התחברות
פסקים, מנהגים וליקוטי פוסקים על סדר שולחן ערוך אורח חיים עם הרחבות על פי דעת האר"י ז"ל
סימן תקלג
הרב יעקב חיים סופר
סימן תקלג
סעיף א'
סעיף קטן א
א) [סעיף א'] מותר לטחון קמח לצורך המועד. ואפי' יכול לקנות או לשאול מחבירו מותר לטחון כמ"ש לקמן סי' תקל"ז סעי' ט"ו. וה"ה שאר מלאכות יכול לעשות בכגון זה דהיינו קוצר ומעמר וכו' כמבואר שם:
סעיף קטן ב
ב) שם. אפי' כיון מלאכתו במועד. ר"ל שהיה יכול לעשותו קודם המועד וכיון לעשות במועד לא אסרו כדי שלא יבואו למעט בשמחת יו"ט. לבוש:
סעיף קטן ג
ג) שם. אפי' כיון מלאכתו במועד. דבצורך אוכל לא אסרו כיון מלאכתו. ב"י בשם הרא"ש והמרדכי. ט"ז סק"א. מ"א סק"א. אבל בשאר דברים גזרו בכיון מלאכתו במועד כמ"ש לקמן סי' תקל"ו סעי' א' יעו"ש:
סעיף קטן ד
ד) שם. ולקוץ עצים מן המובחר. היינו בצריך לבשל ולהחם הבית וכיוצא בו. ח"א כלל ק"ח או' ב' וגם בזה אפי' כיון מלאכתו במועד שרי. ביאורי הגר"א:
סעיף קטן ה
ה) שם. ולקוץ עצים וכו' אבל לקוץ דקל משום דצריך לנסורת הסכמת הפו' לאסור. ב"י. א"ר או' א' בגדי ישע. מ"א שם. מק"ק סי' נ"ד בליקוטי רימ"א או' ב' ולענין ביקוע עצים התלושים נהגו המדקדקים לאסור אף בחו"ה ומתקנים הכל קודם יו"ט כמ"ש לעיל סי' תק"א או' ט' יעו"ש:
סעיף קטן ו
ו) שם. לצורך המועד. וכל לצורך המועד אף מיום א' לחבירו שרי רק לאחר המועד אסור. מש"ז או' א':
סעיף קטן ז
ז) שם. ושלא לצורך המועד אסור. במקומות שעושין מחיה ביין שרף ששורפין ביורות ויש להם ריוח הרבה יש מקום להתיר וליתן הריוח לעניים כיון שהם אינם עושים מלאכה בעצמם רק ע"י גוים ואפי' ישראל יהיה מסייע מותר דמסייע אין בו ממש מקרי כיון דהגוי יכול לעשותו בלי סיוע ישראל. בית יעקב סי' מ' י"א בהגה"ט. מק"ק סי' נ"ד או' ג' ועיין בשו"ת שו"מ מהד"ג ח"א סי' רי"ט שכתב דמותר לצרף יי"ש בחו"ה אף שיש בזה מלאכות גמורות דהיינו שמסיקין תחת היורה שהיי"ש בתוכה והיי"ש עולה דרך קנים והקנים יצננו במים אשר דולים בדלי מן הבור ועוד כמה מלאכות שיש בזה אפ"ה מותר כשישתו קצת מהיי"ש בחו"ה יעו"ש. והב"ד המק"ק שם בליקוטי רימ"א או' ז':
סעיף קטן ח
ח) שם. אבל לא יערים לטחון וכו' ואם א"צ לקצור או שאר מלאכות רק מעט לצורך המועד ואינו מוצא מי שיקצור או יטחון לו מעט מותר לקצור ולטחון הרבה דכ"ז הוא לצורך אותו מועט שצריך. ריטב"א בשם רבו שקבל מהרמב"ם, ח"א כלל ק"ח או' ז' מ"ב או' ה'.
