התחברות
פסקים, מנהגים וליקוטי פוסקים על סדר שולחן ערוך אורח חיים עם הרחבות על פי דעת האר"י ז"ל
סימן תעה
הרב יעקב חיים סופר
סימן תעה
סעיף א'
סעיף קטן א
א) [סעיף א'] יטול ידיו וכו' ואעפ"י שנטל ידיו בטיבול ראשון אמרינן בפ' ע"פ (קט"ו ע"ב) חוזר ונוטל ידיו שנית ומברך ענ"י מפני שהסיח דעתו בשעת קריאת ההגדה. וכתב המרדכי נ"ל שאם נתכוון בנטילה ראשונה לגמור בה כל סעודתו בלא היסח הדעת א"צ לחזור וליטול שנית עכ"ל. נ"ל דאין לכוין בכך שלא לבטל תקנת חכמים שתיקנו ליטול פעמים בליל פסח. ב"י. והב"ד ח"י או' א' וכתב ודבריו נכונים וכ"ה המנהג ובחנם השיג עליו הב"ח והמ"א יעו"ש. ועיין חק יוסף או' א' שהגם שהשיב על דברי ח"י הנז' ומסייע לדברי המרדכי והב"ח והמ"א מ"מ סיים דאין לעשות כן כמו שמסיק הב"ח בעצמו שלא להפסיק בין נטילה להמוציא ועוד דאז צריך לברך תיכף וגם צריך שיכוין שנוטל לאכילה ולאו כ"ע דינא גמירא וכן נוהגין ליטול ב' פעמים עכ"ל. וכ"כ הר"ז או' ב' דלכתחלה אין נכון לעשות כן.
סעיף קטן ב
ב) ולעניין הלכה אעפ"י שלכתחלה אנו נוטלין ב' פעמים בשעת הדחק שאינו מצוי לו מים או לחולה ולזקן שהצינה קשה להם יכול לסמוך על דברי המרדכי דרב גובריה הוא ואפשר שרבינו (ב"י) מודה בזה ובתנאי שיטול בראשונה כמשפט הנטילה ובברכה. שו"ג או' א'
סעיף קטן ג
ג) שם. יטול ידיו וכו' ואף אם בשעת אמירת ההגדה והלל לא הסיח דעתו משמירת ידיו אעפ"י כן צריך לחזור וליטול ידיו לסעודה בלא ברכה לפי כשנטל ידיו לצורך טיבול ירקות לא היה בדעתו שתעלה לו נטילה זו לסעודה וכל הנוטל ידיו לדבר שטיבולו במשקה אין נטילה זו עולה לו לאכול לחם אם לא היה דעתו לכך בשעת נטילה כמ"ש בסי' קנ"ח. ר"ז שם. ועי"ש בסעי' ז' ובדברינו לשם בס"ד. ומ"מ לכתחלה אין נכון לעשות כן שלא להסיח דעתו מהם כנז"ל.
סעיף קטן ד
ד) שם. ויברך ענט"י. וכוונת הנטילה עיין לעיל סי' תע"ג או' ק"ח.
סעיף קטן ה
ה) שם. ויאחזם בידו וכו' לפי שיש פוסקים לברך על השלימה המוציא ועל הפרוסה שהיא לחם עוני על אכילת מצה ויש פו' להיפך ע"כ כתב שיאחז כולם בידו ויברך וכו' כדי לצאת כל הדיעות כמבואר בטור וב"י יעו"ש. ודעת האר"י ז"ל מסכמת כדעת הסוברים לברך המוציא על השלימה ועל אכילת מצה על הפרוסה כמ"ש לעיל סי' תע"ג או' קי"ז ויעו"ש טעם בסוד וכ"ה דעת האחרונים כמ"ש באו' שאח"ז.
סעיף קטן ו
ו) שם. ויאחזם בידו וכו' כל שלשתם כדי שיהיה לחם משנה ופרוסה משום לחם עוני. מ"א סק"ב. וכ"כ בדרשות מהרי"ל סדר הגדה וז"ל יתפוש ג' המצות בידו העליונה למוציא והשלישית ללחם משנה והפרוסה ע"ש לחם עוני. ויברך ברכת המוציא ויניח השלישית להישמט מידו ויברך על הפרוסה עם תפיסת העליונה על אכילת מצה ויברך שתי הברכות טרם ישברם עכ"ל והב"ד ח"י או' ב' וכתב וכן הסכמת האחרונים. וכ"כ השל"ה דף קמ"ב ע"ב וכתב דבזה יוצא לכל הדיעות והספיקות יעו"ש וכ"כ מט"מ סי' תרמ"ה. וכ"כ חק יוסף או' ב' מש"ז או' א' ר"ז או' ד' ואו' ה' בן א"ח פ' צו או' ל"ד. מ"ב או' ב'.
סעיף קטן ז
ז) שם. ויברך המוציא ועל אכילת מצה וכו' והטעם דתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם. פר"ח. וכוונות המצות כבר כתבנו לעיל סי' תע"ג או' קי"ז קחנו משם. וגם יש לכוין כוונת המאכל כמ"ש לעיל סי' זק"ן או' ך' יעו"ש. ועוד יש לכוין באכילתו שמקיים מ"ע דאו' בערב תאכלו מצות.
סעיף קטן ח
ח) שם. ועל אכילת מצה. וכשמברך אמצה ומרור יכוין בברכתם ג"כ על הכריכה גם מן הראוי כשמברך על אכילת מצה שיהיה במחשבתו ג"כ טל אכילת אפיקומן שיאכל בסוף. של"ה דף קמ"ב ע"א וע"ב. ועיין לקמן או' ל"ח.
סעיף קטן ט
ט) וראיתי מבני עלייה המחבבים מצות היו מנשקין המצות והמרור וכל המצות בעת מצוותן וכן הסוכה בכניסתה וביציאתה וכן ד' מינים שבלולב והכל לחבב המצוה. של"ה שם.
סעיף קטן י
י) שם. ואח"כ יבצע מהשלימה העליונה וכו' אפי' חל בשבת. מ"א סק"ג. ור"ל דהגם בליל שבת דעלמא בוצעין התחתונה כמ"ש בסי' רע"ד סעי' א' ליל פסח שחל בשבת ביצע העליונה אמנם כבר כתבנו שס או' ב' דע"פ קבלת האר"י ז"ל גם בליל שבת דעלמא צריך לבצוע העליונה יעו"ש.
סעיף קטן יא
יא) שם. משתיהם ביחד. והוא כדי לצאת לכל הדיעות כמ"ש לעיל או' ה' ועוד כדי שיאכלם ביחד כמ"ש אח"כ והטעם ית' שם.
סעיף קטן יב
יב) שם. ויטבלם במלח. וכ"כ לעיל סי' קס"ז או' ל"ז דע"פ דברי האר"י ז"ל כל פרוסת המוציא צריך לטבל במלח כדי למתק הגבורות יעו"ש.
סעיף קטן יג
יג) שם הגה. ואין המנהג לטבל במלח בלילה ראשונה. וה"ה לילה שניה שהיא באה על הספק. פסח מעובין או' רע"ט. חק יוסף אר ג' והטעם כתב בלבוש משום שתהא נחשב לחם עוני. והר"ז או' יו"ד כתב הטעם מפני חיבוב מצוה לצאת י"ח במצה שאין עמה תערובת טעם אחר כלל אלא שכתב אבל מעיקר הדין אין לחוש לזה עכ"ל. וכ"כ בדרשות מהרי"ל סדר האגדה דמהר"ש טבל בציעת המוציא במלח ואמר אפי' מצות הכריכה מותר למולחה יעו"ש ועיין באו' שאח"ז.
