התחברות
פסקים, מנהגים וליקוטי פוסקים על סדר שולחן ערוך אורח חיים עם הרחבות על פי דעת האר"י ז"ל
סימן שעא
הרב יעקב חיים סופר
סימן שעא
סעיף א'
סעיף קטן א
א) [סעיף א'] אחד מבני החצר שהניח ביתו וכו' דדירה בלא בעלים אינה אוסרת. טור. ומותר לטלטל ממנה לחצר שיש בה דיורים אחרים שעירבו ביניהם ואינו כמוציא מרשות לרשות. ר"ז או' א':
סעיף קטן ב
ב) שם. שהניח ביתו והלך וכו' עם כל בני ביתו. ר"ז שם:
סעיף קטן ג
ג) שם. שהניח ביתו והלך וכו' מבע"י. טור. ונ"ל דנקט כן לאשמעינן דאפי' חזר בשבת אינו אוסר. א"נ נקט מבע"י משום עכו"ם דאם חזר בשבת אוסר כמ"ש סי' שפ"ג אבל באמת אפי' היה כאן ולא עירב והלך בשבת אינו אוסר כמ"ש סעי' ד' גבי מת בשבת ולא עירב. מ"א סק"א. ולע"ד נראה דהטור מיירי בסתמא אזי בעינן מבע"י אבל כשישאלו ואמר שאין בדעתו לחזור אפי' הלך בשבת אינו אוסר ובהכי מיירי הש"ע ולבוש וכה"ג כתב בעה"ק דף כ"ג. א"ר אות א' אמנם מ"ש הע"א והא"ר דאפי' הלך בשבת אינו אוסר כסעי' ד' עיין בס' בית מאיר שכתב לחלק בין שם לכאן. וכ"פ בס' גאון יעקב על מס' עירובין דהטור דוקא קאמר מבע"י וגם כתב לחלק בין שם לכאן יעו"ש. וכ"כ רש"י (בדף מ"ז ע"א) דמיירי בהלך מבע"י. וכ"כ הרשב"א והריטב"א דמיירי דוקא מבע"י יעו"ש. וע"כ יש להחמיר:
סעיף קטן ד
ד) שם. אם הסיח מלבו וכו' זהו מדברי הרמב"ם פ"ד. והגם דבסוגיא שם איתא ההולך לשבות אצל בתו אבל אצל בנו לא וכ"כ הטור. כתב המ"מ שם דס"ל להרמב"ם שלא אמרו כן אלא לדבר בהווה ומצוי שדרך בני אדם לשבות אצל בתו מאצל בנו ולעולם אם הסיח לבו אפי' הלך אצל בנו אינו אוסר ובשלא הסיח אפי' אצל בתו הרי זה אוסר יעו"ש ומביאו ב"י. וכ"כ הפו' כדברי הש"ע:
סעיף קטן ה
ה) שם, הרי זה אינו אוסר עליהם. אם עירבו ביניהם אעפ"י שהוא לא עירב עמהם ומותרים לטלטל גם מביתו לחצר. ר"ז או' א':
סעיף קטן ו
ו) שם. בד"א בישראל וכו' דכיון שהסיח דעתו שוב לא יחזור בו מסתמא אבל עכו"ם אפי' אם הלך לעיר אחרת לא מהני דכיון שיכול לחזור הרי הוא כאלו חזר כבר ואוסר. תו"ש או' ג':
סעיף קטן ז
ז) שם. אם הוא קרוב מהלך יום אחד וכו' ואע"ג דברחוק נמי איכא למיחש שהלך בחול עד סמוך לכאן ויבא בשבת מ"מ לא חיישינן להכי. מ"א סק"ב:
סעיף קטן ח
ח) שם. וי"א וכו' זהו דעת הטור דפסק כר' יהודה דבין נכרי ובין ישראל אינו אוסר משום דהלכה כדברי המיקל בעירוב כמבואר בב"י יעו"ש:
סעיף קטן ט
ט) שם. אם הלך לשבות בחצר אחרת וכו' מיהו הב"ח דקדק מדברי התו' והטור דדוקא אם הלך לעיר אחרת הוא דאינו אוסר יעו"ש. וכ"כ ברמזים פ' כיצד משתתפין או' ו' נכרי כל זמן שהוא בעיר אוסר יצא אינו אוסר. וכ"ה דעת נתיב חיים:
סעיף קטן י
י) שם. אם הלך לשבות בחצר אחרת וכו' עיין ט"ז סק"א וסק"ב שכתב שגם בעכו"ם אם היה נראה בבירור בע"ש שלא בוא בשבת והסיח מלבו אלא שאח"כ נמלך ובא בשבת י"ל שבת כיון שהותרה הותרה כמו ישראל בסעי' ב' אלא שכתב דלשון הטור וגם כאן בש"ע דנקט ישראל צ"ע יעו"ש. וכ"פ הר"ז בסי' שפ"ג או' א' כדברי הט"ז. וכ"כ ח"א כלל ע"ה או' כ"ה. אמנם בקרבן נתנאל פ"ח דעירובין או' ה' כתב על דברי הט"ז הנז' דליתא ושאני ישראל שאמר שדעתי שלא לחזור בשבת שאינו אוסר משום שאינו מכזב משא"כ גבי עכו"ם יעו"ש. וכ"כ בספרו נתיב חיים וכ"כ ר' יהונתן על הרי"ף פ"ח דעירובין דהטעם משום דשארית ישראל לא ידברו כזב משא"כ עכו"ם אשר פיהם דבר שוא יעו"ש. וכ"כ החמ"מ או' א' דמסימת כל הפו' משמע דעכו"ם שבא בשבת אוסר בכל ענין יעו"ש. וכ"כ התו"ש או' ז' והמש"ז או' א' כתב דדברי הט"ז יבוא לדעת הרא"ש והטור אבל לדברי הרמב"ם והש"ע דפסק כוותיה אפי' אם הסיח דעתו העכו"ם מע"ש שלא לבוא בשבת ואח"כ בא בשבת אוסר יעו"ש. וע"כ נראה דיש להחמיר. ועיין לקמן או' י"ג:
סעיף קטן יא
יא) שם. אינו אוסר. והיינו אם הסיח דעתו מלבא לכאן באותו שבת. עו"ש או' א':
סעיף קטן יב
יב) שם. הגה. וכן נראה עיקר. וכ"כ הלבוש. וכ"פ הר"ז בסי' שפ"ג או' א' אמנם דעת הש"ע להחמיר וכמ"ש לעיל סי' י"ג או' ז' דהיכא שסותם הש"ע להחמיר ואח"כ מביא י"א לקולא דדעתו לפסוק כסתם ורק בשעת הדחק יש לסמוך על המקילין יעו"ש.
סעיף ב'
סעיף קטן יג
יג) [סעיף ב'] אינו אוסר. דכיון דכבר הסיח מלבו הו"ל שבת שהותרה ושוב לא תיאסר. ב"י. מ"א סק"ג. ודוקא בישראל אבל בעכו"ם שחזר לכ"ע אסור דכיון שיכול לבוא אין היסח דעתו מועלת כ"כ לשלא יאסור אפי' לכשיבא דאתגלי למפרע דלאו היסח הדעת הוה ליה. לבוש. ועיין לעיל או' יו"ד:
סעיף ג'
סעיף קטן יד
יד) [סעיף ג'] אחד מן השוק וכו' ומיירי שהיה לו בית דירה בחצר זו (ר"ל שאוכל שם כדק"ל בסי' ש"ע סעי' ה'. מחה"ש) וצריך לערב. והא דנקט א' מן השוק אורחא דמילתא נקט שא' שבשוק אינו רגיל לערב עמהם כיון שאינו רגיל להשתמש שם. ובא לאשמעינן דלא נימא כיון דלא בא בכניסת השבת הסיח מלבו. מ"א סק"ד:
סעיף קטן טו
טו) שם. שהעירוב שמערב וכו' ואפי' עירב קודם שמת המוריש אינו אוסר דכיון שזכה מבע"י בבית מורישו הכל נכנס בכלל עירובו. ב"י. עו"ש או ג' תו"ש או' ט' ר"ז או' ב':
סעיף קטן טז
טז) שם. ואם מת משחשיכה אוסר. אעפ"י שלא נכנס לדור בבית דכיון שהוא בחצר וראוי להשתמש בו חשבינן כאלו נכנס לדור בבית ואוסר, ב"י בשם הרא"ש. ר"ז שם:
סעיף קטן יז
טוב) שם. ואם מת משחשיכה אוסר. הזוכה על בני החצר וגם הוא אסור לטלטל בחצר בין מבית שלו בין מבית זה. ר"ז שם.
