התחברות
פסקים, מנהגים וליקוטי פוסקים על סדר שולחן ערוך אורח חיים עם הרחבות על פי דעת האר"י ז"ל
סימן תמח
הרב יעקב חיים סופר
סימן תמח
סעיף א'
סעיף קטן א
א) [סעיף א'] חמץ של עכו"ם וכו' ואיתא בירושלמי פ' כל שעה גר שמת והניח חמץ ועבר עליו הפסח כל הקודם אחר פסח וזכה בה מותרת לו לד"ה ע"כ. ואין זה סותר לתלמודא דידן בב"ק דף ק"י ע"ב בגוזל חמץ הגר ועבר עליו הפסח דאסור בהנאה דהתם מיירי שלא מת הגר עד שחל עליו איסור חמץ או אפי' מת הגר קודם פסח מ"מ היתה ביד גזלן בשעת איסור חמץ משא"כ כאן כשמת הגר החמץ נשאר מופקר ועומד דנמצא שאין מי שעובר על ב"י דשלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של הפקר. ח"י או' א' מק"ח או' א' ח"א כלל קכ"ד או' כ"ד. וא"כ ה"ה בחמץ של הפקר שמותר אחרי הפסח.
סעיף קטן ב
ב) שם. חמץ של עכו"ם וכו' כל העולם נהגו היתר בחמץ עכו"ם שעבר עליו הפסח ואין מי שנזהר אבל של ישראל אפי' ביטלו אסור בהנאה. הרדב"ז בתשו' ח"א סי' תפ"ו. ברכ"י או' א' ור"ל לאפוקי מבעל העיטור כמ"ש לקמן או' ז' יעו"ש. ועוד עיין לקמן סעי' ה'.
סעיף קטן ג
ג) שם. חמץ של עכו"ם וכו' מי שיש לו שותפות עם העכו"ם בחמץ ועבר עליו הפסח אף שחצי של ישראל נאסר בהנאה מ"מ כשחולק אחר הפסח עם העכו"ם חלקו של עכו"ם מותר בהנאה דכיון דחמץ שעבר עליו הפסח אינו אסור אלא מדרבנן משום קנסא אמרינן יש ברירה ובאכילה צ"ע (מיהו בס' חקת הפסח או' א' ד"ה ונראה כתב דמותר אפי' באכילה יעו"ש. וכ"כ הר"ז) אבל חלק של ישראל ודאי אסור בהנאה. ח"י או' ב' א"ר או' א' י"א בהגה"ט. מק"ח או' א' ר"ז או' כ"ז ח"א שם או' כ"ה. ועיין במק"ח שם שמצדד הא דמותר חלקו של עכו"ם אם הוא דוקא שמונח בבית עכו"ם ומסיק דאפי' מונח בבית ישראל שרי יעו"ש. מיהו בשו"ת שאגת אריה סי' ץ' כתב להתיר אף חלקו של ישראל והביאו מחב"ר או' א' ושע"ת או' א' והגם שהמק"ח שם בביאורים השיג עליו בשו"ת מהר"ם מרוטנבארג אחרונים סי' ט' מיישב שיטת הש"א יעו"ש. ועייין בשו"ת זר"א ח"ג סי' מ"ו שמתיר גם חלקו של ישראל בהנאה אם היה הפסד גדול הרבה יעו"ש.
סעיף קטן ד
ד) וישראל ועכו"ם שיש להם שותפות בחמץ ושאר דברים אסור לומר לעכו"ם טול אתה חמץ ואני שאר דברים, מק"ח או' ג' ח"א שם. מיהו דעת הא"ר שם נראה להקל משום דחמץ אינו תופס דמיו יעו"ש. ואפשר דבמקום הפ"מ יש לסמוך ע"ז.
סעיף קטן ה
ה) שני ישראלים שהיו שותפים בחמץ והאחד מכר לנכרי חלקו קו"פ והשני לא מכר ואחר הפסח חולקים. מי שמכר לנכרי חלקו שיעלה קודם פסח עתה שחלקו והוברר בחלקו מותר. והשני שלא מכר חלקו קו"פ אסור בחלקו. שאגת אריה סי' צ"א. מחב"ר או' ב' מק"ח או' א' שע"ת שם.
סעיף קטן ו
ו) שם. מותר אפי' באכילה. והא דקתני מתני' (פסחים כ"ח ע"א) חמץ של עכו"ם שעבר עליו הפסח מותר בהנאה לאו למימרא דבאכילה אסור אלא משום דבעי למיתני של ישראל אסור בהנאה תנא גבי עכו"ם מותר בהנאה. הרי"ף והרא"ש. ובשם הירוש' כתב הרא"ש הא דקתני מתני' חמץ של עכו"ם שעבר עליו הפסח מותר בהנאה במקום שלא נהגו לאכול פת עכו"ם אבל במקום שנהגו מותר אפי' באכילה. והב"ד ב"י. ר"ז או' ב'. ועיין ביו"ד סי' קי"ב סעי' ב' באיזה פת עכו"ם נהגו להקל יעו"ש.
סעיף קטן ז
ז) שם. מותר אפי' באכילה. כן מוכח מש"ס וכו' כמ"ש באו' הקודם. אך הטור הביא בשם בעל העיטור דאסור באכילה וכבר כתבנו לעיל או' ב' דכל העולם נהגו היתר יעו"ש.
סעיף קטן ח
ח) שם. מותר אפי' באכילה. ולהריח חמץ של גוי חם תוך הפסח היה מותר מדינא מאחר דלא נאסר בהנאה אלא שיש להרחיק מהכיעור או שמא חמצו של גוי אינו מותר בהנאה אלא דוקא אחר הפסח. גליון האו"ה כלל ט"ל או' ל"ג, שכנה"ג בהגה"ט או' א'. מיהו מ"ש בגליון האו"ה בתחלת דבריו היה מותר מדינא וכו' כתב עליו הפר"ח דליתא והביא ראיה מש"ס ופו' דחמצו של עכו"ם בתוך הפסח אסור בהנאה יעו"ש. וכן הסכים חק יוסף או' א' והמט"י. וכ"כ המאמ"ר או' א'. וכ"כ לעיל סי' תמ"ג או' ה' יעו"ש. והרו"ח או' א' כתב דאפי' בשאר ימות השנה אין להריח בפת חמה של גוי ואפי' בשל ישראל יען כי יש פלוגתא בפו' אם מברך עליו או לא ויש עוד מחלוקת בעיקר ברכתו אי מברך בורא מיני בשמים או הנותן ריח טוב בפת ולכן יותר טוב שלא להריח כמ"ש מרן בב"י א"ח סי' רצ"ז ובהגהת מור"ם ז"ל בא"ח סס"י רט"ז יעו"ש עכ"ל ועיין בדברינו לשם בס"ד.
סעיף ב'
סעיף קטן ט
ט) [סעיף ב'] אם עכו"ם מביא וכו' ואפי' הביאו ביו"ט אחרון סמוך לחשיכה לא יקבלנו הישראל מידו שהרי בקבלה זו נקנה לו הדורון בקנין גמור ונעשה חמצו של ישראל ועובר עליו בב"י וב"י ברגע זו שעד הלילה. ר"ז או' ג' ומיהו אם הביאו ביה"ש של מוצאי יו"ט ב' לבני חו"ל שעושין ב' יו"ט וקבלו י"ל דשרי דכיון דיו"ט ב' הוא מדרבנן וביה"ש הוא ספק י"ל ספיקא דרבנן לקולא וה"ד לקבלו אבל לאכלו אסור עד שיהיה לילה ודאי דכל דתקון רבנן כעין דאו' תקון. ועיין לקמן או' ח"י.
סעיף קטן י
י) שם. אם העכו"ם מביא וכו' ואם קבלו העכו"ם שלא בפני ישראל מותר לאחר הפסח משום דהיתרא ניחא ליה למיקני ולא איסורא ה"נ לא היה דעת הישראל לקנות חמץ בפסח עד לאחר יו"ט. עט"ז וכן אם קבלתו השפחה שלא בפני ישראל וכשנודע לישראל צוה להצניעו בבית העכו"ם מותר לאחר הפסח משום דאיסורא לא ניחא ליה למקני. ב"י בשם הגמ"י פ"א.
סעיף קטן יא
יא) שם. אם העכו"ם מביא וכו' אם לתתו גוים המשרתים בטחון של ישראל חטים ביו"ט אחרון של חג כדי שיהיו מוכנים במוצאי יו"ט לטחון מותר לערבם (ברוב כ"ה בתשו' הרדב"ז ח"ג סי' תקפ"ט) עם חטים אחרים ולטחון הכל ולמכרם לישראל. מוהריק"ש בהגהו' בשם הרדב"ז סי' תק"ו. והב"ד הפר"ח וכתב דאם נתבקעו פשיטא דאסור לערבן ולבטלן ואם לא נתבקעו לדעת הרי"ף אסור לערבן ולמאן דפסק כשמואל דבעי דוקא נתבקעו מותר לערבן יעו"ש. אמנם בשו"ת קול אליהו ח"א סי' כ"א כתב דלכ"ע שרי לערבן ולבטלן ואפי' לכתחלה. וכתב עוד דמטעם אחר מותרים אותם החטים בהנאה בלי שום תערובת משום דספק חמץ מותר בהנאה אחר הפסח וכל שלא נתבקעו לדעת הרי"ף לא אסירי בפסח אלא מספק יעו"ש. ועיין מט"י בסעי' זה שכתב דמ"ש הרדב"ז למכרו לישראל ה"ד לישראל אחר ולא לבעל החטים כדאיתא ביו"ד סי' צ"ט סעי' ה' יעו"ש. מיהו לפי מ"ש בשם קול אליהו דמותר לערבם לכתחלה נראה דאפי' למבטל עצמו שרי דהא דאוסר שם ביו"ד למבטל עצמו היינו בדבר שאסור לבטלו לכתחלה כמבואר שם משא"כ כאן דמותר לבטלו לכתחלה. ומ"ש הרדב"ז למכרו לישראל היינו אם חפץ למכור שרי אפי' לישראל וה"ה דשרי לעצמו אם אינו חפץ למכור. אח"כ ראיתי שכ"כ חקת הפסח או' ד' על המט"י דלא דק ומותר אפי' לבעליו יעו"ש. ועיין לקמן או' ל"ג.
סעיף קטן יב
יב) ישראל שהיה לו קודם פסח ברחיים של כותים דגן לטחון. וביום ז' של פסח הלך הכותי וטחן הדגן של ישראל ועושה ממנו פת והביא את הפת לישראל תיכף אחר הפסח מותר ליקח הדמים בעד הפת ההוא מהכותי והכותי יאכלנו או ימכרנו לכותי אחר. בית הילל ביו"ד סי' קל"ב. והסכים לדבריו ח"י או' ד'. ר"ז או' כ"ח. ח"א כלל קכ"ד או' כ"ו. וכתב עוד שם ח"י דיש עוד צד להתיר שמא החליף הגוי ולפי מ"ש לקמן סי' תמ"ט דספק חמץ שעבר עליו הפסח יש להתיר אף באכילה ה"ה הכא דהוי ספק עכ"פ אם החליף הגוי ולטעמים אלו אפשר ג"כ להקל אם גזל עכו"ם חמץ ישראל ועבר עליו הפסח יעו"ש. אלא שכתב בזה וצ"ע. אבל הא"ר או' א' כתב דיש להקל אף שניכר וידוע דחמץ של ישראל דהא הוא באחריות כותי והוי ככותי שהלוה לישראל על חמצו לזמן וכו' ולא פדה שכתוב ברסי' תמ"א יעו"ש. והביאו המש"ז או' ז' וכן הסכים בא"א סי' ת"ן או' א' ועיין עוד לקמן או' ל"ח.
סעיף קטן יג
יג) ובתשו' חנוך בית יהודה סי' י"א הביא מעשה כיוצא בזה שטחן בעל הרחיים התבואה של ישראל בפסח ואחר הפסח הביא הקמח ואמר שלתת הדגן קודם טחינה ומסיק שמותר אפי' באכילה מטעם דק"ל חמץ שעבר הפסח אינו אסור אלא מדרבנן משום קנסא אפי' כשהוא ודאי חמץ אבל כשהוא ספק חמץ ק"ל ספיקא דרבנן לקולא וכאן יש ס"ס דמתהפך חדא שמא לא לתתו ואת"ל דלתתו עדיין יש ספק אם לתתו כ"כ עד שנתחמץ ואת"ל שנתחמץ יש ספק שמא לתתו וטחנו אחר הפסח ומאחר שיש כמה ספיקות והוא איסור דרבנן אין להחמיר אפי' באכילה יעו"ש. והביאו ח"י שם. מק"ח או' ב' מחב"ר או' י"ד. ח"א שם.