סעיף קטן יד
יד) שם. בהגה דפת נקי א"צ מלח. ומיהו עיין לעיל סי' קס"ז או' ל"ח שכתבנו דע"פ דברי האר"י ז"ל גם פת נקי צריך מלח והוא כדי לכוין למתק הגבורות יעו"ש. וא"כ הבא לצאת אליבא דכ"ע יש לטבלם במלח ולכוין למתק הגבורות כנז"ל ואח"כ ינפץ מעליהם ולאוכלם בלא מלח לצאת ידי המחמירים.
סעיף קטן טו
טו) שם. ויאכלם בהסיבה ביחד וכו' והטעם נ"ל פשוט אף לאותו דיעה שיברך על השלימה המוציא ועל הפרוסה אכילת מצה או אפכא א"א לברך ולאכלם זה אחר זה דאי יברך תחלה המוציא ויאכל איך יברך אח"כ על אכילת מצה כיון שכבר אכל המצה. וכן אין יכול לברך תחלה על אכילת מצה ויאכל זה פשיטא א"א כיון שלא בירך המוציא וע"כ צריך לברך ב' הברכות תחלה. וא"כ אם יאכל אח"כ פרוסת המוציא לבד יהיה הפסק בין ברכת מצה לאכילתה וכן להיפך וע"כ יאכלם ביחד שלא יהיה הפסק כלל. ומ"מ אם א"א לו לאכול יחד אוכלן זה אחר זה ולא הוי הפסק דיעבד כיון דהוי מענין אכילה. ח"י או' ה' ר"ז או' ו' ואו' ז' מ"ב או' ח' ואו' יו"ד.
סעיף קטן טז
טז) שם. ויאכלם בהסיבה וכו' עיין לעיל סי' תע"ב סעי' ז' ובדברינו לשם בס"ד.
סעיף קטן יז
טוב) שם. כזית מכל אחד. משמע דגם פרוסת המוציא צריך כזית. וכ"כ מ"א סק"ד. ח"י או' ו' והגם דברכת המוציא א"צ כזית מ"מ כיון דאיכא פלוגתא אי ברכת אכילת מצה על השלימה או על הפרוסה כמ"ש לעיל או' ה' ואכילת מצה צריך כזית וע"כ כתב כזית מכל אחד כדי לצאת כל הדיעות וכ"כ הפר"ח לדעת הש"ע וכתב והכי נהוג. ועיין בפע"ח שער כ"א פ"ד שכתב וכנגד ציור ד"י אנו לוקחין בציעת המוציא מן העליונה שהיא י' שלימה וגם כי שיעור המוציא שיעור כזית דאיהו י' יעו"ש. ועיין לעיל סי' תע"ג או' קי"ח.
סעיף קטן יח
חי) שם. כזית מכל אחד. וכתב שם המ"א דלכתחלה יש לבלוע כזית מרוסק בבת אחת ובדיעבד אף אם אוכל מעט ובלבד שלא ישהה באכילתו יותר מאכילת פרס ובמרור אפי' לכתחלה אם קשה עליו לבלוע ביחד יעו"ש. וכ"כ ח"י או' ז' חק יוסף או' ד' ר"ז או' ו' ואו' י"ד. ח"א כלל ק"ל בענין הסדר או' ט' מ"ב או' ט' ועיין לקמן או' ל"ז.
סעיף קטן יט
יט) שם. ואח"כ של אכילת מצה. וכ"ז לכתחלה אבל בדיעבד אפי' לא אכל אלא כזית א' בלבד בין מהשלימה בין מהפרוסה ואפי' אכל בזה אחר זה באכילות הרבה אם אין מתחילת אכילה ראשונה עד סוף אכילה אחרונה יותר מכדי אכילת פרץ דהיינו ג' ביצים יצא. ואפי' השיח הרבה באמצע הכזית בין אכילה לאכילה א"צ לחזור ולברך על אכילת מצה וא"צ לומר המוציא כיון שלא השיח בין ברכה לתחלת האכילה. ר"ז או' ח' ועיין לקמן סעי' ו' וסעי' ז' ודוק.
סעיף קטן כ
ך) שם. ואח"כ יקח כזית מרור. ואפי' אכל קלח אחד עם העלין שלם כמו שהוא לא מיקרי בריה לצאת בפחות מכזית דהא אין יוצאין בשרשים והרי הבריה חסירה. פסקים וכתבים סי' רמ"ה. מ"א סק"ה. פר"ח. חק יוסף או' ה' מ"ב או' י"ב. ועיין לעיל סי' ר"י סעי' א' ובדברינו לשם בס"ד.
סעיף קטן כא
כא) שם. ואח"כ יקח כזית מרור. ועיין לקמן סי' תפ"ו שצריך למעך חלל האויר שבין הירק ולשער שיעור הכזית בירקות עצמן ולא באויר שביניהם יעו"ש. ועוד עיין לעיל סי' קס"ח או' מ"ו ודוק.
סעיף קטן כב
כב) שם. ואח"כ יקח כזית מרור וכו' סוד מרור גי' מות שהם הדינים הקשים וצריך ללעסם ולמתקם ולטוחנם בשינים למתק המרירות שבהם לכן בלע מרור לא יצא עד שילעסנו וימתיקם. פע"ח שער כ"א פ"ד. ולכן בלעיסת המרור יכוין למתק הדינים.
סעיף קטן כג
כג) שם וישקענו כולו בחרוסת וכו' משום קפא. פסחים קט"ו ע"ב. ופי' שם ר"ח מין תולעת יש בתוכו וימות ע"י החומץ שבחרוסת והב"ד הרשב"ם ותו' שם. וא"ת אם הוא מין תולעת כיצד אוכלין אותו ואפי' אם ימות עיין מאמ"ר או' ג' שכתב דצ"ל דהאי תולעת ממין שאינו אסור משום שרץ עיין יו"ד סי' פ"ד ואינו אלא משום סכנה יעו"ש אבל רש"י פירש ארס שבחזרת יעו"ש. וכ"כ ח"י או' ח' וישקענו כולו בחרוסת כדי להמית הארם שבתוכו עכ"ל ומ"מ אנו לא נהגנו לשקעו כולו בחרוסת וע"פ שיטת הרי"ף והרמב"ם שהשמיטוהו ועוד שקפא זו אינו מצוי בינינו ומה שאנו מביאין חרוסת על השלחן משום דק"ל כר"א בר צדוק דהוי משום מצוה וכמ"ש לעיל בסי' תע"ג סעי' ה' יעו"ש. פר"ח. וכ"כ הר"ז או' י"א. ועיין לעיל סי' תע"ג או' צ"ו טעם למה אין מברכין על החרוסת יעו"ש.
סעיף קטן כד
כד) שם. וישקענו כולו בחרוסת וכו' ואינו מברך עד אחר הטיבול קודם אכילה דמיקרי עובר לעשייתן וכן מתבאר לעיל סי' תע"ג סעי' ו' גבי טיבול ראשון ודלא כמהרי"ל וכ"כ מ"א שם. ח"י או' ח' ר"ז או' י"ב ועוד עיין בדברינו לשם או' קי"א ודוק.
