התחברות
פסקים, מנהגים וליקוטי פוסקים על סדר שולחן ערוך אורח חיים עם הרחבות על פי דעת האר"י ז"ל
סימן קכח
הרב יעקב חיים סופר
סימן קכח
סעיף א'
סעיף קטן א
א) [סעיף א'] אין נשיאות כפים בפחות מיו"ד וכו' ואם התחילו בעשרה ויצאו מקצתן גומרין כמ"ש לעיל בש"ע סי' נ"ה סעי' ב' והוא מהירושלמי דמגילה פ' הקורא והביאוהו הרי"ף והרא"ש שס בפ' הקורא והרמב"ם פ"ח מה"ת כמ"ש בב"י לעיל סי' נ"ה ומ"ש בשכנה"ג בזה הסי' או' ג' והביאו העו"ת או' א' לתמוה על הפו' שלא ביארו זה הוא תימה שהרי כתבוהו הרי"ף והרא"ש והרמב"ם וב"י לעיל בסי' נ"ה וביארוהו ואי משום שלא נזכר בהדיא בש"ע הרי זה נלמד ממילא וכבר מבואר בב"י ולמה צריך לפרט בש"ע דבר הפשוט שנלמד ממילא. ואח"כ ראיתי בא"ר או' א' שגם הוא הקשה על דברי השכנה"ג הנז' יעו"ש, ומיהו יש לישב דבריו דר"ל על האחרונים שאחרי מרן ז"ל שלא בארוהו בדין נ"כ ודו"ק. והא דאמרינן דאם יצאו מקצתן גומרין הוא שנשתיירו רובן כמ"ש בש"ע שם, וכ"כ הפר"ח בזה הסי' או' ב' ר"ז או' א' ועיין בדברינו לשם או' ל"ה:
סעיף קטן ב
ב) שם. אין נשיאות כפים בפחות מיו"ד וכו' עיין בשכנה"ג או' א' שנסתפק אם נשיאות כפים צ"ל דוקא במקום דאיכא ס"ת וכ"כ מהרי"ע בסוף ס' בית יהודה דף ק"ט ע"ד במנהגי ארגי"ל סי' ד' אבל הא"ר או' ב' כתב נראה פשוט דאף שמתפללים בבית שאין בה ס"ת נושאים כפיהם וכתב דכן נוטה דעת העו"ת יעו"ש. וכ"כ הפר"ח או' יו"ד וכתב דהכי נהוג, והביאו י"א בהגה"ט. וכ"כ הרב משאת משה ח"א חא"ח סי' ג' דבכל מקום שעבר נוהגין לברך ג"כ כל בעשרה דמכנפי באיזה בית דאקראי ואפי' בספינה דרך הילוכה יעו"ש, והביאו י"א במ"ב בהגה"ט או' א' ש"ץ דקמ"ב ע"ב, ברכ"י או' ח' זכ"ל או' ן' בי"מ או' א' וכן הסכים הנו"ש או' א' יעוש"ב. וכ"כ ח"א כלל ל"ב או' ט"ו פתה"ד או' ה' כף החיים סי' ט"ו או' ע"ב בן א"ח פ' תצוה או' י"ג וכן הוא לפי דברי האר"י ז"ל בשער הכוו' דרוש ה' דחזרת העמידה שנתן טעם בסוד לנ"כ שבתוך חזרת העמידה וכתב שיש איזה בחי' מכוונת תפלה שנעשית ע"י נ"כ כיעו"ש משמע שאין הדבר תלוי באתרא דאיכא ס"ת אלא כל היכא דאיכא עשרה ואומרים חזרה צ"ל נ"כ כדי לתקן הבחי' ההיא ולא תהיה התפלה חסירה וכן ראוי לעשות ואין לשנות:
סעיף קטן ג
ג) שם. בפחות מיו"ד וכו' והנה עשרה צריכים גדולים י"ג שנים וב' שערות בני חורין זכרים דוקא אי משום דבר שבקדושה או גזרה שוה בני ישראל כמ"ש הר"ן במגלה, ואפ"ה אסמכתא הוה ומדרבנן, מש"ז או' א' ועיין לעיל סי' נ"ה סעי' א' ובדברינו לשם או' ו':
סעיף קטן ד
ד) שם. בפחות מיו"ד וכו' וכל שיש בבהכ"נ עשרה אעפ"י שאין מתפללין בחזרה אלא הצבור וש"ץ יחד בקול רם והכהנים השלימו תפלתם קודם שיגיע צבור לרצה יכולין לעלות לדוכן לישא את כפיהם ואף אם יקרא להם הש"ץ אין כאן הפסקה דצורך תפלה הוא ולרוחא דמילתא יקרא אחר שגמר תפלתו קודם רצה, שכנה"ג בהגה"ט או' ב' וכתב שהעידו שבארץ המערב נוהגין כן והביאו הש"ץ דקמ"ב ע"ד, ועיין בתחלת ס' מעשה רוקח דף א' ע"ב בחדושי הרמב"ם שחבר הרב אברהם בנו שמשמע שם דכשהצבור מתפללים יחד עם הש"ץ בקול רם שעולין הכהנים לדוכן אף שלא השלימו תפלתם קודם לרצה והביאו בי"מ או' ח' יעו"ש, אמנם לפי מ"ש לעיל בסי' קכ"ד או' ב' ע"ש האר"י ז"ל דתפלת החזרה היא חובה ומעלתה יותר גדולה מן הלחש נראה דאין לסמוך ע"ז ולבטל תפלת החזרה אלא דוקא היכא דלא אפשר כגון ביוצא לדרך או שלא נשאר זמן לומר החזרה וכדומה:
סעיף קטן ה
ה) שם. והכהנים מהמנין. וטעמא כתב ב"י בשם הר' מנוח משום דכהנים בכלל ברכה כדאמרינן בכתובות ח' ע"ב ברכת חתנים בעשרה וחתנים מן המנין ע"כ, והלבוש כתב דכתיב ואני אברכם אמר הקב"ה מי מברך את הכהנים אני מברך אותם כשהם מברכין את ישראל לפיכך הם ממנין עשרה עכ"ד, ועיין סוטה ל"ח ע"ב ומד"ר נשא סוף פי"א ודו"ק:
סעיף קטן ו
ו) שם הגה, ואין לזר לישא כפיו וכו' מי שבא בזמן הזה ואמר כהן אני כתב מרן ז"ל בא"ה ריש סי' ג' דאינו נאמן ואין מעלין אותו לכהונה ע"פ עצמו ולא יקרא בתורה ראשון ולא ישא את כפיו אבל מור"ם ז"ל שם בהגה כתב בשם הרמ"ך דנאמן לקרות בתורה ראשון ולישא את כפיו בזה"ז שאין לנו תרומה דאורייתא שנחוש שמא יעלו אותו לתרומה וכתב וכן נוהגין האידנא בכל מקום שאין נוהגין בתרומה בזמן הזה וליכא למיחש למידי עכ"ל, וכתב הח"מ שם או' ב' דאף שהכריע הרב כהרמ"ך לא בכל דבריו הכריע ובמקום שנוהגין האידנא אפי' בתרומה דרבנן כגון בא"י כמ"ש ביו"ד סי' של"א סעי' ב' אז יש לחוש שמא יעלו אותו מקריאת התורה לתרומה דרבנן אך במקום שאין נוהגין בתרומה כלל אז יש לקרותו בתורה דלא נפיק מניה חורבה וכמ"ש הר"ן והמגיד טעם למנהג יעו"ש, והב"ש שם או' ב' הקשה על דברי הרמ"א הנ"ל וכתב דבר"ן ובמגיד לא כתבו שישא את כפיו אלא כתבו שיקרא בתורה הואיל ואין איסור בדבר אבל לישא את כפיו י"ל דאסור דהא איכא איסור מדאורייתא דכתיב כה תברכו אתם תברכו ולא זרים ותירץ דכל דבר שאין לו הנאה לא חיישינן שיעשה איסור ואין לו הנאה מזה משום הכי לא חיישינן לשום דבר אלא שמא יאכל בתרומה אבל אין חשש משום נ"כ או שיעלה לתורה, ובא"י דנוהגים תרומה כמ"ש ביו"ד סי' של"א אינו נאמן אפי' בזמן הזה, וסיים דהכלל שעולה מדינים אלו לענין יוחסין לכ"ע בעינן ב' עדים כשרים ולתרומה דרבנן די בע"א ואינו נאמן ע"י עצמו יעו"ש, והא דלא חש הרב ז"ל לשמא יתנו לו פדיון הבן שג"כ יש בו הנאה י"ל מפני שמי שיש לו פדיון הבן אין נותנו לכל כהן שיהיה אלא עד שידע בו שהוא מיוחס ובעל תורה כדי לקיים המצוה כתקנה לא כן בתרומה בזה"ז דלשרפה אזלה ונתנת לכל כהן אפי' לע"ה כמ"ש ביו"ד שם סעי' י"ט לפיכך חיישינן, ועיין בסה"ק חקי חיים דרוש א' לפדיון ודו"ק, ומיהו הבה"י כתב דנאמן בזה"ז אף בא"י יעו"ש, והביאו הבאה"ט שם סק"א, והרב מהרימ"ט ח"א סי' קמ"ט כתב וז"ל ואולי כשבא אחד ממקום ידוע ואומר כהן אני מעלין אותו לקרוא בתורה ראשון ולישא את כפיו דהיכא דשכיחי שיירתא איו אדם עשוי לשקר בכך שלא תהא עלייתו ירידה אבל כשבא ממקום רחוק ואינו ידוע לנו כגון אלו האנוסים הבאים מארץ רחוקה ושם לא נהגו דת משה ויהודית ודאי דלא מהמנינן ליה ע"פ עצמו אלא ע"פ אחרים עכ"ל ועיין אמ"ל בעליית קס"ת או' י"ב ולד"א סי' ה' או' י"ב, ונראה דעכשיו כך נוהגים דאם אנו רואים שהוא בע"ת וירא ה' ואומר שהוא כהן וממקום פלוני נאמן ע"י עצמו לקרוא בתורה א' ולישא את כפיו אפי' בא"י ואם בא מארץ רחוקה שאין שיירה מצויה וגם הוא עם הארץ אינו נאמן אפי' בחוצה לארץ אא"כ ע"י אחרים ועיין עוד לקמן בסי' קל"ה או' טו"ב:
סעיף קטן ז
ז) שם, ואין לזר לישא כפיו וכו' תינוק שנשבה לבין הגוים ונפדה ולא ידענו בן מי זה העלם ועד א' מעיד עליו שהוא כהן ועד א' מעיד עליו שהוא ישראל גמור ושניהם מעידים בודאי כתב הפתה"ד אות ד' דלא ישא את כפיו לכשיגדיל יעוש"ב וגם עי"ש במה שדחה דברי השבו"י ח"א סי' צ"ג שנראה מדבריו שכהן ספק מותר לישא את כפיו יעו"ש, וכ"כ המש"ז אות כ"ז דספק בן תשעה לראשון או בן ז' לאחרון אין נושא את כפיו והביאו הפתה"ד שם והסכים לדבריו יעו"ש:
סעיף קטן ח
ח) שם, ואין לזר לישא את כפיו וכו' דמבואר בכתובות דף פ"ד ע"ב דזר הנושא את כפיו עובר בעשה ופי' רש"י ז"ל שם משום דכתיב כה תברכו אתם ולא זרים ולאו הבא מכלל עשה עשה ע"כ. והא דכתב מור"ם ז"ל כאן בהגה אפי' עם כהנים אחרים מפני שבשבת דף קי"ח ע"ב א"ר יוסי מימי לא עברתי על דברי חבירי יודע אני בעצמי שאיני כהן אם אומרים לי חבירי עלה לדוכן אני עולה וכתבו התוס' לא ידע ר"י מה איסור יש בזר העולה לדוכן אם לא משום ברכה לבטלה שלכהנים אמרה תורה לברך את ישראל והקשה בד"מ אות א' על דברי התו' הנו' דהא איתא בכתובות דזר הנושא את כפיו עובר בעשה וכתב דאפשר דר"י לא קאמר אלא כשעולה עם כהנים אחרים אבל לבדו הוא עובר בעשה וצ"ע עכ"ד, וזהו שכתב כאן בהגה אפי' עם כהנים אחרים ר"ל דאפי' עם כהנים אחרים דנוכל לומר דאינו עובר בעשה יש להחמיר ולאסור, והב"ח תירץ דאיסור עשה ליכא אלא באומר ב"כ בנ"כ אבל בלא כ"כ אפי' עולה לדוכן ליכא איסור עשה יעו"ש, ולע"ד נראה לתרץ בס"ד דהא דזר עובר בעשה הוא דוקא אם מכוין לקיים המצוה לברך את ישראל כמו שנצטוו הכהנים אבל אם אינו מכוין לקים מצות ברכת כהנים רק כמו שמברך אדם לחבירו אינו עובר וזה שכתבו התו' לא ידע ר"י וכו' ר"ל אם לא יכוין לקיים מצות ב"כ אלא כמו ברכה בעלמא שמברך אדם לחבירו ודו"ק, ובס' הפלאה בכתובות שם כתב בשם ס' חרידים שיש מצות עשה על הישראל שיתברך וכיון שהוא זר ועולה לדוכן אינו מתברך כדאמר לקמן סעי' כ"ד עם שאחורי הכהנים אינם בכלל ברכה יעו"ש והביאו שע"ת אות ב':
סעיף קטן ט
ט) שם, אפי' עם כהנים אחרים, ואפי' אינו אומר הברכה עם הכהנים אסור דברכה פשיטא הוא דאסור דברכה לבטלה הוא דלכהנים אמרה תורה לברך ולא לישראל כמ"ש באו' הקודם וכ"כ העו"ת אות ד':
סעיף קטן י
י) שם, אפי' עם כהנים אחרים, וכן חלל הכתוב בסעי' מ"ב דלא ישא את כפיו אסור לישא את כפיו אפי' עם כהנים אחרים, מש"ז אות ב' וכ"כ הפר"ח שם בסעי' מ"ב דחלל אם נושא את כפיו עובר בעשה והביאו המש"ז אות הנז' ועיין בי"מ אות ל"ח ובדברינו לקמן אות רנ"א וה"ה טומטום ואנדרגנוס לא יעלו לדוכן אפי' בלא ברכה ועם כהנים אחרים, מש"ז שם:
סעיף ב'
סעיף קטן יא
יא) [סעיף ב'] כל כהן שאין בו וכו' ואין הכהן מטמא לנשיאות כפים תו' סוטה דף לח ע"ב בשם הירושלמי דנזיר פ' כ"ג והביאו א"ר אות ג' ומש"ז אות ג' והטעם פי' הרב מראה הפנים בנזיר משום דטומאה הו"ל עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה והביאו הפתה"ד אות א' יעו"ש וכתב הא"ר שם דאפי' כבר נטל ידיו לעלות ונשמע שיש טומאה יוצאין מביהכ"נ ע"כ וכ"כ הער"ה אות ב' דאפילו א"ל לעלות אינו מטמא לנ"כ יעו"ש, ומ"ש המש"ז שם דאם טמאה בבית הסמוך אין יוצא דהוי דרבנן ונ"כ ד"ת ואפי' יודע דצריך לישא כפיו עיין בדברינו לעיל סי' קכ"ו אות י"ג שכתבנו דאם יש חור טפח י"א שהוא דאורייתא וא"כ צריך לצאת אם ידע או הגידו לו יעו"ש ודו"ק:
יא) בית הכנסת שיש מת ב"מ בבית אחד שבחצר המוקפת זיזין ואכסדראות וכל דלתי אותו הבית נעולות כיון דדין סוף הטומאה לצאת הוא מדרבנן יש להתיר לכהן ליכנס לבהכ"נ כדי לישא כפיו כיון דלצורך מצוה הוא, שו"ת הרמ"ז סי' ט"ו, ובסי' ט"ז כתב ששלח פסק זה להרב כמהר"ר שמואל אבוהב והסכים עמו לדינא יעו"ש, והב"ד עיקרי הד"ט סי' ה' אות נ"ח בי"מ אות ב' ועיין בתשו' דב"ש סי' רכ"ג ששם הביא דברי הרמ"ז ז"ל יעו"ש:
יא) טומאה שהיתה בבית הסמוך לבהכ"נ שהיתה נכנסת דרך חלון בהכ"נ של נשים, הורו גאוני א"י בשבת לסתום החלון שהיתה טפח על טפח בצמר משום דהוי ראוי לשכיבה ולית ביה משום מוקצה ומשום בנין, ותוספת בנין מותר, וברשת של עץ ג"כ התירו לסתום, הן מפני כבוד צבור שלא יהיו מתפללים במקום שהטומאה נכנסת דרך החלון והן מפני שאין להניחם בלא ב"כ באהבה, לקט הקמח ביו"ד דקכ"ג ע"ג ש"ץ דק"מ ע"א, בי"מ אות ג':
יא) מהא דקאמר הרב לקט הקמח שהורו גאוני א"י בשבת לסתום החלון וכו' לפי שאין ראוי להניח הצבור בלא נ"כ משמע דאי לא היה באפשרות לתקן כמו שעשו גאוני א"י לא היו הכהנים יכולין לישא כפיהם לפי שאין הכהנים רשאין לעמוד בבהכ"נ מפני הטומאה שנכנסת לשם דרך החלון ואין מצות נ"כ דוחה את הטומאה וכ"מ מדברי הדב"ש סי' ר"ד וט"ז סי' שע"א סק"ג, ה"ה בש"ץ שם, בי"מ אות ד' ועיין לה"ה שם בש"ץ מה שהאריך בזה ובדברינו לעיל סי' קכ"ו אות י"ג:
יא) וכענין נשיאות כפים בזמן המקדש בגבולין שאין מזכירין שם המפורש וכן בזה"ז אם היא דאורייתא או מדרבנן כבר עמד בזה הרב קרן אורה בחי' לסוטה על דף ל"ח ומסיק דהיא מדאורייתא שכן מוכח מסתמיות דברי הרמב"ם ז"ל בה"ת וממ"ש ריב"ל כל כהן שאינו עולה עובר בג' עשה ומהירושלמי שהביאו התו' בסוטה שם כהן מהו שיטמא לנ"כ ושכן משמע כולה שמעתתא בפ' האשה שנתארמלה גבי מעלין מנ"כ ליוחסין ושכ"כ בילקוט בשם ספרי זוטא דאמרו בזה בכל מקום אשר אזכיר את שמי אף בגבולין וכו' יעו"ש וכ"נ דעת הפרמ"ג בא"א אות א' ובמש"ז אות ג' והגם דהמו"ק בסי' זה כתב כמה פעמים דנשאות כפים בזמן המקדש בגבולין וכן בזמן הזה אינה אלא מדבריהם והוכיח כן בכמה ראיות כבר עמד ע"ד התייר הגדול פתה"ד בסי' זה אות ד' והוכיח במישור מהש"ס בכמה דוכתי ומדברי גדולי המפרשים והפו' ראשונים והאחרונים שהיא מ"ע דאורייתא גם בזה"ז וגם שהמו"ק לא עמד בסברתו זאת שבתשו' שאילת יעבץ ח"א סי' ד"ן כתב שהיא מ"ע דאורייתא גם בזה"ז יעוש"ב, וכ"כ בהשמטות דף רי"ז ע"ד שכן מפורש בהמבי"ט בס' ק"ס פי"ד מה"ת דגם בגבולין הוי מדאורייתא יעו"ש, וכ"כ מהרש"ך בס' בנין שלמה הנד"מ סי' יוד, וכ"כ מר אחיו בס' ראשית בכורים דף יוד ע"ב יעו"ש והב"ד הרב שדי חמד ח"ג במע' דברי חכמים סי' ס"ד א"ח אות ג' וכ"מ מדברי מרן ז"ל כאן בש"ע ור"ז אות ג':
סעיף קטן יב