סעיף קטן יד
יד) ואם עכו"ם נתן או מכר לישראל חטים וכה"ג וקבלם הישראל ממנו ואחר פסח נודע לו שהיה בתוכו חמץ כתב ח"י או' ה' לכאורה נראה דהחמץ מותר לאחר הפסח כדין חמצו של עכו"ם וסיים בצ"ע יעו"ש. אבל הא"ר או' ה' כתב בסתם דאם לא נודע לו עד אחר הפסח מותר. וכ"כ י"א בהגה"ט. מק"ח או' ג' ואם נודע לו בפסח צריך לבערו אם אין העכו"ם כאן להחזיר לו או שהוא בכאן והוא אלם מטעה אחריות. ומיהו יכול לעשות תקנה אפי' בפסח למסרו לבית עכו"ם אחר או שימכור החדר שהחמץ עומד בתוכו לעכו"ם והעכו"ם יקבל עליו אחריות. ואם היו עומדים החטים אצל העכו"ם בפסח מותר דהו"ל כקיבל אחריות על חמצו של עכו"ם בביתו של עכו"ם. מק"ח שם. ואם קיבל החטים בפסח מותר דאנן סהדי דלא ניחא ליה דליקניה רשותיה וחצר משום שליחות הוא. חמ"מ או' ו'.
סעיף קטן טו
טו) שם. ביום אחרון של פסח וכו' וכ"ש בפסח גופיה אלא דקמ"ל דאפי' ביו"ט אחרון צריך לענין זה. ט"ז סק"ב. ח"י או' ו' א"ר או' ד' חק יוסף או' ב' מחב"ר או' ג'.
סעיף קטן טז
טז) ואם הוא ביו"ט אחרון אז א"צ לא כפיית כלי ולא מחיצה יו"ד כי לא חששו שמא יבא לאכול ממנו בזמן מועט כזה אבל תוך הפסח צריך כפיית כלי או מחיצה יו"ד כמבואר לעיל סי' ת"מ סעי' ב' ונראה דה"ה אם שכח עכו"ם חמצו אצל ישראל ג"כ דדינו כמו דורון דהכא. ח"י שם. מק"ח או' ד' מיהו הא"ר או' ד' כתב דאם הניחו כדי דגם ביו"ט אחרון אם הניחו כדי חצי יום צריך כפיית כלי אבל אם מביאו לאחר מנחה ודאי א"צ יעו"ש. וכ"כ הר"ז או' ד' דגם ביו"ט אחרון צריך כפיית כלי אלא א"כ הביאו סמוך לחשיכה אין לחוש יעו"ש ועיין לעיל סי' ת"מ או' ל"ח.
סעיף קטן יז
טוב) שם. לא יקבלנו וכו'. ואם קבלו אסור בהנאה. מ"א סק"א. א"ר או' ד' חק יוסף או' ג' ואף דיו"ט אחרון דרבנן ומדאו' לא קעבר תו אב"י וב"י מ"מ כל דתקון רבנן כעין דאו' תיקון. ח"י או' ז' מק"ח או' ה' א"א או' א' חקת הפסח או' ג'.
סעיף קטן יח
חי) שם לא יקבלנו וכו' ואם זכה בו ישראל קודם ביה"ש אסור ואם בביה"ש מותר מפני שיום אחרון מדרבנן וביה"ש שלו דרבנן. או"ח סוף הלכות חמץ. חקת הפסח שם. ועיין לעיל או' ט'.
סעיף קטן יט
יט) ואם הביא עכו"ם בפסח דבר שיש בו משהו אסור לקבלם ולא בטל ביד עכו"ם. א"א שם. ומיהו אם הביא ביום ח' נראה דמותר כמ"ש לקמן סי' תס"ז סעי' יו"ד בענין חטה שנמצאת בתרנגולת בח' של פסח דמותר להשהותה יעו"ש ובדברינו לשם בס"ד.
סעיף קטן כ
ך) שם. וגם לא יהא ניכר וכו' ומיירי דלא אמר לו תנו ע"ג הסלע או הבו מי הבא וכה"ג דבעינן שלא יחפוץ בחמץ כלל. ח"י או' ח' וכ"ש דלא יתן לו איזה מתנה בעת שמביאו דודאי ניכר שחפץ בו ואסור.
סעיף קטן כא
כא) שם. וגם לא יהא ניכר וכו' שאם הוא חפץ בו נקנה לו ע"י שהוא מונח. בביתו או בחצירו שכל דבר המונח בחצירו של אדם הוא נקנה לו כאלו מונח בידו ממש שחצירו הוא כשלוחו לכל דבר אבל כשאין ניכר מתוך דבריו או מעשיו שהוא חפץ בו אין חצירו קונה לו. ר"ז או' ג' וכ"כ הפר"ח.
סעיף קטן כב
כב) שם. וגם לא יהא ניכר וכו' ואז מותר והטעם משום דישראל לא ניחא ליה באיסורא וחצירו נמי לא קניא ואפי' משתמרת ואפי' עומד בצידה שאין חצירו קונה לו בע"כ. תשו' הרשב"א סי' קע"ח. ב"י. עו"ש או' א'.
סעיף קטן כג
כג) וכתב עו"ש הרשב"א דלא מבעיא ביו"ט אחרון דמדרבנן אלא אפי' ביו"ט ראשון שהוא אסור בהנאה ד"ת אינו אסור כשהניחו העכו"ם בחצירו המשתמרת ומן הטעם שאמרנו. ב"י. עו"ש שם. מ"א סק"ב. מק"ח או' ו' והיינו דיעבד אף ביו"ט ראשון שרי אף בסתמא משום דאיסורא לא ניחא ליה דליקני. מש"ז או' ב'.
סעיף קטן כד
כד) שם. וטוב שיאמר וכו' כדי שאם יטלנו אחר הפסח לא יהא כהוכיח סופו על תחלתו שדעתו היה בתוך הפסח לקנותו. ח"י או' ט'.
סעיף קטן כה
כה) שם. וטוב שיאמר וכו' דמצד הדין אפי' בלא אמירה שרי דאמרינן דהתירא ניחא ליה דליקני ליה רשותו ולא איסורא. ט"ז סק"ג. עט"ז. ח"י שם. פר"ח. חק יוסף או' ד' מק"ח שם. ור"ל בדיעבד אפי' שותק כל עשה מעשה אמרינן דאיסורא לא ניחא ליה דלקני אפי' בחצר המשתמרת ועומד שם. מש"ז או' ג'.
סעיף קטן כו
כו) שם. וטוב שיאמר וכו' וכ"ז בדורון וכה"ג שאין באחריות ישראל אבל אם העכו"ם מביא לבית ישראל למכור או להפקידו אצלו אז צריך הישראל לומר בפירוש שאינו רוצה לקבלו כדי שלא יהא אח"כ באחריותו דהא אפי' אם אינו חייב באחריותו בדין אלא שיודע שהעכו"ם אלם ויכפהו לשלם ג"כ אסור כמ"ש לעיל סי' ת"מ יעו"ש. ח"י שם. מק"ח שם. ר"ז או' ה' ועיין לעיל סי' ת"מ או' כ"ה.
סעיף קטן כז
כז) ואם דבר ישראל עם עכו"ם קודם פסח שימכור לו חמץ והניח העכו"ם בחצרו של ישראל בפסח אם האחריות על ישראל אסור כבסי' ת"מ. א"א או' ב' וכבר כתבנו באו' הקודם דצ"ל לו בפי' שאינו רוצה לקבלו יעו"ש.
סעיף קטן כח
כח) בא לו אגרת חתומה מעיסה שקורין ניבל"א ביו"ט של פסח יאמר למביא דיחזירנה להבי דוואר עד חו"ה ואז יקבלנה מהבי דוואר ויפתחנה ויזרוק החותם ויוכל לשער מקום החותם ולהשליכו דהחותם מעיסה הנז' אוכל אותו הכלב ובזה תלוי הדבר ואפי' חצי שיעור צריך ביעור. ואגרות שבאו מזמן רב קודם הפסח שהחותם יבש כעץ א"צ לבער החותמות קודם הפסח, אבל אגרות הבאות תוך הפסח דהחותם עודנו לח ודאי יש איסור בשהייתו וטוב וכשר שלא לקבל האגרות עד חו"ה. אמנם יען שנהגו היתר לקבל האגרות מהבי דוואר גם ביו"ט של פסח יש תקנה דיכוון שלא לזכות באותו חותם וכבר ק"ל איסורא לא ניחא ליה דלקני. שו"ת זר"א חא"ח סי' ן' יעו"ש. ושם כתב דכיון דאגרות הללו יודעים אותם שהם על עסקי סחורה אין נכון לפותחם בשבת ויו"ט ולא לקרותם יעו"ש. מחב"ר או' ד' ועיין לעיל סי' ש"ז או' צ"ח ואו' ק"ד.
סעיף ג'
סעיף קטן כט
כט) [סעיף ג'] חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה וכו' דכיון שעבר בב"י ובב"י קנסוהו. לבוש סעי' א' מ"א סק"ג.
סעיף קטן ל
ל) שם. אסור בהנאה. בין לו בין לאחרים. או"ח או' ט"ל. הרשב"ץ בס' מאמר חמץ דכ"ו ע"ג. הר"ן פ' כ"ש, פר"ח. מט"י. ער"ה או' ב' ובספרו חקת הפסח או' ד' ר"ז או' א' ואפי' אם לא ידעו בו האחרים צריך להודיעם שלא יאכלו ממנו. שו"ת חיים שאל ח"ב סי' ל"ח. והביאו שע"ת סוף או' ט"ו. וכ"כ חקת הפסח או' י"א.
סעיף קטן לא
לא) שם. אסור בהנאה וכו' ואפי' לאחר מותו ולא תימא דלדידיה קנסו רבנן לבנו לא קנסו כמו שאר קנסות דבחמץ אינו כן אלא אסור לעולם. נוב"י סי' ך' מחב"ר או' ט' ועיין לקמן או' ק"ב.
סעיף קטן לב
לב) שם. אסור בהנאה וכו' ישראל שלא ביער קו"פ החטים כתושים הנקרא בלע"ז פארונ"י שהם חטים שמסירים קליפתם ע"י כתישה בזלוף מים עליהם והיה מוכרם בחנותו אחר הפסח. הסכימו רבני מודונ"א לשרוף אותם וכן עשו מעשה. אבל דגן הכתוש הבא ממדינת פארמ"א שרובם ככולם כותשים אותו בלי מים התירו אותו דיעבד אבל לכתחלה צריך לבערו קו"פ וכן נהגו בק"ק ריגי"ו משנים קדמוניות. שו"ת זר"א חא"ח סי' נ"א. מחב"ר או' ה'.
סעיף קטן לג
לג) וכתב בשו"ת בית אפרים סי' ל"ד באחד שהיה לו מאלץ מונח בווי"ן הוי"ז של עכו"ם לעשות יי"ש והעכו"ם אמר לו שיעשה ממנו יי"ש בפסח ובע"פ מכר המאלץ כדיני והווי"ן הוי"ז הטיל המאלץ לתוך חטים רותחים לעשות ממנו יי"ש ויש מפקפקין לומר שלפי שלא הודיע להקונה שהווו"ן הוי"ז יטיל התבואה לתוך המים הנ"ל הו"ל מקח טעות והעלה שאין לבטל המקח בשביל זה יעו"ש. ועי"ש שהעתיק מכת"י הגאון פי' ז"ל שדעתו לומר דמאלץ הוי חמץ נוקשה ושם מבואר שהכל לפי הענין אם הוא מקולקל הרבה עד שנפסד מאכילת אדם כדרך שנת' סי' תמ"ב הוי נוקשה ולכן יש להתיר בענין זה ולרווחא דמלתא יש לבטלו ברוב מאלץ שלא עבר עליו הפסח עיי"ש והגאון מו"ה סענדיר ז"ל כתב בתשו' כ"י במאלץ ששכחו למכור קו"פ ונודע בפסח ולא בא לשאול עד לאחר הפסח והורה שהוא אסור בהנאה יעו"ש ואפשר דמיירי בענין שהמאלץ היה עדיין ראוי לאכילה דאל"כ הו"ל נוקשה דק"ל בססי' תמ"ז דשרי יעו"ש. שע"ת או' ב'.
סעיף קטן לד
לד) שם. אסור בהנאה וכו' ראה בע"פ שהתבואה שרויה במים ולא היה שהות למוכרה לעכו"ם והניחה עד לאחר הפסח אם נתבקעה אסור לאכלה ומותר למכרה לעכו"ם, הרשב"ץ בתשו' ח"ב סי' קצ"ז. ברכ"י או' ב' אמנם הכס"א או' ב' תמה על דברי הרשב"ץ. הנז' שחלק על דברי הרמב"ם שכתב דאסור בהנאה אפי' הניחו שוגג או אנוס וגם על הברכ"י תמה שהעתיק דבריו ולא הרגיש בזה יעו"ש וכן הרב חקת הפסח או' יו"ד תמה על דברי הרשב"ץ הנז' יעו"ש. ועיין לעיל או' י"א.