סעיף קטן כה
כה) שם. ויברך על אכילת מרור וכו' עיין לעיל סי' תל"ב או' ד' ואו' ז'.
סעיף קטן כו
כו) שם. ויברך על אכילת מרור וכו' מי שטעה ואכל הכורך קודם שיאכל המרור לחודיה כתב המאמ"ר או' ב' דפשיטא הוא דאין לברך על המרור אח"כ לחודיה ואף אם לא בירך תחלה דהא לשיטת התו' והרא"ש ושאר פו' אף לרבנן יצא ידי מרור יעו"ש. ומיהו יש לאכול אח"כ מרור לחודיה כדי לצאת לכל הדיעות ומ"ש היפ"ל ח"ה או' ג' דיש לברך ג"כ ל"נ וראיותיו יש לדחות כנודע למעיין. ועיין עוד מזה בא"א או' ח'.
סעיף קטן כז
כז) שם. ויאכלנו בלא הסיבה. שהוא זכר לעבדות. רש"י פסחים ק"ח ע"א. וכ"כ בפי' רשב"ם שם. ואם רצה לאוכלו בהסיבה רשאי. ב"י עו"ש או' ב' ח"י או' ט' פר"ח. ברכ"י או' ג' ר"ז או' י"ג. מ"ב או' י"ד. והמ"א סק"ו כתב דאם אכלו בהסיבה יצא וכ"כ חק יוסף או' ו' ומשמע דוקא דיעבד.
סעיף קטן כח
כח) שם. ואח"כ נוטל מצה שלישית. כ"כ התו' וכל הנמשכים אחריהם והטעם כדי לקיים מצוה בשלשתן. ב"ח. וכ"כ בפע"ח שער כ"א פ"ד דעושין זכר למקדש כהלל במצה שלישית שהוא רמז לג' ווי"ן וכן היא מצה ג' גם רמז שהיה כורך פסח מצה ומרור ג' דברים כנגד ג' ווי"ן יעו"ש. ועיין עוד לעיל סי' תע"ג או' קי"ז ואו' קי"ח ודוק.
סעיף קטן כט
כט) שם. וכורכה עם המרור וכו' כ"ה בפסחים קט"ו ע"א דפליגי הלל ורבנן בזמן שבהמ"ק קיים אם היה כורך מצה ומרור ביחד או כל אחד בפ"ע וקאמר בש"ס השתא דלא איתמר הילכתא לא כמר ולא כמר עבדינן כתרווייהו מתחלה אוכלין זה אח"ז ואח"כ שניהם יחד וכ"פ הרמב"ם והרא"ש והטור. ח"י או יו"ד. ועיין לקמן או' נ"ב ובתו' שם ד"ה אלא מברך ובסה"ק עדות ביעקב דרוש ב' לשבת הגדול יעו"ש.
סעיף קטן ל
ל) שם, וכורכה עם המרור וכו' גם במרור זה צריך כזית. שאגת אריה סי' ק' מחב"ר או' א' שע"ת. וכ"כ הרוקח בסי' רפ"ג דיאכל כזית מצה עם כזית מרור זכר כהלל. וכ"כ בדרשות מהרי"ל סדר הגדה. וכ"כ הטור לקמן בסי' תפ"ו. וכ"כ ישי"ע או' א' וכ"כ המאמ"ר או' ו' בשם כמה פו' יעו"ש. וכ"כ הר"ז או' ח"י. ח"א כלל ק"ל בענין הסדר או' י"א. בן א"ח פ' צו או' ל"ד. מ"ב או' ט"ז. ועיין לעיל סי' תע"ג או' ט"פ.
סעיף קטן לא
לא) שם. וטובלה בחרוסת. כ"כ הטור בשם רש"י והרא"ש דטובלו בחרוסת שכן היה הלל עושה אוכל פסח מצה ומרור וטובל בחרוסת עכ"ל וכתב ב"י וכ"ה דעת הרמב"ן שמבטלו בחרוסת וכן נהגו עכ"ל. מיהו בשם ראבי"ה כתב הטור שאין לטובלו בחרוסת דב' טיבולין מצינו בזה"ז דרגילין לעשות כהלל ג' לא מצינו. וכ"כ הרוקח שם דאוכלם בלא טיבול. וזהו שכתב מור"ם ז"ל בהגה וי"א דאין לטובלו וכו' אמנם הב"ח כתב על דברי ראבי"ה הנז' דאין דבריו מכריחין כל עיקר ונראין דעת האומרים שטובלין בחרוסת וכ"כ בהגמ"י בשם מהר"ם ור"ת וכ"כ מהר"ל מפראג וכן נהג רש"ל וגם ב"י כתב שכן נהגו ודלא כמ"ש במנהגין יעו"ש. וכ"כ הט"ז סק"ו. והב"ד מ"א סק"ז וכתב והיכא דנהוג נהוג. וכ"ה דעת האחרונים.
סעיף קטן לב
לב) שם. וטובלה בחרוסת. וכתב האגור בשם מהר"י מולין הכריכה שעושין זכר למקדש כהלל יש לטבול החזרת בחרוסת ולאכול עם החרוסת אבל באכילת מרור יטבל החזרת בחרוסת וינענע החזרת מן החרוסת שלא יבטל טעמו עכ"ל. והב"ד ב"י וא"כ משמע דדוקא באכילת מרור צריך לנער החרוסת מן החזרת אבל בכריכה א"צ לנער וכ"מ מדברי הש"ע שלא כתב כאן צריך לנער כמ"ש לעיל גבי אכילת מרור אמנם דעת המאמ"ר או' ז' דגם בכריכה צריך לנער יעו"ש.
סעיף קטן לג
לג) שם הגה. וי"א דאין לטובלה וכו' שכבר קיים מצות חרוסת בטיבול מרור ראשון וגם אין לחוש לקפא שבמרור זה כיון שאוכלו עם מצה בכריכה. ר"ז או' י"ט. וכ"כ הגר"א בשם הירושלמי כל דאית ביה נהמא לית ביה משום קפא. ועיין לעיל או' כ"ג.
סעיף קטן לד
לד) שם בהגה. וכ"ה במנהגים וכו' עיין לעיל או' ל"א.
סעיף קטן לה
לה) שם. ואומר זכר למקדש כהלל. וכ"כ בד"מ או' ג' דנוהגין לומר זכר למקדש וכו' וכ"כ הלבוש ואומר זכר למקדש כהלל כלומר שכן היה הלל עושה בזמן שהיה בהמ"ק עכ"ל ומשמע מדברי הש"ע והלבוש שאצ"ל רק ג' תיבות הללו זכר למקדש כהלל מיהו הט"ז סק"ט כתב דבנוסח דזכר למקדש כהלל י"ל שהיה כורך פסח מצה ומרור יעו"ש. וח"י או' י"ג כתב דהנוסח שלנו כך הוא כן עשה הלל בזמן בהמ"ק קיים היה כורך מצה ומרור וכו' והביא הנוסח שכתב הע"ז וכתב דהנוסח שלנו נכון דכיון שאמרינן כן עשה ועכשיו אין פסח אין להזכיר פסח דאל"כ איך יאמר שקר כיון שאין לו פסח וגם אתי למטעי כיון שיזכיר פסח ויאמר כן עשה יבא לאכול ג"כ הצלי עמו ויהא נראה כאוכל קדשים בחוץ ולכן כתב דאין לשבש נוסחת הישנים יעו"ש. וכ"כ הר"ז או' ח"י דאין להזכיר פסח ומ"מ כתב דהמזכיר לא הפסיד. וכתב עו"ש ח"י ובנוסח להספרדים בספר פסח מעובין אינו מזכיר כלל שום דבר רק כהלל שהיה כורכן ואוכלן בבת אחת עכ"ל. וכ"כ המאמ"ר או' ח' ומנהגינו שלא להזכיר לא פסח ולא מצה ולא מרור והוא מנהג ספרדים עכ"ל ומ"ש הבאה"ט סק"ט וכ"כ האר"י ז"ל ור"ל כהט"ז עיין לעיל או' כ"ח שבדברי האר"י ז"ל לא נזכר שצ"ל כך בעת שאוכל הכריכה אלא רק שמצה ג' רומז לג' דברים דהלל יעו"ש.