יב) שם, מהדברים המעכבים וכו' ואפי' אינו מעכב אלא מדרבנן אינו עובר בעשה דהמקרא כהנים אין דעתו אלא לכשרים אבל לא לפסולים ואעפ"י שאינן פסולין אלא מדרבנן וא"כ א"צ לילך לחוץ קודם קריאה כיון שלא היו בכלל הקריאה, ב"ח, וכתב דהכי נקטינן והביאו מ"א סק"ד וכתב עליו משמע דאם א"ל צריכים לעלות דהא עוברים בעשה אם אינם עולים אבל מלשון הרב"י שכתב בס"ב משמע דאם היה בו א' מדברים המעכבים אפי' א"ל אינו עובר וכ"נ דהא אינו נמנע מצד עצמו אלא החכמים מנעוהו ויש כח בידם לעשות זה כדאיתא בסי' קצ"א עכ"ל וכ"כ הפר"ח אות ד' דכהן שיש בו א' מן הדברים המעכבים מדרבנן אפי' שיאמרו לו לעלות אינו עולה דב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה כדאיתא בהאשה רבה ע"כ, וכ"כ העו"ת אות ו' ואם אין כהן בבהכ"נ אלא הפסולין כתב א"ר אות ד' דיש להם לצאת קודם לרצה אבל העו"ת שם כתב דאפי' לא היה בבהכ"נ כ"א כהנים פסולין דודאי יכוין להם הש"ץ כיון שאין שם כהנים אחרים אפ"ה א"צ לצאת כיון דחכמים פסלום עכ"ד, ומ"מ נ"ל דהמקרא כהנים טוב שיתן בדעתו שאינו קורא כ"א לראויים לנ"כ ואין בהם פיסול אפי' מדרבנן:
סעיף קטן יג
יג) שם, אע"פ שביטל מצוה עשה אחת וכו' זהו לשון הרמב"ם ז"ל בסוף ה"ת אבל בסוטה ל"ח ב' איתא אמר ריב"ל כל כהן שאינו עולה לדוכן עובר בג' עשה כה תברכו אמור להם ושמו את שמי ע"כ והא דכתב הרמב"ם ז"ל כעובר בג' עשה ולא אמר עובר בג' עשש כל' הגמרא כתב הטעם מרן ז"ל בכ"מ שם ובב"י כאן משום דליכא בל' צווי אלא כה תברכו בלבד ואיכא למימר דכי קאמר ריב"ל ה"ז עובר לאו דוקה אלא ה"ז כעובר עכ"ד, וכ"כ הלבוש, סו"ב במק"ח או א' ר"ז אות ג' ועין במש"ז סוף הסי' שכתב דכל כהן שלא רצה לעלות מכין אותו עד שתצא נפשו ואם עבר הזמן מכין אותו מכות מרדות יעו"ש, ודע דצריך לעלות דוקא על הדוכן אם אפשר ולא לעמוד על הארץ כיון דדבר זה נזכר בגמרא כמש"ל וכ"מ מסתמיות דברי הפו' ואין לשנות ועיין לקמן אות ק"ך:
סעיף קטן יד
יד) שם, אם היה בבהכ"נ וכו' משמע בהדיא דבחד מהני תלת עובר או שיהיה בבהכ"נ כשקורא ש"ץ כהנים או אם אחד משאר העם אמר לו לעלות או ליטול ידיו וכ"כ המאמ"ר אות ד' ר"ז שם, ח"א כלל ל"ב או' א' ומה שסיים הלבוש אבל אם אינו שם או שלא אמרו לו לעלות או ליטול ידיו אינו עובר כתב עליו המאמ"ר שם דאין זה מדוקדק דמשמע דכל דחסר חד מהני אינו עובר וזה אינו וכמבואר בב"י מדברי הפו' אלא מן הראוי להיות אבל אם אינו שם שלא אמרו לו לעלות וגם לא אמרו לו ליטול ידיו אינו עובר יעו"ש, ול"נ לפרש דכך הם דברי הלבוש אבל אם אינו שם ר"ל שלא היה שם בבהכ"נ בעת שקרא ש"ץ כהנים או שלא אמרו לו לעלות וכו' ר"ל או שהיה שם אלא שלא הש"ץ קרא כהנים ולא אחד העם אמר לו לעלות או ליטול ידיו ור"ל לא זה אמרו לו ולא זה אינו עובר אבל אם אמרו לו לעלות או ליטול ידיו עובר:
סעיף קטן טו
טו) שם. אם היה בבהכ"נ וכו' פי' לאפוקי אם יצאו מבהכ"נ קודם שקרא החזן כהנים שאז אינם עוברים כלל אפי' בעשה דכה תברכו ולאפוקי מדעת הר' מנוח שהביא בב"י שכתב דהא דאמרינן שאין הכהן עובר כשאין אומרין לו לברך היינו שאינו עובר בג' עשה אבל בעשה דכה תברכו עובר שהכהנים מצוים לברך את ישראל דאין כן דעת הפו' כמ"ש בב"י וכ"כ העו"ת או' ו' וכתב שכן מוכח בירושלמי רב אדא בר פזי כד הוה תש ולא חזיק רישיה הוה קאים ליה אחורי עמודא רבי אלעזר הוה נפיק לברא כלומר היה יוצא כדי שלא יצטרך לעלות לדוכן כשהחזן קורא כהנים ואי כדברי הר' מנוח מה הועילו בתקנתם הלא אע"פ שלא יקרא להם החזן יעברו בעשה עכ"ד וכ"כ הפר"ח או' ד' דאין לחוש לדברי הר' מנוח יעו"ש, וכתב הר"ן במגלה פ' הקורא עומד דאם היה חוץ לבהכ"נ אע"פ שקראו אותו לעלות אינו עובר יעו"ש:
סעיף קטן טז
טז) שם. או אם אמרו לו לעלות וכו' פי' אפי' קודם שקרא להם הש"ץ אם יאמרו להם לעלות או ליטול ידיהם צריכים לעלות, וכתב המרדכי אף דיש שם כהנים אחרים אם לא יעלה יעבור בעשה ופשוט הוא, עו"ת אות ז' ומשמע דאם לא אמרו לו אינו עובר אפי' אינו עולה כלל בכל השנה אבל בתשו' הרב מהר"ר יעקב ממרויש סי' ל"ח שהיה שואל ומשיבין לו מן השמים כתב דבמקום שיש כהנים הראויים לברך ב"כ ולא נהגו לברך אפי' פ"א בשנה אלו ואלו עוברין הן ישראל שאין אומרים להם שדומין שאין חוששין לברכת אביהם שבשמים הן הכהנים כשאין מברכין מעצמן שהרי כתוב ואברכה מברכיך ומכלל הן אתה שומע לאו עכ"ד, והמה מודפסים בהרדב"ז ח"ה יעו"ש, וכתב החס"ל אות א' דמי שאינו מברך מאבד טובה הרבה ומראה שאינו חפץ במצות ולא חפץ בברכה ובז לדבר יחבל לו לכן הכהן הירא את דבר ה' ובמצותיו חפץ לא יעבור מלברך לעשות נ"ר ליוצרו כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל ומה טוב ומה נעים מנהג איזה מקומות שהכהנים נושאים כפיהם בכל יום וכן ראוי לנהוג בכל מקום שלא לבקש תחבולות לבטל מ"ע מן התורה אע"פ שאין הכהן עובר אא"כ קוראים לו מ"מ שעה ברכה יבא לעליונים ותחתונים ע"י ברכת כהנים והדברים עתיקים עמקו כוונת ב"כ ורזי דרזין רק בדרך כלל יכוונו הכהנים שמעשה ידיהם יכונן עליון ושהם מכוונים ע"ד אהרן הכהן וכל קדושים זיע"א עכ"ל ועיין בשער הכוו' דרוש ה' דחזרת העמידה ושם מבואר דבכל יום בחזרת העמידה צ"ל ב"כ ויעו"ש סודם של דברים:
סעיף קטן יז
טוב) שם או אם אמרו לו לעלות וכו' כתב הר"ף שאם אין שם אלא אחד אינו עובר דילפינן ליה מאמור להם דמשמע דוקא לרבים, והביאו הטור וכתב עליו דאינו נראה דלהם על אהרן ובניו קאי ופירוש אמור להם לכל אחד מהם עכ"ד, וכ"מ מסתמיות דברי מרן ז"ל כאן בש"ע והאחרונים דס"ל כדעת הטור דאפי' אין שם אלא כהן אחד עובר, וכ"כ העו"ת אות ח' והמאמ"ר אות ה' דדעת מרן ז"ל כדעת הטור יעו"ש, וכ"כ בי"מ אות ח':
סעיף קטן יח
חי) שם או אם אמרו לו לעלות וכו' ודוקא שעקר רגליו בעבודה או שאמרו לו קודם רצה לעלות אבל אם לא עקר רגליו אינו רשאי לעלות וכמ"ש סעי' ח' מ"א סק"ב, ור"ל דוקא שעקר רגליו בעבודה ואמרו לו לעלות ולא עלה או שאמרו לו קודם רצה לעלות שהיה יכול לעקור ברצה ולעלות אז עובר אם לא עלה אבל אם לא עקר רגליו ברצה ואמרו לו אח"כ אינו עובר כיון שאינו רשאי לעלות כמ"ש בסעי' ח' וכ"ה בדברי מ"א סק"ל יעו"ש, וכ"כ המאמ"ר אות ד' ומחה"ש סק"ב ר"ז אות ג' ומיהו בתשו' מהר"ם מינץ סי' י"ב מסתפק בהא דאם לא עקר אינו עולה דהיינו מעצמו אבל אם אמרו לו לעלות צריך לעלות יעו"ש והביאו א"ר אות ט"ז וא"א אות ב' וע"כ נ"ל דאם לא עקר רגליו ברצה יש לו לצאת חוץ מבהכ"נ כדי שלא יאמרו לו לעלות, וגם כדי שלא ישמע מהחזן קירא כהנים ויכנס בספק, ועוד כדי שלא יראה פגום ועיין לקמן אות כ"ב:
סעיף קטן יט
יט) שם או ליטול ידיו, אם הנותן מים לכהנים ליטול ידיהם בא אצל ש"ץ ומזכירו ליטול ידיו צריך לישא כפיו אף דיש כהנים אחרים ואם לא יעלה עובר בג' עשה אבל מלמדים את הנותן מים שלא יזכיר את הש"ץ ליטול ידיו היכא דאיכא כהנים אחרים דהשתא לא עבר אם לא ישא כפיו. ב"י בשם המרדכי והביאו מור"ם ז"ל לקמן בהגה סעי' ך' פ"ח אות ד' ונראה דגם לקורא כהנים יש ללמד שלא יכוין לש"ץ כשיש כהנים אחרים לחוש לס' מהר"ם מינץ שכתב אם אמרו לו צריך לעלות ואפי' לא עקר רגליו ברצה כמ"ש באות הקודם, ומ"ש העו"ת אות מ"ב דאם הקורא כהנים אין מכוין להש"ץ אינו מועיל והביא ראיה מהירושלמי ר"ש בן פזי כד הוה חשיש הוה קאי אתרי עמודי וכו' אני מוכרח די"ל התם כדי שלא יראו הטעם פגומים אבל בש"ץ ליכא טעם זה דהכל יודעים מה שאינו עולה הוא מפני שהוא ש"ץ וע"כ היותר שוב שלא לכוין המקרא על הש"ץ וכמ"ש ועיין א"ר אות מ' ודו"ק:
סעיף ג'
סעיף קטן כ
ך) [סעיף ג'] אם עלה פעם אחת ביום וכו' ואם עלה פעם אחרת כגון במוסף ובנעילה אפי' באותו צבור ואותו הכהן עצמו מברך אשר קדשנו וכו' מהר"ם מינץ סי' י"ב, וכתב שכן הוא המנהג, והביאו מ"א סק"ג וכ"כ המאמ"ר אות ו' ומ"ש הלבוש שמצוה זו דמיא ללולב דכל שנטל פעם אחת ויצא שוב אינו נוטל ואינו מברך ול"ד לתפילין שמברך בכל פעם יעו"ש כתב עליו המאמ"ר שם דאדרבא איפכא מסתברא דדמיא טפי למצות ציצית ותפילין ומברך בכל פעם שעולה לדוכן ואפי' באותו בית הכנסת עצמו ודלא כמו שנסתפק בזה הלבוש בסוף דבריו עכ"ד, וכ"כ א"ר אות ה' וכתב דאשתמיט מלבוש חשו' מהר"ם מינץ שכתב בפשיטות דמברכין אפי' כמה פעמים ואפי' באותו בהכ"נ ושכן נוהגין, וכן הסכים הברכ"י בשיו"ב אות ג' וכתב דהכי נהוג, והביאו הזכ"ל אות ן' וכ"כ ר"ז אות ד' וכן עמא דבר לברך הכהנים פעם אחרת באותו יום אק"ו בין באותו צבור עצמו כגון בחזרת מוסף או מנחת תענים או בנעילה בין בצבור אחר כגון שעשה נ"כ בצבור זה ואח"כ הלך לבהכ"נ אחר שלא הגיעו לב"כ הכתוב לקמן סעי' כ"ח שעולה ומברך אשר ק"ו וכו' ואין פוצה פה ומצפצף, ועיין לקמן אות קס"ג, ועוד עיין בדברינו לעיל סי' טו"ב אות ב' שכתבנו דבמקום מנהג לא אמרינן סב"ל:
סעיף קטן כא
כא) כתב הרב זרע אברהם א"ח סי' י"ב דכהן ירושלמי יכיל לברך ב"כ בתפלת המוספין ביו"ט ב' לבני חו"ל אם אין להם כהן אע"ג דלדידיה לאו שעת עבודה היא כיון דעבודה לגבי דידיה לאו כלום הוא דהא חול גמור הוא לגבי אפ"ה כיון שלפי הדין בידו לברך את ישראל בכל שעה שירצה יכול לברך לבני חו"ל מידי דהוה המברך לצבור כמה פעמים, וכן דעת מהר"ר בן חביב שהובאו דבריו באורך בס' גו"ר כלל א' סי' י"ג ומסיק דאם יש עמהן כהן מחו"ל לא יעלו עמו כהנים של ירושלים ואם אין להם כהן יעלה כהן ירושלמי אבל מהר"א הלוי ז"ל שם סי' י"ד האריך בזה ומסיק וכתב כללא דהאי מילתא דלא אשכחנא ראיה מכרעת לברר האי ספיקא ומי יערב אל לבו לעשות מעשה וליכנס בספק ברכות וכדי להפיס דעת העליונה הואיל ונפק מפומייהו דרבנן תקיפי ארעא דא"י ראוי שיברכו ב"כ אך לא בברכת אקב"ו יעו"ש, והב"ד הש"ץ דקמ"ו ע"ב וע"ג עיקרי הד"ט סי' ה' אות ז'. ועוד עיין להרב המגיה שם בש"ץ דף רל"ה ע"ד ודף רל"ו ע"א שכתב דאם יכול להשמט הרי טוב וא"ל אם יש כהנים אחרים עולה עמהם ומברך אקב"ו בלי שם ומלכות ואם אין שם אלא הוא עולה ומברך כדרכו כס' מהר"ם בן חביב ומהרא"י ז"ל יעו"ש אבל לי נראה דכהן ירושלמי שיצא לחו"ל ע"מ לחזור ומתפללים מוסף ביו"ט ב' או שמתפלל בירושלים עצמה עם בני חי"ל הבאים לזייארה אם יש כהנים עמו מבני חו"ל יכול לעלות עמהם ולברך אקב"ו בלא שם ומלכות דכיון דיש עמו אחרים אינה נראית ברכתו אבל אם לא יש עמו אחרים יש לו להשמט דוקא ולצאת לחוץ קודם לרצה כדי לצאת מספק:
סעיף ד'
סעיף קטן כב
כב) [סעיף ד'] כשהכהנים אינם רוצים לעלות וכו' ובמרדכי כתוב שיצאו קודם שמתחילין רצה. והביאו ב"י סוף סי' זה וכתב הטעם משום דאותה שעה היא המיוחדת לעלות כהנים לדוכן וכדאמרינן כל כהן שאין עוקר רגליו ברצה אינו נושא כפיו עכ"ד. ור"ל כיון דאותה שעה מיוחדת לעלות כהנים לדוכן חיישינן שמא יאמר לו אחד העם לעלות ואז אם אינו עולה עובר כמ"ש בסעי' ב' והמ"א סק"ד כתב דטעמו כדי שלא יאמרו שהם פגומים כשלא יעקרו ברצה, והא"ר אות ד' כתב כדי שלא יבא אצלו השופך מים ע"י כהנים:
סעיף קטן כג
כג) שם, כשהכהנים אינם רוצים לעלות וכו' כגון שהוא חלש וראשו כבד עליו וכדומה כמ"ש הרא"ש בשם הירושלמי והביאו ב"י ובדברינו לעיל אות ט"ו:
סעיף קטן כד
כד) שם, אלא בשעה שקורא החזן וכו' דשוב אינו עובר כיון שלא היה שם בשעת קריאה לבוש:
סעיף קטן כה
כה) שם, שהם פגומים, דהיינו בן גרושה או חלוצה ר"ז אות ה' ועיין לקמן אות כ"ז, ואות קס"ז:
סעיף קטן כו
כו) שם, עד שיגמרו ב"כ, היינו כל ברכת כהנים כמ"ש הלבוש, וכ"כ א"א אות ד' בשם מהרא"י סי' כ"ב שממנו כתב ב"י דין זה:
סעיף ה'
סעיף קטן כז
כז) [סעיף ה'] לא יעלו הכהנים לדוכן במנעלים, שזו היא אחד מט' תקנות שהתקין ריב"ז כדאיתא בר"ה ל"א ע"ב ובסוטה מ' ע"א ומפרש טעמא התם בסוטה שמא תפסק לו רצועה בסנדלו ויתיב למיקטריה וחביריו מברכין ואתי למימר בן גרושה או בן חלוצה הוא, ב"י, לבוש, עו"ת אות ט' וכתב שם הב"י דאפי' במנעלים וסנדלים שאין בהם רצועות אסור דלא פלוג רבנן וסתם גזרו בכל המנעלים וסנדלים וכ"כ הלבוש, עו"ת שם א"ר אות ו' ר"ז אות ו' ח"א כלל ל"ב אות יו"ד:
סעיף קטן כח
כח) שם, לא יעלו וכו' במנעלים, וגם בט"ב וביוה"כ שלובשים מנעלים של בגד צריך לחלצם, פנים מאירות ח"ב סי' כ"ח, זר"א סי' י"ד, מחב"ר אות ז' ש"ץ דקמ"ד ע"ב, חס"ל אות ב' בן א"ת פ' תצוה אות ו'
סעיף קטן כט
כט) שם, במנעלים, אסור לכהנים לעלות לדוכן במנעלים של לבדים שקורין פילטרי"ו אבל למצוננים שהצנה קשה להם מותר ובתנאי שלא יהיו המנעלים היוצא בהם חוצה רק נועלים אותם כשעולים לדוכן ודוקא של לבדין אבל של עור אסור אף שאין הולך עמם חוצה, כנסת יחזקאל סי' י"א עיקרי הד"ט ה' אות כ"ט:
סעיף קטן ל
ל) שם, במנעלים, מדברי רבינו בעל הטורים ז"ל מוכח דחליצת מנעלים קודמת לנטילה ולפ"ז חליצת מנעלים צ"ל חוץ לבהכ"נ וכ"כ בס' מטה משה סי' קע"ח אבל מנהגינו עכשיו ללכת חוץ לבהכ"נ ליטול ידיהם וכשעולין לדוכן חולצין מנעליהם, ויראה שהבדל המנהגים תלוי בהבדל המנעלים, דבמלכות תוגרמא שאין מנעליהם קשורים וכשרוצים לחלצם א"צ ליגע בהם בידים אלא שומטו מרגליו ויוצא נוטלים ידיהם קודם ובשעת עלייה לדוכן חולצין מנעליהם אבל במלכות אדום שנוהגים ללבוש מנעלים שצריכים קשירה וא"א לחלצן אלא בנגיעה מוכרח לחלצן חוץ לבהכ"נ קודם נטילה שאם יטלו ידיהם קודם חליצה יצטרכו ליטול פעם אחרת אחר חליצה, שכנה"ג בהגה"ט או' ד' וכתב עו"ש דמ"מ מנהגינו שחולצין מנעליהן בשעת עליית הדוכן אינו נכון שמניחין המנעלים למטה מן הדוכן לעין כל ובשעת הברכה המנעלין גלויים לעיני כל הקהל לפני הדוכן והצנועים קודם עלייתן לדוכן מצניעים אותם במקום צנוע תחת הספסלים ולרב החסיד מהר"ר דוד הכהן ז"ל ראיתי שהיה מניח המנעלים חוץ לבהכ"נ ועולה לדוכן וכמדומה שכך ראיתי ג"כ להר"ב החסיד כמהר"ר יוסף הכהן עכ"ד. והביאו העו"ת או' ט' א"ר או' ו' פרח או' ה' ש"ץ שם ע"א בי"מ או' ט"ז ואות י"ז ונראה דהכל לפי המקומות דאם לא יש חששא דאם יניחם קוץ לבהכ"נ יגנבו יניחם חוץ לבהכ"נ אבל אם יש חששא במקום ההוא דאם יניחם חוץ לבהכ"נ יגנבו אז יצליעם בבהכ"נ תחת הספסלים וכן בעת חליצת המנעלים אם יש בו קשירה וצריך ליגע בו בעת חליצה צריך לחלצו דוקא קודם נטילה כדי שלא יצטרך נטילה אחרת אם יגע בו אח"כ ואם אין בו קשירה ויכול לחלצו בלא נגיעה אז יכול לחלצו אפי' אח"כ אחר הנטילה, ועיין בדברינו לעיל סי' ד' אות ס"ט ולקמן סעי' י"ז בהגה:
סעיף קטן לא
לא) שם אבל בבתי שוקיים שרי דעת מרן ז"ל בב"י דבכל בתי שוקיים התירו אפי' יש בהם רציעות וקושרים אותם סמוך לארכובה ובלבד שלא יהיו של עור כיעו"ש וכ"כ העו"ת אות ו"ד ואות י"א ר"ז אות ו' וכתב שם העו"ת דאפי' מאן דירצה להחמיר ולילך יחף ממש בלקי בתי שוקיים של בגד לאו שפיר עביד במקומות הללו שאין המנהג לילך יחף לפני גדולים וכן יש ראיה מההיא דחגיגה דאמרינן דלאו אורח ארעא לגלויי כרעא קמיה רביה דמשמע דאין הולכין יחף בבהכ"נ ובה"מ יעו"ש, והביאו מ"ב את י"ח ועיין לעיל סי' צ"ה סעי' ה' ובדברינו לשם בס"ד:
סעיף קטן לב
לב) שם הגה ויש מחמירין אם הם של עור וכו' כתב הפר"ח אות ה' דדעת מרן ז"ל בב"י דבתי שוקיים של עור אעפ"י שאין בהם רצועות דליכא למיחש לשמא תפסק אסור דלא פלוג רבנן אבל נהגו התר בדבר יעו"ש והביאו הברכ"י אות ג' וכתב שכ"כ ג"כ הרדב"ז כ"י סי' שני אלפים רס"ד וכתב דמ"מ אם אינו זמן קור ושאר הכהנים יחפים יעמוד גם הוא יחף עכ"ד ונראה דהיינו במקום שעומדים לפני גדולים יחפים אבל במקום שאין עומדים ילבש של בגד כמ"ש באות הקודם:
סעיף קטן לג
לג) וכתב בס' הפר"ח שאעפ"י שאמרנו בסמוך שבבתי שוקיים של עור שרי היינו כשיש לו מנעלים תחתיהם אבל אם מהלך. בשוק בבתי שוקיים גרידי צריך לחלצן משום כבוד צבור יעו"ש והביאו א"א אות ה' מ"ב אות י"ח:
סעיף קטן לד
לד) שם הגה ויש מחמירין אם הם של עור וכו' דוקא כשאין מגיעין אלא עד הארכובה וקשורין ברצועה או בסרט אבל אם הם מגיעים עד אציליהם דהם מכנסיים שרי, ושל בגד ומחופה עור בכל ענק שרי, מ"א סק"ה ר"ז אות ו' ח"א כלל ל"ב אות יו"ד מ"ב אות י"ז ואע"ג דבסי' תקנ"ד סעי' ט"ז כתב לענין ט"ב דשל בגד ומחופה עור אסור התם משום צער וכל מידי דמנין על הרגל אסור לנעול ומחופה עור ג"כ מגין ואסור משא"כ הכא הטעם משום דאתי לאחלופי ובמחופה עור לא אתי לאחלופי מחה"ש סק"וכ"כ הפרמ"ג בא"א אות ה' וכ"כ הלב"ש שם בסי' תקנ"ד על מ"א ס"ק ט"ז ובזה נסתלק הצ"ע שכתב א"ר אות ז':
סעיף ו'
סעיף קטן לה
לה) [סעיף ו'] אעפ"י שנטלו הכהנים וכו' דהכי איתא במס' סוטה ט"ל ע"א א"ר יהושע ב"ל כל כהן שלא נטל ידיו לא ישא את כפיו שנאמר שאו ידיכם קודש וברכו את ה' ע"כ וכתב ב"י שמדברי הרמב"ם משמע דוקא דכשידיו טמאות כגון שלא נטל שחרית קאמר דצריך ליטול הא אם נטל ידיו שחרית ואינו יודע להם שוה טמאה א"צ לחזור ולנטלם וכתב שכן נוהגים בארץ מצרים שלא ליטול הכהן ידיו בשעת נ"כ אלא סומך על הנטילה שנטל ידיו שחרית יעו"ש. וכ"כ בא"ח בשם הר' אברהם בן הרמב"ם ז"ל ז"ל שהלכה למעשה לפני אביו הרמב"ם ז"ל וזולתו ממורי התורה שכל כהן העומד בתפלה יגש לב"כ וסומך על נטילת ידיו לק"ש ולתפלה עכ"ד והביאו ב"י וכ"כ התו' שם בסוטה ע"ש רש"י ז"ל שאמר לו רבו אלא שכתבו שזהו הועתק מהגהת תלמיד אבל מלשון רש"י ז"ל לא משמע הכי דפי' שלא נטל ידיו לפני עלותו לדוכן משמע ממש סמוך. וכתבו עוד שכן משמע מתלמודא דידן ומהירושלמי דאפי' נטל ידיו שחרית צריך לחזור וליטול סמוך לב"כ ולא ישהה יותר משיעור מהלך כ"ב אמה יעו"ש. והב"ד ב"י וכתב וכ"ה דעת הטור כדעת התו' יעו"ש. וכן הוא דעת מרן ז"ל כאן בש"ע. וכ"כ הלבוש, ב"ח, פר"ח אות ו', ר"ז אות ח' חס"ל אות ג' בן א"ח פ' תצוה אות ז'. וכ"מ מהזוה"ק לקמן אות מ'. וכן המנהג פה עיה"ק ירושת"ו כדעת מרן ז"ל ודעמיה, רק היכא דלא אפשר כגון ש"ץ העומד בתפלה דאיכא הפסק אם יטול ידיו וכדומה יש לסמוך על הרמב"ם. ועיין באות שאח"ז:
סעיף קטן לו
לו) שם אעפ"י שנטלו הכהנים ידיהם שחרית וכו' ומיהו אם נטל ידיו בשחרית אפי' רק עד סוף קשרי אצבעותיו ואין לו מים ליטול לדוכן כדאי הוא הרמב"ם וסיעתו לסמוך עליו ומותר לישא את כפיו והוא כשלא הסיח דעתו מהם. עו"ת אות י"ב, א"ר אות ח' ח"א כלל ל"ב אות ח' מ"ב אות ך' אבל אם לא נטל גם בשחרית אסור לישא את כפיו דלא מהני מידי דמנקי אלא לתפלה אבל לדוכן מים בעינן עו"ת שם, א"ר שם וכ"נ דעת הפר"ח שם ועיין לקמן אות ט"ל:
סעיף קטן לז
לז) כתב בא"ח בשם בעל התמיד לא מצינו מי שכתב שצריך לרחוץ רגליו אבל כך נהגו באלו הארצות ומנהג ישראל תורה היא עכ"ל והביאו ב"י, וכתב הפר"ח שם ואולי יצא להם זה דומיא דקידוש דכתיב ורחצו ידיהם ורגליהם ועכשיו לא נהגו כן וכן בדין דבקרא ידיכם כתיב רגליכם לא כתיב וגם לשון ס' הזוהר די בעי לקדשא ידוי עכ"ד וכ"ב ב"י דאנו לא ראינו מעולם מי שנהג כן וכ"כ מור"ם ז"ל בד"מ אות ו' דגם במדינתינו אין המנהג כן, ועיין בדברינו לעיל סי' ד' אות ה' ודו"ק:
סעיף קטן לח
לח) שם אעפ"י שנטלו הכהנים ידיהם שחרית וכו' מנהג מצרים שבשחרית אינו נוטל ידיו ובמוסף נוטל משום הסח הדעת. הרדב"ז ח"א סי' קמ"ז כנה"ג בהגב"י מ"א סק"ו, ומיהו הירא את דבר ה' ובמצותיו חפץ יטול גם בשחרית כדי לצאת דעת מרן ז"ל ודעמיה והזוה"ק:
סעיף קטן לט
טל) שם עד הפרק שהוא חבור היד והזרוע, והטעם כתב בהרמב"ם פ' ט"ו מה"ת דין ה' כדרך שמקדשין לעבודה, והביאו הטור וב"י וכ"ה בגמרא חולין ק"ו ע"ב דקידוש ידים ורגלים במקדש עד הפרק ופי' רש"י ז"ל עד הפרק העליון מקום חבור היד והזרוע. והביאו ב"י וכ"כ הלבוש, ומ"מ כשאין לו מים רק מעט שלא יגיעו אלא רק עד סוף קשרי אצבעותיו כתב העו"ת אות י"ב דאעפ"י שלא נטל ידיו שחרית רק בירך והתפלל ע"י נקיות ידים מותר לעלות לדוכן בנטילה זו וכתב דגם לדעת מרן ז"ל י"ל כן יעו"ש ועיין לקמן סס"י קס"א ובדברנו סי' ד' אות ג' ולכן בט"ב וביוה"כ לא יטול לנ"כ יותר מסוף קשרי אצבעותיו וכ"מ מדברי מור"ם ז"ל בסי' תרי"ג ס"ב וכ"מ מסתמיות דברי מרן ז"ל בסי' תרי"ג ס"ב דאין לחלק בין נטילת שחרית לנטילת נ"כ אלא הכל יהיו עד סוף קשרי אצבעותיו ולא יותר וכן דעת הפרמ"ג בא"א סי' תרי"ג אות ג' וכן דעת היפ"ל אות ו' ועיין מ"ש הדג"מ בגליון המגנים בסי' תרי"ג והביאו היפ"ל שם אות ד' ועי"ש ביפ"ל שהביא עוד פלוגתא בזה וכתב דאינן נקטינן כדברי מרן ז"ל שנראה מדבריו דביו נטילת שחרית ובין נטילת כהנים העולים לדוכן אין לטול אלא רק עד סוף קשרי אצבועותיו דכתב דכן הוא דעת מור"ם ז"ל וגם הוא שמע על כהני חשיבי שנזהרין בכך יעו"ש. ונראה דמנהג נכון הוא דכל דבר שהוא בפלוגתא שב ואל תעשה עדיף ובפרט שכן הוא דעת מרן ומור"ם ז"ל וכן עמא דבר, ועיין לעיל אות ל"ו:
סעיף קטן מ
מ) שם והלוי יוצק מים וכו' דהכי איתא בזוה"ק פ' נשא דף קמ"ו ע"א בסופו תאנא כהן דבעי לפרשא ידוי בעי דיתוסף קדושה על קדושה דיליה דבעי לקדשא ידוי על ידא דקדישא, מאן ידא דקדישא דא ליואה דבעי כהנא ליטול קדושא דמיא מידוי דכתיב וקדשת את הלוים הא אינון קדישין וכתיב בהו בלוים וגם את אחיך מטה לוי וגו' מכאן דכל כהן דפריס ידוי בעי לאתקדשא ע"י דקדישא ליתוסף קדושה על קדושתיה וע"ד לא יטול קדושה דמייא מבר נש אחרא דלא הוי קדישא, ובצניעותא דספרא תאנא לוי דאתקדש כהנא על ידוי בעי הוא לאתקדשא בקדמיתא. ואמאי לוי ויתקדש על ידא דכהנא אחרא. תאנא כהנא אחרא לא בעי דהא כהן דלא שלים לא בעי האי כהנא שלים לאתפגם על ידא דפגימא דלא שלים, אבל לוי דאיהו שלים ואתחזי לסלקא בדוכנא ולמפלת במשכן זמנא הא שלים הוא והא איקרי קדוש דכתיב וקדשת את הלוים עכ"ל, והביאו ב"י וכך הם דבריו כאן בש"ע, ומשמע מדברי הזוה"ק הנז' דאם אין שם לוי לא יטול ע"י ישראל ולא ע"י כהן אחר אלא יטול בידיו, מיהו הב"ח כתב בשם מהר"י מולין דבמקום שאין לוים אם יש בכור פטר רחם יתן מים לכהנים לנטילה לעלות לדוכן יעו"ש והביאו שכנה"ג בהגב"י או' ג' עו"ת או' י"ג, ט"ז סק"ג, עט"ז או' א' מ"א סק"ז א"ר או' יו"ד, וכתב שם המ"א דמשמע מלשינו דוקא בכור לאם אבל בכור לאב לבד לא מצינו בו קדושה האידנא עכ"ל, והביאו ש"ץ דקמ"ג ע"א, ר"ז אות יו"ד, ח"א כלל ל"ב. אות ח' חס"ל אות ג' בי"מ אות י"א, בן א"ח פ' תצוה אות ז' אמנם לא ראיתי מי שנוהג כן ונראה דסומכין על פשט דברי הזוהר דמשמע דוקא לוי ואם לאו לא יטול כ"א בידיו:
סעיף קטן מא
מא) שם והלוי יצוק מים וכו' אם הכהנים עמי הארץ והלוי ת"ח ואינו רוצה ליצוק מים ע"י הכהנים אין עליו שום אשם אפי' שאין לוי אלא הוא, ואפי' שנהג הלוי ליצוק מים ע"י הכהנים ושוב נמלך שלא לצוק אין שום אשם, הר"י הלוי סי' ט"ל ומהר"ר יצחק הלוי ובנו הר"ש הלוי והרח"ש ז"ל שם סי' מ' וסי' מ"א, אבל מהר"ר ליב סרואל שם בסי' מ' כתב שאין ללוי ליפטר עצמו מליצוק מים על הכהנים אם לא שהכהנים אינם ראוים לישא את כפיהם כגון מאנשי בית שאן ובית חיפא וקטנים יעו"ש, והב"ד כנה"נ בהגה"ט, עו"ת אות י"ד, מ"א סק"ז, א"ר אות יו"ד וכתב דכן ראוי להחמיר כס' האחרונה יעו"ש, אבל הפר"ח אות ח' כתב דכיון דיציקת לוי לא מעכבא דהא עיר שכולה כהנים כולם עולים לדוכן אעפ"י שאין שם לוי הדבר ברור שאם הכהנים ע"ה והלוי ת"ח ואינו רוצה ליצוק מים ע"י כהנים שפיר קעביד אעפ"י שאין לוי אלא הוא ואדרבא חייב מיתה אם יצק מים ע"י כהן ע"ה יעו"ש, וכן מ"ש עוד הכנה"ג שם בשם הר"ש הלוי סי' מ"א דאם יש כהנים ת"ח וע"ה דצריך ליצוק מים לכולם והביאו העו"ת ומ"א וא"ר שם כתב עליו הפר"ח שם דליתא דהא חיוב מיתא איכא יעו"ש, והביאו י"א בהגב"י, ש"ץ דקמ"ג ע"ב, א"א אות ז' חס"ל שם כף התיים סי' ט"ו אות ע"א וכתב שם החס"ל דאף דיש מתירין למיחש בעי ושוא"ת עדיף ואפי' אם אין שם לוי אלא הוא, וכ"כ בן א"ח שם:
סעיף קטן מב
מב) שם הגה, ולא נהגו הלוים ליטול וכו' מיהו היכא דהסיח הלוי דעתו הגון הוא שיטול הלוי קודם ואצ"ל היכא דנגע בגופו או במנעליו, ב"ח, והביאו שכנה"ג בהגב"י אות ב' עו"ת אות ט"ו, מ"א סק"ח, א"ר אות י"א, וכתב שם השכנה"ג דהמנהג הפשוט ביניהם ליטול גם הלוים את ידם אף בשעת שיוצקים מ"ם ע"י הכהנים עכ"ד, וכן ראוי לנהוג כל הירא את דבר ה' ליטול ידיו ואח"כ ליצוק ע"י כהנים אף במקום שלא נהגו הלוים ליטול כדי לקיים דברי הזו"ק:
סעיף קטן מג
מג) וכתב המ"א שם דבעינן מים שלא נשתנו מברייתן כמ"ש סי' ק"ס וכח גברא דומיא דכהנים בעבודתם, והביאו הסו"ב אות ט' ש"ץ דף קמ"ג ע"ג, ר"ז אות ח' חס"ל אות ד' בן א"ח פ' תצוה אות ח' ונראה דבעינן נמי כלי ורביעית כדין נט"י כמ"ש בריש סי' קנ"ט וסי' ק"ס סעי' י"ג והגם דבהרמב"ם הלכות ביאת מקדש פ"ה דין י"א כתב דמקדשין בכלי אפי' שאין בו רביעית התם שאני דאתו ממקום שיש בו שיעור וכמ"ש בכ"מ שם אבל הנוטל מן הכלי צריך שיהיה בו רביעית:
סעיף קטן מד
מד) כתב הט"ז בסי' תקי"א סק"ח ראיתי בקצת קהילות ששופכין שמן של ריח לתוך המים ביו"ט לצורך נטילת ידי הכהנים לדוכן ואיסורא קא עבדי דמולידין ריח במים ואפי' שופכין בערב יו"ט מ"מ מולידין ריח ביו"ט ע"י הכהנים וזה ניחא להו ומכוונים לכך ע"כ יש למנוע מלעשות כן עכ"ל וכ"כ המ"א שם ס"ק י"א ובזה הסי' סק"ח, וכ"כ הלק"ט ח"ב סי' ך' דאסור לרחוץ בשבת פניהם וזקנם במי ורדים משום דקא מוליד ריחא בשער זקנו ושערו ככסותו יעו"ש, מיהו הא"ר בסי' זה אות ח' כתב דכיון דשמן עצמו מעורב במים לא הוי מוליד ריחה דהוי כמו שמריח בשמן ומותר לשפוך בין למים ובין לידים יעו"ש, וכן הרב חכם צבי סי' צ"ב פליג אט"ז ומ"א וכתב דלא שייך מוליד ריחא לא בבשר האדם ולא באוכלין ומשקין יעו"ש, והרב גו"ר כלל ג' סי' ט"ז התיר לתת לידים ופנים וזקן ורק לתת מי ורדים לתוך המים הסכים לאסור כדעת הט"ז ומ"א יע"וש, והרב נחפה בכסף סי' ד' הליץ בעד המנהג שנוהגים להטיל מי ורדים לתיך הכוס של יין בשבח ויו"ט והתיר בפשיטות רק לתת בשמים במים העומדים לרחיצה העלה להחמיר ואם נתונים במים בע"ש מותר לרחוץ בהם יעו"ש והסכים לדבריו מהרי"ע בסוף ס' שבט יהודה יעו"ש והב"ד החיד"א בברכ"י סי' תקי"א אות ה' ובמחב"ר שם אות ה' יעו"ש, ועיין בליקוטי פר"ח סי' תקי"א שכתב דכל שהוא מכוין להוליד ריחא אסור, וכ"נ דעת הב"ד ח"א סי' רצ"ג דכל שהוא מכוין להוליד ריחא בין בגוף האדם בין בכלים אסור וכל שאין מכוק מותר יעו"ש, ועוד עיין בתשו' שואל ומשיב תניינא ח"ב סי' ז' שהאריך קצת בהאי פלוגתא והכריע בס' הט"ז יעו"ש, וכן הקשל"ה בדיני יו"ט פסק כדברי הט"ז וכ"ף ר"ז בססי' תקי"א, וע"כ הנראה לענין דינא דכל שהוא מכוין להוליד ריחא כגון שניתן מי ורדים לתוך מים כדי לרחוץ בהם פניו וידיו או לרחוץ במי ורדים עצמם פניו וידיו וכ"ש שערו אסור כיון שרבו האוסרים בזה אבל אם נותן באוכלין ומשקין כדי למתקם או אם שופך לתוך ידו כדי להריח במי ורדים עצמם כמו שנוהגים בקצת מקומות שביום שמחות נותנים מי ורדים לתוך יד של כל אחד ואחד כדי לברך ואינו מכוין להוליד ריחא בידו יש להתיר, וכ"ף הרב רב פעלים ח"ב סי' נ"א יעו"ש:
סעיף ז'
סעיף קטן מה
