך היא חשובה הפסק בין השברים לפשוטה שלפניה. ר"ז או' ט"ז. וה"ה בתר"ת אם עשה אפי' שבר א' קודם התרועה או אחריה או שהתחיל להריע ופסק ועשה אפי' שבר א' והשלים התרועה הוי הפסק והפסיד גם תקיעה ראשונה כיון דאותו קול לא שייך לאותה בבא. כ"כ האחרונים:
סעיף ח'
סעיף קטן נז
זנ) [סעיף ח'] אם הפסיק בתרועה בין תקיעה לשברים. כגון שעומד בתש"ת והכניס התרועה בין תקיעה לשברים או בין שברים לתקיעה שתקע תרש"ת או תשר"ת. לבוש. ח"א כלל קמ"ב או' י"ב. מ"ב או' ל' ואפי' לא גמר התרועה כמ"ש באו' הקודם. וכ"כ מ"ב שם.
סעיף קטן נח
חנ) שם. או שהפסיק בשברים בין תרועה לתקיעה. כגון שעומד בתר"ת והכניס השברים בין תקיעה לתרועה או בין תרועה לתקיעה כגון שתקע תשר"ת או תרש"ת. לבוש. ח"א שם. מ"ב או' ל"א. ובכ"ז אפי' לא גמר את השברים כמ"ש לעיל או' נ"ו יעו"ש וכ"כ מ"ב שם:
סעיף קטן נט
טנ) וה"ה בסדר תשר"ת אם טעה ותקע תרועה קודם השברים הפסיד גם תקיעה ראשונה. הרד"א. והב"ד הב"ח וכתב וכן עיקר. שכנה"ג בהגב"י או' יו"ד. וכ"כ הט"ז סק"י. מ"א ס"ק י"א. מיהו הא"ר או' י"ז חלק על דברי הב"ח הנז' וכתב דבתשר"ת אם הפסיק בתרועה קודם השברים לא הפסיד תקיעה ראשונה יעו"ש. וכ"פ דה"ח או' א' אבל הר"ז או' ט"ז פסק כדברי הב"ח. וכ"פ ח"א שם או' י"ג. מט"א או' כ"ז:
סעיף קטן ס
ס) שם. וכן אם הריע שתי תרועות וכו' כ"כ הטור בשם הרמב"ן. וכ"פ ב"י ולכן פסק ג"כ כאן בש"ע. מיהו הטור מביא בשם י"א דלא הוי הפסק יעו"ש. ועיין לעיל סי' תקפ"ח או' ך':
סעיף קטן סא
סא) שם. וכן אם הריע שתי תרועות וכו' ודוקא כשהפסיק ביניהם דאם עשאן בנשימה א' הויא כתרועה אריכתא וכדלקמן לעניין שברים. מ"ב או' ל"ב. וכ"מ מדברי הלבוש:
סעיף קטן סב
סב) שם. או שתקע אחר התרועה תקיעה כמתעסק וכו' כ"כ הטור אבל בר"ן איתא דלא נחלק הרמב"ן אלא בתוקע לשם מצוה בנתיים אבל במתעסק לא נפסל יעו"ש והב"ד מ"א סק"י וכתב לכן נראה להקל בזה מאחר דיש גדולי פו' דבכל ענין יצא כמ"ש הר"ן יעו"ש. אמנם הא"ר או' י"ט כתב על דברי המ"א הנז' דאינו מוכרח. וכ"פ הלבוש כדברי הש"ע:
סעיף קטן סג
סג) שם. והפסיק בה בין תרועה לתקיעה וכו' וכן אם תקע תתש"ת תתר"ת והוא שעשה תקיעה ראשונה לשם מצוה והשניה כמתעסק או תקע תשת"ת או תרת"ת ותקע התקיעה שבין התרועה והתקיעה האחרונה כמתעסק וכן בתשר"ת שעשה תששר"ת או תשרר"ת או תתשר"ת או תשרת"ת בכל אלו הוי הפסק והפסיד גם תקיעה ראשונה. לבוש:
סעיף קטן סד
סד) שם. או לאחר שתקע ג' שברים שתק והפסיק ואח"כ תקע וכו' אבל אם הכל נעשה בתקיעה אחת אפי' התחיל להריע כשר כמ"ש סעי' ז' וה"ה אם התחיל לתקוע ואין קולו עולה יפה ומתחיל לתקוע שנית נחשבת הכל לתקיעה אחת כמ"ש בטור. מ"א ס"ק י"א. א"ר או' י"ח. דה"ח או' ד' מ"ב או' ל"ד:
סעיף קטן סה
סה) שם. בכל אלו הוי הפסק וכו' וגם בשומע הדין כן דאם שמע קול בנתיים מה שלא צריך הוי הפסק והפסיד גם תקיעה ראשונה כמ"ש לעיל סי' תקפ"ח או' ך' יעו"ש:
סעיף קטן סו
סו) שם. בכל אלו הוו הפסק וכו' זהו כסברת י"א שכתב לעיל סי' תקפ"ח סעי' ב' ועתה ראיתי להרב ב"ד סי' ת"ט שרצה ליישב דברי מרן בש"ע והוליד חילוק מחודש בכללים דסתם וי"א יעו"ש. ברכ"י או' ב' ועיין לעיל סי' תקפ"ח או' י"ט:
סעיף קטן סז
סז) שם. והפסיד גם תקיעה ראשונה. ואם כבר תקע גם תקיעה אחרונה אותה תקיעה עולה לו במקום תקיעה ראשונה וגומר משם ואילך על הסדר. ואם לא נזכר עד שעומד בסי' אחר כגון שעומר בתש"ת ונזכר שטעה בתשר"ת נ"ל דגומר כל הסימן (היינו ג"פ תש"ת. מט"א) ואח"כ חוזר ותוקע תשר"ת פעם א' ואע"ג שהפסיק באמצע הסי' דתשר"ת אין בכך כלום דהא מדינא יש לתקוע פעם א' למלכיות וא' לזכרונות וא' לשופרות (עיין לקמן רסי' תקצ"ב) משמע דליכא קפידא במה שמפסיק (ר"ל שמפסיק בברכות דתפלה בין הסדרים. מחה"ש ולב"ש) בין הסדרים. מ"א ס"ק י"ב. א"ר או' ך' ר"ז או' י"ח. מט"א או' ל"א. דה"ח או' ה' ואו' ו' מ"ב או' ל"ה:
סעיף קטן סח
סח) שם. והפסיד גם תקיעה ראשונה. ובכל זה אפי' טעה בתקיעות דמיושב צריך לחזור ולא נאמר דנסמוך על תקיעות דמעומד דכיון שבירך על אלו צריך לעשותן כהוגן. וגם בתקיעות דמעומד צריך לחזור דהם עיקר (עיין לעיל סי' תקפ"ה או' ב') אבל אם טעה בתקיעות שאחר התפלה אין בכך כלום. מ"א שם. א"א או' י"ב. ר"ז או' י"ט. מט"א או' ל"ג. דה"ח או' ז' מ"ב שם:
סעיף ט'
סעיף קטן סט
סט) [סעיף ט'] א"צ לחזור אלא לאחרון שטעה בו. כ"כ הטור בשם הרמב"ן אלא שכתב בשם י"א שצריך לחזיר כל הסי' מראש ג"פ וכתב ב"י כסברת הרמב"ן נראה עיקר. ולכן פסק כן בש"ע. וכ"ה הסכמת האחרונים:
סעיף קטן ע
ע) שם. א"צ לחזור אלא לאחרון וכו' כתב ב"ד סי' ת"י דאם שהה כדי לגמור תשר"ת הפסיד גם ב' תשר"ת הראשונים כמ"ש הרא"ש בשם ראב"ן יעוש"ב אבל הער"ה או' ח' כתב עליו דליתא דראב"ן לא כתב כן אלא למ"ד שהה חוזר לראש אבל לדידן שהייה מותר יעו"ש ועיין לעיל סי' תקפ"ח סעי' ב' ובדברינו לשם או' י"ד ואו' ט"ו:
סעיף קטן עא
עא) שם. א"צ לחזיר אלא לאחרון וכו' וכן אם טעה בשני א"צ לחזיר רק לשני ולאחרון. ח"א כלל קמ"ב או' י"א ואו' י"ד:
סעיף קטן עב
עב) שם. אם תקע בצד הרחב וכו' לא יצא. דכתיב והעברת שופר תרועה וקבלו חז"ל דר"ל דרך העברתו כלומר בדרך תמונת גידולו שהאיל מעבירו בראשו מחיים כך צריך לתקוע בו דהיינו במקום הקצר. כ"כ הר"ן והריטב"א בסוכה פ' לולב הגזול ד"ה ביבש ומ"ש בירושלמי מדכתיב מן המצר וכו' לאסמכתא ולשון צחות. ח"א כלל ק"מ או' ה' יעו"ש. מ"ב או' ל"ו. ועיין לעיל סי' תקפ"ו או' ק"ה:
סעיף קטן עג
עג) שם בהגה. ואחר שתקעו אומר הש"ץ פסוק אשרי העם וכו' עיין בטור (רסי' תקצ"א) שכתב עד תרום קרננו. וכ"כ אבודרהם וכ"כ בסידור האר"י ז"ל וכ"כ בא"ר (רסי' תקצ"א) בשם מט"מ והרבה נוהגין כן. שע"ת או' ט':
עמוד הקודםעמוד הבא