סעיף קטן לו
לו) שם. ואוכלם ביחד בהסיבה. והרוקח סי' רפ"ג כתב דיאכלם בלא הסיבה. וכ"כ בדרשות מהרי"ל סדר הגדה יש הסיבו כמו למצה ואמרו דאפי' למרור אין איסור בהסיבה רק דלא צורך ויש לא הסיבו כמו למרור וסמכו אראבי"ה בכה"ג עכ"ל וכ"כ הטור דהר' יחיאל מספקא ליה בכריכה אי בעי הסיבה כיון דמרור לא בעי הסיבה אבל בשם בעל המנהיג כתב דבעי הסיבה בעבור המצה שבאה זכר לחירות עכ"ל וכ"כ הכלבו והרד"א דבעי הסיבה. וכ"כ ב"י על דברי ה"ר יחיאל הנז' דפשיטא דבעי הסיבה שהלל כשהיה כורך בהסיבה הוה אוכל שהרי מה דכריכה היתה עולה לו לאכילת מצה דמצוה וק"ל דמצה צריכה הסיבה ואע"ג דמרור א"צ הסיבה אם רצה לאוכלו בהסיבה אין בכך כלום וכיון דמצה צריכה הסיבה והיא מעכבת בה צריך לאכול מצה ומרור דכריכה בהסיבה יעו"ש. וכך הם דבריו כאן בש"ע. וכ"כ הלביש. וכן הסכים הב"ח והפר"ח והר"ז או' ך' ומיהו כתב שם הפר"ח דאם אכלן בלא הסיבה דיצא. וכ"כ הר"ז שם. וכ"כ השו"ג או' ח"י. ועיין לעיל סי' תע"ב סעי' ז' ובדברינו לשם או' מ"ה. ודוק.
סעיף קטן לז
לז) שם. ואוכלם ביחד בהסיבה. המצה והמרור שבכריכה זו צריך לבלוע אותה בבת אחת ולכתחלה יזהר לבלוע כל הכזית מצה בבת אחת עם כל הכזית מרור כשהן מרוסקין בפיו אלא א"כ קשה עליו לבלוע הב' הזיתים בבת אחת שאז יכול לבלוע מעט מכזית זה ומעט מכזית זה בבת אחת ואח"כ יחזור ויבלע מעט מכזית זה ומעט מכזית זה בב"א עד שיאכל כל הב' זתים. ר"ז או' כ"א. והוא מדברי המ"א סק"ח. ועיון לעיל או' ח"י.
סעיף קטן לח
לח) שם. לא יסיח וכו' בשל"ה דף קמ"ב כתב שלא ישיח שום שיחה עד אחר אכילת אפיקומן דברכת מצה צריך לכוין גם על אפיקומן ע"כ. והוא חומרא יתירה. ח"י או' י"ד. ר"ז או' ח"י. ועיין לעיל סי' תע"ג או' קל"ג וסי' זק"ן או' ט"ז.
סעיף קטן לט
טל) שם. לא ישיח בדבר וכו' ואם שח א"צ לחזור ולברך. ב"ח. ט"ז סק"ז. מ"א סק"ח. ח"י או' ט"ו. פר"ח. א"ר או' ח' חק יוסף או' ח' מאמ"ר או' יו"ד. ר"ז שם. מ"ב או' כ"ד. ועיין לעיל או' י"ט.
סעיף קטן מ
מ) שם. כדי שתעלה ברכת וכו' פי' להלל יהיה עיקר מצוה בזו ע"כ היא שייכא לברכה דאכילת מצה דע"ז קאי ג"כ. ולא הוי הפסק אלא במה דלא צריך ליה אבל במה שצריך כגין טול כרוך לא הוי הפסק. ט"ז שם. וכ"ז לכתחלה כמ"ש באו' הקודם.
סעיף ב'
סעיף קטן מא
מא) [סעיף ב'] אם אין לו ירקות וכו' וטוב לחזר אחר שאר ירקות לאפוקי נפשיה מפלוגתא פסחים קט"ו ע"א. לבוש. מ"א סק"ט. ואם אין לו שאר ירקות יקח דבר אחר שברכתו בפה"א אפי' מין לפת. מ"א שם. חק יוסף או' ט' ועיין לעיל סי' תע"ג או' מ"ח.
סעיף קטן מב
מב) שם. יברך עליו בטיבול ראשון וכו' כתב מ"א סק"י דדוקא אם לוקח מאותו מין מרור שראוי לאכול חי מברכין עליו בפה"א אבל מה שאין דרך לאכלו חי כמו תמכא שקורין קרי"ן אין לברך עליו רק על אכילת מרור כמו בפלפלין שנת' בסי' ר"ב שאין מברכין עליו יעו"ש. מיהו ח"י או' ט"ז חלק עליו וכתב כיון דע"י טיבול בחומץ וכה"ג מתאכל מברכין עליו בפה"א ועוד דברכת הנהנין אלו כברכת המצות כמבואר לקמן סי' תפ"ד וע"כ כתב דמברכין עליו בשעת טיבול בפה"א ועל אכילת מרור יעו"ש. אמנם חק יוסף או' ט' השיב על דברי ח"י הנז' והסכים לדברי מ"א יעו"ש וכ"ה דעת א"א או' יו"ד. וכ"פ הר"ז או' כ"ג. ונב"ה כתב דעכ"פ שהכל בודאי צריך לברך עליו יעי"ש. ונראה דהכל לפי הענין דאם ע"י הטיבול נאכל ע"י הדחק יש לברך עליו שהכל ואם הוא מר ועפוץ ביותר אין לברך עליו כלל רק על אכילת מרור ואם נאכל בריוח אז יש לברך עליו בפה"א ועל אכילת מרור וכמבואר לעיל סי' ר"ב סעי' ב' ובדברינו לשם או' ל"ד יעו"ש.
סעיף קטן מג
מג) שם. בפה"א ועל אכילת מרור. דא"א לנהוג בזה כמו בשאר ירקות לאכול בלתי ברכת אכילת מרור ולברך ברכת אכילת מרור עד לאחר שיאכל כזית מצה דלאחר שמילא כריסו ממנו איך יברך עליו אח"כ. פסחים קט"ו ע"א. ואף שמפסיק הרבה בין ברכת על אכילת מרור להכזית מרור שאוכל אחר המצה אין בכך כלום כיון שמיד אחר הברכה טעם מעט מהמרור הרי התחיל במצוה ואין כאן הפסק בין הברכה לתחלת עשיית המצוה. תו' שם ד"ה מתקיף. ר"ז או' כ"ב, מ"ב או' כ"ו.
