התחברות
פסקים, מנהגים וליקוטי פוסקים על סדר שולחן ערוך אורח חיים עם הרחבות על פי דעת האר"י ז"ל
סימן ריג
הרב יעקב חיים סופר
סימן ריג
סעיף א'
סעיף קטן א
א) [סעיף א'] אחד פוטר את חבירו וכו' פי' כשאחד מברך וחבירו שומע ומתכוין לצאת י"ח והמברך ג"כ כיון להוציאו והוא שומע הברכה מתחלה ועד סוף אז פטור ויוצא בברכת חבירו. עו"ת אות א' והוא ממ"ש לקמן סעיף ג':
סעיף קטן ב
ב) שם ומיהו ישיבה בעי. היינו בשלחן אחד או במפה אחת כמ"ש לעיל סימן קס"ז סעיף י"א. וכ"כ מ"א סק"ב. ר"ז אות א' ח"א כלל ה' אות י"ט אבל בלא שלחן אחד אף קביעות מקום לא מהני. א"א אות ב':
סעיף קטן ג
ג) שם ומיהו ישיבה בעי. ובמוגמר אפילו ישיבה לא בעי. מ"א סק"א ר"ז אות ה' וכן בברכת השבח והמצות א"צ קביעות. א"א אות א' וכן בבהמ"ז אפילו לא קבעו ולא הסבו אחד מברך לכלם. ברכ"י בשיו"ב אות ב' ומחב"ר אות ג' מיהו הער"ה אות ג' הביא כמה פו' דס"ל דהא דאחד מברך לכלם בבהמ"ז דוקא קבעו יעו"ש:
סעיף קטן ד
ד) שם ודוקא פת ויין בעי הסיבה. משום דחשיבי טור ר"ז שם:
סעיף קטן ה
ה) שם ולדידן הוי ישיבה וכו' מיהו בסמ"ג כתב אם בני אדם ישבו או היסיבו עתה על היין כל אחד צריך לברך שאין אנו רגילין לקבוע עצמינו כבימיהם עכ"ל והביאו הטור. והגם דכתב עליו הטור שאין חילוק בין האידנא למעיקרא וכ"פ הש"ע דישיבה דידן כמו הסיבה לדידהו מ"מ כתב הב"ח דיש לנהוג להוציא עצמו מן הספק דאף בקובעין עצמן לשתות יין דהמברך יכוין שלא להוציא אחרים כדי שיתחייב כל אחד לברך לעצמו ובשאר דברים המנהג פשוט דכ"א מברך לעצמו עכ"ד. והביאו העט"ז אות א':
סעיף קטן ו
ו) שם חוץ מן הפת היינו לדידהו דכמו הסיבה לפת ויין אבל לדידן אין חילוק בין פת ויין לשאר דברים כמ"ש בש"ע:
סעיף קטן ז
ז) שם וכל אחד מברך לעצמו וכו' היינו לכתחלה אבל בדיעבד בכל ברכה שהן של אכילה ושתיה כל שבירך האחד ושמעו האחרים בין ברכה שבתחלה בין ברכה שבסוף יצא דשומע כעונה. ב"י בשם הרשב"א. והביאו הט"ז סק"א ומ"א סק"ד. וכ"פ בש"ע לעיל סימן קס"ז סעיף י"ג. וכ"כ המט"י בזה הסימן אות א' מאמ"ר אות ב' וכ"כ לעיל סימן קצ"ז אות צ"ה יעו"ש. וכתב שם הט"ז דהאידנא שמזלזלים מאד בברכה האחרונה יש לסמוך על דיעה זו ויברך בקול רם הברכה האחרונה ויהיו האחרים יוצאים על ידו עכ"ל. ונראה דה"ד למקום שמזלזלים (וה"ה לבור שאינו יודע לברך מט"י שם) אבל למקום שאין מזלזלים אפילו בברכה ראשונה כל אחד יברך לעצמו. וכ"ה המנהג כמ"ש מור"ם ז"ל וכ"כ לעיל אות ה' בשם הב"ח יעו"ש. ועיין לעיל סימן קצ"ג אות ב' ודוק:
סעיף קטן ח
ח) מי מי שאכל מעט פת הבאה בכסנין ונסתפק אם אכל שיעור לברך מעין ג' או לא וחבירו אכל כסנין ופירות מעין ז' כשיעור ומברך מעין ג' לכלול שתיהם אם אין בידו לתקן יכול לצאת בברכת חבירו ואעפ"י שחבירו כולל שתיהן והוא א"צ אלא לאחת ברכ"י אות א' ועי"ש. והביאו שע"ח אות ג' וכ"כ בס' ירך אברהם סימן ז' והביאו דב"מ בהגה"ט אות א' וכ"כ החס"ל אות ב':