סעיף קטן יח
חי) שם. אינו מועיל וכו' דכיון דביה"ש שהוא זמן קניית העירוב לא היה הבית הזה שלו לא חל עליו העירוב:
סעיף ד'
סעיף קטן יט
יט) [סעיף ד'] אחד מן החצר שמת בשבת וכו' ולא הניח בני בית ר"ז או ג':
סעיף קטן כ
ך) שם. אחד מן החצר וכו' וה"ה אחד מן השוק שהיה לו בית בחצר ומת בשבת תלוי ג"כ בעירוב ולא עירב אלא סתמא דמילתא כשהוא דר בשוק אינו מערב על הבית שיש לו בחצר ולהכי נקט אחד מן החצר וכו' וכמ"ש לעיל או' י"ד יעו"ש:
סעיף קטן כא
כא) שם. אם עירב וכו' דאז אמרינן הואיל והותר שבת הותר ובלא עירב דלא אסר היורש אלא א"כ בא בשבת אין לומר הואיל ונאסר בכניסת שבת נאסר לכל השבת דהא כאן לא היו לו בעלים ביום השבת כל זמן שהיורש לא בא אחר מיתת אביו ודירה בלא בעלים אינה אוסרת אבל כשבא היורש שם בשבת הרי יש לדירה בעלים ואז אסור מכח מה שלא עירב תחלה אביו ועירוב של יורש לא מועיל למה שיורש בשבת כ"ה דעת הטור ע"פ הרא"ש. ט"ז סק"ד. ועיין לקמן או' כ"ד:
סעיף קטן כב
כב) שם. אפי' ירשו אחד מן השוק אינו אוסר. אף שבא לדור עמהם. עה"ק. א"ר או' ו':
סעיף קטן כג
כג) שם. ואם לא עירב וכו' גם זה מיירי שלא הניח בני בית בביתו כמ"ש לעיל או' י"ט דאם הניח שם בני בית בלא"ה אסור כיון שלא עירבו ואפי' לא בא היורש לדור שם בשבת. ומ"ש בש"ע לדור עמהם היינו עם בני החצר:
סעיף קטן כד
כד) שם. כל זמן שאינו בא לדור עמהם אינו אוסר. הטעם דדירה בלא בעלים אינו אוסר. כ"ה דעת התו' והרא"ש והטור ודלא כהרשב"א דס"ל דהואיל ונאסר למקצת השבת נאסר לכל השבת. תו"ש או' י"א ועיין לעיל או' כ"א:
סעיף קטן כה
כה) שם. בא לדור בשבת בבית מורישו אוסר. והא דלא אמרינן הואיל והסיח דעתו ביה"ש מדירה זו דהא היה מורישו חיתו אין לאסור כתב המ"א סק"ה דלא אמרינן כן אלא כשהיה כאן והלך לו יעו"ש. ועיין לעיל או"כ"א מ"ש בשם הט"ז:
סעיף קטן כו
כו) שם. והיה דר עם המוריש בבית אינו אוסר וכו' דדמי לה' חבורות שא"צ כולם לתת לעירוב כמ"ש סי' ש"ע סעי' ג' יעו"ש. מ"א סק"ו. תו"ש או' י"ג והר"ז או' ג' כתב הטעם משום שבני ביתו של אדם יכולין לערב משלהן בעד ביתו וכמ"ש לעיל סי' ש"ע או' ה"ן יעו"ש:
סעיף קטן כז