סעיף קטן מד
מד) ומשמע מדברי התו' הנז' דא"צ לאכול כזית בטיבול זה אלא עד לאחר אכילת מצה. וכ"כ הר"ז שם. מ"ב שם. ומ"מ אפי' אכל כזית מרור או יותר בטיבול שקודם אמירת הגדה אעפ"כ צריך לחזור ולאכול כזית אחר אכילת מצה לפי שהאכילה הראשונה אינה אלא כדי להתמיה התינוקות ובאכילה השניה הוא שיוצא י"ח מרור שכך היא המצוה לכתחלה שלא לצאת י"ח מרור קודם שיצא י"ח מצה שנאמר על מצות ומרורים. ר"ז שם. והגם דדעת הרמב"ן במלחמות והר"ן והרשב"ץ במאמר חמץ דף ל"ה טיבול א' עיקר מ"מ דעת התו' הנז' טיבול שני עיקר וכ"ה דעת הרא"ש וכן הסכים הטור בסי' תע"ג וכ"נ דעת הש"ע והלבוש שלא הצריכו חרוסת אלא לטיבול שני משמע דטיבול שני עיקר וכן הסכים הפר"ח וכ"ה דעת האחרונים.
סעיף קטן מה
מה) ולענין ברכה אחרונה אם אכל כזית מרור בטיבול א' כתב הט"ז בסק"ח דאין לברך וכ"כ המש"ז או' ח' וכ"כ לעיל סי' תע"ג או' קט"ז דאין לברך משוס סב"ל יעו"ש. ואפי' אם אירע שבירך בנ"ר אחר טיבול א' אין לחזור ולברך בפה"א על אכילת מרור שבתוך הסעודה משום סב"ל כמ"ש לעיל סי' תע"ג או' ק"ט בשם הר"ז יעו"ש.
סעיף קטן מו
מו) ואם אין לו אלא כזית מרור בצמצום צ"ע איך יעשה ונראה שלא לעשות טיבול א' דחיובא לדרדקי ויעשה אחר המצה טיבול במרור דזה עיקר המצוה. מש"ז שם.
סעיף קטן מז
מז) שם. ועל אכילת מרור וכו' ויכיון שלא לצאת במרור זה עד אחר המצה וברכה זו עולה למרור שאח"כ א"א או' ט' מ"ב או' כ"ו. וכ"כ לעיל או' מ"ד בשם הר"ז.
סעיף קטן מח
מח) שם. ובטיבול השני יטבלנו בחרוסת וכו' משמע אבל בטיבול א' א"צ בחרוסת אלא בחומץ או במי מלח כמ"ש לעיל סי' תע"ג סעי' ד' לגבי כרפס וכ"מ מדברי הטור סי' תפ"ו וכ"כ הלבוש בסי' זה. וכ"כ הר"ז או' כ"ב. מיהו הכלבו כתב דגם טיבול א' יעשה בחרוסת וכ"ה דעת הב"ח בסי' תע"ג וכ"ה לדעת הסוברים טיבול א' עיקר כמ"ש לעיל או' מ"ד אמנם אנן ק"ל כדעת הש"ע ודעמיה דא"צ חרוסת רק לטיבול שני. ועיין לעיל סי' תע"ג או' נ"א.
סעיף ג'
סעיף קטן מט
מט) [סעיף ג'] בלע מצה יצא. אבל לכתחלה צריך ללועסה דטעם מצה בעינן. רשב"ם פסחים קט"ו ע"ב. מ"א ס"ק י"א. ח"י או' י"ז. פר"ח. חק יוסף או' יו"ד. ר"ז או' כ"ה. מ"ב או' כ"ט.
סעיף קטן נ
נ) שם. בלע מצה יצא. ואעפ"י שלא הרגיש טעם מצה בפיו כיון שנהנה גרונו ממנה ה"ז נקראת אכילה ר"ז שם. לא כן באוכל מצה מבושלת דלא יצא כמ"ש לעיל סי' תס"א סעי' ד' משום דגם החיך אינו טועם מצה. ועיין בדברינו לשם או' נ"ב.
סעיף קטן נא
נא) שם. דטעם מרור בעינן וליכא. דמשום הכי קפיד רחמנא למרר את פיו של אוכל זכר לוימררו את חייהם. רשב"ם שם. ט"ז סק"ט. מ"א סק"ב י"ב. ר"ז שם.
סעיף קטן נב
בנ) שם. ידי מצה יצא. וכו' ולא אמרינן דכיון דאין במרור זה מצוה כלל מבטל למצה משום דכיון דלא לעסי אינו מבטל טעם המצה. תו' שם. ב"י. לבוש. מ"א ס"ק י"ג. ר"ז או' כ"ו. אבל הלועס מצה ומרור כאחד לא יצא דמרור בזה"ז דרבנן ומצה דאו' ואתא מרור ומבטל ליה למצה. ובהכי מתישב הא דאכלינן בתחלה כל אחד בפ"ע ואח"כ לכורכן יחד דהא סגי לכורכן יחד אלא הטעם שלא יבטל המרור למצה. מ"א שם. והוא מגמ' פסחים קט"ו ע"א. ועיין לעיל או' כ"ט.
סעיף קטן נג
גנ) שם. ידי מצה יצא. משמע דאפי' אם המרור כרוך סביב המצה ונמצא שהוא חוצץ בין המצה לבית הבליעה אין בכך כלום. וכ"מ מפי' רשב"ם שם על הגמ' והמ"מ פ"ו דין ב' וכ"כ הלח"מ שם. וכ"כ הפר"ח. שו"ג או' כ"א, א"א או' י"ג ר"ז או' כ"ז. והטעם כתב שם הלח"מ דכיון דמעין המצוה הוא לא הוי הפסק יעו"ש. וכ"כ השו"ג שם בשם ראש יוסף דכיון דהמרור מאכילת הלילה הוא דרך אכילה היא ולא הוי הפסק יעו"ש. אבל הפר"ח כתב הטעם דכיון דחזרת מין מאכל הוא מין במינו אינו חוצץ. וכ"כ הר"ז שם. וע"כ כתב שם הפר"ח דלאו דוקא מרור אלא ה"ה אם כרכה בשאר מיני אוכלין דבכל גוונא יצא י"ח מצה יעו"ש. וטעמא דמסתבר הוא דלמה נקט כרכה בסיב לא יצא ולא נקט דבר אחר אלא לומר דוקא סיב דאינו מידי דאכילה אבל כרכה במידי דאכילה יצא. וכ"מ ממ"ש לפי שאין דרך אכילה בכך משמע הא אם דרך אכילה בכך כגון פת ופירות שדרך לאכול ביחד אם כרכה בהם ובלע יצא. וכ"כ א"א שם דאם כרך המצה במרור או בשאר אוכלין משמע דיצא אעפ"י שלא נגע בגרונו יעו"ש. וכ"כ מ"ב או' ל"ג.
סעיף קטן נד
דנ) שם. ואם כרכם בסיב וכו' סיב הגדל סביב הדקל. רש"י ורשב"ם בגמ' שם.
סעיף קטן נה
הנ) שם. אף ידי מצה לא יצא וכו' שהרי לא היה ממש בפיו לא זה ולא זה וכזורק אבן לחמת דמי. רשב"ם שם. לבוש.