סעיף קטן לה
לה) ראובן שהיו בידו מעות משמעון תושב עיר אחרת כדי להלבישם בסחורות וח' חדשים קודם הפסח קנה חמץ ושלח לשמעון והספינה לא הגיעה עד לאחר הפסח. החמץ מותר באכילה כיון שלא היה ידוע לו כלל. שו"ת דברי יוסף סי' י"א. ברכ"י או' ג' שע"ת או' ח' ועיין לקמן או' ס"ז.
סעיף קטן לו
לו) היכא דידע קודם פסח שבא לו חמץ בספינה צריך למוכרו או ליתנו לעכו"ם ואם פשע אסור בהנאה הסכמת האחרונים. וכ"כ בתשו' הנז' ברכ"י או' ד'.
סעיף קטן לז
לז) נ"ל להלכה דמי שיש לו חמץ בספינה בים או בעיר אחרת יכול להפקירו בפני ג' לכל ימי הפסח ואחר הפסח מיד יזכה בו שלא הפקירו אלא לחצי ע"פ ופסח ולא קעבר אב"י ומותר לאחר הפסח אפי' מדרבנן דודאי הפקירו הפקר גמור וליכא למיחש למידי. הרב מגילת ספר לאוין רמ"ב דף קכ"ז ע"ב יעוש"ב. ברכ"י או' ה' רו"ח או' ב' ומיהו עיין לעיל סי' תל"ד או' כ"ה שכתבנו בשם הרדב"ז דאין לסמוך על היתר זה יעו"ש. ויתבאר עוד מזה לקמן או' צ"ו יעו"ש.
סעיף קטן לח
לח) גזלן שגזל חמץ לפני הפסח ועבר עליו הפסח שאומר לנגזל הרי שלך לפניך כתב הנוב"י ס' ך' דשרי בהנאה לנגזל ולא עבר על בל יראה יעו"ש. והביאו מחב"ר או' יו"ד, אבל הפר"ח כתב דאסור בהנאה גם לנגזל הואיל ועבר עליו הגזלן יעו"ש. וכן מבואר בעיטור ה' ביעור חמץ דף קכ"ה ובהרמב"ן פ כ"ש ובהריטב"א שם שכולם הביאו מסוגיא דהגוזל (קמא צ"ו ע"ב) דאסור אכולי עלמא יעו"ש וכ"כ חקת הפסח או' ד' וכ"כ השש"א. ועי"ש בחקת הפסח שהביא מהר"מ מסרקסטא דס"ל דאין עוברין על ב"י לא הגזלן ולא הנגזל (וכ"כ בשו"ת קול אליהו ח"ב סי' כ"א) אלא שכתב דגם למהר"מ אסור בהנאה יעו"ש. ואפי' היה הגזלן עכו"ם כחב המק"ח או' י"ד דאסור ומיהו עיין לעיל או' י"ב שכתבנו דיש מתירין יעו"ש.
סעיף קטן לט
טל) שם. אפי' הניחו שוגג או אנוס. ואפי' ביטלו והניחו אניס ג"כ לא מהני. נוב"י סי' י"ט. ועיין לקמן סעי' ה'.
סעיף קטן מ
מ) חמצו של ארנדא"ר שהיה אצל הווערט"ש הייז"ר שלו וסמכו כל אחד על חבירו ובין כך ובין כך לא נמכר בע"ש י"ג ניסן וביום ש"ק שהוא ע"פ אחר מנחה נודע לארנדא"ר שלא נמכר החמץ אסור בהנאה אחר הפסח אעפ"י שביטל. נוב"י בתשו' הנז' מחב"ר או' ח' שע"ת או' ח'.
סעיף קטן מא
מא) שם. ואם מכרו או נתנו לעכו"ם וכו' והיינו במכירה דאי לאו הכי אסור ליתן מתנת חנם לעכו"ם שאינו מכירו משום לא תחנם כמ"ש ביו"ד ס' קנ"א סעי' י"א יעו"ש. או י"ל דמותר ליתנו לו כיון שאינו שוה לו כלום ואסור בהנאה. ח"י או' י"ב. וכ"כ השש"א אע"ג דאסור ליתן להם מתנת חנם כל שהוא למעוטי תיפלה (ר"ל דבר אסור) מותר ליתן להם מתנת חנם כדאי' בע"ז דף ס"ד ע"א יעו"ש
סעיף קטן מב
מב) שם. או נתנו לעכו"ם וכו' אפי' אם הוא משרת בבית שלו. ט"ז סק"ד. ח"י או' י"ג. א"ר או' ו' מק"ח או' ח' חמ"מ או' ג' ר"ז או' ז' ח"א כלל קכ"ד או' ב' ובלבד שלא יהא קנוי לו קנין עולם דא"כ לא יצא מרשותו דיד עבד כיד רבו. וכ"כ בשו"ת שער אפרים סי' ג' דאסור למכור חמץ ע"פ לשפחה הקנויה לישראל מטעם מה שקנה עבד קנה רבו וכאלו קנאו ישראל יעו"ש. וכ"כ ח"י שם. א"ר שם. חק יוסף או' ו' מק"ח שם. חמ"מ שם. ר"ז שם. ח"א שם. והיינו בעבד שלא טבל דדינו כעכו"ם כמ"ש ביו"ד סי' רס"ז העי' י"ז ואפ"ה אסור למכור לו משום דידו כיד רבו. דבטבל פשיטא דאסור למכור לו כיון דחייב במצות כאשה כמ"ש ביו"ד שם. וכ"כ המש"ז או' ד' יעו"ש.
סעיף קטן מג
מג) שם. או נתנו לעכו"ם שמחוץ לבית וכו' פי' גם החמץ יוציא חוץ לבית דאם ישאר בביתו יהא נראה כמקבל בפקדון חמצו של ישראל. מ"א סק"ד. ומשמע דתרתי בעינן דאין למכור החמץ לעכו"ם הדר עמו בבית וגם צריך להוציא החמץ מבית ישראל. אבל הב"ח כתב דאין הקפידה כ"א על החמץ שיוציאו חוץ לבית אבל לעכו"ם יכול למכור אפי' אם הוא משרת שלו ורק שיוציא החמץ חוץ לבית יעו"ש. וכ"כ הט"ז סק"ד לפרש דברי התה"ד שממנו כתב ב"י דין זה יעו"ש. וכ"כ ח"י או' י"ד. וכ"ה דעת האחרונים להתיר למכרו למשרת שלו כמ"ש באו' הקודם. ובענין אם צריך דוקא להוציא החמץ מחוץ לבית ישראל ית' באו' שאח"ז ובאו' שאחריו.
סעיף קטן מד
מד) וכתב הב"ח דבמדינה זו שרוב משא ומתן ביי"ש וא"א להם למכרם לעכו"ם מחוץ לבית ובפרט למחזיקים באורנד"א יש להתיר בענין זה שימכור לעכו"ם כל החמץ שבחדר וגם החדר עצמו ימכור לעכו"ם אלא כיון דק"ל דאין העכו"ם קונה קרקע אלא בשטר עם נתינת הכסף כדאי' פ"ק דקידושין וטריחא מילתא לכתוב שטר גם אולי יעלה על דעת העכו"ם להחזיק בחמץ שלא להחזירו כיון שהשטר בידו ואיכא הפ"מ צריך שיתנה עם העכו"ם ושיאמר לו אני מקנה לך גם החדר בכסף זה שאתה נותן לי אעפ"י שלא כתבתי לך שטר של מכירה זו דאמירה זו מהני דקני לה וכדמשמע בחו"מ ססי' קצ"ד וכ"פ שם בב"י ויהא נזהר שיאמר כן בתחלת המקח דאל"כ הו"ל אמירה זו פטומי מילי להרא"ש כמ"ש בחו"מ סי' ר"ז. ומיהו צריך למסור לעכו"ם גם המפתח דאל"כ לא סמכה דעתיה דעכו"ם והוי כהערמה וכ"ש שלא יניח הישראל חותמו כל החדר שלא יכנס בו העכו"ם הלוקח ויש לכופן ולנדותן על כך. והא ודאי דאין להשכיר החדר לעכו"ם ולומר דשכירות קונה בכסף בלא שטר חדא דאסור להשכיר ביתו (עיין לקמן סי' ת"ן סעי' ה') להשים בו חמץ בפסח כמ"ש האגור בשם הירושלמי ועוד דמסיק בגמ' פ"ק דפסחים דשכירות לא קניא אלא צריך למכור לעכו"ם גם החדר וכדפרישית עכ"ד. והביאו שכנה"ג בהגב"י או' ה' ומ"א סק"ד. ומיהו מ"ש הב"ח דאסור להשכיר ביתו להשים בו חמץ בפסח וכ' כתב עליו העו"ש או' ב' דאין זה ברור חדא דהרי הרשב"א ז"ל כתב דגמ' דידן פליג אירושלמי הזה ואנן אגמ' דידן סמכינן וכמ"ש ב"י סי' ת"מ ואפי' לדעת הרב בהגה דפסק לקמן בסי' ת"ן כדעת האגור מ"מ יש למצוא היתר שישכיר הבית לדברים אחרים ואם אח"כ יניח הגוי בו חמץ שרי יעו"ש וכן הפר"ח השיג על הב"ח בזה וכתב דמותר למכור היי"ש בדבר מועט וישכיר הבית לעכו"ם יעו"ש. ור"ל שישכיר הבית עם מכירה החמץ בזה הדבר מועט שמקבל בעד החמץ או שישכיר לו הבית לדברים אחרים כנז' אבל לא ישכיר לו הבית להניח בו חמץ משום דהו"ל משתכר באיסורי הנאה דאסור כמ"ש סי' ת"ן סעי' ה' בהגה יעו"ש. אלא דנ"מ דאם אין הבית שלו כדי שיוכל למכרו לעכו"ם עם החמץ אלא בשכירות הוא אצלו שאז ישכירנו לעכו"ם עם מכירת החמץ כנז' ועיין ח"א כלל קכ"ד או' ה' ולקמן או' פ"א.
סעיף קטן מה
מה) ובענין אם צריך להוציא החמץ מן הבית שכתבנו לעיל או' מ"ג כתב הט"ז בסק"ד דאפי' אם יחד לו קרן זוית בבית מהני דזה נמי קרוי חוץ לבית ושראל יעי"ש. וכ"כ הנ"ץ כשהוא בחדר מיוחדת או מחיצה יו"ד סגי. וכ"כ העו"ש שם דעל פי הדין מכירת החדר חומרא יתירה היא ובמחיצה יו"ד סגי כיון דישראל אינו מקבל אחריות. וכ"כ מ"א סק"ד. וכ"כ הפר"ח דאין זה אלא משנת חסידים אבל מעיקר הדין אפי' אם הוא בביתו של ישראל שרי אם לא קבל עליו הישראל אחריות יעו"ש. וכ"כ המש"ז או' ד' ומיהו כתב שם העו"ש באשר ראיתי בעו"ה שהרבה מקילים במכירת חמץ נכון להחמיר עליהם כל חומרות שבעולם שלא יהא נראה כהערמה. וכ"כ א"ר או' ז' דלכתחלה אין להקל בחמץ גמור למכור לעכו"ם אם החמץ בבית ישראל אף שמוכר לעכו"ם הכל כדינא אם לא כמ"ש הב"ח דבמקום שא"א למכרם חוץ לבית יש להתיר שימכור לעכו"ם החדר והחמץ אשר שם יעו"ש. וכ"כ חק יוסף או' ו' ר"ז או' ז' ח"א כלל קכ"ד או' ב' ועיין לקמן או' ף'.