כז) שם. ואם לא היה דר עם המוריש וכו' ואעפ"י שלא נכנס לדור בבית מורישו כיון שהוא דר בחצר זו וראוי להשתמש בו חשבינן ליה כאלו כבר נשתמש בו ואוסר כיון שלא עירב המוריש ואעפ"י שעירב היורש אין מועיל למה שירש אח"כ בשבת. תו"ש או' י"ד:
סעיף קטן כח
כח) שם. אעפ"י שעירב היורש. עם בני החצר בשביל בית שלו. ר"ז או' ג':
סעיף קטן כט
כט) שם. ואם מבע"י מת וירשו אחד מן השוק. שאינו מערב עם בני החצר הרי זה אוסר אם נכנס לדור בו בשבת אפי' אם המוריש עירב כבר בחייו לפי שכיון שמת בטל עירובו. ר"ז שם:
סעיף קטן ל
ל) שם. וירשו אחד מן השוק וכו' דאם ירשו אחד מבני החצר חל העירוב שמניח בשביל ביתו שדר בו גם על בית זה ואינו אוסר כמ"ש לעיל סעי' ג':
סעיף קטן לא
לא) שם. והוא שבא היורש וכו' וליכא למימר דכיון שהוא א' מן השוק ואינו דר שם אפי' נמלך ובא בשבת לא יאסור כדלעיל סעי' ב' דשאני הכא שלא הסיח דעתו לגמרי ובפי' ולכן כל שבא בשבת אוסר לפי שהוברר הדבר שלא הסיח דעתו משא"כ לעיל שהסיח דעתו בפי' מע"ש אלא שאח"כ נמלך וזה ברור. מאמ"ר או' ד'.
סעיף קטן לב
לב) שם. והוא שבא היורש וכו' דהו"ל דירה בבעלים ולא עירבו:
סעיף ה'
סעיף קטן לג
לג) [סעיף ה'] ישראל וגר שהיו דרים בחצר וכו' פי' ועירבו ביחד וכשמת הגר מבע"י בטל העירוב שלו וזה ישראל אחר יכול להחזיק ואעפ"י שלא החזיק עד חשיכה חשבינן כאלו החזיק מבע"י ואוסר אבל מת גר בשבת נשאר ההיתר הראשון של עירוב הגר ביה"ש ט"ז סק"ה. ומיהו עיין בעה"ק להרשב"א שכתב דאף בלא עירב הגר כלל מ"מ כיון שמת הוי כמו ביטול רשות דאינו אוסר יעו"ש והביאו הישי"ע או' ד' אבל האחרונים כולהו נקטי דאיירי בעירב כיעו"ש בדבריהם ועיין עוד לקמן או' ל"ה ואו' ט"ל:
סעיף קטן לד
לד) שם. והחזיק ישראל אחר וכו' דאי הוי מחזיק השרוי עמו בחצר ליכא מאן דאסר עליה כיון דיחיד הוא בחצר. ב"י. עו"ש או' ה' וה"ה כשלא החזיק אדם כלל בנכסי הגר בשבת זו דמותר לטלטל בחצר משום דהוי דירה שאין לה בעלים דאינה אוסרת וכמ"ש ברס"י זה:
סעיף קטן לה
לה) שם. אפי' לא החזיק עד שחשיכה אוסר. דכיון דראוי להחזיק מבע"י הו"ל רשות זו תלויה עומדת ולא הותר למקצת שבת הג"א. מ"א סק"ז ור"ל דההיתר של רשות זו עבור ביה"ש שלא היה לה בעלים אינו ברור רק תלוי בספק שמא יחזיק זה וכל שספק לא אמרינן הותרה למקצת שבת ולפיכך כי החזיק משחשיכה חשבינן ליה כאלו החזיק מבע"י ואוסר:
סעיף קטן לו