סעיף קטן ט
ט) שם. אבל לא יערים וכו' ואם הערים מותר לאכלו דכל כה"ג לא מיקרי כ"כ הערמה כיון שאוכל ממנה עכשיו ושרי בדיעבד אפי' ביו"ט כ"ש בחו"ה דלהרמב"ם מותר לכתחלה להערים. מ"א סק"ב ולב"ש. וכ"כ א"א או' ב' כיון דלהרמב"ם לכתחלה מותר לדידן עכ"פ בדיעבד שרי יעו"ש ומיהו לענין יו"ט עיין לעיל סי' תק"ג או' כ"ו שהבאנו פלגתא בזה אי שרי בהערמה באכילת כזית אך דעת כמה האחרונים להקל כיעו"ש. וא"כ כ"ש בחו"ה. ודעת הרמב"ם נכתוב לקמן או' י"א.
סעיף קטן י
י) שם. אבל לא יערים לטחון וכו' ואם יהיה החטים שרוצה לטחון יותר יפה מזה הקמח שהיה לו מותר לו להערים לכ"ע. י"א בהגב"י בשם מהר"י אשקאפה ז"ל. והב"ד הער"ה או' ב' וכתב וזה פשוט מדין שכר שכתב רמ"א דאם החדש עדיף שרי וה"ה בחטים וכל דבר וכ"כ המ"א סק"ד יעו"ש עכ"ל ועיין לקמן או' י"ד:
סעיף קטן יא
יא) שם הגה. או שכר ישן וכו' והרמב"ם פ"ז דין ח' כתב אעפ"י שיש לו ישן מערים ושותה מן החדש שאין הערמה זו ניכרת לרואה וכן כל כיוצא בזה עכ"ל אלא שהראב"ד שם בהשגות פליג עליה וכתב דזוהי סברת ר"י בר' יהודה ופליגי רבנן עליה יעו"ש. וכ"כ המ"מ שם שהר"י אבן גיאת פוסק כת"ק דאסור להערים יעו"ש, וכ"כ הטור דדעת אביו הרא"ש ז"ל נראה לאסור. וכ"כ הב"י דכיון דלא אשכחן מאן דשרי אלא הרמב"ם הו"ל יחידאה ולא נקטינן כוותיה בהא. וכ"כ הב"ח דלענין הלכה נקטינן ככל הפו' דכל הערמה דהכא אסור לרבנן שהם רבים כנגד ר"י בר' יהודה יעו"ש. וכ"ה דעת המרדכי וכ"כ הריטב"א דה' כמאן דאסר וכ"פ רי"ט יעו"ש. אבל דעת הרוקח בסי' רצ"ח כדברי הרמב"ם. וכ"ה דעת מעשה רוקח בהקדמה דף ה' ע"א. וכ"ה דעת מ"א סק"ג. א"ר או' ב' בגדי ישע. נמצא דדבר זה בפלוגתא שנייא וכבר כתבנו לעיל או ט' דבדיעבד אם הערים ואכל ממנה מעט דיש להקל יעו"ש:
סעיף קטן יב
יב) שם. ויאמר מזה אני רוצה. ואעפ"י שאוכל מזה שטוחן מ"מ הערמה היא כיון שא"צ לזה כמ"ש לעיל סי' תק"ג או' כ"ו:
סעיף קטן יג
יג) שם. דפת חמה עדיף. ואפי' אם יש לו פת נקיה מותר לאפות פת קיבר ואע"ג דביו"ט אסור (כמ"ש לעיל סי' תק"ו סעי' ז') בחו"ה מותר ובלבד שצריך עכ"פ ג"כ קצת במועד ועושה בהרווחה ואם יותיר יותיר ובשעת הדחק כגון שלא יוכל לאפות תיכף לאחר המועד יש לסמוך להתיר לאפות ע"י שצריך קצת להערים ולעשות בכוונה יותר כיון שהערמה זו אינו ניכר כ"כ וכ"ש כשעושה פת אחד או ליעכוך אחד גדול שאין בו אלא טורח אחד דמותר לכ"ע. ח"א כלל ק"ח או' ו' ומ"ש ובשעת הדחק וכו' יש לסמוך וכו' זהו לפי דעת הרמב"ם ודעמיה אלא לפי מ"ש לעיל להתיר בדיעבד הוא מתיר ג"כ בשעת הדחק:
סעיף קטן יד
יד) שם הגה. וה"ה בשכר אם החדש עדיף וכו' והיה בחטים ובכל דבר, מ"א סק"ד. ור"ל הן חטים הן שעורים ותמרים וכל דבר אם החדש טוב יותר רשאי, א"א או' ד' ועיין לעיל או' יו"ד:
סעיף קטן טו
טו) שם הגה. בלא הערמה וכו' ר"ל היינו אם באמת נצרך לו בלתי הערמה:
סעיף ב'
סעיף קטן טז
טז) [סעיף ב'] מותר לעקור פשתן וכו' ואינו יכול לעקור אלא מה שצריך ומ"מ אף אם א"צ לכל הגבעול אלא לזרע הפשתן שבראש הגבעול יכול לעקור כל הגבעול ההוא. מ"א סק"ה. וכ"כ הדרישה. א"ר או' ג' א"א או' ה' מק"ק סי' נ"ד או' ד' מ"ב או' י"א:
סעיף קטן יז
טוב) שם. מפני שראוי לכסות בו וכו' כגון תאנים ותמרים לצורך המועד. רש"י מו"ק י"ב ע"ב, והב"ד ב"י:
סעיף קטן יח
חי) שם. שראוי להטיל בו שכר. צ"ל להטיל בשכר כי כן דרך לתת כשות עם התמרים או עם התנאים קודם שמושכים מהם השכר כדי לתת טעמא וחורפה. וכ"ה לשון הרמב"ם פ"ח דין יו"ד והמ"מ שם להטיל לשכר יעו"ש. וגם בזה אינו יכול לעקור אלא מה שצריך למועד וכן בשומשמין דלקמן כ"כ האחרונים:
סעיף קטן יט
יט) שם. שראוי להטיל בשכר וכו' וה"ה אם נצרך לו לדבר אחר לצורך מועד אלא דנקט דבר הרגיל:
סעיף קטן כ
ך) שם. ולעקור שומשמין וכו' אמרו לי הלועזים דשומשמין מין אחר הוא מה שנקרא בארצם שומשמין ממה שאנו קורין. פרישה. וכ"כ מ"ב או' י"ג דאינו שומשמין שלנו שהם מאכל גמור אלא הוא מין זרע שעושין מגרעיניו שמן או מטגנין אותן בדבש וראויין לאכילה ואינם ראויין לכל זה אלא בשעה שהן יבשין אבל הלחין צריך להכמישן וליבשן ולא חזו עד לאחר המועד עכ"ל:
סעיף קטן כא
כא) שם. שהיבשין שבו ראויים וכו' משמע דשרי ליה לעקור בלתי ברירה ואח"כ יברור הראויים לאכילה או לשמן. וכ"כ מ"ב או' י"ד:
סעיף ג'
סעיף קטן כב
כב) [סעיף ג'] יכול לכבשם. ר"ל אע"ג דאם יכבשם לא יהיו ראויים עוד לאכילה עד לאחר המועד אפ"ה שרי והטעם כתוב בגמ' משום דהו"ל כדבר האבד דמותר לעשותו בחו"ה:
סעיף קטן כג
כג) שם. שם. אבל אסור ללקטם תחלה וכו' אפי' אין נמצאים אחר המועד דמלאכה גמורה אינה מותרת אלא בדבר האבד ועבירי רווחא לא מקרי פסידא. הר"ן ושה"ג וכ"מ בטור. מ"א סק"ו. ולפ"ז הך שלקטן שכתב הש"ע הוא מהפקר או קינה מעכו"ם וכדומה. א"א או' ו' ור"ל דאלו אילן של ישראל ויתקלקלו לאחר המועד בודאי דבר האבד הוא ושרי. וכ"כ מ"ב בב"ה. וע"כ כתב לתמוה על ח"א כלל ק"ו או ו' וכלל ק"ח או' ב' שהעתיק דברי מ"א ולא העתיק דמיירי בפירות של הפקר או עכ"פ בקונה מעכו"ם יעו"ש:
סעיף קטן כד
כד) שם. ואם הוא דבר שאינו נמצא וכו' כ"כ הטור. וכתב עליו ב"י נראה שלמדו מדין השיירות שמותר לקנות מהם לפי שהוא דבר שאינו מצוי תמיד וכמ"ש סי' תקל"ט (סעי' ה') וגם מדין מי שצריך לקנות יין בעת הבציר לצורך שתייה כל השנה דאם יעבור המועד לא ימצא כמו שמוצא עכשיו שנת' בסי' ההוא (סעי' ט) שמותר לקנותו עכ"ל וית' בדברינו לשם בס"ד:
סעיף קטן כה
כה) ג' דינים יש בדבר האבד כל שמפסיד מהקרן אפי' מלאכה גמורה מותר בחו"ה וכל שאין מרויח מלאכה גמורה אסור ומלאכה דרבנן כובש ומולח דאין עיבוד באוכלין מותר להרויח ובתנאי שאין בה טורח הא יש טורח אף דרבנן להרויח אסור הא אין טורח שרי בדרבנן להרויח א"א או' ו' ועיין לקמן סי' תקל"ט או' ל"ג:
סעיף ד'
סעיף קטן כו
כו) [סעיף ד'] צד אדם דגים כל מה שיכול לציד וכו' משמע דאפי' הוא בודאי יותר מצורך המועד אפ"ה שרי. ואע"ג דקמח אסור לטחון שלא לצורך כמ"ש סעי' א' י"ל דשאני צידה דכל פעם י"ל שימצא דג משובח יותר משא"כ בקמח. מ"א סק"ז. מ"ב או' ח"י:
סעיף קטן כז
כז) שם. ומולח הכל במועד שהרי אפשר וכו' ר"ל דלא דמי לסעי' ג' דלא שרי ללקטם כדי לכבשם דהתם שאני דמכובשים אינם ראויים לאכול במשך איזה ימים והו"ל הכנה רק לצורך חול משא"כ בדגים דאפשר לסוחטן ולאוכלן במועד. וכ"ה בגמ' מו"ק י"א ע"א:
סעיף קטן כח
כח) שם שהרי אפשר שיאכל מהם וכו' ואעפ"י שמולח הרבה יותר מן הצורך הרי יכול לומר בכל אחת בשעת הבאה ומליחה לזה נעשה סחיטה וכן כשימלח חבירו והערמה כי האי שריא אפי' ביו"ט וכ"ש בחו"ה כדאמרינן במס' ביצה (י"א ע"ב) מערים ומלח ליה גרמא גרמא. נ"י על הרי"פ והב"ד ב"י. ומה שמותר למלוח ע"י הערמה היינו משום דאין עיבוד באוכלין וכ"כ המרדכי בהדיא. מ"א סק"ז:
סעיף קטן כט
כט) שם הגה. ומותר לצודן בפרהסיא וכו' וכמו שמותר בתבלין כמ"ש לקמן סי' תקל"ט סעי' יו"ד יעו"ש ומשמע מזה דלאו דוקא בצודה לעצמו אלא אפי' בצייד שאומנתו בכך ג"כ מותר בפרהסיא. ועיין לקמן או' ל"ד:
סעיף קטן ל
ל) מקום שנהגו הציידין שלא נצוד דגים בחו"ה אינם חייבים לעמוד במנהגם מפני שהם ממעטים בשמחת הרגל. וזה מבואר בגמ' א"י (ר"ל בירושלמי סוף פ"ב דמו"ק) ריא"ז הב"ד בשה"ג פ' מקום שנהגו. כנה"ג בהגב"י מ"א סק"ח:
סעיף ה'
סעיף קטן לא