סעיף קטן מו
מו) ומ"ש הב"ח דצריך למסור לעכו"ם המפתח וכו' וכ"ש שלא יניחו הישראל חותמו על החדר וכו' כתב ח"י או' י"ד דאם לא עשה כן שמסר המפחת או שהניח חותם דאפי' בדיעבד יש לאסור דאין זו מכירה אלא הערמה בעלמא. וכ"כ הט"ז סק"ד. ר"ז או' י"ג, אבל הפר"ח כתב דאף אם המפתח ביד הישראל שפיר דמי. והמ"א סק"ד כתב שמדברי מ"ב משמע דאף אם לא מסר לו המפתח בדיעבד שרי, ומיהו אם העכו"ם מעצמו מניח המפתח אצל ישראל אין איסור בדבר. חמ"מ או' ו' ונראה דה"ה אם לאחר שמכר ומסר המפתח א"ל לעכו"ם היישר בעיניך שתניח המפתח אצלי והניחו אצלו דאין איסור בדבר. אמנם אם הניח חותמו על החדר גם הא"ר או' ז' כתב דאפי' בדיעבד יש לאסור. וכ"כ המק"ח או' ח' ומיהו אם מכר מתחלה מכירה גמורה ואחר זמן מה נתן בו הישראל מסגרתו או חותמו אף דלכתחלה אין לעשות כן משום חשש הערמה וראוי לגעור בהעושים כן מ"מ בדיעבד אין לאסור החמץ. ח"י שם. א"ר שם. מק"ח שם. ר"ז שם. ח"א שם וכתב ח"א שם דה"ה דמותר ליתן עליו חותם משר העיר אם הנכרי מאבדו ולא נתן לו כל הכסף כדי שיוכל אח"כ לכוף העכו"ם לשלם לו דמיו יעו"ש. ועיין לקמן או' נ"ה ואר ס"ה.
סעיף קטן מז
מז) ואם עשה שליח למכור החמץ והשליח מכר החמץ לגוי והחמץ היה סגור בתיבה ועומדת בתוך חדר סגור והשליח מסר לקונה מפתח החדר ומפתח התיבה שבה החמץ לא מסר יש להקל ושרי לאחר הפסח. נוב"י סי' ח"י. מחב"ר או' ו' שע"ת או' ח' וכן אם הניח חותם על החביות של יי"ש שבחדר אבל מפתח החדר מסר לעכו"ם יש להתיר משום שיוכל העכו"ם ליקח החביות ולמכור לחבירו או להסיר החותם ולעשות בו כרצונו כיון שהמפתח בידו. ועיין מש"ז או' ד'.
סעיף קטן מח
מח) שם. ואם מכרו וכו' וצריך להקנות לו בכסף ובמשיכה או בהקנאת מקום (ר"ל שימכור לו גם החדר אשר החמץ בתוכו ואגב החדר יקנה לו החמץ) כמ"ש ביו"ד סי' ש"ך אבל בדיעבד קנה בכסף לבד או במשיכה לבד. מ"ב סי' נ"ט וסי' צ"ז. מ"א סק"ד. ח"י או' י"ד. א"ר או' ז' חמ"מ או' ו' ר"ז או' ח' ח"א כלל קכ"ד או' ד' ונראה דה"ה אם מכר לו החמץ אגב קרקע בלא כסף ובלא שטר רק שהעכו"ם החזיק בקרקע מא' מדרכי הקניית של קרקע דהיינו בחדר שיש לו מנעול ונכנס בתוכו ע"ד להחזיק בו ג"כ בדיעבד מותר, וה"ה אם הקנה לו בחליפין דהיינו שהעכו"ם נתן סודר שלו לישראל שעי"ז שמקנה לו הסודר מקנה לו זה החדר והחמץ. נמי בדיעבד מותר. ודוקא שהגוי נותן סודר שלו למוכר דאין שליחות לעכו"ם. ח"א שם. ומיהו עיין לעיל סי' תמ"א או' ב' שהבאנו פלוגתא בזה אם העכו"ם קונה בחליפין יעו"ש. וע"כ לכתחלה אין לעשות כן. ובענין אם יש שליחות לעכו"ם ית' לקמן או' ז'.
סעיף קטן מט
מט) וכ"ז כשמוכר חמצו אבל אם נותנו במתנה לעכו"ם א"צ אלא משיכה בלבד לד"ה. ר"ז או' ט' ואם היה החמץ הרבה ולא אפשר במשיכה צריך להקנות לו אגב קרקע או בשטר. והגבהה קונה בכל מקום אבל משיכה אינה קונה אלא בסימטא (ר"ל קרן זוית הסמוכה לר"ה) או בחצר של שניהם כמ"ש בח"מ סי' קצ"ו סעי' ב' וסי' קצ"ח סעי' ט' יעו"ש. וכ"ש אם המשיכה לרשות המיוחדת ללוקח בלבד כמבואר שם.
סעיף קטן נ
נ) נכרי שעשה שליח לחבירו שיעשה משיכה ביי"ש שקנה מישראל וכן עשה. גם נתן השליח מכיסו קצת דמים לישראל המוכר גם יש חוק מהשררא שלא יוכל שום אדם למכור יי"ש רק אביגד"א לבדו הוי מקח גמור והוי חמצו של עכו"ם שעבר עליו הפסח ואע"ג דק"ל דאין שליחות לעכו"ם ה"מ עכו"ם לישראל או איפכא אבל עכו"ם לעכו"ם עושה שליח. מ"ב סי' צ"ז. כנה"ג בהגה"ט. עו"ש או' ב' ש"כ בח"מ סי' רמ"ג סק"ה. אבל המ"א סק"ד כתב להשיג על דברי מ"ב הנז' מירושלמי רפ"ו דדמאי שכתב דאין עכו"ם עושה שליח לעכו"ם חבירו וכו' וע"כ כתב דאין להקל בזה יעו"ש. והביאו ח"י או' י"ד. וכ"כ המק"ח סוף או' ח' ר"ז או' יו"ד. ח"א שם או' ג' וכ"כ ב"ש בא"ה ססי' ה' ומיהו עיין בברכ"י שם או' טו"ב מ"ש ליישב דברי המ"ב והביא כמה פו' דסברי כמ"ב יעו"ש. ועיין בתשו' מ"ב הנז' דמיירי דנשאר החמץ ביד השליח אבל אם הגיע ליד המשלח משמע אף אם היה השליח ישראל קנה המשלח יעו"ש. וכ"כ המבי"ט ח"א סי' קמ"ה דהא דאמרינן אין שליחות לגוי היינו שאין יכול לזכות לחבירו ע"י גוי ולא לזכות הוא מחבירו ע"י שליחות גוי ויכול לחזור וליקח מיד הגוי מה שנתן לו שיזכה בשביל חבירו אבל אם השליח הגוי עשה שליחותו ונתן לחבירו מה שנתן לו כבר זכה כיון שהגיע לידו ושליחות עכו"ם הוי כמעשה קוף בעלמא יעו"ש. והביאו כנה"ג בח"מ סי' קפ"ח בהגה"ט או' ג' אלא שכתב שיש מי שחולק ע"ז יעו"ש. ועיין מט"י בסעי' זה מ"ש בזה ומ"ש עליו חקת הפסח או' ו' יעו"ש. נמצא דדין זה בפלוגתא שנייא וע"כ יש ליזהר מלמכור החמץ לעכו"ם ע"י שליח ואם נעשה כך ועבר עליו הפסח אפי' אם הוא עדיין ביד העכו"ם השליח כיון שכבר יצא מרשות הישראל אין לאסור בדיעבד אם יש הפ"מ דכיון שחמץ שעבר עליו הפסח אינו אסור אלא מדרבנן בדבר שיש פלוגתא ויש הפ"מ יש לסמוך על המתירין.
סעיף קטן נא
נא) שם. ואם מכרו או נתנו לעכו"ם וכו' וכל דבר שנהגו הסוחרים לקנות בו כגון רושם (היינו שירשום הלוקח על המקת כדי שיהיה לו סי' ידוע שהוא שלו) או מפתח או שנתן כפו לחבירו או פרוטה כמ"ש בח"מ סי' ר"א קונה ג"כ כאן, מ"ב סי' צ"ז. מ"א סק"ד. ח"י או' י"ד. א"ר או' ז' חק יוסף או' ו' מק"ח או' ח' חמ"מ או' ו' ר"ז או' י"א. ח"א כלל קכ"ד או' ג' ור"ל שאז קונה אף בלא מכירת החדר ולפ"ז ה"ה איפכא אם ישראל קנה מעכו"ם ולא משך ועבר עליו הפסח או ישראל מישראל אם למנהג הסוחרים קנה חייב הלוקח לבער ואם לאו הרי הוא עדיין ברשות מוכר. ועיין לקמן או' ע'.
סעיף קטן נב
בנ) וכתב שם מ"ב דכ"ש הקנין שבין עכו"ם לישראל דבדיניהם שהמקח קיים והמ"א שם השיג עליו וכתב דקנין דבדיניהם לא מהני אלא בעינן קנין דדין תורה יעו"ש. אבל בתשו' משיבת נפש סי' ט' הסכים כדברי מ"ב ודלא כמ"א יעו"ש. וכתב ח"י שם דאפי' אם העכו"ם לא קני ע"פ הדין מ"מ אם הוא אלם ואינו יכול להוציא מידו הוי קנייה גמורה יעו"ש. והביאו חמ"מ שם. ועיין לעיל סי' תמ"א או' ו'.
סעיף קטן נג
גנ) שם. ואם מכרו וכו' וצריך שיאמר הריני מוכר לך החמץ דלא כההמון שאומרים הריני מוכר לך המפתח דזה אינו כלום ואפי' בדיעבד אסור החמץ שהרי לא מכרו כלל. מ"א שם. ח"י שם. א"ר שם. ר"ז או' ט"ו. וכשמוכר החמץ צריך לפרש כל מין חמץ שבחדר אבל אם אומר סתם הוי כמוכר דבר שאין מינו ידוע שהמכר בטל. מק"ח או' ח' ח"א כלל קכ"ד או' ג'. וגם צריך לפרש שמוכר לו גם הכלים שמונח בהם החמץ כי היכי דלא ליהוי ככליו של מוכר ברשות לוקח דלא קנה. בן א"ח פ' צ"ו או' ט'.
סעיף קטן נד
דנ) גם צריך ליזהר שיפסוק דמים עם העכו"ם כמה יתן בעד הבית וכמה יתן בעד כל מדה שכר או יי"ש וכיוצא בו דבלא פסיקות דמים אין כאן קנין כלל אלא א"כ שיאמר כפי שישום אותו פלוני או ג' בקיאין או שיפסוק דמיו לפיכך לא מהני שיאמר לו אני מוכר לך בית זה או חמץ שלי אלא א"כ יאמר לו אני מוכר לך בית זה בכך וכך וחמץ זה בעד סך כך וכך ויכול להתנות עמו שהמדידה יהיה אחר הפסח. וכשיאמר לו אני מוכר לך בית זה או חמץ זה בעד פרוטה זו מותר דאנן סהדי דהישראל גמר ומקני כדי שלא יעבור בב"י. ח"א שם. ועיין לעיל סוף או' מ"ד ולקמן או' ע"ט.
סעיף קטן נה
הנ) ואם לא מכר החדר רק החמץ ולא קבל רק מקצת דמים וידוע שאם יאבד החמץ לא ישלם לו העכו"ם הוי כאחריות אלם עליו וצריך ביעור בפסח ואפי' אחר הפסח אסור החמץ. מק"ח שם. ועיין לעיל סי' ת"מ או' כ"א. וע"כ יש ליזהר לכתוב המלוה בשטר עד זמן פלוני וגם יכתוב בשער שאחריות החמץ על העכו"ם כדי להנצל מחשש איסור.
סעיף קטן נו
ונ) הכותב לחבירו שימכור יי"ש שלו לעכו"ם קודם פסח בדבר מועט וכן עשה ואחר הפסח חזר השליח וקנה מן העכו"ם והבעלים צועקים עליו הדין עמהם ויוצא בדיינים וא"צ הבעלים להחזיר דמיו אם נתן להעכו"ם יותר מן הראוי. מ"ב סי' מ"ג. כנה"ג בהגה"ט. עי"ש או' ב' מ"א סק"ד. א"ר או' יו"ד. חק יוסף או' ו' ח"א כלל קכ"ד או' י"א. וכ"כ הט"ז סק"ו דאם קנה ישראל אחר מן זה העכו"ם החמץ הזה חייב לחזור ולמוכרו לבעליו יעו"ש. וכ"כ י"ח או' י"ד. חמ"מ או' ד' ר"ז או' כ"ג. ומיהו בס' עדות ביעקב סי' קט"ז כתב דזכה השליח במקחו יעו"ש והביאו י"א בהגה"ט. וכן המק"ח בביאורים או' ה' כתב לפקפק בדברי מ"ב הנז' וגם בטעם שנתן מ"א שם יעו"ש. ואם יכול לומר הלוקח קים לי כמ"ד זכה הלוקח עיין לעיל סי' תל"ז או' יו"ד ואו' י"א יעו"ש. ומ"מ העושה זאת לקנות חמץ חבירו שמכר בזול קו"פ יש להוכיחו כי לא טוב עשה בעמיו להפסיד חבירו וגם שעובר על דעת כמה פו' דסברי דאסיר לקנות מהעכו"ם ואם קנה חייב להחזיר לבעליו.