מה) [סעיף ז'] אם נטל הכהן ידיו וכו' לא יחזור לברך וכו' כ"כ מרן ז"ל בבד"ה משום סב"ל ולאפוקי מדעת הטור דס"ל דמברכין ענט"י של נשאות כפים, וכ"כ מור"ם ז"ל בד"מ או' ד' דטוב שלא לברך שהרי הרמב"ם ז"ל ס"ל דא"צ נטילה כלל אם נטל שחרית אלא יטיל בלא ברכה עכ"ד. וכ"פ הב"ח, כנה"ג בהגה"ט ריש הסי' ובהגב"י, א"ר או' י"ג, וכתב עוד שם הא"ר ט"א דאפשר שלא נתקנה ברכת ענט"י אלא לאכילה או בנט"י שחרית כדמשמע בתשי' הרשב"א סי' ק"ץ וסי' קצ"א יעו"ש, וכ"כ האחרונים כדעת מרן ז"ל ובל"ה ק"ל סב"ל:
סעיף קטן מו
מו) שם. לא יחזור לברך וכו' משמע דוקא אם בירך בשחרית ענט"י אבל אם לא בירך בשחרית ענט"י כגון שלא היה לו מים ונקה את ידיו במידי דמנקי דצריך עכשיו לברך ענט"י כיון דבעינן מים דוקא לדוכן ולא סגי במידי דמנקי, עו"ת או' ט"ז, וכ"כ א"ר או' י"ב מסברא דנפשיה ולא זכר שכ"כ העו"ת, מאמ"ר או' ח' וכתב דדברי העו"ת הנז' אשתמיטו מניה דהמ"א וגם מהא"ר ז"ל יעו"ש, אמנם הפר"ח או' ז' כתב דאפי' אם קנח ידיו בשחרית במידי דמנקי השתא לא בעי ברכה, והביאו הפרמ"ג בא"א או' ט' וא"כ אע"ג דאיכא ס"ס ספק שמא כדעת הטור דס"ל דאפי' אם נטל שחרית חוזר ומברך ענט"י לנ"כ ואם תמצא לומר שאין הלכה כטור שמא הלכה כהעו"ת ודעמיה דס"ל דאם לא נטל שחרית צריך לברך ענט"י של נ"כ אפ"ה אין לברך משום די"א דאפי' היכא דאיכא ס"ס בברכות ק"ל סב"ל כמש"ל סי' י"ח או' ז':
סעיף קטן מז
מז) שם. לא יחזור לברך וכו' המ"א בסק"ט כתב דאם נגע במקום מטונף צריך לברך בנט"י של נ"כ אלא שלא נהגו כן, ולכן כתב כל כהן ירא וחרד ישמור ידיו משעת נטילתו שחרית שלא ליגע במקום המלוכלך, וכתב עוד דאסור לשהות כדי הילוך כ"ב אמה בין נטילה לברכה כמ"ש התו' בסוטה ט"ל ע"א, ולכן צריך ליטול סמוך לרצה והחזן לא יאריך ברצה עכ"ד. והביאו א"ר או' י"ג וכתב דלו נראה דסמכינן בזה על הפו' דא"צ נט"י כיון דנטלו שחרית יעו"ש, וכ"כ ח"א כלל ל"ב או' ח' אמנם דעת האחרונים להחמיר כדברי המ"א, סו"ב או' ט' א"א שם, ש"ץ דקמ"ג ע"ג ר"ז או' ח' ואו' ט' בי"מ או' י"ג, בן א"ח פ' תצוה או' ח' ושיעור השהייה דכדי הילוך כ"ב אמה הוא בהילוך עקב בצד אגודל כהלוך הכהנים במקדש דהיה הליכתן עקב בצד אגודל, מהרי"ח לנדא בס' צל"ח בחי' לביצה. בי"מ שם:
סעיף ח'
סעיף קטן מח
מח) [סעיף ח'] כשמתחיל ש"ץ רצה וכו' דהכי איתא בסוטה ל"ח ע"ב אמר ריב"ל כל כהן שאינו עולה בעבודה שוב אינו עולה שנאמר וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת וכו' מה להלן בעבודה אף כאן בעבודה ע"כ, ומשמע דכל שלא גמר הש"ץ רצה יכול לעלות וכ"מ מפי רש"י ז"ל שם שכתב שאינו עולה בעבודה קודם שיסיים ש"ץ רצה צריך לעלות על הדוכן עכ"ל, וכ"כ הפר"ח סק"ט כתב ודלא כמשמע מלשון הש"ע והטור דדוקא צריך לעקור בהתחלת רצה וא"ל שוב אינו עולה דליתא יעו"ש. וב"כ א"ר או' י"ד דכל שלא סיים הש"ץ רצה יכול לעקור רק לכתחלה יזהר לעקור בהתחלת רצה יעו"ש, וכ"כ א"א או' יו"ד, ר"ז או' י"ב, וכ"כ הברכ"י או' ה' וכתב דגם הטור ומרן כך דעתם וקשה על הפר"ח שכתב דסברי איפכא יעו"ש, והביאו הש"ץ דקמ"ג ע"ד, בי"מ או' א' וסיום רצה היינו עד מודים דמודים נקראת ברכת ההודאה ולא עבודה כדאיתא במגילה י"ח ע"א:
סעיף קטן מט
מט) שם. כל כהן שבבהכ"נ נעקר וכו' והיינו אחר הנטילה שאז ראוים והנטילה צ"ל קודם רצה, פרישה או' ח' והביאו א"ר שם וכתב דבדיעבד אם נטל אחר שעקר ברצה נושא כפיו וכ"כ א"א שם קיצור ש"ע סי' ק' או' ז':
סעיף קטן נ
נ) שם נעקר ממקומו וכו' ואפי' כהן שמקום קביעותו במקום שנושא כפיו צריך לעקור רגליו ברצה כי כן משמע לשון הגמרא שהבאנו לעיל דתני סתמא כל כהן שאינו עולה וכו' וכ"כ החס"ל או' ו' בן א"ח פ' תצוה או' ט':
סעיף קטן נא
אנ) שם. ואף אם לא יגיע שם עד שיסיים ש"ץ רצה וכו' וה"ה כשיסיים ברכת מודים ואיידי דרישא נקט רצה, א"ר או' ט"ו:
סעיף קטן נב
בנ) שם. אבל אם לא עקר וכו' בתשו' מהר"ם מינץ סי' י"ב מסתפק בהא דאם לא עקר אינו עולה דהיינו מעצמו אבל אם אמרו לו לעלות צריך לעלות והביאו א"ר או' ט"ז וכתב דקצת דעתו נוטה לזה דצריך לעלות יעו"ש, וע"כ נ"ל דכהן ששכח ולא עקר ברצה יש לו לצאת לחוץ כדי שלא יאמרו לו לעלות ויכנס בספק:
סעיף קטן נג
גנ) שם. שוב לא יעלה, ואפי' היה אנוס בשעה שהגיע ש"ץ לעבודה כגון שהיה מתפלל או שהיו ידיו טמאות או שהיה חוץ לבהכ"נ וכל כיוצא בזה לא יעלה ואם עלה לא ירד, הרדב"ז ח"ב סי' קפ"ח, בנה"ג בהגה"ט, עו"ת או' י"ז, מ"א סק"י, פר"ח שם, (וכתב שם הפר"ח דמאי דקרי ליה אונס למי שהיה מתפלל לאו מלתא היא דהא מצי לעקור רגליו פורתא ברצה ודי בזה כדאמרינן בפ' ואלו נאמרין אמתני' דמייתי התם אם הבטחתו שנושא כפיו וחוזר לתפלתו רשאי והוינן בה הא לא עקר ומשני דנד פורתא וכתב רש"י וסגי בהכי שעוקר מעט רגליו לילך לצד הדוכן בעבודה עכ"ל, וכ"כ א"א שם, ומ"ש הבי"מ או' ג' על הפר"ח דלא דק אתה"מ הוא לא דק כמובן למעיין שם בדבריו ודו"ק) א"ר או' ט"ז, ר"ז או' י"ג. ש"ץ שם וכתב הרב המגיה שם בש"ץ דקמ"ד ע"א דהגו"ר כלל א' סי' כ"ב הוקשה לו על דברי הרדב"ז הנז' שכתב דאם עלה לא ירד דמהש"ס משמע שיש קפידא גדולה בדבר ואפי' עלה ירד ומסיק דאפשר לחלק דע"כ לא קאמר הרדב"ז אלא בשגג ועלה אבל במזיד ומותרה שלא יעלה ועלה ירד יעו"ש. וכתב שם העו"ת שמדברי הרדב"ז הנז' משמע דאם לא היה אנוס אעפ"י שעלה יורד ולמעשה צ"ע עכ"ד אבל במגן גבורים פסק דשכלא היה מחמת אונס אפי' אם עלה ירד, והביאו ב"ה על סעי' זה, ועיין באו' שאח"ז:
סעיף קטן נד
דנ) שם שוב לא יעלה. וכתב הרדב"ז שם, דעקירת רגליו מביתו לבהכ"נ אינו נקרא עקירת רגליו לעלות לדוכן. והביאו כנה"ג בהגה"ט וכתב דאם היה ביתו סמוך לבהכ"נ ועקר רגליו מביתו קודם רצה כדי לעלות לדוכן מקרי עקירת רגליו עכ"ד, והביאו העו"ת שם, מ"א שם, פר"ח שם, וכתב שם הפר"ח דכ"ז פשוט שהכל תלוי בעקירת רגליו אדעתא לעלות לדוכן עכ"ל א"ר שם א"א שם וכתב דלא כהעט"ו ש"ץ שם, ר"ז שם, ח"א כלל ל"ב אות י"ג וכתב דמ"ש המ"א בשם כנה"ג דאם היה ביתו סמוך לבהכ"נ ל"ד אלא העיקר אם העקירה היא לילך לבהכ"נ להתפלל או רק לנ"כ יעו"כ חס"ל אות ו' בן א"ח או' ט' ומכל הני הפו' משמע דסברי מרנן דכל שעקר רגליו מביתו קודם רצה כדי לעלות לדוכן מיקרי עקירה ויכול לעלות אח"כ ואפי' לא שמע מש"ץ שאומר רצה ודלא כשו"ת הרמ"ז סי' כ"ת שפי' בדברי הכנה"ג כגון ששמע מש"ץ רצה דאי הכי פשיטא דיכול לעלות ועוד דהו"ל להפו' הנז' לפרש דבהכי עסקינן אלא ודאי הוא כדכתיבנא דס"ל דכל שעקר רגליו קודם רצה כדי לעלות לדוכן אפי' לא שמע מש"ץ רצה יוכל לעלות ודלא כהבי"ע אות ד' דפסק כשו"ת הרמ"ז דלרבים שומעים דזהו כלל גדול בתורה אחרי רבים להטות, גם מ"ש הבי"מ שם או' ה' דאם לא עקר ברצה ועלה ירד ודלא כהרדב"ז הוא היפך כל הפו' הנז' באות הקודם שפסקו כהרדב"ז ולרבים שומעים כנז' וגם מ"ש שם הרמ"ז ז"ל שיש בזה איסור לא תשא אינו מוכרח כיון דפסוק זה וישא אהרן וכו' אינו אלא אסמכתא בעלמא ויעו"ש בשו"ת הרמ"ז מסי' כ"ב עד סי' כ"ט ודו"ק:
סעיף קטן נה
הנ) שם שוב אינו עולה, כתב מהריק"ש בתשו' כ"י סי' ס"ו ובהגהותיו לסי' זה דין כ"ח דכהן שבא לבהכ"נ בהודאה דמצי לברך ב"כ אע"ג דלא היה בבהכ"נ כשאמרו רצה דכל שאינו בבהכ"נ א"צ שיעקור רגליו בעבודה יעו"ש, אבל הפר"ח אות כ"ח כתב עליו דלא נהירא וכן מוכח בהדיא ממ"ש הרדב"ז והכנה"ג, וכן הקשה עליו מהר"ם ן' חביב ז"ל והובאו דבריו בגו"ר כלל א' סי' י"ג והב"ד הברכ"י אות ו' וש"ץ שם ועי"ש בברכ"י מ"ש על הי"א, וכן הקשה הגו"ר שם סי' כ"ב אלא שמסיק בדרך פשרה לומר דדברי הרדב"ז איירי בכהן שלא שם על לבו לבא לבהכ"נ בגלל לברך ב"כ אבל דברי מהריק"ש איירי בכהן ששם אל לבו לבא לבהכ"נ להתפלל ולברך ב"כ יעו"ש והביאו ש"ץ שם, וכבר כתבנו באות הקודם בשם כמה רבוותא דכל שעקר רגליו קודם רצה בשביל ב"כ יוכל לעלות וא"ל אינו עולה:
סעיף קטן נו
ונ) כהן העומד בתפלה והגיע ש"ץ לעבודה אם אין שם כהן אחר פוסק ועולה לדוכן ואם יש שם כהנים אחרים אינו פוסק הרדב"ז ח"א סי' רצ"ג, כנה"ג בהגה"ט, עו"ת שם, מ"א סק"מ, ונראה דכוונת הרדב"ז ז"ל הוא כגון שהוא מתפלל בשוה עם הש"ץ ואז אם אין שם כהן אלא הוא עוקר מעט בעבודה ואח"כ בסיום ברכת ההודאה עולה לדוכן ומברך ברכת כהנים אבל אם יש כהנים אחרים אינו פוסק לא לעקור ולא לברך וכמ"ש מרן ז"ל בסעי' ך' גבי ש"ץ וס"ל להרדב"ז דה"ה ליחיד המתפלל בלחש וכ"מ מדברי המ"א שם שכתב על דברי הרדב"ז הנ"ז דאם אמרו לו בכל ענין צריך להפסיק דהא עובר בעשה עכ"ל ור"ל דאפי' אם יש כהנים אחרים צריך להפסיק כדי שלא לעבור בעשה וע"כ צ"ל דהבין מדברי הרדב"ז דעקר בעבודה איירי דאי לא הכי הא איהו כתב לעיל סק"ב דאם לא עקר בעבודה אינו רשאי לעלות כיעו"ש, ובזה נסתלקה קושיית הלק"ט ח"א סי' ס"ד על דברי הרדב"ז הנז' וגם כל מ"ש הבי"מ או' ו' הוא ללא צורך כיעו"ש, ונראה שכן הוא דעת מרן ז"ל כדעת הרדב"ז דדין יחיד כדין ש"ץ ובשביל כך לא חש להזכיר דין יחיד המתפלל בלחש אם צריך להפסיק לנ"כ מאחר שכתב דין ש"ץ. ועוד הא כתב לעיל סי' ק"ט סעי' כ' אם מתחיל להתפלל עם ש"ץ וכו' יאמר עמו מלה במלה כל הקדושה וכו' וא"כ ה"ה לנ"כ כיון שכאן מקומה לצבור וגם הוא הגיע לשם. אבל אם לא הגיע לשם אין להפסיק כמ"ש בסי' ק"ד סעי' ז' לגבי קדושה וה"ה לנ"כ. וזה בדומה ממש שזה שייכא לחזרה וזה שייכא לחזרה וכמו שכאן מפסיק אם הוא בשוה עם הש"ץ גם כאן מפסיק והטעם דאע"ג דהוא מתפלל לחש והש"ץ חזרה י"ל דכיון שהוא מתפלל עם אותו הצבור תהיה החזרה עולה לו ג"כ וכאילו מתפלל לחש וחזרה. וההלוך לדוכן לא חשיב הפסק כמו שמפסיק הש"ץ ועוד עיין בדברינו לעיל סי' ק"ד או' כ"א שכתבנו שכל הליכה שהיא לצורך תפלה לא הויא הפסק וכאן נמי היא לצורך תפלה וגם יש לה טעם בסוד כמש"ל או' ב' ומ"ש הא"ר או' נון על דין זה דצ"ע י"ל מפני שהבין דאפי' באמצע התפלה פוסק אבל אם הוא בשוה עם הש"ץ אפשר דגם הוא יודה ש"כ מטעם שאמרנו וכן י"ל בדברי המאמ"ר או' ל"ח יעו"ש ודו"ק. נמצא דכהן העומד בתפלת לחש אם יכול לעלות לדוכן צריך ג' תנאים אין כהנים אחרים ועקר רגניו בעבודה וסיים ברכת ההודאה עם הש"ץ. ואם חסר אחת מאלו אינו יכול לעלות, ועיין לעיל או' ד' ואו' ח"י:
סעיף ט'
סעיף קטן נז
זנ) [סעיף ט'] כשעוקרין כהנים רגליהם וכו' רש"י ותו' בפ' ואלו נאמרין והר"ן בפ' הקורא עומד כתבו שאינו אומר יה"ר עד שמגיע לדוכן. והרמב"ם והטור כתבו לשון הגמרא וכ"ה לשון הש"ע וכתב המ"א ס"ק י"א דדוקא בימיהם שעקרו ברצה ואמרו מודים בדרך הליכתן ואח"כ יה"ר אבל עכשיו שעומדים על הדוכן בשעה שמתחיל רצה פשיטא שצ"ל תחלה מודים עם הש"ץ ואח"כ יה"ר כדי שיסיים אותו עם הש"ץ, ש"ץ דקמ"ד ע"ב,
סעיף קטן נח
חנ) שם אומרים יה"ר וכו' וקודם יה"ר אומרים לשם יחוד קבה"ו וכו' הנה אנחנו מוכנים ומזומנים לקיים מצות לברך את ישראל ברכת כהנים בנשיאות כפים לעשות נ"ר ליוצרינו ולהמשיך שפע וברכה לכל העולמות ולתקן הדברים בשורשן במקום עליון ויהי נועם וכו' חס"ל או' ז' בן א"ח פ' תצוה או' י"ב:
סעיף קטן נט
טנ) שם. עד שיכלה אמן וכו' לאו דוקא אלא עד שיסיים הש"ץ ולך נאה להודות, כדי שיענו הקהל אמן על שתיהן, מ"א ס"ק י"ב, וכ"כ הב"ח הטעם כדי שיענו הצבור אמן על שני הברכות יחד ברכת הודאה וברכת יה"ר, וכ"כ העו"ת אות י"ט פר"ח ס"ק י"א. אבל הלבוש כתב הטעם כדי שיוכל לסמוך לה הברכה של ב"כ, והביאו א"ר או' י"ט וכתב דנראה לו עיקר כטעם הלבוש ולכן נכון שיאריך עד שיכלה אמן עכ"ד, וכ"כ המאמ"ר או' י"ב, אמנם דעת האחרונים הוא כדעת המ"א ודעמיה, ש"ץ דקמ"ד ע"ב וכתב הרב המגיה שם דדברי המאמ"ר אינה מוכרחים יעו"ש, ר"ז או' י"ד. חס"ל שם, בן א"ח שם, קיצור ש"ע סי' ך' אות ח' ולכן היותר נכון שיסיימו היה"ר כשאומר הש"ץ ולך נאה להודות כדי שיהא עניית אמן של הצבור על שתיהן וגם כדי שיוכלו הכהנים בעצמם לענות אמן אחר ברכת הודאה כשמסיים הש"ץ וכן עמא דבר:
סעיף יוד'
סעיף קטן ס
ס) [סעיף יוד'] עומדים בדוכן, ודוקא צריך לעמוד בדוכן אם אפשר דהיינו על האצטבא שבבהכ"נ הבנויה על כותל ההיכל ולא למטה בארץ כמש"ל סוף אות י"ג יעו"ש:
ס) שם, פניהם כלפי ההיכל וכו' ואם ההיכל קבוע בכותל אחר אין הכהנים אלא כלפי מזרח כדי שיהיו פניהם נגד הש"ץ, הר"ש תקאן הלוי בתשו' ח"ר. והביאו כנה"ג בהג"ט וכתב ואני ראיתי בהרבה מקומות שההיכל אינו קבוע לצד מזרח אלא לצד צפון או דרום ועומדים שם הכהנים פניהם כלפי ההיכל וגם שמעתי בהרבה מקומות שהכהנים מרובים ואין אורך כותל מזרח מכיל אותם ועומדים מהם לצד דרום ומהם לצד צפון יעו"ש, והביאו מ"א ס"ק ט"ו, א"ר אות ך' ש"ץ שם מיהו הפר"ח ס"ק י"ב כתב דהעיקר כהר"ש חקאן אעפ"י שלא נהגו כן וכ"כ האחרונים, ואם הכהנים מרובים נוהגים עכשיו לעמוד שתי שורות זה אחר זה וכולם לפניהם כלפי הצבור ועיין לקמן סעי' כ"ד:
סעיף קטן סא
סא) שם פניהם שלפ ההיכל וכו' מה שהכהנים בשעת עלייה לדוכן פניהם כלפי ההיכל ואחוריהם כלפי העם ובשעת הברכה פניהם כלפי העם ואחוריהם להיכל ואחר סיום הברכה חוזרין להפוך פניהם כלפי היכל ואחיריהם כלפי העם הטעם הוא דקודם הברכה ואחריה שצ"ל התפלה שתקנו להם חכמים וכיון ששם מדברים עם השכונה לא גרעי משאר תפילות שצריכות צד שכינה אבל בשעה שמברכין שמדברין עם ישראל צריכים להחזיר פניהם כלפי העם משום אימת צבור, הר"ש חקאן הלוי בתשו' ב"י כנה"ג בהגה"ט, עו"ת אות ך' ש"ץ שם:
סעיף קטן סב
סב) שם ואצבעותיהם כפופים וכו' פי' שלא יפרשו כפיהם עד שהש"ץ וכו' א"ר שם וכ"ה בלבוש, ור"ל שמן הדין אינן חייבין לפרוש כפיהם אלא עד שהש"ץ מסיים ברכת ההודאה אבל קודם לכן ואחר שיחזרו פניהם מן הצבור אם ירצו יהיו כפופים ואם ירצו יהיו פרושים כמ"ש הפרישה אות י"ב, וכ"כ היפ"ל אות י"א:
סעיף קטן סג
סג) שם ואז אם הם שנים וכו' דהכי איתא בסוטה ל"ח ע"א אמר אביי נקטינן לשנים קורא כהנים ולאחד אינו קורא כהן שנאמר אמור להם לשנים ע"כ, וכ"פ הטור וב"י וכתב דלא כהירושלמי אלא נקטינן כתלמודא דידן דלאחד אינו קורא כלל יעו"ש, וכ"כ האחרונים, ועיין לעיל אות טו"ב:
סעיף קטן סד
סד) שם ואז אם הם שנים וכו' ואם אחד גדול ואחד קטן פחות מבן י"ג אינו קורא להם החזן כהנים, מבי"ט ח"א סי' ס"ד, והביאו כנה"ג בהגה"ט והסכים לדבריו, עי"ת אות כ"ג, מ."א ס"ק י"ג, א"ר אות כ"ד, סו"ב אות י"ט אבל הפר"ח ס"ק י"ג כתב דאם אחד גדול ואחד קטן שהגיע לחנוך קורא כהנים ופליג אמבי"ט וכנ"הג יעו"ש והביאו א"א אות י"ג ש"ץ דקמ"ד ע"ג ח"א כלל ל"ב אות ט"ו. אמנם יש מן האחרונים ז"ל דפסקו כדעת המבי"ט ודעמיה דלאחד גדול אחד קטן אינו קורא כהנים, ר"ז אות ט"ו, חק"ל ח"א סי' ל"א (ומ"ש עליו הבי"מ אות י"ז אינו מוכרח כמובן למעיין ואין להאריך בדבריו) חס"ל אות ח' כף החיים סי' ט"ו אות ס"ח, בן א"ת פ' תצוה אות י"ג וע"כ לענין דינא כיון דרוב הפו' ס"ל כהמבי"ט הכי נקטינן ושב וא"ת עדיף כדי שלא להפסיק רק במקומות שנוהגים כדברי מור"ם ז"ל בהגהה שכתב שי"א או"א בלחש עד מלת כהנים ואז אומרו בקו"ר וכו' אז' אם יש אחד גדול ואחד קטן יש להגביה קולו במלת כהנים דלדידהו לא הוי הפסק:
סעיף קטן סה
סה) שם ואז אם הם שנים וכו' כהנים ששונאים זה את זה או שמודרים הנאה זה מזה יכולין לעלות ביחד לברך ב"כ ואם האחד אינו רוצה לעלות אינו יכול לכוף לחבירו לחלק העליות ולומר עלה אתה בשחרית ואני במוסף או אפכא שיכול האחר לומר אני רוצה לזכות בכל העליות, מהר"ם מינץ סי' י"ב, כנה"ג בהגה"ט, מ"א שם א"ר אות ט"ז פר"ח ס"ק י"ד ש"ץ שם, ר"ז אות י"ט:
סעיף קטן סו
סו) שם ואז אם הם שנים וכו' ובלי קריאת החזן כהנים אינן יכולין להתחיל אפי' בברכת אשר קדשנו וכו' הרא"ם ת"א סי' ג' והביאו כנה"ג בהגה"ט וכתב עליו דזה פשט דברי הטור כאן ולפנינו שכתב ואומר כהנים וכו' וכשמחזירין פניהם מברכין אשר קדשנו וכו' עכ"ד עו"ת אות כ"ג, ש"ץ שם, ועיין לקמן סעי' י"ח:
סעיף קטן סז
סז) שם קורא להם הש"ץ וכו' כ"ב ב"י בשם רש"י וטור והרמב"ם דאחר ברכת ההודאה קורא אותם הש"ץ כהנים וכתב שכן נהגו ולא כמ"ש הר"ן בפ' הקורא עומד דש"ץ קורא לכהנים בתחילת עבודה עד שלא יתחיל רצה משום דמאותה שעה צריכין לעלות, וכתב עו"ש בב"י בשם הרמב"ם שש"ץ קורא אותם ואומר להם כהנים וכתב שכן נהגו העולם ודלא כר"ת שכתב שאין לש"ץ להפסיק לקרות כהנים דהוי הפסק ומשמע שם בהרמב"ם פי"ד מה"ת דין ח' דאין הש"ץ אומר או"ח ברכנו וכו' במקום שיש נשיאות כפים ואפ"ה אומר הש"ץ כהנים דכיון דצורך תפלה היא לא חשיבה הפסק וכ"מ בב"י דס"ל למרן ז"ל כדעת המרדכי דבמקום שיש נ"כ אין הש"ץ אומר או"א ואפ"ה כתב בב"י דנהגו העולם כהרמב"ם דהש"ץ קורא כהנים וא"כ משמע דס"ל למרן ז"ל דבמקום שיש נ"כ אין הש"ץ אומר או"א ואפ"ה קורא ש"ץ כהנים דלא חשיבה הפסק וכן מנהג בני ספרד דבמקום שיש נ"כ אין הש"ץ אומר או"א ואפ"ה קורא הש"ץ כהנים אבל באשכנז יש מקומות שאפי' במקום שיש נ"כ אומר הש"ץ או"א בלחש עד מלת כהנים ואז אומרו בקו"ר וכו' כמ"ש בהגה. וא"כ לכ"ע לא נהגו כהר"ן לומר כהנים בתחלת עבודה:
סעיף קטן סח
חס) שם הגהה, ולא יאמר אלהינו וכו' והטעם כתב הט"ז סק"ה דכיון שהכהנים הם אומרים הברכות למה יאמרם הש"ץ ע"כ ומיהו יש להקשות על טעם זה די"ל שמבקשים מהי"ת שיסכים לב"כ אבל עיקר הטעם נראה כמ"ש הב"י בשם המרדכי כי מה שכהנים אומרים יה"ר הוא במקום מה שש"ץ אומר ברכנו וכו' יעו"ש וא"כ למה צריך ג"כ הש"ץ לבקש רחמים וטעם האומרים אותו נ"ל דס"ל יהיה בקשת רחמים מהכהנים ומהש"ץ ומה יש הפסד בזה והמרבה משובח, ועוד נראה לתת טעם לשאין אומרים כי חוששין להפסק כיון שאין חיוב לומר זה שמברכים הכהנים, וטעם האומרים אותו לא חשבי ליה להפסק דכיון שבמקום שאין נ"כ אומר אותו הש"ץ ולא הוי הפסק במקום דאיכא נ"כ ג"כ לא הוי הפסק:
סעיף קטן סט
סט) שם בגהה, וי"א שאומרים אותו וכו' הלבוש כתב דגם הצבור אומרים או"א עם הש"ץ בלחש אבל הל"ח בפ' אין עומדים אותו נ"ד הקשה עליו וכתב דמאין לו זה וכתב ואולי לפי שראה בלשון רבו רמ"א ז"ל שכתב וי"א שאומרים אותו וכו' אבל נ"ל שהוא ט"ס וצ"ל שאומר אותו שהרי שוב כתב הכל בלשון יחיד עכ"ל והביאו מ"א ס"ק י"ד וכתב דכ"מ בהג"מ דלא כלבוש, וכ"מ בטור וב"י דגם להסוברים שאומרים אותו הוא דוקא לש"ץ ולא לצבור כיעו"ש, ומ"ש במי"ט שכן משמע קצת בתשב"ץ עיין א"ר אות כ"א שכתב שעיין בתשב"ץ סי' קצ"ח ולא ראה שום משמעות יעו"ש ועי"ש עוד שהביא עוד סמוכות מהפ"ו שאין לאומרו כ"א הש"ץ דוקא יעו"ש:
סעיף קטן ע
ע) שם וי"א שאומרים אותו בלחש וכו' פי' בזמן שיש נ"כ אבל בזמן שראוי לנ"כ ואין נ"כ אומרים אותו בקו"ר כי במקים נ"כ הוא ונ"כ בקו"ר עו"ת אות כ"ב, א"א אות ע"א:
סעיף קטן עא
עא) שם בהגה וחוזר ואומר וכו' הלבוש כתב הש"ץ והצבור עמו אבל מהפו' הנז' משמע דגם זה אין הצבור אומרים אלא הש"ץ לבדו, וכ"כ א"ר אות כ"ג, וכבר כתבנו דכ"ז הוא למקום שנוהגים בני אשכנז לאומרו אבל בני ספרד אפי' הש"ץ אינו אומרו:
סעיף קטן עב
עב) שם ואם הוא אחד אינו קורא לו וכו' י"א שאחד אינו מברך אשר קדשנו וכו' אלא מתחיל יברכך, אבל מהר"ם מינץ סי' י"ב כתב שצריך לברך, וכן הוא המנהג פשוט, כנה"ג, מ"א ס"ק ט"ז, וכן הוכיח הפר"ח ס"ק י"ד וכתב דהכי נהוג, א"ר אות כ"ד, ר"ז אות ט"ו, מ"ב אות ט"ל, וכן עמא דבר, ואם כהן יחיד ברכתו דאורייתא או מדרבנן יש פלוגתא בזה כמ"ש בפו' הנז' ועיין לעיל אות טו"ב:
סעיף יא'
סעיף קטן עג
עג) [סעיף יא'] כשמחזירין פניהם כלפי העם מברכין וכו' זהו לשון הטור ומשמע דאחר שמחזירין פניהם כלפי העם מברכין אשר קב"ו וכו' אבל הרמב"ם ז"ל פי"ד מה"ת דין י"ב כתב דקודם שיחזיר פניו לברך את העם מברך אשר קב"ו וכו' ואח"כ מחזיר פניו לצבור. וכ"כ הכלבו בסי' קכ"ה בדין נ"כ, וכ"כ בס' אד"ל מאמר א' כלל ד' והב"ד שכנה"ג בהגה"ט או' ה' ותמה על מרן ז"ל ושאר פו' שלא הזכירו דברי הרמב"ם ז"ל וכתב דלענין הלכה ראוי לתפוס דברי הטור ודעמיה דרבים נינהו ועוד דפשט דברי הגמרא מוכח כוותייהו אלא דהמנהג הפשוט הוא בהיפך דאפי' בארץ המערב דהוא אתרי דב"י נוהגים כהרמב"ם ז"ל יעו"ש וסיים דראה המדקדקים שמתחילין הברכה בהיות פניהם כלפי ההיכל ומחזירין פניהם העם וגומרין הברכה, וכתב דאולי נהגו בזה כדי לצאת י"ח ב' הסברות עכ"ד, ועיין א"ר או' כ"ה שכתב להכריע כהרמב"ם וכתב דגם לשון הטור יש לפרש כן יעו"ש וכן פי' מער"ק על הרמב"ם שם דברי הטור כדברי הרמב"ם יעו"ש והפרמ"ג בא"א או' י"ז כתב דהמנהג כהטור וכ"כ ר"ז או' י"ז, מיהו הברכ"י או' ט' כתב בשם מהר"ר אריה יהודה ממודינא בתשו' כ"י דהא דכתבו הטור ומרן ז"ל כשמחזירין פניהם וכו' ר"ל כשרוצים להחזיר ולא כשהחזירו וכן נהגו לומר כלפי ההיכל אשר קדשנו בקדושתו של אהרן והופכים פניהם ואומרים וצונו לברך וכו' ובזה יסכימו דברי הטור והש"ע לדברי הרמב"ם וכלבו עכ"ל. וכן פי' הפר"ח ס"ק ט"ו דברי הש"ע וסיים דהעיקר כס' הרמב"ם ומיהו ראיתי נוהגים כדברי המתבר וכמו שפרשתי עכ"ד, והביאו הש"ץ דקמ"ד ע"ד, שע"ת או' ח"י ועיין מאמ"ר או' ט"ז מ"ש על דברי הפר"ח והברכ"י ומ"מ כתב דהמנהג להתחיל בברכה קודם שיחזרו פניהם ואחר שמחזירין פניהם אומרים לברך את עמו וכו' ויש שאין מחזירין עד לבסוף כהרמב"ם יעו"ש, וכ"כ האחרונים דהתחלת הברכה תהיה כלפי ההיכל וסיום הברכה כלפי העם, ח"א כלל ל"ב או' ט"ז חס"ל או' ח' בן א"ח פ' תצוה או' ט"ז, קיצור ש"ע סי' ק' או' ח' מ"ב או' מ' וכן עמא:
סעיף קטן עד
עד) שם מברכין אשר וכו' ואפי' יש הרבה כהנים מברכין ביחד ואין אחד מברך והשאר עונין אמן מפני הטירוף, המבי"ט ח"א סי' ק"פ, כנה"ג בהגה"ט, מ"א ס"ק י"ז, ר"ז או' י"ז. וכ"כ היפ"ל או' ט"ו בשם המאירי בחי' לסוטה בס' בית הבחירה ד"פ ע"א יעו"ש. וכ"כ האחרונים:
סעיף קטן עה
עה) שם. באהבה, הטעם שהתקינו לומר באהבה בב"כ משום דאיתא בזוה"ק פ' נשא דף קמ"ז ע"ב כל כהן דלא רחים לעמא או עמא לא רחמין ליה לא יפרוס ידוי לברכא לעמא דכתיב טוב עין הוא יבורך אל תקרא יבורך אלא יברך ע"כ, והביאו מ"א ס"ק ח"י וע"כ תקנו זה בברכה כדי שיתנו דעתם הכהנים לאהוב את ישראל וגם ישראל יאהב לכהנים. ועוד י"ל ע"פ מ"ש במד"ר סדר נשא פ' י"א אמר להם הקב"ה לכהנים לא מפני שאמרתי לכם שתהיו מברכין את ישראל תהיו מברכין אותם באנגריא ובבהילות אלא תהיו מברכין בכוונת הלב כדי שתשרה הברכה בהן לכך נאמר אמור להם ע"כ, ולכך תקנו לומר באהבה בברכה כדי שיתנו דעתם הכהנים לברך בכוונת הלב ותשרה הברכה, וכ"כ א"ר או' כ"ו בשם תנחומא יעו"ש, ועיין באר שבע פ' אלו נאמרין:
סעיף קטן עו
עו) ואם הכהן שונא את הצבור ח"ו או הם שונאים אותו לא ישא את כפיו כי סכנה היא לו כמ"ש בזוה"ק שם אלא יש לו לצאת מבהכ"נ, וכ"כ ר"ז או' י"ט, קיצור ש"ע סי' ק' או' ח':
סעיף יב'
סעיף קטן עז
עז) [סעיף יב'] מגביהין ידיהם כנגד כתפותיהם, דהכי איתא בסוטה ל"ח ע"א. במדינה כהנים נושאים את ידיהם כנגד כתפיהם ובמקדש על גבי ראשיהן ע"כ. מיהו בשער הכוו' דרוש ה' דחזרת העמידה דף מ' ע"א כתבו ז"ל צריך הכהן לישא כפיו כנגד ראשו ממש למעלה כנז' במשנה וצריך ליזהר בזה להגביהם ממש כנגד ראשו עכ"ל, וכ"כ בפרע"ח שער יו"ד פ"ד יעיין בס' נה"ש הנד"מ דף כ"ג ע"ג בשאלות חכמי המערב או' ך' שכתב וז"ל כי לפ"ז צריכים הכהנים בברכתן להגביה כפות ידיהם למעלה ראש כדי להשלים פרצוף לאה בחו"ב הנעשים מהם וכמ"ש בשער התפילות וזה היפך הפו' בס' חכמים דמס' סוטה ל"ז שאין נושאין כפיהם לא כנגד כתפותיהם ולא למעלה ראש עכ"ל, והתו"ח דף קנ"ג ע"ב כתב לתרץ דזהו כמו שהתקין ריב"ז בלולב אחר החורבן שיהא ניטל במדינה ז' זכר למקדש יעו"ש ולע"ד נראה לתרץ דמ"ש במשנה מגביהין ידיהן כנגד כתפותיהן היינו הזרועות של הידים אבל כף היד והאצבעות יהיו כנגד הראש מעט וכדברי האר"י ז"ל, יעיין ש"ש ח"ג על שער הכוו' דרוש הנז' או' ז' שכתב תירוץ אחר יעו"ש, איך שיהיה שלפי דברי הרב ז"ל וסודם של דברים צריך שיהיו כפי הידים והאצבעות כלפי הראש ממש, וגם כתב שם בשער הכוונות ובש' הקדמות דמ"ט ריש ע"ד ובע"ח שער ל"ד פ"ה שהאצבעות צ"ל זקיפות למעלה וכ"ה בזוה"ק פ' נשא דקמ"ה ע"א בר"מ יעו"ש וכ"כ בש"ש שם. ובדקמ"ו ע"ב כתב שם בזוה"ק וז"ל תאנא כהנא דפריס ידוי בעי דלא יתחברון אצבעאן דא בדא בגין דיתברכון כתרין קדישין כל חד וחד בלחודוי וכו' יעו"ש, וכתוב שם בש' הכוו' ובש' ההק' דב' הידים צ"ל משני צדדי הראש זה מימין וזה משמאל כיעו"ש דהיינו פני יד ימין כנגד צד ימין של ראש ור"ל כנגד פאת הראש של ימין ואחורי היד כלפי חוץ מצד ימין, ופני יד שמאל כנגד צד שמאל של הראש והיינו נמי כנגד פאת הראש שמצד שמאל ואחורי היד כלפי חוץ מצד שמאל, וכן מנהג חסידי בית אל יכב"ץ כדברי הזוה"ק והאר"י ז"ל דהיינו שמגביהין כפות הידים כנגד הראש ממש זה מימין וזה משמאל וכל האצבעות פרודות זמ"ז וזקיפות למעלה ועיין לקמן או' ף':
עז) שם מגביהין ידיהם וכו' בש"ע התניא פסק שלא ישאו כהנים ידיהם עד אחר הברכה כדי שיהא עובר לעשותן אבל בס' פענח רזא פ' נשא בהגה כתב שאין עקר המצוה רק הברכה והוי שפיר עובר לעשייתן ומדנקט קרא שאו ידיכם קודש ואח"כ וברכו את ה' לכן יש לישא כפיו קודם ברכה יעו"ש, א"ח אות י"ד:
סעיף קטן עח
עח) שם, ומגביהין ידיהם וכו' הוי לעיכובא, נוב"י חא"ח סי' ה' וא"כ זקן מרתת שאינו יכול להגביה ידיו לא יברך ב"כ, מחב"ר אות ג' ש"ץ דקמ"ה ע"ב, בי"מ אות ו' חס"ל אות ט' שע"ת אות כ"א, וכתב שם השע"ת דאפי' אם יעשה סמוכים שיהיו קשורים בכובע שבראשו ויכניס בהם ידיו שיהיו נשואות למעלה ואפי' במקום שמנהג שלהם שישלשלו טליתיהם שאין חשש שיסתכלו בו כמבואר לקמן לא מהני נ"כ ע"י סמיכה כמו עמידה ע"י סמיכה יעו"ש. וכ"כ הבי"מ שם בשם תשו' הנוב"י הנז' ועיין בתשו' כתב סופר סי' י"ג שכתב דאם אפשר לו להגביהם בשעה מועטת יגביה בשעת אמירתו יברכך ויניח בשעת הניגון בין תיבה לתיבה ויחזור ויגביה בשעת אמירת התיבה ואם אינו יכול להגביה כלל יכול לסמוך ידיו ע"י דבר אחר או שיהיה קשורים ע"י חגורה והברכה ישמע מאחר ויכוין לצאת יעו"ש. והביאו פת"ת וא"ת או' ט"ו ועיין לקמן אות ץ':
סעיף קטן עט
עט) שם ומגביהין יד ימין וכו' כדתיב וישא אהרן את ידיו ידו כתיב וכן ויהי ידיו אמונה, וכן ראוי ע"פ הקבלה, הגמ"י פי"ד ב"י ט"ז סק"ו, וכ"כ מטו"מ סי' קפ"ה בשם אוצר הכבוד והביאו שכה"נ בהגב"י אות ז' וכ"ה בזו"הק פ' נשא דקמ"ה ע"א בר"מ פרע"ח שער יו"ד פ"ד וכתב שם בזוה"ק דאסור ליה לבר נש לזקפא אצבען בזקיפו למגנא אלא בצלותא ובברכאין ובשמא דקב"ה והביאו העט"ז או' ה' וכתב כי אז מתעורר עליו עשרה מדריגות דין הס"א וגורם קללה לעצמו ר"ל:
סעיף קטן פ