סעיף קטן ט
ט) מי שאכל פירות שאינם ממין ז' ואחד שתה משקה נראה פשוט דהשותה יכול לפטור בברכת בנ"ר לאוכל פירות, ברכ"י אות ב'. שע"ת שם. מאמ"ר אות ד' וכתב דה"ד בדיעבד אבל לכתחלה צריך כל אחד לברך לעצמו משום דאין זימון לפירות יעו"ש:
סעיף קטן י
י) מי שיוצא בברכת חבירו דבעי לכווני מתחלת הברכה ועד סופה כגון קידוש והמוציא וכיוצא בהן לא יענה ברוך הוא וב"ש משום הפסק. דב"ש סימן רצ"ה. מיהו הרב שושנים לדוד פ"ח דברכות הביא מי שחולק ע"ז אלא שהיא דחה ראיותיו וקיים הוראת הדב"ש יעו"ש. והב"ד הברכ"י אות ג'. וכתב דנכון ליזהר אך אין למחות במי שעונה יעו"ש והביאו שע"ת שם. וכ"כ לע"ל סימן קכ"ד אות כ"ו ויש שם חסרון וכצ"ל אבל אם הוא מחוייב באותה ברכה אינו יכול לענות וכו' יעו"ש:
סעיף קטן יא
יא) שם דאין זימון לפירות. ואין זימון אפילו לז' המינים אלא לפת. ער"ה אות ד':
סעיף קטן יב
יב) שם דאין זימון לפירות. כתב מרן ז"ל בכ"מ פ"א בשם הרמ"ך דגם ברכה אחרוכה אחד מברך לכלם אם היו ג' משום ברוב עם והך דפ' כ"ה דבירך כל אחד נעצמו בב' דוקא יעו"ש. וכ"מ מהרמב"ם שסתם וכ"כ בהדיא הריא"ז אבל ר"י הזקן והראב"ד והתו' והרשב"א והרא"ש ס"ל דאפי' היו שלשה מברך כל אחד לעצמו יעו"ש. ער"ה אות ה' וכ"ה דעת מרן ז"ל כאן בש"ע דאפילו אם היו ג' או יותר צריך כל אחד לברך לעצמו וה"ד לכתחלה אבל בדיעבד אם כוונו יצאו כמ"ש לעיל אות ז' יעו"ש:
סעיף קטן יג
יג) וכתב מהריק"ש דיש מי שכתב דבפירות הבאים אחר הסעודה אחד מברך לכלם ברכה אחרונה כי היכי דמברך על הסעודה יעו"ש. וכן כתב הרשב"א בשם הראב"ד. והב"ד הער"ה שם. ועיין לקמן אות ט"ו:
סעיף קטן יד
יד) שם. הגה. וי"א דבכל הדברים וכו' כתב העו"ת דכן יש לנהוג בשתיית שאר משקין כמו ביין שרף וכיוצא בהן שאין אחד יפטור בברכת חבירו והעולם אינן נוהגין כן וטעות הוא בידם עכ"ל אבל הט"ז סק"ב כתב דעכשיו הוי שכר וכ"ש מי דבש שקורין מע"ד בכלל פת ויין ומהני ישיבה לדידן כמו פת ויין שאחד מברך לכלם יעו"ש. וכ"כ מ"א סק"ו א"ר אות ג'. מיהו הב"ח כתב דגם ביין יש לנהוג שכל אחד יברך לעצמו והב"ד לעיל אות ה' יעו"ש. וכ"כ המש"ז אות ב' דהאידנא נהגו שכל אחד מברך לעצמו:
סעיף קטן טו
טו) שם בהגה לא מהני הסיבה וכו' ואם באו בתוך הסעודה האחד מברך לכלם דמגו דמהני הסיבה לפת מהני נמי לשאר דברים. מ"א סק"ה. א"ר שם. מש"ז שם ח"א כלל ה' אות י"ט:
סעיף קטן טז
טז) שם בהגה. ולכן נהגו עכשיו בפירות וכו' וה"ה בשאר דברים חוץ מפת ויין מ"א סק"ו:
סעיף ב'
סעיף קטן יז
טוב) [סעיף ב'] אין המברך מוציא אחרים וכו' בין בברכה ראשונה ובין בברכה אחרונה. ר"ז אות ג' ועיין הטעם בדברינו לעיל סימן קס"ז אות קכ"ז:
סעיף קטן יח
חי) שם ואז יוצאין וכו' משמע דאם אינו אוכל ושותה עמהם אפילו בדיעבד לא יצא בשמיעתו דהא הו"ל ברכתו לבטלה. וכ"ה בב"י וכ"כ מבי"ט ח"א סי' ק"ט דלא כדעת בה"ג מ"א סק"ז ר"ז שם ח"א כלל ה' אות ח"י וכן כתב לעיל סימן קס"ז אות קכ"ז יעו"ש ואסור לענות אמן ואפילו ענה לא יצא. א"א אות ז' ר"ז שם. ח"א שם ועיין לקמן סימן רי"ט ס"ד בהגה ובדברנו לשם בס"ד:
סעיף קטן יט
יט) ואם שומע מקטן בר חנוך יראה דיוצא משום דברכות דרבנן. א"א שם. ועיין לעיל סי' קפ"ו אות ו' ואות ח' ודוק:
סעיף קטן כ
ך) שם שמכוונים אליו וכו' וגם הוא צריך שיכוין להוציאם כמ"ש בסעיף שאח"ז:
סעיף קטן כא
כא) שם אפילו לא יענו אמן. ומ"מ צריך ליזהר לענות אמן בברכה שיוצא בה דהא אמרינן פ"ג שאכלו דף מ"ז אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיכלה אמן מפי רוב העונים ופרש"י דאף עניית אמן מן הברכה ואתמר בירושלמי ריש פ"ג שאכלו כמה דאנא יהב דעתי מפקא ותוך ידי חובתא בברכתא כך הב דעתך מפקא ידי חובתי באמן ברכ"י אות ה' ובשיו"ב אות ג' יעו"ש. וכ"כ הרב שושנים לדוד בפ"ח דברכות דמי שיוצא י"ח בברכת חבירו צריך לענות אמן ולא חשיב כעונה אמן אחר ברכותיו וגם לא הוי הפסק כמו ברוך הוא וב"ש. יעו"ש. והביאו הזכ"ל אות א':
סעיף קטן כב
כב) עשרה שעושין עשר מצות כל אחד מברך לעצמו ואם עושין כולם מצוה אחת אחד מברך לכולם. ב"י בשם הג"מ פי"ח. ור"ל למצוה מן המובחר ראוי שאחד יברך לכולם ולא יברך כל אחד ואחד מבי"ט ח"א סימן קי"ז וק"פ. ושם בסימן ק"פ הביא דעת מי שחולק וסובר דרשות קתני אם ירצו אחד מברך לכולם. כנה"ג בהגב"י:
סעיף ג'
סעיף קטן כג
כג) [סעיף ג'] ונתכוון לצאת וכו' ואפילו למ"ד מצות א"צ כוונה ה"מ בדבר שיש בו מעשה אבל במצות שתלויות באמירה בלבד צריך כוונה דאמירה בלב הוא. ב"י סימן תקפ"ט והביאו א"ר סימן זה אות ה' יעו"ש. ועיין ער"ה אות ז' ובדברינו לעיל סימן ס' אות ז' יעו"ש:
סעיף קטן כד
כד) שם ונתכוון לצאת וכו' משמע דלא יצא בדיעבד בלא כוונה וחוזר ומברך שנית ולא חיישינן לאיסור ברכה שאינה צריכה ואע"ג דאיכא מ"ד אינו צריך כוונה ודלא כמ"א סימן תפ"ט סק"ח וכ"נ מדבריו סימן. תרנ"א ס"ק י"ב דלא חיישינן לכך אלא לכתחלה אבל בדיעבד אם לא נתכוון לצאת מותר לברך שנית יעו"ש. ער"ה שם:
סעיף קטן כה
כה) שם והמברך נתכוין ג"כ וכו' משמע דאם לא נתכוין המברך אעפ"י שנתכוון הוא וענה אמן לא יצא. מיהו הער"ה אות ח' כתב בשם ס' קרבן העדה על ירושלמי פ"ג דסוכה דהעונה אמן הו"ל כאילו מוציא ברכה מפיו ואעפ"י שלא כיון המברך יצא יעו"ש אמנם אנן ק"ל כדעת מרן ז"ל דאם לא כיון המברך אעפ"י שענה השומע אמן לא יצא ומ"ש לדקדק מסימן רי"ט יש לדחות כאשר יראה המעיין ודוק:
עמוד הקודםעמוד הבא