סעיף קטן נז
זנ) והמש"ז או' ו' כתב שיש למכור החדר והחמץ בסך הרבה יותר משויו ויזקוף במלוה ובדיניהם אין לחוש לביטול מקח וא"כ שום אדם לא יתן הסך הזה ואם מעט יותר פחות מכדי הנאה בודאי שרי לכתחלה ושום אדם לא ירבה יעו"ש. ור"ל שיקח מהעכו"ם מעט כסף במוקדם והשאר יזקיף עליו במלוה. ויש ליזהר לכתוב המלוה בשטר עד זמן פלוני וגם יכתוב בשטר שאם יאבד החמץ האחריות על העכו"ם כמ"ש לעיל או' נ"ה יעו"ש.
סעיף קטן נח
חנ) שם ואם מכרו וכו' ואם העכו"ם אינו רוצה להחזירו לו אסור לתבוע אותו בדיניהם. מ"א סק"ד. ח"י או' י"ד. א"ר או' ז' חק יוסף או' ו' מק"ח או' ט' חמ"מ או' ה' ר"ז או' כ"ה. ח"א כלל קכ"ד או' י"א ודוקא בחמץ אסור לתבוע אבל במלוה של חמץ פשיטא דשרי. וע"כ אם חושש בעכו"ם שמא יחזיק בחמץ אחר הפסח ולא יחזירנו לבעליו יש למכרו לו ביוקר כמ"ש באו' הקודם ואז אף אם יחזיק בו לא יפסדו הבעלים.
סעיף קטן נט
נט) מעשה בא' שהיה לו חמץ ורצה למכור לנכרי כדין והתחכם שלא אמר לנכרי כלום מחמץ שלו רק הניחו בחדר של חבירו שידע שימכור חבירו החדר ההוא עם חמצו שבתוכו לנכרי ומוסר לו המפתח וכן נעשה שמכר ישראל חבירו החדר ההוא לנכרי ונמכר החמץ שהניח בתוכו בכלל חמץ שבחדר ההוא רק שלא ידע בו לא ישראל המוכר ולא הנכרי הקונה אותו החמץ אסור. חנוך בית יהודה סי' י"ג. ח"י או' ט"ו. מק"ח או' יו"ד. ח"א שם או' ו' מיהו הרב עיקרי הד"ט סי' י"ז או' כ"ג כתב אע"ג דאין המקנה דעתו להקנות ולא הקונה לקנות אפ"ה אם כבר ביטל ואין החומץ ברשות המבטלו ד"ה אין עובר עליו ואין לחמצו דין חמץ שעבר עליו הפסח וממילא לא שייך למקנסיה יעו"ש. ומ"מ לכתחלה הרוצה להניח חמצו בחדר חבירו המוכר חמצו צריך להודיעו ולעשותו שליח למכור וכמ"ש ח"א שם.
סעיף קטן ס
ס) שם ואם מכרו וכו' ודבר פשוט הוא שאין למכור החמץ למומר (או מומרת) דאעפ"י שחטא ישראל הוא. ואם מכר ויש הפ"מ יש לומר למומר שיחליפנו עם עכו"ם אחר או ימכרנו לעכו"ם ומותרים המעות לישראל. ט"ז סק"ד. ח"י או' י"ד. א"ר או' ו' חק יוסף או' ו' מק"ח או' ח' חמ"מ או' ז' ר"ז או' כ"ו. ח"א שם או' ח' ומה"ט יש למניע שלא לקנות מיד אחר הפסח שכר או יי"ש ממומר לפי שהוא חמץ שעבר עליו הפסח ואע"ג דאמרינן פ"ק דפסחים וחולין דחמצן של עוברי עבירה מותר מיד לאחר הפסח מפני שהם מחליפין היינו בעובר לתאבון דלא שביק היתרא ואכיל איסורא משא"כ בעובר להכעיס ועכשיו כולם מיקרי עובר להכעיס כמ"ש ביו"ד ססי' קנ"ח בהגה. ח"י שם. א"ר שם. חמ"מ שם.
סעיף קטן סא
סא) ישראל שנשוי נכרית אשר לא כדת והיא נוהגת מנהג נכרים והוא נוהג מנהג ישראל ונמצא חמץ עמה אחר הפסח מאחר שכבר ביטל והפקיר חמצו קודם זמן איסורו שוב אינו ברשותו והו"ל חמץ עכו"ם שעבר עליו הפסח שמותר בהנאה. שבו"י ח"א סי' ך' שע"ת או' ח'.
סעיף קטן סב
סב) מומר שנשא עכו"ם הוולד עכו"ם ולהיפך הוולד ישראל שוולדה כמוה כמ"ש בא"ה סי' ד' סעי' ה' וסעי' י"ט יעו"ש. ומ"מ בדיעבד י"ל דעדיף מתינוק שנשבה לבין עכו"ם ואין לך אונס גדול מזה ואף בישראל אנוס אסור זה עדיף טפי וע"כ בדיעבד אם קנה ממנו אחר הפסח ויש הפ"מ יש להתיר. מש"ז או' ד'.
סעיף קטן סג
סג) ולמכור לאשת מומר לעכו"ם לכתחלה לא ואם א"א שאין אחר מוכר לה בתנאי שתחזיק לעצמך ולא תמכור אף לבעלך. מש"ז שם. ונראה דהכל לפי הענין דאם בדיניהם יש לה רשות לישא וליתן בפ"ע מהני המכירה ואם בדיניהם אין קנין שלה כלום ולא תצטרך לשלם הרי הוא עכ"פ באחריות הישראל ואסור. שע"ת או' י"א.
סעיף קטן סד
סד) אם קנו חמץ שעבר עליו הפסח מן מומר ולא ידע שהוא מומר וכדומה פשיטא דמקח טעות הוא ואם ירצה המומר להחזיר המעות רשאי דשלו הוא נוטל וכאמור. מש"ז שם.
סעיף קטן סה
סה) שם. ואם מכרו וכו' מעשה בא' שמכר חמץ ויי"ש לעכו"ם כראוי וזקף הדמים במלוה ובתוך הפסח הפסיד העכו"ם הרבה מיי"ש ולקח עכו"ם אוהבי של ישראל המפתח מיד העכו"ם לית חששא. ואפשר רשאי הישראל לקבול לפני השר שיקח המפתח מיד העכו"ם שלא יפסיד לגמרי כי הוא עכו"ם עני אבל אם לקח הישראל המפתח מהעכו"ם י"ל דאחריות על ישראל ואסור לאחר הפסח. וצ"ע מש"ז שם. ועיין לעיל או' מ"ו.
סעיף קטן סו
סו) ישראל שהיה לו מקח עם גוי על יי"ש ושלח הישראל לגוי בע"פ יי"ש ע"י גוי שהיה רחוק מאתו מהלך יום א' ונמצא כשהגיע ליד הלוקח היה בשעה שכבר נאסר בהנאה ימתין הישראל עד שידע שכבר כלה היי"ש מן העולם ואז מותר לקבל מעותיו. פמ"א ח"ב סי' מ"ג. י"א מה"ב בהגה"ט או' ג'.
סעיף קטן סז
סז) אחד ששלח יי"ש ע"י עכו"ם ולא נתנו לישראל ונשאר ביד העכו"ם עד לאחר הפסח אם לא ידע בו הישראל עד עבור ימי הפסח ודאי יש להתירו בהנאה כיון שהיה ביד העכו"ם וגם מטעם שביטלו והיה אנוס במכירה ואם נודע לו בתוך הפסח יש לצדד להקל ג"כ כיון שלא ידע בע"פ בזמן הביעור וליכא למקנסיה. תשו' משיבת נפש סי' יו"ד והביאו פ"ת סי' ת"מ. ועיין לעיל או' ל"ה.
סעיף קטן סח
סח) אחד שלא היה בביתו בזמן מכירת החמץ וב"ד בעצמם מכרו לזכותו מהני בדיעבד דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו. באר יצחק סי' א' וסי' ב' ועי"ש בסי' ג' בבעלי בתים שעשו שליח למכור עם צעטיל מהחמץ ושכחו כמה מינים דמותר לאחר הפסח דכיון דזכה העכו"ם בחדרים ממילא זכה בהחמץ מתורת הפקר יעו"ש. פ"ת.
סעיף קטן סט
סט) בעיר שדרך הרב לכתוב תמיד בשטר מכירה שמוכר גם החמץ של אנשים שבעיר אשר לא בקשו ממנו למכור או ששכחו שאף דזכות הוא לו ובודאי ניחא ליה מ"מ אין במכירת הרב ממש דבעינן גם דעת הקונה שיהא סמכה דעתו והכא לא סמכה דעתו כיון שהבעלים יכולין לבטלה ושמא ימכרו לאחר. תשו' בנין עולם. אבל הפ"ת כתב עליו דזה לא נקרא לא סמכה דעתו רק דינו כמו לוקח על תנאי ע"מ שיתרצו בעליו ואם נתרצו אח"כ הוי מכירה יעו"ש.
סעיף קטן ע
ע) ראובן וגוי שהיו שותפים ומכרו שניהם גם יחד חמץ לשמעון קודם לחג וקבלו המעות אבל עדיין לא משך שמעון החמץ מרשות השותפים ועבר עליו הפסח חייב שמעון לבערו. בני יעקב סי' ב' י"א בהגה"ט. עיקרי הד"ט סי' י"ז או' י"ד. ולפי מ"ש לעיל או' נ"א דיש לילך אחר מנהג הסוחרים ה"ה לכאן דאם המנהג קנה שמעון אעפ"י שלא משך הרי הוא של שמעון ואם לאו הרי הוא של שותפין ועיין לעיל או' ג' ואו' ד'.
סעיף קטן עא
עא) שם. ובלבד שיתנו לו מתנה גמורה. מה שנהגו העולם לתת למשרת עכו"ם שבבית כלים המחומצים שא"א לנקרם היטב כגון בית שאור והנפה והמדה שמודדין בה קמח וכיוצא בהם באופן שחמץ הרבה דבוק בהם והעכו"ם בעצמו יודע שדבר זה הוא להנצל מאיסור חמץ ואין רצונו לזכות בהם אלא שמקבלם בשתיקה ואחר הפסח חוזר ומביאם לבעה"ב אין בזה חשש איסור כיון דמה שהוא דבוק בכלים הללו לאו מידי דהנאה הוא ואין בו מועיל לאחר הפסח ואפי' אם לא יתננו לעכו"ם במתנה גמורה ורק בהוציאו מרשותו וביטל סגי. קול אליהו סי' כ"ג והביאו הזכ"ל ח"א וח"ג יעו"ש עיקרי הד"ט סי' י"ז או' י"ב.
סעיף קטן עב
עב) שם. מתנה גמורה, ואפי' ע"י שלוחו או אשתו יכול להקנות החמץ ולא אמרינן אשה לא ידעה לאקנויי בדבר שיחזור לה אח"כ. ח"י או' ט"ו. א"ר או' ט' מק"ח או' יו"ד. חמ"מ או' ז' ועיין לקמן או' פ"א. ולכתחלה אין לעשות שליח מומר למכור לו החמץ ובדיעבד שרי. א"א או' ד' שע"ת או' י"א.
סעיף קטן עג
עג) ואם עשה הישראל שליח למכור חמצו והשליח מכר החמץ אגב קרקע שלו אפי' בלא שום נתינת מעות ג"כ מהני בדיעבד. ח"א כלל קכ"ד או' ג' והיינו כגון שהחזיק העכו"ם בקרקע באחד מדרכי הקניות של קרקע כמ"ש לעיל או' מ"ח יעו"ש,
סעיף קטן עד
עד) אחד שהיה בתפיסה בע"פ והיה לו בביתו יי"ש וצוה לאשתו למכרו לעכו"ם ולמסור לו המפתח ואשתו שלחה לאשה אחרת למכור ולא מכרה וכל ימי הפסח היה סבור שנעשית מצותו ואחר הפסח נודע לו שלא נמכר מעולם אין שום צד לאסור בהנאה ולאבד ממונם של ישראל בחנם. שו"ת שבסוף ס' מנחת יעקב סי' ו' וכתב שגם הרב חמיו הסכים עמו להתיר יעו"ש. עיקרי הד"ט שם או' ו'.
סעיף קטן עה
עה) מי שנאנס ולא עלה בידו למכור לעכו"ם חמץ שלו בע"פ וסגר המרתף וזרק המפתח במקום הפקר עיין בשו"ת כנסת יחזקאל סי' י"ד שצידד להתיר בדיעבד בהסכמת רבנים אחרים יעו"ש. והביאו עיקרי הד"ט שם או' א' שע"ת או' ח' ועיין עו"ש בשע"ת שאסף וקבץ כמה דינים מאלו הענינים יעו"ש.