סעיף קטן נו
ונ) שם. אף ידי מצה לא וכו' עיין להרב מש"ל פ"ה מה' יסודי התורה דין ח' שכתב יש לחקור בהא דק"ל דכל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן שלא כדרך הנאתן (כגון שעירב עמהן דברים מרים) אם נאמר ג"כ במ"ע דרחמנא אמר תאכל כגון מצה וקרבן פסח אם אכלן שלא כדרך הנאתן אם יצא י"ח והעלה דלא יצא יעו"ש ועיין מ"ש עליו הא"א או' י"א והברכ"י או' ד' יעו"ש.
סעיף ד'
סעיף קטן נז
זנ) [סעיף ד'] אכל מצה בלא כוונה וכו' ואע"ג דמצית צריכות כוונה כמ"ש לעיל סי' ס' סעי' ד' שהביא דעת הסוברים צריכות כוונה באחרונה וכתב וכן הלכה וכ"פ ב"י לקמן ססי' תקפ"ט ובש"ע שם. הטעם כתב בב"י בשם הר"ן דדוקא כה"ג יצא שיודע הוא שעכשיו פסח וזו מצה אלא שאינו מתכוין לצאת אבל כסבור חול הוא ואכל מצה או כסבור לאכול בשר ואכל מצה ודאי לא יצא יעו"ש וכ"כ המ"מ פ"ו דין ג' והב"ד ב"י וכך הם דבריו כאן בש"ע. וכ"כ הלבוש מיהו המ"א ס"ק י"ד כתב הטעם דבמידי דאכילה שאני שהרי אכל ונהנה בכך ומה"ט אפי' ידע שהוא מצה ולא רצה לאכול ואנסוהו לאכול יצא עכ"ל והב"ד ח"י או' ח"י וחק יוסף או' י"א וכ"כ הר"ז או' כ"ח. ומ"מ נמצא דדעת האחרונים כפסק הש"ע דבכה"ג יצא אבל הפר"ח חולק והסכים כדעת הסוברים דגם בנה"ג לא יצא כיון שלא נתכוון לצאת וצריך לחזור ולאכול כזית מצה יעו"ש והב"ד השו"ג או' כ"ג וכתב ואנן קבלנו הוראת הש"ע ומינה לא תזוז יעו"ש. אמנם במגן האלף סוף או' ג' כתב דיש להחמיר שיאכל פעם שנית בלא ברכה וכן בלא ידע שהוא פסח מ"מ יאכל שנית בלא ברכה דאין זו סברא מוכרחת יעו"ש.
סעיף קטן נח
חנ) וכתב הב"ח דדוקא במידי דאורייתא כגון תקיעת שופר ואכילת מצה אזלינן לחומרא ופסקינן דלא יצא בלא מתכוין כמקצת גאונים אבל באכילת מרור שהוא מצוה דרבנן בזה"ז אזלינן לקולא דאם אכלן בלא מתכוין יצא כשאר הגאונים החולקים יעו"ש. וכ"כ ח"י או' ח"י. חק יוסף או' י"א. אמנם הפר"ח כתב דאין לחלק בין מצות דרבנן למצות דאו' דבכולהו בעינן כוונה ואי לא לא יצא דכל דתקון רבנן כעין דאו' תקין יעו"ש והב"ד הר"ז או' כ"ט וכתב וטוב לחוש לדבריו לחזור ולאכול מרור בכוונה בלא ברכה. ועיין עוד מזה בדברינו לעיל סי' ס' או' ז' יעו"ש.
סעיף קטן נט
טנ) ואפי' למ"ד מצות א"צ כוונה ה"מ בסתם אבל במתכוון שלא לצאת אינו יוצא. כ"כ הר"ן פ"ג דר"ה בשם רבינו שמואל והביאו ב"י סי' תקפ"ט. וכתב עו"ש ב"י בשם ר' יונה סוף פ"ק דברכות דאפי' מי שסור דמצות א"צ כוונה ה"מ בדבר שיש בו מעשה אבל במצוה שתלוי באמירה בלבד ודאי צריך כוונה שהאמירה היא בלב וכשאינו מכוין באמירה ואינו עושה מעשה נמצא כמי שלא עשה שום דבר מהמצוה ובשם אהל מועד כתב העושה מצוה ואינו רוצה לצאת באותה שעה לא יצא. וכתב שכ"כ רבותינו הצפרתים והרשב"א ז"ל. ובשם הרא"ה כתב שאפי' צווח שאינו רוצה לצאת ידי אותה מצוה יצא אלא שכתב עליו ב"י דלא חיישינן לדברי הרא"ה בזה יעו"ש. וכ"כ הער"ה בסי' תפ"ט או' ה' בשם כמה פו' דלא כהרא"ם יעו"ש. ולמדנו מזה שצריך האדם ליתן דעתו בכל דבר מצוה שעושה שהוא עושה כדי לקיים מצות בוראו שצוהו על כך כדי לצאת אליבא דכ"ע ולקיים המצוה בשלימות ואפי' במצות דרבנן יכוין לקיים מצות השי"ת שצונו לשמוע דברי חכמים כמש"ה ושמרת לעשות ככל אשר יורוך וכו' לא תסור מן הדבר וכו' וע"כ תיקנו לומר לשם יחוד וכו' קודם כל מצוה כדי לקיים המצוה בשלימות במחשבה ודיבור ומעשה והם כנגד נר"ן שהנפש נתקנת ע"י המעשה והרוח ע"י הדיבור והנשמה ע"י המחשבה כמ"ש במקום אחר.
סעיף קטן ס
ס) שם. כגון שאנסוהו עכו"ם וכו' וכ"ש היכא שכפאוהו ישראל לאכול כדי לקיים מצות מצה דיצא. כפות תמרים ר"ה כ"ח ע"א. מ"ב או' ל"ה.
סעיף קטן סא
סא) שם. אבל אם סבור שהוא חול וכו' לא יצא. כיון שלא ידע כלל שהוא עושה מצוה וה"ה בלא כפאוהו עכו"ם ואכל מצה אלא שסבור שהוא חול או שאין זו מצה דלא יצא כיון שלא ידע כלל שהוא עושה מצוה. כ"כ האחרונים. ועיין לעיל סוף או' נ"ז.
סעיף קטן סב
סב) שם. לא יצא. משמעות הפו' דגם בליל שני לא יצא דאף דיו"ט שני דרבנן לא מזלזלינן ביה. ח"י או' י"ט.
סעיף ה'
סעיף קטן סג
סג) [סעיף ה'] אכל כזית מצה והוא נכפה וכו' וה"ה בשאר מצות דאם נטל לולב בשעה שהיה שוטה או שמע קול שופר או הניח תפילין וכיוצא לא יצא וצריך לעשות אותה מצוה אחר שנתרפא. שו"ג או' כ"ה. וכתב שם דזה אפי' למ"ד מצות א"צ כוונה יעו"ש. וכ"כ הפר"ח ומה שהקשה על הטור עיין מה שיישב השו"ג שם.
סעיף קטן סד
סד) שם. ואח"כ נתרפא. בעוד לילה. לבוש. משמע דמצות מצה זמנה כל הלילה וכ"פ הרמב"ם ריש פ"ו וכ"כ הכלבו סי' ץ' בשם ר' שמואל שקלי' ז"ל דאע"ג דאכילת פסח לא הוי אחר חצית משום הסח הדעת האוכל מצה אחר חצות יצא מיהו בשם הר"י כתב דצריך לאוכלה קודם חצות כר' אלעזר בן עזריא וכתב דהמחמיר תע"ב. ועיין לעיל סי' תע"ג או' ט"ז שכתבנו דאחר חצות לא יברך על אכילת מצה יעו"ש. ועוד עיין לקמן סי' תע"ז או' ט' ואו' יו"ד.