פ) שם וחולקים אצבעותיהם וכו' כ"כ הרא"ש בפ' הקורא המגילה עומד בשם מדרש. (והוא במד"ר סדר נשא פי"א) והמרדכי בפ' הנז' כתב בשם ראבי"ה וז"ל מה שהכהנים פותחין אצבעותיהן דבר זה לא מצינו בתלמוד אלא דרשנים אמרו טעם אמו"ר מלא ו' קח אותה ו' ושים אותה בתוך כ"ה ויהיה כוה לשון חלון וכשהכהנים נושאים כפיהם נהגו לחלק אצבעותיהם וזהו מציץ מן החרכים מבין אצבעותיהם של כהנים שעושין מידיהם חלונות עכ"ל. והב"ד טור וב"י. וכתב בדרשות מהרי"ל שלא יפרד יד ימין מיד מאל רק יניח אצבעות הימין על אצבעות השמאל כדי שלא ישבר החלון ע"כ והביאו שכנה"ג בהגב"י או' ז' וכתב שהוא ראה לרב החסיד מהר"ר דוד כהן ז"ל שלא היה מחבר הידים אלא זו לבד וזו לבד ויראה שהוא סבור דהאויר שבין שתי הידות הוא אחד מן החרכים וכן המנהג עכ"ד. והב"ד האחרונים ז"ל מיהו הרמב"ם ז"ל פי"ד מה"ת ששם כתוב הלכות נ"כ לא הזכיר זה של חילוק האצבעות לעשות חלונות והטעם כתב בב"י משום דדבר זה לא נזכר בתלמוד וכן הרי"פ ז"ל לא הזכיר זה, וכבר כתבנו לעיל בסי' כ"ה או' ע"ה דכל דבר שלא נזכר בתלמוד ואית ביה פלוגתא בין הפו' דעת המקו' יכריע וע"כ הכא נמי כיון דדבר זה של חילוק האצבעות לעשות חלונות ותוך הכף יהיה כנגד הארץ וכו' לא נזכר בתלמוד וגם הרי"ף והרמב"ם ז"ל לא הזכירו שצריך לעשות כן דעת המקו' יכריע ואין לזוז מדברי הזוה"ק והאר"י ז"ל שכתבו שצ"ל האצבעות זקופות למעלה כנגד שני צדדי הראש וגם יהיו נפרדות זמ"ז כמש"ל או' ע"ז ועוד שגם בזה בכל יד יש ה' חלונות דבתוך ה' האצבעות יש ד' אוירים ובין ד ליד יש אויר א' הרי ה' אוירים:
סעיף קטן פא
פא) שם וחולקין אצבעותיהם וכו' כהן הנושא כפיו בחול אם צריך להסיר הכריכות של תפילין אשר באמה משום חציצה עיין בתשו' מטה יוסף סי' ב' שהביא בתחלה תשו' הר"י הכהן דס"ל דאדרבא ראוי שלא לחלצן אבל הוא ז"ל כתב דיפה כח המנהג שנהגו לחלצן יעו"ש, והביאו עיקרי הד"ט סי' ה' אות ח' וכתב דלא ידע מה דמות יערכו לעבודה ובגדי כהונה וללולב דאילו התם יש לחוש לחציצה בין בשרו או ידו לבגדיו או לכלי שרת או לקדשים או ללולב ומיניו וכדומה אבל בנ"כ שאינו נוטל דבר בידו לאיזה דבר יחוצו הרציעות בינו לבין אצבעותיו יעו"ש, ועיין להפתה"ד אות יו"ד וכן הדעת נוטה דלא שייך איסור חציצה בזה ואדרבא יותר טוב שיהיו כרוכים על האצבע בעת ב"כ כיון שיש בכריכות אלו טעם בסוד כמבואר בשער הכוו' דרוש ה' דתפילין דף יו"ד ע"ג וא"כ למה לא תהיה בחי' זו בעת נ"כ יעו"ש ודו"ק:
סעיף יג'
סעיף קטן פב
פב) [סעיף יג'] מתחילין הכהנים וכו' כ"כ מרן ז"ל בב"י בשם. הרמב"ם ז"ל פי"ד מה"ת וכתב שכן נוהגים בכל מלכות א"י ומצרים שהכהנים מתחילין מעצמם לומר יברכך בלי שום הקראה ומתיבה שניה ואילך מקרא אותם החזן מלה במלה וכתב הטעם משום דכיון שאין מקרין הכהנים אלא כדי שלא יטעו בתיבה ראשונה דליכא למיחש לטעות למה יקרו אותה עכ"ד. אבל דעת הטור ור"ן בפ' הקורא עומד דגם תיבת יברכך צריך להקרות להם הש"ץ כמ"ש בב"י ומור"ם כאן בהגה, וכ"מ בתו' ברכות ל"ד ע"א ד"ה לא יענה שכתבו בשם המדרש אמור להם מלמד שש"ץ אומר להם על כל דבור ודבור יעו"ש. וכ"כ רבינו בחיי בפ' נשא ויעו"ש טעמו של דבר. וכן נוהגים חסידי בית אל יכב"ץ שבתוך עיר קדשינו ירושת"ו וכמ"ש החס"ל או' יו"ד. וכתב בן א"ח ז"ל פ' תצוה או' א' דכן ראוי להורות בכל אתר ואתר יעו"ש:
סעיף קטן פג
פג) שם. מתחילין הכהנים וכו' כתב מהר"ם מינץ סי' י"ב דכשכהן היא אחד שאין ש"ץ אומר כהנים צריך לקרות לי אפי' מלת יברכך והביאו כנכ"ג בהגב"י וכתב עליו ולא ידענא מאי שנא ובקושטא יש קהלות נוהגות שלא להקרות לכהן מלת יברכך וכן הוא מנהג חרי"א ולא שאני להו בין כשהכהנים הם רבים לכשהוא יחיד ויש קהלות נוהגות להקרות מלת יברכך בין ליחיד בין לרבים עכ"ל, ועיין מ"א סק"ך ומ"ש עליו המאמ"ר או' ך' ולא זכר שכבר קדמו הכנה"ג בזה יעו"ש, מיהו הר"ז או' כ"א כתב הטעם לפי שדרשו חז"ל אמור להם שתהא אמירה על כל דבור ודבור וא"כ כשהם רבים די באמירת שאמרו להם לברך דהיינו כשקראו להם כהנים שהריאה זו היא אמירה להם שיברכו ואין ברכה פחותה מתיבה א' אבל כהן א' שאין קוראין לי צריך להקרותו אף תיבת יברכך כדי שתהא אמירה על כל דיבור ודיבור יעו"ש וכ"כ האחרונים דאם הוא כהן א' צריך להקרותו אף תיבת יברכך לכ"ע:
סעיף קטן פד
פד) שם. ואח"כ מקרא אותם ש"ץ וכו' ויש למחות ביד הש"ץ המקרא ע"פ אלא צריכין להקרות מתוך הסידור. פר"ח או' י"ג, והביאו א"א או' ך' ח"א כלל ל"ב או' ח"י, כף החיים סי' ט"ו או' ע"ג קיצור ש"ע סי' ק' או' י"ב, מ"ב או' מ"ט:
סעיף קטן פה
פה) שם. ואח"כ מקרא אותם וכו' וכתב שם הפר"ח דזה לא מעכב וכדמוכח בסעי' כ"ה בהכ"נ שכולה כהנים כולם עולים לדוכן עכ"ל, והביאו א"א שם, מ"ב שם, וכ"כ א"ר או' ט"ל. וכ"כ הב"ח על דין הכתוב בסעי' כ"ב, והביאו עו"ת או' מ"ז, וכ"מ בתשו' הרב יעקב ממרויש. סי' ל"ח שהיה שואל ומשיבים לו מן השמים והמה מודפסים בסוף תשו' הרדב"ז ח"ה יעו"ש וכ"כ הט"ז ס"ק טוב, וכ"כ הפתה"ד או' ט"ז בשם כמה פו' יעו"ש, ועיין לקמן או' ק"ל:
סעיף קטן פו
פו) שם. ואח"כ מקרא אותם ש"ץ וכו' ואם ש"ץ היה מקרא לכהן וכשהגיע לפניו אליך נסתפקו הש"ץ וכל הקהל אם עומד ה' ביאר פניו אליך או בישא ה' פניו אליך יחזור לא' כדק"ל לענין ק"ש לעיל סי' ס"ד סעי' ד' ואם אמר וישם אמרינו סרכיה נקיט ואתי כדין התחיל למען דהתם, פתה"ד או' י"א:
סעיף קטן פז
פז) שם ואז עונין הצבור אמן וכו' וכן יש לענות ברוך הוא וב"ש כשמזכירין הכהנים שם ה' בברכות כהנים כמש"ל סי' קכ"ד או' ז"ך יעו"ש:
סעיף יד'
סעיף קטן פח
חפ) [סעיף יד'] אין מברכין אלא בלה"ק וכו' בלה"ק דכתיב כה תברכו בלשון הזה, ובעמידה דכתוב לשרתו ולברך בשמו מה שירות בעמידה דכתיב לעמוד לשרת ה"נ ברכה, ובנ"כ דכתיב וישא אהרן את ידיו ויברכם ובקול רם דכתיב אמור להם כאדם האומר לחבירו, ט"ז סק"ט, והוא מגמרא סוטה ל"ח ע"א:
סעיף קטן פט
טפ) שם בלא בלה"ק וכו' וכל הני לעיכובא שאם ברכו שלא כדרך זה לא יצאו י"ח כ"כ וצריך לחזור ולברך מעומד דבגמרא מפיק להו בג"ש וכ"מ מדברי הרמב"ם ז"ל וגם מדברי הרא"ש ז"ל בפ' הקורא את המגלה עומד וכ"מ מדברי התו' ז"ל בד"ה ור"י אומר וכו' כנה"ג בהגה"ט, מ"א ס"ק כ"א, פר"ח או' י"ד, וכ"נ דעת העו"ת או' ל' וכתב שם העו"ת דטוב שיצא הכהן לחוץ כשאינו יכול לברך כדיני יעו"ש, והביאו א"ר או' כ"ט וכ"כ א"א או' כ"א דכולהו לעיכובא וכהן שנקטאה ידו אין נ"כ יעו"ש, ר"ז או' כ"ג, ח"א כלל ל"ב או' ב' ועיין עוד באו' שאת"ז ולקמן או' קע"ו:
סעיף קטן צ
צ) כתב השב"י ח"ב סי' א' דכהן זקן ושבע ימים ומכח חולשת זקנתו אינו יכול לעמוד כשנושא כפיו אם יוכל לסמוך מה טוב וא"ל ישא כפיו מיושב דאין לבטלו מנשאות כפים דעובר בג' עשין דזהו חומרא דאתי לידי קולא יעו"ש אבל הי"א בהגה"ט דחה דבריו וכתב דעדיף טפי לעבור בג' עשין בשב ואל תעשה ולא יעבור לא תשא בקום עשה שהרי כל הני לעיכובא נינהו כמ"ש הכנה"ג יעו"ש וכן בפנים מאירות ח"ב סי' קפ"ו ונוב"י חא"ח סי' ה' השיגו בזה על השבו"י יעו"ש וכ"כ הברכ"י בשיו"ב אות א' דכל הני לעיכובא ודלא כהשב"י וכ"כ הי"א וכן עיקר עכ"ד, וכ"נ דעת המאמ"ר אות כ"ב (ומה שהקשה שם המאמ"ר על הי"א שכתב דעדיף טפי לעבור בג' עשה וכו' דהא עבירה אין כאן זה גרם לו לפי שלא ראה דברי הי"א בשורשן כ"א מ"ש בבאה"ט דהא בהדיא כתב הי"א דלפי דעת השב"י קאמר אבל לאו איהו ס"ל הכי כיעו"ש וזהו תימה שמקשים על החכמים קודם שרואים הדברים בשורשן) ש"ץ דקמ"ד ע"ד, בי"מ אות ל"ו, וכתב שם הנוב"י דאפי' עמידה ע"י סמיכה לא מהני יעו"ש, והב"ד שע"ת אות כ"ה, וכ"כ הפרמ"ג בא"א אות כ"ב ובמש"ז ססי' קכ"ח דמי שא"א לו לעמוד כ"א ע"י סמיכה ממש אסור לו לעלות ואם עלה ירד יעו"ש. וא"כ מי שאינו יכול לעמוד לעשות נ"כ יש לו לצאת מבהכ"נ בשעת ב"כ כמ"ש באות הקודם בשם העו"ת או ישא כפיו בלא ברכת אקב"ו אלא ישמע מאחרים ויתכוין לצאת אם אפשר לו כמש"ל אות ע"ח, ועיין עוד לעיל אות ע"ח:
סעיף קטן צא
צא) שם. ובעמידה, נ"ל דהצבור רשאים לישב רק שיהיו פניהם נגד הכהנים דבעינן שיהא פנים נגד פנים וכ"מ בזוהר פ' נשא דף קמ"ז ע"א, מ"א ס"ק ב"ב, א"ר או' כ"ט, ר"ז או' כ"ג, ש"ץ דקמ"ה ע"א, מיהו הרב המאירי בס' בית הבחירה בפ"ז דסוטה ד"פ סע"ב כתב דנהגי ברוב המקומות להיות הכל עומדים בשעה שש"ץ אומר או"א ברכנו וכו' שהרי במקום נ"כ היא יעו"ש משמע דבשעת נ"כ הדבר פשוט דגם הצבור צריכים לעמוד, וכ"כ בי"מ אות ל"ח, יפ"ל אות כ"ה מ"ב אות נ"א, וע"כ יש להחמיר היכא דאפשר
סעיף קטן צב
צב) שם ובקול רם במעולה שבקולות לא גדול ולא קטן אלא בינוני טור, מ"א ס"ק כ"ג, פר"ח שם, א"ר אות ל' א"א אות כ"ג, ר"ז שם, ח"א כלל ל"ב אות ב' ש"ץ שם חס"ל אות יו"ד, מיהו לפעמים צריך לברך בקול רם ונגון שהמתפללים הם רבים וכדאמרינן בספרי כה תברכו שיהא כל הקהל שומע פר"ח שם בי"ט אות ל"ז יפ"ל סוף אות ז"ך מ"ב שם, ומשמע דאם אחד קולו צרוד שאינו יכול לדבר ה"א בלחש דלא ישא את כפיו ומ"מ נכון שיצא מבה"כ בשעת ב"כ כמש"ל אות פ"ט בשם העו"ת, וכ"כ מ"ב שם:
סעיף טו'
סעיף קטן צג
צג) [סעיף טו'] ואח"כ מתחיל ש"ץ שים שלום וכו' משמע דהצבור א"א שים שלום עם הצבור וכ"מ בטור אבל הלבוש כתב הצבור עם הש"ץ אומרים בלחש שים שלום עד לחיים ולשלום ואז מתחיל הש"ץ בקול רם וטוב בעיניך וכו' א"ר אות ל"א וזהו לפי סברתו בסעי' יו"ד שכתב שגם הצבור אומרים או"א עם הש"ץ אמנם כבר כתבנו לעיל אות ס"ט דאין דעת הפו' כן כיעו"ש וא"כ ה"נ אין לומר שים שלום עם הש"ץ אלא הוא לבדו דוקא כדי שיכוונו עליו, ועיין לעיל סי' קכ"ד אות ט"ו:
סעיף קטן צד
צד) שם ואומרים רבון וכו' ובר"ה ויוה"כ שמאריכין בניגונים היום וכו' לא יתחילו לומר רבון עד לבסוף שיסיימו עם הקהל כאחד, מ"א ס"ק כ"ד, ר"ז אות כ"ד, ח"א שם אות ך' חס"ל אות י"ב, קיצור ש"ע סי' ק' אות י"ד, בן א"ח פ' תצוה אות ט"ז מ"ב אות נ"ד:
סעיף קטן צה
צה) שם מה שהבטחתנו, פי' רש"י שתסכים על ידינו כדכתיב ואני אברכם פרישה אות ך' מ"ב אות נ"ה:
סעיף קטן צו
צו) שם השקיפה ממעון וכו' ואין לגמור כל הפסוק דהא בזה"ז לא שייך לומר ואת האדמה אשר נתתה לנו וכו' וגם הטור והרמב"ם והש"ע לא הביא כל הפסוק רק עד וברך את עמך את ישראל, ולא כתבו וגו' פרישה אות כ"א. וכ"מ מדברי הלבוש דאין מסיימין וכ"כ א"ר אות ל"ב ותמה על העו"ת שכתב שמדברי הטור משמע שמסיימים יעו"ש, וכ"כ המאמ"ר אות כ"ג. וכ"מ מדברי האחרונים, וכ"כ בן א"ח שם וכתב שכן נוהגין בעה"ק שאין מסיימין הפסיק ודלא כמ"ש בבי"מ:
סעיף טז'
סעיף קטן צז
צז) [סעיף טז'] ואינם רשאים לכוף אצבעותיהם וכו' פי' שכל זמן שפניהם כנגד העם יהיו ידיהם פרושות לחול עליהם הברכה, לבוש, א"ר אות ל"ג, ועיין לעיל אות ס"ב:
סעיף קטן צח
צח) שם ואינם רשאים לכוף אצבעותיהם וכו' ויזהרו שלא ידברו עד שירדו מן הדוכן אף שכבר הורידו כפיהם, מטה משה סי' קפ"ט בשם מהרי"ל ז"ל, שכנה"ג בהגב"י אות ח' א"ר שם ר"ז אות כ"ה:
סעיף קטן צט
צט) שם לענות אמן וכו' כ"כ ב"י בשם מהרא"י סי' ק"ט והטעם כתב במהרא"י והביאו ב"י דקודם אמן לא נסתיים הברכה, וכ"כ ט"ז סק"י, עו"ת אות ל"ב, מש"ז אות יו"ד ר"ז שם וכתב שם המש"ז דמפי רוב הצבור סגי ולא דמי לסעי' ח"י יעו"ש וכ"כ ר"ז שם מ"ב אות נ"ט:
סעיף יז'
סעיף קטן ק
ק) [סעיף יז'] כשמחזירין פניהם וכו' לא יחזרו אלא דרך ימין, דהיינו לומר שיחזיר פניו לצד ימינו. ובתחלה כשעולין לדוכן ופניהם כלפי ההיכל שהוא במזרח ומחזירין פניהם כלפי העם מחזירין פניהם לצד ימין שלהם שהוא בדרום, ובסוף כשמתחיל ש"ץ שים שלום ומחזירין פניהם כלפי הקודש מחזירין פניהם דרך ימין שלהם שהוא בצפון, ב"י. ב"ח ט"ז ס"ק י"א, וכתב שם הב"י ודלא כטועים לפרש דהיינו לומר שצריך לחזור פניהם לצד שמאל דשיבוש הוא בידם וכ"כ הב"ח שם דלא כיש מפרשים בהיפך וכ"נ לבעל הלבושים דכבר מחו לסברא זו אמוחא ודחו אותה וכן המנהג עכ"ד, והביאו מ"א ס"ק כ"ה, וכ"כ העו"ת אות ל"ג, פר"ח אות י"ז, א"ר אות ל"ד. סו"ב אות כ"ג, מאמ"ר אות כ"ד, ר"ז אות כ"ו, ח"א כלל ל"ב אות כ"ב, חס"ל אות י"ג, בי"מ אות כ"ג, קיצור ש"ע סי' ק' אות ט"ז, מ"ב אות ס"א:
סעיף קטן קא
קא) וכתב שם ב"י דמטעם זה כשמוציאין ס"ת מהיכל להוליכו לתיבה מוליכין אותו דרך צפון וכשמחזירין אותו מהתיבה להיכל מוליכין אותו דרך דרום שההיכל במזרח והתיבה במערב וכשמוציאין אותו מההיכל האוחז אותו מחזר פניו לתיבה ואחוריו להיכל נמצא שיד ימינו לצד צפון וכשאוחז אותו מהתיבה להוליכו להיכל נמצא שיד ימינו לצד דרום, ועל דרך זה מקיפין התיבה בימות החג, העומדים במזרח מצפון למערב דרום מזרח לפי שהמקיפים אחוריהם להיכל שהוא במזרח נמצא שיד ימינם לצד צפון, והעומדים במערב מקיפים מדרום למזרח וכו' לפי שאחוריהם למערב נמצא שיד ימינם לצד דרום עכ"ל, וכתב שכ"כ בת"ה סי' צ"ח, וכ"כ ד"מ אות ט' בשם מהרי"ל סי' מ' וכ"כ הפר"ח שם וכתב שיש חילוק בין מקיף שום דבר ופניו כלפי אותו דבר הניקף ואחוריו כלפי הרוחות ובין פניו כלפי הרוחות ורוצה להפך עצמו לצד אחר יעו"ש, וכ"כ הט"ז סי' תרנ"א ס"ק י"ג:
סעיף קטן קב
קב) שם אלא דרך ימין, ואיטר יד אזלינן בתר ימין דעלמא, מש"ז אות י"א,
סעיף קטן קג
קג) שם הגה, כשיורדין מן הדוכן וכו' יחזרו פניהם קצת להיכל כתלמיד הנפטר מרבו, מ"א שם, א"ר אות ל"ג ר"ז אות כ"ז חס"ל שם, קיצור ש"ע שם מ"ב שם.