סעיף קטן עו
עו) שם. או שימכרנו וכו' הא"ז בשם מהר"ש התיר לומר לו הילך חמץ זה ותן לי חמץ אחר אחר הפסח יעו"ש, וכ"כ בספרו א"ר או' י"ב. ונראה דיש להתיר גדולה מזו שיאמר לו יהיה לך במתנה לח' ימים ואחר ח' ימים יהיה שלי כמ"ש הר"ן והריטב"א בחי' פ' המגרש גבי היום אי את אשתי ולמחר את אשתי כיון דפסקה פסקה יעו"ש. כס"א או' ו' יעו"ש. ועיין לקמן או' פ"ח.
סעיף קטן עז
עז) שם. מכירה גמורה. כתב הרב בגדי ישע סי' ב' או' ה' דכיון שמכירת החמץ לעכו"ם צ"ל מכירה גמורה בלי הערמה נראה דאחר הפסח כשיחזיר העכו"ם החמץ לישראל צריך לקנותו באחד מדרכי הקנאה ולא לקבל ממנו בחזרה סתם וכמ"ש הפו' בענין מתנה ע"מ להחזיר סי' תרנ"ח סעי' ה' ונראה דאחר הפסח די בזה שיקנה מהעכו"ם החמץ והחדרים בכסף לחוד והעכו"ם יחזיר שטר מכירה שקיבל ודי בזה שאף דישראל מעכו"ם אינו קונה קרקע בכסף לחוד כ"א בשטר התם משום דלא סמכא דעתיה דישראל משא"כ הכא שמחזיר לו השער יעו"ש.
סעיף קטן עח
עח) שם. בדבר מועט. ואין לחוש לביטול מקח כי אנן סהדי שהישראל גמר ואקני לו כדי שלא לעבור בב"י וב"י. ח"י או' ט"ז. ומ"מ היותר נכון למוכרו במקח הסמוך לשוויו כדי שלא יהא נראה כהערמה וגם המכירה תהיה בשטר עם החדר ויקח מהעכו"ם מעט כסף במוקדם תחילת פרעון והשאר יזקוף עליו במלוה בשטר ואם חושש בעכו"ם שמא יחזיק בו אחר הפסח ימכור לו מעט יותר משוויו כדי שאף אם יחזיק בו לא יפסיד וכמ"ש לעיל או' נ"ח יעו"ש.
סעיף קטן עט
עט) וצריך לפרוט שם הלוקח בשטר וצריך לפרש כל מין חמץ שיש לו ולא יכתוב סתם אני מוכר כל שיש בו חשש חימוץ דהוי כאין מינו ידוע שהרי אינו יודע אם שוה הרבה או מעט אלא יפרוט כל מין ומין רק במדידה א"צ שיהיה דוקא קודם פסח אלא כמו שכותבים דהמדידה והשומא יהיה לאחה"פ וא"כ סמכא דעתו דעכו"ם. ח"א כלל קכ"ד או' ג' ועיין לעיל או' נ"ד.
סעיף קטן פ
פ) ואם אינו יכול להשכיר לו כל החדר מפני שהוא צריך ג"כ להשתמש בו יעשה מחיצה לפני החמץ וישכיר לו את המקום שעד המחיצה ויכתוב כן בתוך השטר. גם יכתוב שיש להקונה דריסת הרגל ללכת כרצונו אל המקום ההוא וגם שאם ירצה העכו"ם הזה הקונה למכור את החמץ לעכו"ם אחר בתוך הפסח או לישראל אחר הפסח יש לכולם דריסת הרגל ללכת שמה. וכן אם משכיר או מוכר להעכו"ם חדר שצריכים ללכת שמה דרך רשותו של המוכר צריך לכתוב כן בשטר שיש לעכו"ם הקונה ולכל הקונים שיביא שמה דריסת הרגל ללכת שמה. קיצור ש"ע סי' קי"ד או' ד'.
סעיף קטן פא
פא) אם הבית הוא אצל הישראל רק בשכירות מישראל אחר אזי אינו יכול להשכירו לעכו"ם לבית דירה בלי רשות המשכיר. לכן יתנה בפי' עם העכו"ם שאינו משכירו לו לדור בו רק להחזיק בו כליו ומטלטליו. אבל לא ישכירו בפי' להחזיק בו חמץ רק סתם להחזיק בו כליו ומטלטליו כרצונו. ומ"מ אם המשכיר בעיר יקח ממנו רשות להשכירו. וכן מי שנוסע לדרך קודם פסח ואשתו תמכור החמץ יתן לה רשות בפי' שתשכיר החדר. קיצור ש"ע שם או' ה' ועי"ש נוסח השטר של מכירת חמץ אם חפץ לראות. וכ"ז יש לעשות כדי להנצל מחשש איסור חמץ וגם שלא יהיה נראה כהערמה מיהו בדיעבד אם לא מכר רק בכסף לבד או במשיכה לבד בלא שטר ובלא מכירת החדר מותר אחר הפסח כמ"ש לעיל או' מ"ח ואו' מ"ה יעו"ש.
סעיף קטן פב
פב) ואם העכו"ם חזר בע"פ אחר חצות ממקחו ונתן הדרויף געלד בחזרה וגם המפתח ושוב חזרו ונתרצי מותר החמץ אחה"פ אף באכילה אך בתורת גדר שלא להקל בפני ע"ה יש להחמיר שלא יזדקק בו הישראל רק העכו"ם ימכרנו לנכרים והדמים מותרים לישראל. נוב"י מה"ת סי' נ"ח. שע"ת או' ח'.
סעיף קטן פג
פג) שם. אבל מתנה ע"מ להחזיר וכו' אע"ג דבכ"מ הוי מתנה משום חומרא דחמץ לא מהני וחומרא יתירה הוא והבו דלא להוסיף עלה לדמות לה מלתא אחריתי תה"ד סי' ק"ך. מ"א סק"ה. והרדב"ז ח"א סי' ק"מ כתב דשאני הכא דכל זמן שהתנאי תלוי הוי כפקדון ואם נתקיים התנאי אעפ"י שנמצא למפרע שהחמץ היה של עכו"ם בשעת קיום התנאי כבר עבר עליו הישראל ולא יועיל קיום התנאי לבטל הלאו שכבר עבר עליו. כנה"ג בהגב"י. מ"א שם. מיהו הלבוש כתב כדברי התה"ד דהטעם דלא הוי מתנה משום חומרא דחמץ. וכתב עליו הא"ר או' י"א משמע שאם עבר ועשה כן אין לאוסרו בהנאה עכ"ל. אבל הפר"ח כתב דלא כמ"ש התה"ד דלא הוי אלא חומרא בעלמא אלא מעיקר הדין אסור וכמ"ש הכנה"ג בשה הרדב"ז יעו"ש. וכ"כ המק"ח או' י"א דאסור מדינא. והמט"י כתב דגם להתה"ד אסור מדינא וכתב וכ"נ עיקר יעו"ש. וכתב החמ"מ או' ה' דה"ה במכירה ע"מ להחזיר אסור מדינא.
סעיף קטן פד
פד) ונראה דאפי' לדברי הרדב"ז דוקא כשתולה המתנה בחזרה שאמר הריני ניתן לך ע"מ שתחזירהו לי דנמצא שאם לא יחזירהו לו לא הוי מתנתו מתנה אבל אם אמר הריני נותן לך ותחזירהו לי נמצא שאין המתנה תלויה בחזרה שאף אם לא יחזירנו לו הוי מתנה פשיטא דשרי מדינא אם לא משום חומרא דחמץ. מ"א שם. מיהו הח"י או' י"ז תמה על דברי המ"א הנז' ממ"ש מור"ם ז"ל ביו"ד סי' ש"ה סעי' ח' דהיכא שאמר ותחזירם לי דלא הוי מתנה כלל יעו"ש. וכ"כ המק"ח או' י"א דמכ"ש כשאמר ותחזירם לי דלא הוי מתנה כלל. אבל אם אחר כדי דיבור של מעשה המתנה אמר ותחזירם לי מותר בדיעבד. מק"ח שם. ועיין לקמן או' פ"ח.
סעיף ד'
סעיף קטן פה
פה) [סעיף ד'] עד שאתה לוקח במנה קח במאתים. כלומר שיקח חמץ הרבה בסך מאתים אעפ"י שא"צ ליקח אלא במנה א"ל לא יפרש לו שיקנהו בזול ולתת לו אח"כ ריוח שזו הוי כהערמה. כ"כ הב"ח. מיהו בשם האגודה כתב דרשאי לומר לעכו"ם שיקנה בזול ואפי' לומר לו בפי' שיחזור ויקנהו ממנו ויתן לו ריוח נמי שרי כיון דהמכירה היא עכשיו מכירה גמורה בלי הערמה יעו"ש. וכ"כ הט"ז סק"ה וכן הסכים הפר"ח והמט"י. וכ"כ ח"י או' י"ט. א"ר או' י"ב. חק יוסף או' ט' מק"ח או' י"ב. ח"א כלל קכ"ד או' ז'.
סעיף קטן פו
פו) שם שמא אצטרך וכו' זהו לשון הרמב"ם פ"ד וכ"ה בתוספתא הביאה הרא"ש פ' כ"ש וכ"ה במרדכי ורי"ו אבל הטור כתב דרשאי לומר לו עד שאתה ליקח במנה קח במאתים שאקחנו ממך אחר הפסח עכ"ל והביאו מ"א סק"ו. וכתב המט"י דנוסחת הרמב"ם שהוא לשון הש"ע דכתב לשון שמא לא תדוק אם יאמר לו לשון ברור שאקחנו ממך אחר הפסח אסור דא"כ נשוויה להטור דכתב לשון ברור דפליג על הרמב"ם וזה א"א דהרי גם ל' התוספתא שהעתיק אביו הרא"ש ז"ל כתובה בל' שמא ואם היה חולק הו"ל לבאר וכו' ואין איסור אלא כשיהיה בתורת תנאי ודלא כדמשמע מדברי מ"א סק"ו יעו"ש. ומיהו כבר כתבנו באו' הקודם דדעת האחרונים להקל.
סעיף קטן פז
פז) שם. ולא יתן לו על תנאי. ומיירי שהישראל תלה התנאי בעצמו כגון שהתנה שאם הישראל יהיה לו מעות יחזירם לו דכה"ג לא הוי מכירה כלל כמ"ש בחו"מ סי' ר"ז. א"נ שתלה הישראל המכירה בתנאי כגון שא"ל אם תעשה לי דבר פלוני החמץ שלך ונמצא דכל זמן שלא נתקיים התנאי לא הוי מכירתו מכירה אבל אם אמר הריני נותן לך מעכשיו ע"מ להחזיר או ע"מ שתעשה דבר פלוני הרי זה מכירה גמורה כמ"ש בחו"מ סי' רי"ב סעי' ד' ובא"ה סי' נ"ח סעי' ך' יעו"ש רק משום חומרא דחמץ אסור כמ"ש בסעי' ג' מ"א סק"ז. והב"ד הר"ז או' י"ט ואו' ך' ואו' כ"א וכתב דחמץ זה אסור בהנאה לאחר הפסח יעו"ש. ועיין לעיל או' פ"ג.
סעיף קטן פח
פח) אבל אם אמר לו ע"מ שתחזירהו לי לאחר הפסח כיון שכל ימי הפסח לא היה מחוייב להחזירו להישראל הרי הוא כשלו ממש כל ימי הפסח ולפיכך לאחר הפסח הוא מותר אפי' באכילה כיין שלא עבר עליו בב"י וב"י אלא שלכתחלה אסור לעשות כן. ר"ז או' כ"ב. ועיין לעיל או' ע"ו.
סעיף קטן פט
פט) שם. ולא יתן לו על תנאי. פי' על תנאי שיחזירנו לו אחר הפסח דא"כ לא הוי מכירה ולא מתנה אבל אם א"ל על תנאי שתחזיקהו לעצמך ותעשה בו כרצונך רק שלא תמכרם לשום אדם אחר זה הוי מכירה גמורה אפי' בכל השנה. ונראה שכל אדם יאמר כן לעכו"ם בפי' ויועיל בזה ששום אדם לא יוכל לקנות מהעכו"ם אותו חמץ כי ע"מ כן לא מכר לו ונמצא חוזר המקח להעכו"ם ויוכל ישראל בעל החמץ לחזור ולקנותו. ט"ז סק"ו יעו"ש אמנם המט"י כתב דאין לסמוך על דברי הט"ז בזה ולא מהני תנאי באופן הנז' דאם עבר העכו"ם ומכר נתבטלה גם מכירה הראשונה שמכר לעכו"ם וחזר למפרע החמץ של ישראל וממילא קם דינא דהוי כמתנה ע"מ להחזיר דלעולם עובר כמ"ש לעיל (או' פ"ג) בשם הרדב"ז יעו"ש. וכ"כ חת"ס חא"ח סי' קט"ו שכן הסכימו רוב הפו' ודלא כהט"ז יעו"ש.