סעיף קטן סה
סה) שם. חייב לאכול אחר שנתרפא וכו' ולא אמרינן הואיל ואידחי אידחי כיון שהזמן עדיין הוא ולא הוי תשלומין. ט"ז סק"י. ח"י או' כ"א. חק יוסף או' י"ב ואם נתרפא בליל שני פשיטא דיאכל בליל שני. מש"ז או' יו"ד.
סעיף קטן סו
סו) שם. חייב לאכול וכו' וכתב בפסח מעובין או' רפ"ג ויראה שצריך לחזור ולברך ע"כ. ופשוט הוא דמה שאכל וברך בשעת חליו היה כלא היה. שו"ג או' כ"ו.
סעיף ו'
סעיף קטן סז
סז) [סעיף ו'] וחזר ואכל כחצי זית יצא וכו' היינו בדיעבד אבל מצוה מן המובחר לבלוע כל הכזית כשהוא מרוסק בבת אחת וכן בכזית מרור. תה"ד סי' קל"ט. ט"ז ס"ק י"א. ח"י או' כ"ב. ועיין לעיל או' ח"י.
סעיף קטן סח
סח) שם. בין אכילה לחברתה וכו' אינו מדוקדק דצריך שלא ישהה מתחלת אכילה ראשונה עד סוף אכילה אחרונה יותר מכדי אכילת פרס כמ"ש לקמן סי' תרי"ב מ"א ס"ק ט"ו. ח"י שם. א"ר או' י"א. פר"ח. ברכ"י או' ה' ועי"ש מ"ש לדחות דברי חק יוסף שכתב לחלק בין הכא לסי' תרי"ב מכמה מקומות ש"ס ופו' יעו"ש. ר"ז או' ח' מ"ב או' מ"ב. ושיעור כדי אכילת פרס עי"ש בסי' תרי"ב סעי' ג' יעו"ש.
סעיף קטן סט
סט) שם. יותר מכדי אכילת פרס. ודין זה ישנו בין בכזית של מצה בין בכזית של מרור בין בדין ד' כוסות פר"ח. ועיין לעיל סי' תע"ב סעי' ט' בהגה ובדברינו לשם או' ס"ח יעו"ש.
סעיף ז'
סעיף קטן ע
ע) [סעיף ז'] אין חיוב אכילת מצה אלא בלילה הראשון בלבד. דכתיב ביה בערב תאכלו מצות. אבל מכאן ואילך כל ימות הפסח אם ירצה לאכול דבר אחר ולא מצה הרשות בידו ובלבד שלא לאכול חמץ שחמץ איסורו כל ז' שכן כתיב שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם וכו' ואע"ג שג"כ כתיב שבעת ימים תאכל מצות למדו רבותינו באחת מי"ג מדות שהתורה נדרשת שאין הפסוק הזה לחובה נאמר אלא לרשות שבמקום א' נאמר ז' ימים תאכל מצות ובמקום אחר נאמר ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת וכו' והרי יום הז' בכלל הז' ימים היה בלאכול מצה ואח"כ יצא ממנו שקראו עצרת ולא חיוב לאכול בו מצה ש"מ דרשות הוא ולא חובה והו"ל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל וק"ל בי"ג מדות שהתירה נדרשת שכל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא מה שביעי רשות אף' כל הז' רשות ולא נשאר חובה אלא בליל ראשון שנאמר בערב תאכלו מצות. לבוש. והוא מגמ' פסחים ק"ך ע"א יעו"ש. אבל מצוה איכא באכילת מצה כל ז' אע"ג דהיא רשות ואי בעי לא אכיל כלל. תשו' חת"ס יו"ד סי' קצ"א בשם החזקוני. פת"ע או' ל"ב.
סעיף קטן עא
עא) שם. אלא בלילה הראשו בלבד. והא שאין מברכין על אכילת מצה מליל א' ואילך ומברכין לישב בסוכה בכל עת שנכנס לישב. לפי שמצה מליל א' ואילך רשות וזה שאוכל מצה אינו אלא מפני שאינו יכול לאכול חמץ כמו שהאוכל בשר בהמה טהורה מפני שאינו יכול לאכול טמאה ואינו מברך אשר קדשנו לאכול כך שאותה אכילה אינה אלא לצורך גופו ולהשביע רעבונו אבל אכילה בסוכה בשאר ימים שמברכין עליה אעפ"י שגמרו ט"ו מחג המצות ומכאן ואילך נמי רשות מ"מ כיון שהישיבה אינה צורך גופו אלא קיום המצוה ראוי לברך עליה לישב בסוכה. כלבו סי' ו' ח"י או' כ"ד. והרז"ה כתב הטעם לפי שאדם יכול בשאר ימי הפסח לעמוד בלא אכילת מצה ויהיה ניזון בפירות משא"כ בסוכה שאינו יכול לעמוד בלא שינה ג' ימים והוא חייב לישן בסוכה ולטייל עכ"ד. והביאו השו"ג או' כ"ח ועיין עוד ברכ"י או' ו' מ"ש בזה ולקמן ססי' תרל"ט.
סעיף קטן עב
עב) שם. אלא בלילה הראשון בלבד. ומ"מ חייב לאכול בכל סעודות יו"ט פת דהיינו מצה כדי לצאת י"ח אכילת סעודה ביו"ט ואותם המחמירין שלא לאכול מצה משום חשש חמץ כ"א בלילה הראשונה לא יפה הם עושים כי חששא זאת היא רחוקה ובספק ואלו חיוב אכילה ביו"ט הוי ודאי חיוב וכמ"ש בס' אדני פז בסי' זה יטו"ש. רו"ח או' ג' ועיין באו' שאח"ז.
סעיף קטן עג
עג) שם. אלא בלילה הראשון בלבד. ומ"מ מחויב לאכול ביו"ט פת אלא שיוצא במצה עשירה. הר"ן פ"ב דסוכה והב"ד מ"א סי' זה ס"ק ט"ז ובסי' קפ"ח סק"ט. מיהו בתה"ד סי' צ"ה כתב דבסמ"ק וא"ז הוכיחו מכאן דאין חובה לאכול פת ביו"ט יעו"ש וכ"כ הט"ז לקמן סי' תרל"ט סק"י וכ"כ התו' בסוכה דף כ"ז ע"א ד"ה אי בעי אכיל יעו"ש והב"ד ח"י או' כ"ג. וכבר כתבנו פלוגתא זו לעיל סי' קפ"ח או' כ"ד בענין אם לא הזכיר מעין המאורע ביו"ט אם צריך לחזור יעו"ש. ומ"מ לענין אכילת פת ודאי שצריך לאכול וכמ"ש בש"ע לקמן סי' תקכ"ט סעי' א' יעו"ש.
סעיף קטן עד
עד) שם. אלא בלילה הראשון בלבד. ואנו בגלותנו דין לילה שניה כדין לילה הראשונה. שו"ג או' כ"ח ועיין לקמן סי' תפ"א סעי' ב' בהגה.