סעיף קטן קד
קד) שם בהגה, לא יגעו במנעליהם המטונפים, וה"ה כשהם נקיים כמ"ש סי' ד' סעי' י"ח, מ"א ס"ק כ"ו. ר"ז שם, והא"ר אות ל"ה פי' דברי מור"ם ז"ל דה"ק סתם מנעלים כמטונפים והביאו א"א אות כ"ו, ועיין בדברינו לסי' ד' אות ס"ט ואות ע':
סעיף קטן קה
קה) שם ואם נוגעים יטלו ידיהם וכו' והיינו דוקא במנעלים שצריכים קשירה שנוגע בהם בידיו אבל במנעלים שא"צ ליגע בהם א"צ נטילה, שכנה"ג בהגב"י אות ט' עו"ת אות ל"ה, וכתב הא"ר שם לכן יהיה לו מנעלים שיוכל לנעול בל נגיעה ואם אין לו מנעלים אלי וא"א ליטול ידיו ילך יחף עד אחר התפלה וכמ"ש באגודה פ' הקורא עומד:
סעיף חי'
סעיף קטן קו
קו) [סעיף חי'] אין המקרא וכו' עד שיכלה מפי הצבור אמן וכו' מדלא כתב כאן מפי כל הצבור כמ"ש בסוף הסעיף משמע דדוקא הכהנים אינם רשאים להתחיל עד שיכלה אמן מפי כל הצבור כדי שיכוונו הצבור לב"כ אבל המקרא רשאי להקרות משכלה האמן מפי רוב העונים, וכ"כ העו"ת אות ל"ז מ"א ס"ק כ"ח מיהו הט"ז ס"ק י"ג כתב על מ"ש מרן ז"ל אינם רשאים להתחיל יברכך וכו' וז"ל זה כתב לשיטתו שפסק בסעי' י"ג דאין החזן מקרא תיבת יברכך וע"כ צריך להזהיר הכהנים בהתחלתם יברכך אבל לדידן שהחזן מקרא גם תיבת יברכך תחלה היא אזהרה זו על החזן שלא יתחיל להקרות התיבה של יברכך קודם שסיימו הצבור אמן אבל על הכהנים א"צ להזהיר שהרי הם בל"ה ממתינים על המקרא שיקרא תחלה תיבת יברכך וכן פי' ב"י לדעת הטור מ"ש אין הכהנים מתחילין בברכה אחרת עד שיכלה אמן מפי הצבור דקאי על המקרא אבל על הכהנים א"צ אזהרה עכ"ל וכ"כ העו"ת שם בפי' הא' ומשמע מדבריהם דלפי' זה קאי אין רשאי להתחיל עד שתכלה אמן מפי כל הצבור על המקרא ג"כ וכ"מ מדברי הט"ז ס"ק"ב שציין דברי התו' שכתבו עד שתכלה אמן מפי כל העונים על המקרא יעו"ש, וכ"כ הפרישה או' כ"ד דבין המקרא ובין הכהנים אין להתחיל עד שיכלה אמן מפי כל הצבור יעו"ש והסכים לדבריו א"ר או' ל"ז. ומ"ש המאמ"ר או' כ"ז על הפרישה והא"ר עיין מש"ז או' י"ב ואו' י"ג ודו"ק ומ"מ כיון דדבר זה בפלוגתא שניא יש להחמיר ובין הכהנים ובין המקרא אין להתחיל עד שיכלה אמן מפי כל הצבור. וכ"כ קיצור ש"ע סי' ק' או' ט"ו:
סעיף קטן קז
קז) שם. אחר ברכת מודים. היינו סוף ברכת מודים שהיא ולך נאה להודות:
סעיף קטן קח
קח) שם עד שיכלה מפי כל הצבור אמן וכו' כ"כ התו' בסוטה ט"ל ע"ב דאע"ג דאמרינן בברכות מ"ז ע"א לענין ברכת המוציא דאין הבוצע רשאי לבציע עד שיכלה אמן מפי רוב העונין שכל העונה אמן יותר מדאי אינו אלא טועה לענין ברכת כהנים בעינן דלישמעו הברכה הני דמאריכין באמן אעפ"י שטועין וכל שהן בעצמן עונין אין שומעין קול חבריהם יעו"ש, והביאו ב"י, ט"ז ס"ק י"ב, מ"א ס"ק כ"ז, ועיין לעיל סי' קכ"ד או' ב"ן:
סעיף קטן קט
קט) שם. וכן אינם רשאין להתחיל וכו' וכן המקרא לא יתחיל להקרות לכהנים תיבה אחרת עד שתכלה התיבה מפי הכהנים. וכן לא יתחיל להקרות עד שתכלה עניית ברוך וב"ש מן הצבור. כן מתבאר ממש"ל או' ק"ו:
סעיף קטן קי
קי) שם. ואין הצבור עונין אמן וכו' היינו אחר כל פסוק ופסוק, לבוש:
סעיף קטן קיא
קיא) שם הגה. ולא יתחילו הכהנים רבון וכו' הקשה הב"ת דהא לעיל בסי' זה סעי' ט"ו כתב דלאחר דמתחיל ש"ץ שים שלום הכהנים מתזירין פניהם להיכל ואומרים רבין העולמים וכו' אלמא דאף לאחר שיכלה אמן מפי הצבור אין מתחילין רבון העולמים עכ"ל ועיין בט"ז ס"ק י"ג ומ"א ס"ק כ"ח ושאר האחרונים מה שתירצו שכל אחד לדרכו פנה וע"כ אענה גם אני חלקי לתרץ והוא כי מסעי' ט"ו היה אמינא דוקא לכתחלה והכא קמ"ל דאיסורא נמי איכא אם מתחילין קודם שיסיימו הצבור אמן:
סעיף יט'
סעיף קטן קיב
קיב) [סעיף יט'] אין ש"ץ רשאי לענות אמן וכו' והטעם כתב בטור שמא תתבלבל דעתו ולא ידע איזה ברכה יש לו להקרות פסיק ב' או ג' עכ"ד, והוא ממשנה ברכות ל"ד ע"א ופי' רש"י ז"ל שם. וכתב הל"ח פ' אין עומדין או' נ"ב בשם מדרש רבא ריש פ' כי תבא שעונה אמן אם הבטחתו שלא תטרף דעתו והביאו שכנה"ג בהגב"י או' י"ב והפר"ח או' ך' מיהו בתי"ט חזר בו וכתב דאין למדין הלכה מפי מדרש יעו"ש וכ"כ הב"ח בשם מרדכי הארוך דדוקא שלא תתבטל נ"כ התירו לסמוך על הבטחתו ומפני הדוחק אבל באמן דליכא דוחק לא התירו אפי' בהבטחתו שיכול לחזור לתפלתו דמ"מ חיישינן שמא יטריף יעו"ש, והביאו ט"ז ס"ק י"ד והעו"ת או' מ' ומ"ש שם הט"ז דאחר ברכה א' שהיא אשר קדשנו וכו' יוכל לענות הש"ץ אמן דכאן אין חשש חירוף כיון שעדיין לא תתחיל וכ"ש לדעת הש"ע וכו' יעו"ש למרן גופיה בכ"מ פי"ד מה"ת דין ה' מספקה ליה בזה אי שרי לענות אמן אחר אשר קדשנו וכו' או נימא דלא פליג רבנן יעו"ש, והרב אור נעלם בקו' אור לו בציון דכ"א ע"ד והרב משרת משה דט"ל ע"א הכריעו כצד הב' שכתב מרן ז"ל דלא פלוג רבנן ודלא כהט"ז יעו"ש והב"ד היפ"ל או' כ"ח וכתב דלא כבאה"ט סקצ"ד שכתב דלכ"ע שרי דליתא יעו"ש, ומ"ש המ"א ס"ק כ"ט דהאידנא שמתפללין מתוך הספר שרי יעו"ש בתשו' מהרי"ל סי' קע"ט ובמטה משה משמע דגם לדידן אסור יעו"ש, והב"ד א"ר אות ל"ח, וכ"פ החס"ל אות י"א דאין הש"ץ רשאי לענות אמן אחר ב"כ ואפי' אחר לברך את עמו ישראל באהבה, ואפי' מובטח לו שלא יתבלבל לא יענה, וכ"כ כף החיים סי' ט"ו אות ע"ד, בי"מ אות מ"ז, וכ"כ הבי"מ שם אות ל"ג בשם מהר"א נחום ז"ל בסי' חזון נחום לסדר זרעים ר"י בפ"ה דברכות דהמנהג שאין הש"ץ עונה שים אמן אחר ב"כ והביאו היפ"ל שם. וכ"כ הרב בן א"ח ז"ל פ' תצוה או' ט"ו:
סעיף ך'
סעיף קטן קיג
קיג) [סעיף ך'] אם ש"ץ כהן אם יש שם כהנים וכו' ואפי' אם הבטחתו שיחזור לתפלתו אחר שישא את כפיו ב"י בשם הגמ"י, עו"ת אות מ"א וכתב העו"ת שם הטעם מפני שאין אנחנו סימנים על הבטחתו שיחזור לתפלתו כשיש שם כהן אחר שאפשר לקיים נ"כ ע"י, מיהו הפר"ח אות ך' פליג וס"ל דאם הבטחתו חוזר לתפלתו יכול לישא את כפיו אפי' ביש כהנים אחרים יעו"ש ואנחנו אין לנו אלא דברי מרן ז"ל והגאונים דאסרי ביש כהנים אחרים, ועיין לקמן או' קי"ז:
סעיף קטן קיד
קיד) שם לא ישא את כפיו, אלא עומד ושותק ויעמוד ישראל אצלו ויקרא כהנים ויקרא אותם כמ"ש בסעי' כ"ב, וכ"כ א"ר או' ט"ל:
סעיף קטן קטו
קטו) שם הגה. ולא יאמרו לו לעלות אי ליטול ידיו פי' קודם רצה, אבל אם אמרו לו אחר רצה אינו רשאי לעלות כמ"ש סעי' ב' וסעי' ח' ומה"ט אינו עובר כשקוראין כהנים כמ"ש סעי' כ"ב משום דהקריאה היא אחר רצה. מ"א סק"ל ועיין א"ר אות מ' ובדברינו לעיל או' ח"י ואו' י"ט מ"ש בשם תשו' מהר"ם מינץ שמסתפק בהא דאם לא עקר אינו עולה היינו מעצמו אבל אם אמרו לו צריך לעלות וכתבני שם דע"כ לריך ליזהר הקורא כהנים שלא יתכוין אל הש"ץ כשיש כהנים אחרים יעו"ש.
סעיף קטן קטז
קטז) שם אבל אם אמרו לו צריך לעלות וכו' ואפי' אינו בטוח וכו' ואפי' יש כהנים אחרים. א"ר שם והוא שאמרו לו קודם רצה ולמהר"ם מינץ אפי' אחר רצה כמ"ש באות הקודם, וכ"כ א"ר שם:
סעיף קטן קיז
קיז) שם אלא א"כ מובטח לו וכו' כתב הל"ח פ' אין עומדים או' נ"ג שעכשיו בזמנינו שהש"צ אינו מתפלל אלא מתוך סדור תפלה תקנה מעלייתא היא ומובטח שעי"ז יחזור לתפלתו בכוון דעת אלא דמתני' לא קתני תקנתא וראיתי לכהנים שהם ש"ץ סומכים ע"ז אפי' כשיש כהנים אחרים ולא ישרו בעיני לפי שצריכים עקירת רגלים ומי התיר להם זה כשיש כהנים אחרים אבל ודאי כשאין כהנים אחרים שהותר להם עקירת רגלים אם מובטח וכו' דיש להם לסמוך על שמתפללים מתוך הסדור עכ"ל, והביאו מ"א ס"ק ל"א וכתב שכ"מ מב"ח ומהרי"ל סי' קע"ט וכתב עוד וז"ל ועכשיו נהגו לישא כפיו אפי' יש שם כהן אחר ולא ידעתי מנ"ל הא ובנ"ץ כתב שסומכין על שמתפללין מתוך הסדור ותימא דכל הגאונים שכתבתי לא רצו לסמוך ע"ז ואפשר דס"ל כמ"ש הב"ח סי' תקפ"ה בשם רש"ל דלהטור שם שמתיר לתקוע לש"ץ א"כ ה"ה דשרי לישא כפיו אפי' יש שם כהנים אחרים ול"נ דזה דוחק גדול דהא הטור סתם כאן כמהר"ם אלא העיקר כמש"ל ולכן במקום שאין מנהג לא ישא כפיו אם יש כהנים אחרים וכדעת כל הגאונים עכ"ל, וכ"כ א"ר או' מ"ב, סו"ב או' י"ג, ר"או' ל"ג, בי"מ או' י"א, ח"א כלל ל"ב או' כ"ו, חס"ל או' ט"ו בן א"ח פ' תצוה או' י"ח קיצור ש"ע סי' ק' או' י"ז. ועיין לעיל או' קי"ג, וכן המנהג פה עיר קודשינו ירושת"ו כשיש כהנים אחרים אין הש"ץ כהן נושא את כפיו:
סעיף קטן קיח
יקח) שם. וכיצד יעשה יעקור רגליו וכו' משום דאמרינן כל כהן שאינו עוקר רגליו בעבודה כדי לעלות לדוכן שוב אינו עולה. ב"י לבוש עו"ת או' מ"ד, ר"ז או' ל"ב, ועיין לעיל או' מ"ח:
סעיף קטן קיט
קיט) שם יעקור רגליו וכו' ויסמוך על הנטילה שנטל קודם תפלה, ח"א שם, קיצור ש"ע שם, ועיין לעיל או' ל"ה ובאו' שאח"ז:
סעיף קטן קכ
קך) שם יעקור רגליו וכו' והרדב"ז בתשו' החדשות ח"א סי' רל"ז כתב דהיותר נכון שיעמוד הכהן במקומו לפני התיבה ויחזרו כל העם לפניו כדי שיהיו בכלל הברכה שאין העלייה לדוכן מעכבת כלל דאי ל"ת הכי אם יתפלל במקום שאין שם היכל ולא דוכן יהיו הכהנים פטורים מברכת כהנים אלא ודאי דאין הדוכן מעכב ומוטב שלא יפסוק בתפלתו וכ"נ מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב מתני' כצורתה ולא כתב עולה לדוכן וכו' יעו"ש וכ"כ הרח"פ ז"ל בס' לב חיים ח"ב סי' ט"ז וז"ל והנלע"ד כי ש"ץ כהן ובא לישא כפיו כשאין כהן אחר ישא את כפיו במקומו בתפלה בתיבה וא"צ ליטול ידיו וכן ראיתי לש"צ שהיו כהנים גדולים בתורה שלא עקרו רגליהם וגם לא נטלו ידיהם בתוך התפלה בתיבה ונראה לתת טעם לדבר כי כיון שהם טרודים בתפלה אין לטורדם שירדו מן התיבה ללכת לדוכן כי לא יבצר מהטירוף וכו' יעו"ש, והב"ד היפ"ל אות כ"ט, וכ"כ הש"ץ דקמ"ו ע"א בשם הרדב"ז ז"ל חס"ל אות ט"ו, בן א"ח פ' תצוה אות ח"י, אמנם מ"ש הרח"ף ז"ל דא"צ לעקור רגליו בעבודה אין נראה כן מדברי הפו' שכתבנו לעיל אות ן' ואת יק"ח אלא צריך לעקור פורתא בעבודה כדי שיהא הזמנה לנ"כ בתוך העבודה' וכ"כ היפ"ל שם, וכן מ"ש היפ"ל שם דכיון דאין עולה לדוכן דא"צ לחלוץ מנעליו אין נראה כן ממ"ש לעיל אות ז"ך משום דלא פלוג רבנן ועוד דאין כבוד לצבור כמש"ל אות ל"ג וע"כ אין נסמוך עליו בזה וצריך לחלוץ אע"ג דאינו עולה לדוכן מיהו אם כבר התפלל בהם והם ממין המעלים שקנ"ה לחולצן במהרה ויהיה הפסק בתפלה אפשר שיש להקל כיון שאינו עולה לדוכן ודו"ק:
סעיף קטן קכא
קכא) שם עד ולך נאה להודות, מבואר דהש"צ אומר רצה וכ"כ הפרישה דלא כמי שרצה לנהוג שמתחיל אחר רצה. א"ר או' מ"א:
סעיף קטן קכב
קכב) שם ויעלה לדוכן ויברך ב"כ וכו' ומשמע שאינו אומר יה"ר שאומרים קודם ב"כ וגם לא רבש"ע שאומרים אחר ב"כ וכו' והטעם משום הפסק דלא התירו אלא דוקא ב"כ שיש בה צורך תפלה אבל לא דבר שאינו אלא בקשת רחמים בעלמא:
סעיף קטן קכג
קכג) שם ויקרא לו אחר, פי' אם הש"צ עולה לדוכן יקרא לו אחר כלומר שמקרא לו כל תיבה ותיבה דאין לומר דיקרא לו כהנים דהא דכיון דש"ץ עולה לדוכן הרי ע"כ אין שם אחר אלא הוא ואמרינן דלאחד אינו קורא. וע"כ נכון הוא כשמקרא לכהן ש"ץ שלא להרים קולו במילת כהנים, ומשמע דאפי' לכהן אחד מקרא לו לאפוקי מדעת הר' פרץ שהביא הטור דס"ל דלכהן אחד אינו מקרא דהא הכא ע"כ בכהן אחד מיירי דאם היה שם כהנים אחרים לא היה הש"ץ עולה. עו"ת או' מ"ה וכן הוא דעת הטור והאחרונים דלא כהר"פ כמ"ש לעיל או' טו"ב מחד טעמא אית להו כמבואר בטור יעו"ש, ועיין לעיל אות פ"ג אמנם מ"ש העו"ת שם כשמקרא לכהן ש"ץ שלא להרים קולו וכו' דמשמע דמתחיל המקרא או"א ברכינו וכו' וכ"כ הב"ח והא"ר אות מ"א זהו לפי המנהג שכתב מור"ם ז"ל לעיל סעי' יו"ד אבל לפי מ"ש מור"ם ז"ל שם ולא יאמר או"א וכו' אינו מתחיל להקרות כ"א מתיבת יברכך ואילך עד תיבת שלום, ועיין בס' חמד משה שכתב דאפי' לפי מנהג שכתב מור"ם ז"ל סעי' יו"ד שאומרים או"א אינו אלא בש"ץ אבל אם אחר מקרא יכול להקרות כהנים בסתם וגם הש"ץ לא יאמר או"א כיון שאינו מקרא הוא הפסוקים יעו"ש והביאו המש"ז אות ח"י וב"ה על סעי' כ"ב יעו"ש:
סעיף קטן קכד
קכד) שם ומסיים החזן שים שלום, פי' שחוזר למקמו ומסיים שם שים שלום, כ"מ בב"י ממ"ש על דברי הטור וז"ל מפשט דבריו רבינו נראה, שאפי' אם הש"ץ אחר שנושא את כפיו חוזר למקומו ומסיים שים שלום וכו' וכ"כ ר"ז אות ל"ב, וכ"כ בס' ע"ש והביאו פת"ע אות מ"ח, וכן העליתי בתשו' בסה"ק באר מים חיים וכתבתי שם הטעם כדי שלא תהיה התפלה מופסקת בב' מקומות ימו"ש:
סעיף קטן קכה
קכה) שם ואם המקרא כיון וכו' אבל אם לא כיון בכל התפלה לא יסיים, כ"מ בב"י וכ"כ הלבוש, א"ר אות מ"ג, ר"ז אות ל"ב, מיהו לפי' דברי הרב ז"ל בשער הכוו' בדרוש שים שלום נראה דלא אריך למעבד הכי לסיים אחר שים שלום ואפי' אם כיון בתפלה מתחלה ועד סוף והוא לפי שכל המשכת האורות שנמשכים ע"י תפלת העמידה יהיה זווגם בשים שלום כמבואר שם בשער הכוו' וא"כ אינו מן הראוי להיות ע"י אחר וע"כ לא ראינו ולא שמענו בזה"ז שיש מי שעושה זאת לסיים שים שלום ע"י אחר ואפי' אם כיון המקרא לכל התפלה כי נוהגים כדברי הרב כש' הכוו':
סעיף קטן קכו
קכו) שם ואם המקרא כיון וכו' אבל להקרות לבד יכול אפי' לא כיון שאין ב"כ מעיקר התפלה מיהו גם להקרות טוב הוא שיכוין לבו לתפלת י"ח מתחלה ועד סוף, לבוש, א"ר שם.