סעיף קטן צ
צ) שם. ולא יתן לו על תנאי. ועיין בתשו' חת"ס סי' קי"ט שמצדד במי שטעה בדין וסבר דמכירה על תנאי מהני הו"ל כאומר מותר וחמץ שעבר עליו הפסח הוא משום קנסא ובאומר מותר לא קנסוהו ומסיים אך כל זה דלא למקנסיה להפסיד מקרנא אבל מ"מ לא יהא נשכר כלל יעו"ש. ונראה דישום שיווי החמץ בע"פ בשעה שמכרו מה שהיה אז דמי שויו וימכרנו לעכו"ם והריוח יותר מסך זה יתן לעומלי תורה כי היכא דליהוי ליה כפרה אשגגתו. פ"ת.
סעיף קטן צא
צא) שם. הרי זה עובר וכו' זהו לשון הרמב"ם פ"ד דין ז' וכתב עליו שם המ"מ הוא כפי דעתו שכתב שהמפקיד חמצו ביד עכו"ם עובר בלאו עכ"ל והביאו ב"י ומ"א סק"ז. ועיין לעיל סס"י ת"מ ובדברינו לשם או' מ"ה.
סעיף ה'
סעיף קטן צב
צב) [סעיף ה'] אסור אעפ"י שביטלו. דחיישינן שמא יערים לומר שביטלו אעפ"י שלא ביטלו. טור. ט"ז סק"ז מ"א סק"ח. ואע"ג דכ"ע. מבטלין בזה"ז מ"מ חיישינן להערמה ח"י או' ך' א"ר או' י"ג.
סעיף קטן צג
צג) שם. אסור אעפ"י שביטלו. ובעל העיטור אסרו באכילה והתירו בהנאה. ואין טעם נכון לחלק בין אכילה להנאה. טור. וכתב הפר"ח מדסתם הש"ע משמע דאסור אף בהנאה וכתב דכן עיקר יעו"ש. וכ"כ המט"י. א"ר שם. נה"ש או' ה' חמ"מ או' ב' ר"ז או' כ"ט. וכ"מ בח"א כלל קכ"ג או' א'.
סעיף קטן צד
צד) שם. אסור אעפ"י שביטלו. וה"ה אם הפקירו. כ"כ הרא"ש והפו' בשם הירושלמי ודלא כעו"ש (בסי' תמ"ז או' י"ב) שלא עי"ש. מ"א סק"ח. וכן המאמ"ר בסי' תמ"ז או' כ"ד השיג על דברי העו"ש שכתב להתיר אם הפקיר חמצו קודם שעה ששית יעו"ש. וכ"כ א"ר או' י"ג דלדינא ק"ל כפו' דאוסרין בהנאה בין בהפקר בין בביטול יעו"ש. וכ"כ ח"י או' ך' חק יוסף או' יו"ד.
סעיף קטן צה
צה) ואפי' איכא עדים שהפקירו וביטלו לא מהני אם הניח חמץ בביתו וברשותו מדעתו וידע ממנו כל ימי הפסח דודאי כה"ג לה מהני ביטול או הפקר אבל כל שלא היה יודע ממנו כל ימי הפסח ויש עדים שביטל או הפקיר קודם פסח או שיש אונס גמור בענין המכירה וכל ימי הפסח היה סבור שמכר ואחר הפסח נודע לו שלא מכר כיון שהיה אנוס כ"כ אונס ידוע ואמר שביטל אף דליכא עדים לא חיישינן להערמה ויש להתיר עכ"פ בהנאה אחר הפסח. ח"י שם, אמנם המק"ח או' י"ד כתב על דברי ח"י הנז' דליתא דאפי' באונס ידוע ג"כ אסור החמץ אחר הפסח יעו"ש. וכ"פ א"ר או' י"ג על דברי ח"י הנז' דמאחרונים לא משמע הכי ולכן אין להקל אם לא בהפ"מ מאד אפשר לסמוך ולהקל יעו"ש. ועיין באו' שאח"ז.
סעיף קטן צו
צו) מי שבא ממ"ה עם חמץ בתוך הספינה ופגע בו הפסח ולא בא הספינה למקום חפצי היה נראה להתיר להפקירו בפני ב"ד ולאחר הפסח לחזור לזכות בו מההפקר ולמכרו אבל לא לאכלו משום דהוי מילתא דלא שכיחא ומפני חומר איסור חמץ לא מלאני לבי לעשות מעשה. הר"ש הלוי חא"ח סי' י"ב. כנה"ג בהגב"י. מ"א סק"ח. מיהו בשכנה"ג הגב"י או' ז' כתב על דברי הר"ש הנז' דלא פליגי בירושלמי אלא דוקא בהפקירו בינו לבין עצמו דבזה ר"י חייש להערמה שמא יאמר הפקירו ולא הפקירו אבל בהפקירו בפני עדים לא שייך זה הילכך נקטינן דאם הפקירו בפני עדים וכ"ש בפני ב"ד מהני אותו הפקר ומותר אף באכילה וכ"ש בהנאה יעו"ש וכן הסכים א"א או' ח' יעו"ש, אבל הפר"ח השיג על דברי שכנה"ג הנז' וכתב דאין לסמוך עלייהו יעו"ש. וכ"כ הנה"ש או' ה' וכתב שם הפר"ח דאין תקנה לזה אלא שימכרנו או יתננו לעכו"ם מכירו וזה ברור ותו לא מידי עכ"ל. והסכים לדבריו המט"י אלא שכתב דהיכא דלא אשכח הך תקנתא שלא מצא מי שיקנהו ממנו ואפי' בתורת מתנה שאין לו עכו"ם מכירו והוא רוצה לזכות בו אחר הפסח כיון דליכא צד שיכול לבערו שרי בהפקירו יעו"ש. ועיין לעיל או' ל"ז.
סעיף קטן צז
צז) ופשוט דאפי' אין החמץ אצלו יכול למכור לעכו"ם החמץ בא' מדרכי הקנים הנ"ל (עיין לעיל או' מ"ח ואו' נ"א) ואז קנה העכו"ם החמץ בכל מקום שהוא. מ"א שם. והיינו בקניית מקום שהחמץ שם ע"י כסף שמקנה לו המקום ע"י כסף לבד בלא שטר או יעשה שטר או יקנה חמץ בקנין שנהגו סוחרי ישראל (עיין לעיל או' נ"א) אבל ע"י כסף ומשיכם א"א דהא החמץ ליתא גביה למשוך. מחה"ש. ומיהו מ"ש שמקנה לו המקום ע"י כסף לבד בלא שטר או יעשה שטר היינו לכתחלה ימכור לו בכסף ובשטר ובדיעבד בכסף לבד והוא שיאמר לו אעפ"י שלא כתבתי לך שטר אני מקנה לך בכסף לחוד וכמ"ש לעיל או' מ"ד יעו"ש. ואם אין החמץ ברשותו כדי שיוכל להקנותו אגב המקום כגון שהוא בספינה או בפקדון אצל אחרים או בעיר אחרת אז יקנה אותו בכסף לבד ויפקיר ג"כ כמ"ש באו' שאח"ז.
סעיף קטן צח
צח) והיכא שחמצו יבא לעיר שיהודי בתוכו וצריך ליתן מהם מכס ושכר עגלה וכה"ג תוך הפסח וא"כ איך יעשה יפקירנו ולמכור לנכרי בכסף כבר כתבנו לעיל (או' מ"ח) דלכתחלה אינו קונה בעכו"ם בכסף לבד ומשיכה אין כאן ונראה דיעשה כך ימכור לעכו"ם בכסף כדי שאם יבא החמץ תוך הפסח שיתן העכו"ם המכס ושכר עגלה וכיוצא בו וליקח אצלו החמץ ואחר המכירה יאמר בפני שנים שאם העכו"ם אינו קונה בכסף שעכ"פ יהיה הפקר גמור ואז יוצא אליבא דכ"ע ואפי' לכתחלה בכה"ג שרי. ח"י או' ך' ח"א כלל קכ"ד או' יו"ד.
סעיף קטן צט
צט) שם. אעפ"י שביטלו. ואם שכח לבטל חמצו וגם לא מכרו לעכו"ם ונזכר בשעה ששית ומכרו לעכו"ם ואח"כ בא לישאל להמורה מותר לגמרי דהאי כחמצו של עכו"ם שעבר עליו הפסח. צל"ח פסחים דף י"ז ע"ג ד"ה רש"י וכו' כר"ש. ועיין לעיל סי' תמ"ג או' ט"ו.
סעיף קטן ק
ק) ואם אירע שמכר לאחר חצות אף דמכירתו לא מהני מ"מ אם העכו"ם משכו לרשותו זכה בו העכו"ם ושוב לא עבר הישראל בפסח בב"י ומותר לאחר הפסח אעפ"י שעבר על מ"ע דתשביתו. צל"ח דף ח' ע"ב ד"ה שם. וכ"כ בספרו נוב"י עה"ת סי"ס"ג והביאו השע"ת או' ח' יעי"ש. ומיהו דעת המק"ח בביאורים לאסור יעו"ש אמנם עיין לעיל סי' ת"מ או' ל' שנראה כדעת צל"ח יעו"ש.
סעיף קטן קא
קא) אחד שהיה לו בשותפות יי"ש בערך ששה מאות הין שעומד אצל האדון ושכח למכור בע"פ קודם חצות ואחר חצות הורה לו המורה להפקיר בפני ג' כיון שביטל חמצו כנהוג ואם היה חמץ גמור לא הייתי מיקל בזה אבל ביי"ש שאין כאן רק חמץ נוקשה המיקל לא הפסיד שהרי כבר כתבו האחרונים דעכשיו דכ"ע אומרים כל חמירא הוי כהפקיר בפ"ע ומה טוב שיעשה בזה חליפין ואז אפי' לדידיה שרי. תשו' תועפת ראם חא"ח סי' י"ד. פת"ע או' ט"ו,
סעיף קטן קב
קב) שם. אעפ"י שביטלו. מי שהיה לו חמץ אף שלו ממש ועבר ולא ביער קו"פ ואפי' לא ביטל ג"כ ומת בתוך הפסח והבנים ודאי שאינם יורשים שהרי בפסח אסור בהנאה ואינם עוברים בב"י ובצאת הפסח כבר מת זה העובר לא קנסו חכמים כלל ומותר להבנים. דבשלמא אם לא מת העובר בב"י עד ליל מוצאי פסח כיון שהיה חי רגע א' במוצאי פסח כבר חל עליו קנם חכמים ונשאר באיסורו לעולם ואפי' מת אח"כ לא הותר לבנים אבל אם מת בפסח עצמו לא חל הקנס כלל שאז צ"ל תחלה הקנס על הבנים והם לא חטאו כלל. ואפי' מת ע"פ אחר חצות יש לסמוך ולהתיר חמץ זה אחר הפסח באכילה ובהנאה. נוב"י סי' ך' יעו"ש. מחב"ר או' י"א ואו' י"ב, שע"ת או' ח' ועיין לעיל סי' תל"ה או' ד' ואו' ה'.
סעיף קטן קג
קג) שם. אעפ"י שביטלו. ואם קנו שום דבר בחמץ שעבר עליו הפסח עיין לעיל סי' תמ"ג או' ל"א ואו' ל"ב יעו"ש. ואם מותר להתרפות בחמץ בפסח או בחמץ שעבר עליו הפסח עיין לקמן רסי' תס"ו וביו"ד סי' קנ"ה סעי' ג' יעו"ש.
סעיף ו'
סעיף קטן קד
קד) [סעיף ו'] אסור להאכיל חמצו וכו' ואסמכוה רבנן אקרא דכתיב לא יאכל חמץ בציר"י תחת היו"ד אפי' לאחרים לא יאכל משמע אפי' לכלב של הפקר דעכ"פ יש לו הנאה ממה שמאכיל ומשביע את הבהמה ואפי' היא של הפקר. לבוש.
סעיף קטן קה
קה) שם. אסור להאכיל חמצו וכו' ואף בחמץ שאינו שלו אלא מוצאו בתוך הפסח נראה דאסור. ב"י. א"ר או' י"ד.
סעיף קטן קו
קו) שם. חמצו בפסח וכו' וה"ה לאחר הפסח בחמץ שעבר עליו הפסח. ח"י או' כ"ב. א"ר שם, מק"ח או' ט"ו. ר"ז או' ל"א.
סעיף קטן קז
קז) שם. חמצו בפסח וכו' לאו דוקא אלא משעה שאסור בהנאה אסור להאכילו לבהמת הפקר. פר"ח. וכ"כ הער"ה או' ז' ובספרו חקת הפסח או' י"א. וכ"כ לעיל סי' תמ"ג או' י"ג.