לא) [סעיף ה'] כל מלאכות שהם נצורך המועד וכו' ר"ל מפי' אם הם לצורך המועד כשעושין אותם אומניהם עושין בצנעה. ומיירי במין מלאכה שאינו מוכח לרואה שהיא לצורך מועד כגון הני דמסיים וכדומה אבל דבר שהוא ניכר לרואה שהוא לצורך מועד מותר לעשותו בפרהסיא וכמ"ש לקמן סי' תקל"ט סעי' יו"ד יעו"ש:
סעיף קטן לב
לב) שם. כשעושין אותם אומניהם וכו' לפי שא"צ לעשותן בצנעה אלא האומנים מלאכות שעושין לרבים. וכ"כ הרמב"ן וכן עיקר. מ"מ פ"ז דין ט' והב"ד ב"י והטעם כתב ב"י מפני שהם צריכין לעשות הרבה ביחד ונראה כאלו עושין אותם לצורך חול עכ"ל. וכ"כ הלבוש. ט"ז סק"ב. מ"א סק"ט:
סעיף קטן לג
לג) שם. עושין בצנעה. אבל בעה"ב העושה לצורך ביתו עושה כדרכו. לבוש. וכן מוכח ממ"ש באו' הקודם:
סעיף קטן לד
לד) שם הגה. של חיות ועופות. כוונת רמ"א לאשמעינן אבל בציידי דגים אפי' אומן עושה בפרהסיא כמ"ש לעיל בהגה בסוף סעי' ד' מיהו המ"א סק"י כתב עליו צ"ע דלהש"ע דפסק כהרמב"ם דדוקא אומן אסור א"כ אף בדגים אסור בפרהסיא יעו"ש. והב"ד א"ר או' ה' וכתב וכ"מ בהר"ן (נ"י) פ' מי שהפך וכ"כ בביאורי הגר"א דלהרמב"ם אף בשל דגים אסור יעו"ש. אבל החמ"מ או' ד' כתב דגם להרמב"ם באומן יש חילוק בין חיה ועוף לדגים מפני שניכרין שהם לצורך המועד לכן מותר בפרהסיא ואפי' עושין הרבה כמ"ש סעי' ד' ולכן דברי רמ"א נכונים יעו"ש. וכ"כ הנה"ש או' ב' נמצא דדבר זה בפלוגתא שנייא וע"כ לכתחלה היכא דאפשר יש להחמיר ולעשות בצנעה:
סעיף קטן לה
לה) ומבואר בירושלמי (סוף פ"ב דמו"ק) דציידי חיה ועוף ודגים מותרים לצוד אפי' במצודות גדולות וכה"ג כדי להרבות שמחה ברגל דאם אין אתה מתיר להם אלא בחכה ומכמורת אין צדין אלא מעט וממעטין בשמחה יעו"ש. והב"ד מ"ב או' כ"ג:
סעיף קטן לו
לו) מי שיש לו בריכה גדולה מצדד המ"א סק"י דאסור לחפור בחו"ה שיזובו המים כדי שיצודו הדגים דמוכחא מילתא שהוא לצורך חול יעו"ש. ואם רוצה לאכול הדגים במועד שרי כמ"ש לקמן סי' תקל"ט סעי' ח, יעו"ש. ועיין לב"ש ומחה"ש, ובלבד שיעשה בצנעה כנז':
סעיף קטן לז
לז) שם. והטוחנין והבוצרים וכו' וכן כותשי חטים לעשות דייסא וטוחני פולין לעשות גרוסות, טור וב"י:
סעיף קטן לח
לח) שם. הרי אלו עושין בצנעה וכו' היינו בין הצידה וכו' ובין המכירה וכמ"ש לקמן סי' תקל"ט סעי' י"א יעו"ש אכן במכירת דגים אפשר דיש להקל כיון שיש מתירי' אפי' בצידה כמ"ש לעיל או' ל"ד יעו"ש:
עמוד הקודםעמוד הבא