סעיף קטן עה
עה) שם. אלא בלילה הראשון בלבד. וכתבו התו' בסוכה שם ד"ה חזר בו דאם לא אכל מצה בלילי פסח אין לו תשלומי' בשאר ימי פסח יעו"ש ונ"ל ללמוד מזה דמי שלא אכל מצה בלילי פסח משום איזה אונס ששוב כשיאכל מצה אינו מברך על אכילת מצה כיון שהוא רשות ואין לה תשלומין. ח"י או' כ"ד. א"ר או' י"ג. ר"ז או' ל"ג.
סעיף קטן עו
עו) שם הגה. ונהגי לעשות וכו' כ"כ הטור בשם הרא"ש דנוהגין באשכנז וצרפת לעשותן מעשרון וכו' מיהו בס' בית מאיר מפקפק על המנהג ובכמה מקומות כהיום נשתקע המנהג. מ"ב או' מ"ו.
סעיף קטן עז
עז) שם בהגה. זכר ללחמי תודה. ועוד לחם עני איקרי ועני מייתי עשירית האיפה. דרשות מהרי"ל בתיקון המצות. ח"י או' כ"ה.
סעיף קטן עח
עח) שם בהגה. זכר ללחמי תודה. וע"כ טוב לצמצם שלא יהו המצות יותר מעשרון אכן אם ישנו ד' או' ה' ביצים יותר אין להקפיד. דרשות מהרי"ל שם. ח"י או' כ"ו. ואם יש לו בנים הרבה שאין מספיק לו שיעור חלה ילוש בשני כלים בכל אחת פחות משיעור חלה ומשני העסות יתקן ג' מצות. מהרי"ו סי' קצ"ג. כנה"ג בהגב"י סי' תנ"ח. ח"י שם. א"ר או' י"ד. ר"ז סי' תנ"ח או' ו'.
סעיף קטן עט
עט) והמצה השניה יעשה יותר גדולה מהאחרות לפי שצריך לאכול ממנה כל אחד שני תתיכות אחת בשעת המוציא ואחת בשעת האפיקומן. מהרי"ו שם. כנה"ג שם. ח"י שם. ר"ז שם. או' יו"ד.
סעיף קטן פ
פ) שם. בהגה. ועושין בהם סי' וכו' ויש לסמנן אב"ג כקופות הלישכה. דרשות מהרי"ל שם. מיהו בתשו' רמ"א סי' קי"ט כתב שאין לעשות אותיות להכירא משום מוחק יעו"ש. והביאו ח"י או' כ"ו. וכ"כ הלבוש. ר"ז שם או' ח' ומ"מ אם כבר נעשו בהם אותיות אין לאסור לשברם בשבת ויו"ט אם הם מהמצה עצמה וכמ"ש לעיל סי' תע"ג או' קי"ח יעו"ש.
סעיף קטן פא
פא) שם בהגה. ועושין בהם סי' וכו' והסימנים שיעשה בהם יהיו מחריצים או מנקבים וכה"ג. לבוש. ר"ז שם. ורק שיזהרו למהר מאד בעשייתן. ר"ז שם. ועיין לעיל סי' ת"ס סעי' ד'.
סעיף קטן פב
פב) שם בהגה. ואם נשברה אחת מהן וכו' אפי' השלישית דמשום הקדמה למצוה לא יאפה אחרת. ב"י בשם האגור. ט"ז ס"ק י"ב. ר"ז שם או' י"ב.
סעיף קטן פג
פג) שם בהגה. ואם נשברה אחת מהן וכו' ובמדינות אלו נוהגין לעשות מהעיסה ד' מצות וקורין לרביעי מצות ספיקא כדי שאם יארע תקלה בא' מהם לוקחין אותה ואע"ג דאין לעשות רק ג' כלחמי תודה אפשר שסומכין העולם כיון שנוהגין לעשות העיסה קצת יותר מעשרון ע"כ עושין מהיתרון מצה א' והעשרון עושין ממנו רק ג' מצות ועוד כיון דלספיקא עבדינן אין קפידא בדבר. ח"י או' כ"ז. חק יוסף או' ט"ו. ר"ז שה או' י"ד. ועיין לעיל סי' תנ"ח או' ט"ז.
סעיף קטן פד
פד) וכתב ח"י או' כ"ח דלדידן דנוהגין לאפות מצות ספיקא דוקא אם נשברה שלישית מניחין מצות ספיקא במקומה אבל אם נשברה ראשונה מניחין אותה לשניה יעו"ש אבל הא"ר או' ט"ז כתב דאין לחלק דאיזה שנשברה מניחין הספיקא במקומא ודלא כח"י יעו"ש.
סעיף קטן פה
פה) וכל דברים אלו אינן אלא מנהג וזריזות לכתחלה אבל מעיקר הדין א"צ ליזהר כלל בכל דברים אלו. ר"ז שם או' ט"ו.
סעיף קטן פו
פו) וראוי לעשות הג' מצית רקיקין וקטנים ולא עבים וגדולים שאין זה לחם עוני. כלבו בשם הראב"ד. ב"י. לבוש. ועיין לעיל סי' ת"ס סעי' ד' בהגה ובדברינו לשם או' מ"ד. ומי שאין לו רק ג' מצות לשני הלילות ית' לקמן סי' תפ"ב יעו"ש.
סעיף קטן פז
פז) שם. ואף בלילה הראשון וכו' פי' אף בלילה הראשונה דחייב לאכול ד' זיתים מדרבנן יצא בכזית א' מדאורייתא. שו"ג או' כ"ט.
סעיף קטן פח
חפ) שם. יוצא בכזית. ואם מסופק אם אכל כזית או לא ספיקא דאו' לחומרא וצריך לחזור ולאכול אלא שיאכל בלא ברכה שאין ברכות מעכבות אף במצות דאו' שו"ג שם.
סעיף קטן פט
טפ) שם. יוצא בכזית. וכתב בתשו' שבוא יעקב ח"ב סי' ח"י שאם אין לו בליל פסח רק חצי זית מצה אין חייב לאוכלו כלל דאכילה בכזית משמע ולית ביה מצוה כלל יעו"ש. וכ"כ בס' בני חיי סי' תפ"ה. וכ"כ המחב"ר או' ד' בשם תשו' חכם אחד אבל הוא ז"ל האריך בזה ודעתו דקצת מצוה איכא וזכר לדבר ממאי דק"ל חצי שיעור אסור מה"ת וה"ה דאיכא קצת מצוה בחצי שיעור וצריך לאוכלו יעו"ש והב"ד השע"ת. וכ"כ בברכ"י סי' תפ"ב או' ד' וכ"פ בספרו חיים שאל סי' י"ג דיאכל מה שיש לו בלא ברכה יעו"ש ור"ל בלתי ברכת אכילת מצה אבל ברכת המוציא מברך וכמ"ש לעול סי' קס"ח סעי' ט' יעו"ש. וכן בתשו' בנין עולם סי' י"ט האריך בראיות דבחצי שיעור דמצוה יש בו ג"כ מצוה יעו"ש. והב"ד הפ"ת.
סעיף קטן צ
צ) ואם אין ידו משגת כ"א לזית מצה או לזית מרור יקנה מצה ד"ת ואף ספק אי אכל זית או לאו ומרור ודאי לא אכל לא מיבעיא למ"ד ספק מה"ת לחומרא יקנה מצה אלא אף למ"ד מדרבנן עדיף ספק תורה מיודאי דרבנן כבסי' תקצ"ה של תקיעות ספק ומוסף ודאי יעו"ש. א"א או' ט"ז.
עמוד הקודםעמוד הבא