סעיף קטן קח
קח) שם חמצו בפסח וכו' ודוקא בחמץ אבל בשאר איסורי הנאה מותר להשליך לבהמת הפקר או לעכו"ם שאינו מכירו. מק"ח שם. אמנם הכנה"ג ביו"ד סי' פ"ז בהגה"ט או' יו"ד כתב בשם שערי דורא שער פ"ה ואו"ה כלל כ"א או' י"ב דמאכל הנאסר משום בשר בחלב אסור בהנאה ול"מ דאסור ליתן לשפחתו או לכלבו שהרי נהנה ממנו אלא אפי' לגוי דעלמא שלא ראה אותו מימיו או לכלב דעלמא אסור יעו"ש. וכ"כ בת"ח כלל פ"ה דין ג' וכ"כ הפר"ח שם סי' צ"ד או' יו"ד. חכ"א כלל מ' או' ב' וכ"כ הער"ה בסי' זה או' ז' וביו"ד סי' פ"ז או' ז' דבכל איסורי הנאה אסור ליתן אפי' לכלב הפקר יעו"ש. וכתב שם הכנה"ג ולכן נוהגין לשפוך התבשיל בבה"כ והיא קבורתו או ישליכנו לנהר דהוי כנשרף אבל לא יזריקני לרחוב אפי' כשאין שם כלב יעו"ש, והפר"ח שם כתב שצריך לקברו אבל אינו יכול לשורפו (כדי שלא יבא להנות מאפרו) וכ"ש שלא להשליכו לשוק יעו"ש, ועיין ביו"ד סי' קל"ג סעי' א' ובדברינו לעיל סי' תמ"ה או' ז'.
סעיף ז'
סעיף קטן קט
קט) [סעיף ז'] אסור ליתן בהמתו לעכו"ם וכו' אסור למכור בהמתו לעכו"ם קו"פ כדי שיאכילם העכו"ם חמץ בפסח. תב"ש דף קי"ד ע"ב והאריך בנותן טעם לחלק בין מכירת החמץ למכירת בהמות יעו"ש. ברכ"י או' ז' מק"ח או' ט"ז. שע"ת או' י"ז. אמנם בתשו' מהר"מ מרוטנבאר"ג אחרונים סי' י"ב חלק על דברי התב"ש הנז' יעו"ש וכן בנ"א שאלה ח' כתב להשיג על דברי התב"ש וכתב דבק"ק ווילנא נהגו למכור יעו"ש. וכן בתשו' בנין עולם סי' כ"א האריך להתיר מכירת הבהמות יעו"ש. וכ"כ בתשו' מים חיים להתיר רק שלא יזכיר בפי' ליתן חמץ יעו"ש. וכ"כ בתשו' עולת שמואל סי' נ"ג להתיר אלא שכתב שלא יעמוד הישראל ע"ג כשהוא מאכילן ומשקן דאז ודאי נהנה בראייתו יעו"ש. ובתשו' חת"ס סי' ס"ב כתב דאחר המכירה יחזור ויפקירנה בפני ג' ובצירוף המכירה אף אם מפקיר רק לז' ימי הפסח מ"מ כיון שמכר הוי כבא ליד הזוכה דמהני אבל ביטול בלב לא מהני בבהמה כמו בחמץ יעו"ש. פ"ת. ומיהו למכור הבהמות והחמץ שהוא מאכל בהמות לעכו"ם אחד אסור דאין לך הערמה גדולה מזו. כ"כ האחרונים. ועוין לעיל סי' רמ"ו סעי' ג' בענין הפקר בהמה ובדברינו לשם בס"ד.
סעיף קטן קי
קי) ואותם ששוכרין רפת אצל העכו"ם להעמיד שם שוורים ושהעכו"ם יזון אותם משלו זמן רב קו"פ ואין מתנין בפי' חמץ נראה דמותר. מק"ח שם, שע"ת שם. ור"ל דגם להתב"ש זה מותר.
סעיף קטן קיא
קיא) שם. אסור ליתן בהמתו לעכו"ם וכו' וצריך להזהיר זה לסוחרי סוסים ומכ"ש להנוהגים קלות ששוכרים גוי שיתן סובים עם מים לסוסים אלא צריכים למכור הסוסים עם השטאל ולא יהיה להם שום עסק עמהם בפסח או שיתן להם סובים בלי מים. ח"א כלל קכ"ד או' י"ב.
סעיף קטן קיב
קיב) ישראל שנתן לעכו"ם בהמותיו לגדלם ולחלק הוולדות והעכו"ם מאכילם חמץ בפסח יש פנים לאסור אפי' במקבל העכו"ם אחריות בהמות עליו דסוף סוף עיקר הבהמות הם של ישראל אבל אם העכו"ם קבל עליו לזונם דהשתא העכו"ם עושה להנאת עצמו מותר וה"ה נמי אם משכיר בהמתו לעכו"ם בחו"ה ומתנה שמזונותיה יהיה על העכו"ם אף אם יודע שהעכו"ם יאכילנה חמץ מותר דאין הישראל נהנה מזה. והא דאסר הש"ע בסעי' זה מיירי דישראל רוצה לשלם לעכו"ם עבור מזונותיה. פמ"א ח"א סי' יו"ד. והביאו המט"י בסעי' זה וכתב עליו נראה ברור בהך דשותף העכו"ם בוולדות אם מאמצע השנה הבהמות אצל העכו"ם לגדלם בכל ענין שרי אפי' אין העכו"ם חייב במזונותיהם דלא אסר הש"ע אלא בנותנה לו לימי הפסח להאכילה ולא בנותנה לו באמצע השנה וגם אינו נותנה לו כדי להאכילה אלא כדי לגדל ולכך גם בשכירות יש להתיר מהני טעמי ודוק עכ"ל.
סעיף קטן קיג
קיג) ולענין לשתות חלב בפסח מבהמות שאוכלות חמץ עיין בנ"א שאלה ט' שדעתו להתיר יעו"ש. וכ"כ בשו"ת בית אפרים סי ל"ה והביאו בספרו שע"ת או' י"ז. וכ"נ דעת הפליתי ביו"ד סי' ס' יעו"ש. ועוד עיין בישועות יעקב ססי' זה מה שהאריך בזה ומסיים דאני מורה ובא להתיר החלב רק שתאכל שחרית וערבית דברים המותרים ואם אפשר להמתין מעת לעת מה טוב עכ"ל אמנם הא"א בססי' זה כתב דלשתות החלב תוך מעל"ע אם אכלה ג"כ תבן הוי זוז"ג ומ"מ י"ל דישראל נהנה מאיסורי הנאה וצ"ע עכ"ל משמע דאם אכלה חמץ לבדו פשיטה דאסור לשתות החלב בתוך מעל"ע. וכ"כ בס' תשובה מאהבה ח"ג חיו"ד סי' ס' כי בהיות הגאון מו"ה דוד אפענהיים זצ"ל אב"ד בק"ק פראג כרוז יצא בפקידתו בכל בהכ"נ לאסור את החלב בפסח אלא שהוא ז"ל הניח הדבר בצ"ע וכתב דבעל נפש יחמיר יעו"ש. וכ"כ קיצור ש"ע סי' קי"ז או' י"ג יש אוסרים ויש מתירים ושומר נפשו יחמיר ובפרט במקום שנהגו לאסור חלילה להתיר עכ"ל. וכ"כ הרו"ח או' א' דלשתות חלב מבהמת עכו"ם בפסח נראה לאסור שמא מאכילה חמץ בתוך הפסח יעו"ש. וכ"כ בן א"ח פ' צו או' מ"ב.
סעיף קטן קיד
קיד) מיהו אחר מעל"ע י"ל דשרי לשתות החלב. א"א שם. וכ"נ דעת הישי"ע דאחר מעל"ע ודאי דשרי כמ"ש באו' הקודם. ולחלוב בהמות נכרי בפסח מותר ואפי' שמאכילה חמץ. מעשה רב. ואם מותר לאכול בשרה בפסח עיין לקמן או' קי"ע.
סעיף קטן קטו
קטו) שם. אסור ליתן בהמתו לעכו"ם וכו' ואפי' שהעכו"ם מאכילה בחנם. מט"י. וכ"כ בנ"א שאלה ז' ועיין באו' שאח"ז.
סעיף קטן קטז
קטז) שם. אסור ליתן בהמתו לעכו"ם וכו' ולדעת המתירין לקמן בסי' ת"ן סעי' ו' בעבד צא ואכול ואני פורע ואינו אסור אלא א"כ הקדים דינר וכו' ה"נ מיירי בהקדים דינר. פר"ח. אבל המט"י השיג על דברי הפר"ח הנז' וכתב דדוקא בפועלים שהבחירה בידם לאכול חמץ או מצה וכו' לכן בעינן הקדים דינר אבל בהמה שמאכלה שעורים דאורחא בהכי אם ידוע שהעכו"ם מאכילא פיסולת שעורים שהוא חמץ הו"ל כאומר לו בפי' שיאכילנה חמץ והרי נהנה בכך ואפי' יתננה לו להאכילה בחנם אסור ולא הותר אלא בסתם שאינו יודע יעו"ש. וכן השיג עליו בנ"א שם וכתב דאפי' בלא הקדים לו דינר ואפי' בחנם אסור יעו"ש. וכ"פ בספרו ח"א כלל קכ"ד או' י"ב.
סעיף קטן קיז
קיז) שם. להאכילה בימי הפסח וכו' כ"כ ב"י בשם מ"כ בשם האגודה וכ"ה בתשו' מהרי"ל סי' קצ"א אכן באגודה עצמו איתא וז"ל וכן לא יאמר אדם לעכו"ם קח בהמתי בביתך והאכילנה חמץ אך שסתם יתננה לו לזון אותה ימי הפסח עכ"ל משמע דדוקא שיאמר לו בפי' האכילנה חמץ אסור אבל בסתמא אפי' יודע בוודאי שיאכילנה חמץ מותר לדעתו ומיהו לכתחלה אין להקל. ח"י או' כ"ג. אמנם הלבוש כתב כדברי הש"ע דאם יודע שמאכיל אותה העכו"ם פסולת של שעורים שהוא חמץ גמור אסור. וכ"כ הר"ז בסי' ת"ן או' ח"י. וכ"ה דעת המט"י ונ"א כמ"ש באו' הקודם. ואפי' זמן הרבה קודם פסח אסיר למסור בהמתו לעכו"ם כשיודע שיאכילנה חמץ בפסח. קיצור ש"ע סי' י"ז או' יו"ד.
סעיף קטן קיח
קיח) שם. אם הוא יודע וכו' אבל בסתמא שאינו יודע מותר. ב"י. עו"ש או' ד' מ"א סק"י. א"ר או' ט"ו. חק יוסף או' י"ב, מק"ח או' ט"ז. א"א או' יו"ד. ר"ז סי' ת"ן או' ח"י. ונראה דה"ה אם מתנה עם העכו"ם שלא יאכילנה חמץ בפסח אעפ"י שאח"כ מאכילה לית לן בה דהעכו"ם להנאת עצמו הוא עושה. ועיין לקמן סי' ת"ן סעי' ה'.
סעיף קטן קיט
קיט) שם. אם הוא יודע וכו' ודוקא לכתחלה אבל בדיעבד אין לאסור וכמ"ש ביו"ד סי' קמ"ב סעי' י"א פרה שפטמה בכרשיני אלילים תיאכל, עו"ש שם. א"א שם. שע"ת או' י"ז. ועיין ח"י או' כ"ד שמצדד אם צריך להשליך דמי הנאה לאיבוד אבל המק"ח שם כתב דאין מחוייב להשליך דמי הנאת האיסור לים המלח ודלא כח"י יעו"ש. וכ"כ הר"ז שם דאפי' עבר הישראל והאכילה בעצמו חמץ בפסח שמותר לשחטה ולאכלה בפסח וא"צ להשליך דמי הנאת החמץ לאיבוד עכ"ל. ועיין עוד מזה ביו"ד סי' ס' סעי' א' בהגה ובדברי האחרונים שם.
סעיף קטן קכ
קך) ונראה שיש ליזהר דאם האכילוה שעורים חמוצים וכיוצא בו דיש להשליך הפסולת שבבטן המלאה מיד לאחר פתיחת הבטן למקום הפקר שאולי יש שם עדיין שעורים חמוצים בעינם ואין לסמוך ולומר שודאי נתעכלו כיון שהשעורים היו חמוצים בשעת אכילה. שע"ת שם. ועיין עוד מזה לקמן סי' תס"ו סעי' ב' וססי' תס"ז.
עמוד הקודםעמוד הבא