לו) שם. אפי' לא החזיק עד שחשיכה וכו' וכה"ג רשאי לזכות בשבת דלא הוי כמד"מ כל שאין זוכה ומקנה א"א או' ז':
סעיף קטן לז
לז) שם. אפי' לא החזיק עד שחשיכה אוסר. ומיירי שנכנס ג"כ לדור ולאכול שם דאם אינו אוכל שם אינו אוסר וכמ"ש בסי' ש"ע סעי' ה' יעו"ש:
סעיף קטן לח
לח) שם. עד שיבטל רשותו כשאר יורש. ר"ל דחשבינן הזוכה בנכסי הגר כיורש בנכסי אביו דמהני ביטול רשות כמ"ש לקמן סי' שפ"א סעי' ו':
סעיף קטן לט
טל) שם. מת משחשיכה אין המחזיק אוסר וכו' דהרי לא היה יכול להחזיק מבע"י נמצאת שהותר למקצת שבת (ע"י עירוב הגר) ושוב לא נאסר. עו"ש או' ה' ועיין לעיל או' ל"ג:
סעיף ו'
סעיף קטן מ
מ) [סעיף ו'] אעפ"י שאינו יכול לחיות וכו' דסד"א דנחשב כאלו מת והו"ל דירה בלא בעלים קמ"ל דכל זמן שהוא חי הרי הוא כחי לכל דבריו, מ"ב או' ל"ב:
סעיף קטן מא
מא) שם. ויערבו עליו. ואם מת בשבת אוסר כיון שאין העירוב ראוי להתקיים כל השבת דרוב גוססין למיתה כמ"ש סי' שפ"ג, מ"א סק"ח בשם הגהות תו' דף ס"ה א"ר או' ט' ר"ז או' ה' מ"א כלל ע"ג או' י"ז ולפיכך אם ירשו א' מבני חצר שלא עירב עמהם אוסר אפי' אם לא נכנס עדיין לדור בו או אם ירשו א' מן השוק ונכנס לדור בו. ר"ז שם. ואע"ג דיש גוססין ב' או' ג' ימים וא"כ למה אמרינן כיון שאין העירוב להתקיים כל השבת אוסר. כתב המחה"ש דאנו לא נדע באיזה אופן הוא גוסס וכיון שמת באותו יום איגלוי למפרע שהיה מין גסיסה שימות באותו יום ולפיכך אוסר יעו"ש. ואם הבריא אח"כ מגסיסת ביה"ש ואח"כ מת בשבת מסיבה אחרת בזה שפיר אמרינן כיון שהותרה הותרה כיון דאגלאי למפרע דיצא מכלל רוב גוססין דהא הבריא ונגד מיתה שאח"כ אמרינן הואיל והותרה הותרה. תו"ש או' ח"י אמנם בס' עצי אלמוגים מפקפק מאד בעיקר דין זה וכתב מדסתמו הטור וש"ע לעיל בריש סעי' ד' דאם מת בשבת אפי' אם ירשו א' מבני השוק ולא עירב אינו אוסר ולא התנו דדוקא כשלא היה גוסס אלמא דלא ס"ל כהגה זו של התו' ועוד הביא קצת ראיה דהסו' לא ס"ל כן יעו"ש שהאריך בזה ודעתו להלכה להקל יעו"ש, וכ"כ בס' נזירות שמשון דאם מת בשבת פשיטא דאינו אוסר עוד כמ"ש בסעי' ד' יעו"ש וכ"נ מסתמיות הש"ע בסעי' זה דכל שעירבו עליו אינו אוסר עוד וע"כ נראה דבשעת הדחק יש להקל:
סעיף קטן מב
מב) שם. וכן קטן אוסר וכו' עד שיערבו עליו הרמב"ם פ"ד מה"ע דין י"ב:
עמוד הקודםעמוד הבא