סעיף כא'
סעיף קטן קכז
קכז) [סעיף כא'] אין הכהנים רשאין לנגן וכו' ועיין לקמן סעי' מ"ה בהגהה שכתב שיש איזה תיבות שנוהגין להאריך בהם בניגון יעו"ש:
סעיף קטן קכח
קכח) שם אלא ניגון אחד וכו' מזה יש להוכיח ג"כ על החזנים המזמרים ברגלים תתברך צורינו ניגונים הרבה דאין עושין יפה ט"ז ס"ק ט"ז ר"ז אות ל"ה מיהו הא"ר אות מ"ד כתב דאפשר לחלק דמילות קצרות שאני כדלעיל ריש סי' ק"י, ועוד דש"ץ הוא רגיל והוי כמו בטוח שלא יטרוף, גם הוא מתפלל מתוך הסידור עכ"ד, אבל המש"ז אות ט"ז כתב דבמלות קצרות יש יותר טירוף הדעת יעו"ש:
סעיף קטן קכט
קכט) שם אלא ניגון אחד וכו' ומשמע דגם הכהנים בעצמם לא ינגנו כ"א ניגון אחד לכלם דאם לא כן יהיה טירוף הדעת, וכ"כ מ"ב אות פ"ד:
סעיף כב'
סעיף קטן קל
קל) [סעיף כב'] משתדלין שיהא המקרא ישראל, והטעם כתב הרמב"ם ז"ל פי"ד מה"ת משום דכתיב אמור להם מכלל שהמקרא אינו כמותם, והביאו ב"י וכתב שמשמע מדבריו שמשתדלין שיהיה ישראל אבל אין עיכוב בדבר עכ"ל, וכ"כ הלבוש סעי' ך' עו"ת או' מ"ז, והנה בדברי הרמב"ם הנז' נחלקו בו הפו' דהלבוש סעי' כ"א כתב דאם אין כאן ישראל שיוכל להקרות יוכל להקרות אפי' כהן שאין זה לימוד גמור יעו"ש, וכ"כ הפר"ח או' כ"ב, מיהו מתוך דברי הב"ח נראה דאם אין שם ישראל שיודע להקרות להם לא יקרא אותם הכהן אלא ישאו כפיהם בלא קריאה יעו"ש, וכ"כ הט"ז ס"ק י"ז וכן נראה דעת המש"ז או' י"ז, אבל הא"ר או' ט"ל והמאמ"ר או' ל"א והנה"ש או' ז' הקשו על דברי הט"ז הנז' והסכימו לדעת הלבוש, וכן הסכים הר"ז או' ל"ד, בי"מ או' ך' מ"ב או' פ"ז, וכן עיקר, ועיין לעיל או' פ"ה ובאו' שאח"ז:
סעיף קטן קלא
קלא) שם. שיהא המקרא ישראל, פי' משתדלין שיהא הש"ץ ישראל כדי שיהא המקרא ישראל, כ"מ בכ"מ סוף פי"ד מה"ת וכ"כ כנה"ג בהגה"ט והביאו מ"א ס"ק ל"ד, וכ"כ הנה"ש שם, וכ"כ האחרונים, ר"ז שם, ח"א כלל ל"ב או' כ"ה חס"ל או' ט"ו, בן א"ח פ' חצוה או' ח"י, קיצור ש"ע סי' ק' או' י"ז, ועוד נראה לי הטעם שמשתדלים שיהא הש"ץ ישראל כדי שלא יתבטל הכהן ממ"ע של נ"כ כשיש כהנים אחרים, והיינו דוקא בתפלה שיש בה ג"כ כגון שחרית ומוסף וכיוצא, וכ"כ בן א"ת שם, ועיין בדברינו לעיל סי' ג"ן או' מ"ב ודו"ק:
סעיף קטן קלב
קלב) שם. שיהא המקרא ישראל, עיין הטעם לעיל או' ק"ל ועוד הטעם כתב הש"ך עה"ת בפ' נשא דף רי"א ע"ב וז"ל אמור להם קבלת רבותינו ז"ל שיהא ישראל מקרא לכהן שהקב"ה רוצה לברך את ישראל ומתחיל ישראל ואח"כ הכהן ואח"כ הקב"ה שנאמר ואני אברכם א"כ היא משולשת שהיא מפי ג' ישראל וכהנים והקב"ה, לזה היא ג' פסוקים וכתיב והחוט המשולש לא במהרה ינתק יעוש"ב, והביאו היפ"ל או' ל':
סעיף קטן קלג
קלג) שם. שיהא המקרא ישראל, וה"ה לוי, לבוש סעי' ך' ב"ח, עו"ת או' מ"ז:
סעיף קטן קלד
קלד) שם. וכשהחזן כהן יעמוד ישראל אצלו וכו' פי' עד התחלת שים שלום שאז יאמר החזן, כ"כ ב"י בשם הגמ"י שכתב בשם הר"מ, והמרדכי פ' הקורא את המגילה עומד, מיהו הב"ח כתב דמנהגינו עכשיו כשהש"ץ כהן ויש כהנים מתפלל הש"ץ עד ולך נאה להודות ואח"כ עומד תחתיו ישראל שהיה מכוין אל תפלתו ומתחיל בלחש או"א ברכנו בברכה וכו' ומקרא בקול רם כהנים וחוזר ואומר בלחש עם קדושך כאמור ומקרא יברכך וכל ברכת כהנים ואומר שים שלום וכו' וחותם בא"י המברך את עמו ישראל וחוזר הכהן הש"ץ ואומר קדיש עכ"ל, והביאו שכנה"ג בהגב"י או' י"ד והעו"ת או' מ"ו, מ"א ס"ק ל"א, אבל הט"ז או' ח"י כתב דכאן לא עדיף טפי שיסיים המקרא ש"ש דדוקא לעיל שהחזן הלך ממקומו ובא אחר על מקומו ומקרא ע"כ עדיף שהוא יאמר גם ש"ש משא"כ כאן שהחזן עומד על מקומו רק שהוא שותק ואחר עומד אצלו ומקרא היאך יאמר ש"ש והוא אינו על מקום החזן אלא עומד אצלו זה דבר שאין מתקבל עכ"ל ומ"ש הב"ח דמנהגינו וכו' כתב עליו הט"ז שם דכמה פעמים הוא היה המקרא אצל הש"ץ שהיה כהן והש"ץ אמר ש"ש והב"ח היה באותו בהכ"נ וכתב וכן עיקר, וכן הסכים המאמ"ר סוף או' ל' דלא כהב"ח יעו"ש, מש"ז או' ח"י, ר"ז שם, ח"א שם חס"ל שם, קיצור ש"ע שם, בן א"ח שם, מ"ב או' פ"ז, ועיין בדברינו לעיל או' קכ"ה וסוף או' קכ"ג:
סעיף קטן קלה
קלה) שם. ויקרא כהנים וכו' ואם אין שם כהנים או שיש כהנים ואינם עולים לדוכן אם החזן כהן הוא לא יאמר אלהינו ברכנו וכו' אלא אחר שאינו כהן יאמר אותה אפי' שלא כיון מתחלת י"ח וש"ץ ישתוק ולא ישיח ויגמור שים שלום, משפט צדק ח"א סוף סי' כ"ט, כנה"ג בהגב"י, מ"א ס"ח ע"א, פר"ח או' כ"ב מש"ז שם, ש"ץ דקל"ט ע"ג, ונ"ל דמיירי כגון שלא עקר רגליו בעבודה או שאינו בטוח לחזור לתפלתו דאל"כ ישא את כפיו כמ"ש בסעי' ך' ומ"ש או שיש כהנים וכו' נ"ל דמיירי במקום שאין נושאין כפיהם כ"א ביו"ט כמ"ש בהגה לקמן סעי' מ"ד יעו"ש, מיהו המאמ"ר או' ל"ב כתב על דברי המ"ץ הנז' דלא נהגו כן אלא אעפ"י שהוא כהן אומר אלהינו ברכנו וכו' וכתב דשפיר למיעבד הכי ממ"ש לעיל אות ק"ל דאפי' ש"ץ כהץ יוכל להקרות אותם ולקרות כהנים וכ"ש דיוכל לקרות אלהינו ברכנו וכו' ואפי' למ"ש מרן ז"ל דלכתחלה יעמוד ישראל וכו' בהא אפי' לכתחלה א"צ ואפי' להט"ז שם דא"א בשום פנים לכהן להקרות הכא יודה יעו"ש ועוד עי"ש מ"ש על דברי המ"א שבס"ק ע"א יעו"ש:
סעיף כג'
סעיף קטן קלו
קלו) [סעיף כג'] בשעה שהכהנים מברכין העם לא יביטו וכו' פי' הכהנים לא יסיחו דעתם, פרישה אות ל"ב עו"ת אות מ"ט, ר"ז אות ל"ו, וכתב הב"י דק"ו הוא מישראל שאסור להסתכל בכהנים בשעה שהם מברכין את העם משום הסח הדעת וכמ"ש לקמן אות ק"מ:
סעיף קטן קלז
קלז) שם. כמו שעומד בתפלה שהרי הם מתפללים שיברך הש"י את כל ישראל, לבוש, ר"ז אות ל"ז:
סעיף קטן קלח
קלח) שם והעם יכוונו לברכה, והכי איתא בזוה"ק פ' נשא דף קמ"ז ע"א וז"ל בההיא שעתא דכהנא פריס ידוי צריכין עמא למיתב בדחילו באימתא ולינדע דההיא שעתא עידן רעותא אשתכח בכלהו עלמין ומתברכן עילאין ותתאין ולית דינא בכלהו והוא שעתא דאתגלי סתימא עתיקא דעתיקין בז"א ואשתכח שלמא בכלא עכ"ל:
סעיף קטן קלט
קלט) שם. פניהם כנגד פני הכהנים כדאמרינן בסוטה ל"ח ע"א כה תברכו פנים כנגד פנים, ועיין לקמן סעי' כ"ד וכן כשאין נ"כ והש"ץ אומר או"א בכנרו וכו' יש להחזיר פניהם כנגד הש"ץ כמ"ש לעיל סי' קכ"ז סוף אות ט"ז יעו"ש:
סעיף קטן קמ
קמ) שם. ולא יסתכלו בהם. פי' העם לא יסתכלו בפני הכהנים ולא בידיהם. עו"ת אות ן' וליכא למימר דהא דאסור להסתכל בכהנים משום הא דאמרינן בחגיגה דף ט"ז ע"א שהמסתכל בכהנים עיניו כהות דהא מפרש התם דהיינו דוקא בזמן שבית המקדש קיים שהיו עומדים על דוכנם ומברכים את העם בשם המפורש אלא משום הסח הדעת, ב"י ט"ז ס"ק י"ט, עו"ת שם, מ"א ס"ק ל"ה. וכתב שם המ"א דכ"ש שלא יסתכלו במקום אחר ועיין סי' רכ"ט דמשמע דלשון להסתכל משמע דוקא להסתכל הרבה אסור אבל ראיה בעלמא לא מיתסרא אך נוהגין שלא לראות כלל ואפשר דבעינן זכר למקדש דהתם אפי' ראיה בעלמא אסורה משום כבוד השכינה עב"ד, מיהו בזוהר נשא דף קמ"ז ע"א משמע דגם בזה"ז אסור להסתכל בכהנים משום כבוד השכינה השורה על ידם והאצבעות רומזים אל שם קדוש כיעו"ש, ולפ"ז החילוק הוא בין זמן ביה"ק לזה"ז הוא משום דבזמן ביהמ"ק עיניו כהות ובזה"ז רק משום כבוד שכינה, ועיין לקמן אות קמ"ג ופתה"ד אות ח"י ודו"ק:
סעיף קטן קמא
קמא) שם הגה, וגם הכהנים לא יסתכלו בידיהם, היינו משום הסח הדעת, ולפי מ"ש באות הקודם בשם הזוה"ק י"ל ג"כ הטעם משום כבוד שכינה השורה על הידים:
סעיף קטן קמב
קמב) שם בהגה ע"כ נהגו לשלשל הטלית וכו' וכתב בד"מ אות ט' דבארצות האלו (ר"ל בערי אשכנז) נוהגים העם שעושין כן כדי שלא יוכלו להסתכל בידי הכהנים ע"כ, והביאו הט"ז ס"ק כ"ח מש"ז אות י"ט ר"ז אות ל"ו קיצור ש"ע סי' ק' אות יו"ד, מ"ב אות צ"ב וכתב היפ"ל אות ל"ד שגם בעירם נהגו אנשי מעשה שמכסים הפנים בטלית כשהם לפני הכהנים בשעה שנ"כ עכ"ד, וע"כ נכון לנהוג כן בכל המקומת לכסות הפנים בטלית או לפחות לעצום עיניהם כדי שלא יסתכלו בכהנים וגם כדי שלא יסיחו דעתם מן הברכה:
סעיף קטן קמג
קמג) שם ויש מקומות שנהגו שידיהם בפנים וכו' וכ"נ לפי דברי הזוהר פ' נשא דף קמ"ז ע"א שכתב דשמא קדישא רמיזא באצבעאן דידוי ובעי ב"נ לדחלא אע"ג דלא חמאן שכינתא לא בעאן לאסתכלא בידייהו דכהני בגין דלא ישתכחון עמא חציפאן לגבי שכינתא עכ"ל וא"כ כיון דשכינתא שריא על האצבעות ראוי לכסותן כדי שלא יסתכלו בהן ונקראין עמא חציפאן, ומ"ש הר"ז אות ל"ו דמנהג היותר נכון להיות הידים מגולין משום חציצה כבר כתבנו לעיל אות פ"א דלא שייך בזה דין חציצה כיעו"ש וכן מ"ש הפת"ע אות נ"ד בשם סידור האר"י ז"ל דהידים יהיו מגונים זה לא נמצא בכתבי האר"י ז"ל שבידינו ואפשר דאיזה תלמיד כתבו וקראו על שם האר"י ז"ל וכן המנהג פה עיה"ק ירושת"ו ומגהג חסידי בית אל יכב"ץ לכסות גם את הידים בטלית:
סעיף כד'
סעיף קטן קמד
קדמ) [סעיף כד'] עם שאחורי הכהנים אינם בכלל ברכה, דבעינן פנים כנגד פנים כמש"ל או' קל"ט:
סעיף קטן קמה
קמה) שם. אבל מלפניהם ומצדיהם וכו' פי' כל שלפני הכהנים אעפ"י שאינם מכוונים כנגד פניהם אלא משיכים לצדדין פשיטא דבכלל עם שלפני הכהנים הם ואותם שהם אחורי הכהנים אעפ"י שאין מכוונים כנגד אחוריהם אלא משוכים לצדדין פשיטא דהוא בכלל אחוריהם ובצידי הכהנים ממש בעיא דאפשיטא בגמרא דכלפניהם דמי, ב"י, ב"ח, ט"ז סק"ך, עו"ת או' נ"ד. א"ר או' מ"ז, מאמ"ר או' נ"ג:
סעיף קטן קמו
קמו) שם. אבל מלפניהם ובצדיהם וכו' ולפ"ז אותם העומדים בכותל מזרחי והארון הקודש בולט קצת לבהכ"נ והכהנים עומדים לפניו אינם בכלל ברכה, וכתב הב"ח דעכשיו שקונה כל אחד מקום בבהכ"נ חשובים אניסי דאינו רשאי לילך ממקומו שהוא אחורי הכהנים ולבא לפני הכהנים לדחות את חבירו ממקומן שהוא קלוי וכ"ש מי שאין לי מקום כלל וצריך לעמוד בחצר בהכ"נ עכ"ל ועי"ש, והביאו שכנה"ג בהגב"י או' ט"ו וכתב דהמנהג עכשיו שהדוכן לצד מזרח ונמצא כל העם עומדים לפני הכהנים, וכ"כ העו"ח או' מ"ח, מיהו כתב העו"ת שם על דברי הב"ח הנז' דאין זה מוכרח ויש להחמיר וכ"כ המ"א ס"ק ל"ו, א"ר או' מ"ח, א"א או' ל"ז וכ' דארון בולט אסור ודלא כהט"ז סק"ך, ח"א כלל ל"ב רו' ל', דס"ל או' ט"ז, קיצור ש"ע סי' ק' או' י"א, מ"ב או' צ"ה:
סעיף קטן קמז
קמז) שם, אפי' מחיצה של ברזל וכו' דהכי אמרינן בסוטה ל"ח ע"ב פשיטא אריכי באפי גיצי לא מפסקי תיבה לא מפסקא מחיצה מאי ומסיק אפי' מחיצה של ברזל אינה מפסקת, עו"ת אות נ"ה. והיינו אפי' בדלא אניסי, פר"ח אות כ"ד:
סעיף קטן קמח
קמח) שם, אפי' מחיצה של ברזל וכו' ובלבד שלא יהא טינוף מפסיק, א"ר בזה הסי' אות קמ"ז ובסי' קל"א אות ז' ועיין לקמן אות קנ"ה:
סעיף קטן קמט
קמט) שם. אבל אם הם אנוסים וכו' אבל בלא אנוסים נראה שאין הברכה חביבה להם מדלא הלכו לקבל הברכה פנים אל פנים כדת הילכך אינם בכלל ברכה, רש"י סוטה ל"ח סוף ע"ב, והביאו הב"ח וט"ז ס"ק כ"א, ואם אחד נכנס לביהכ"נ לבקש איזה דבר או עובר אורח ממקום למקום ומצא כהנים מברכין ב"כ יעמוד וישמע ב"כ ולא יצא עד שיסיימו ב"כ בן א"ת פ' תצוה אות י"ט:
סעיף כה'
סעיף קטן קנ
קנ) [סעיף כה'] בהכ"נ שכולה כהנים אם אין שם אלא עשרה וכו' ואע"ג דב"כ ביו"ד וכהנים מן המנין כמש"ל סעי' א' שאני התם דישראל הם העונים אמן אבל הכא דכולם הם כהנים ואין ביניהם ישראל לא חשיבי לברכת כהנים לחודייהו לענות אמן אלא אם כף העינים הם יו"ד. ב"י לבוש, ט"ז ס"ק כ"ג עי"ת אות נ"ז, מ"א ס"ק ל"ח, וטעם החילוק בזה דישראל אפי' א' ראוי לברכה מצד עצמו דל' ברכת כהנים נאמר בל' יחיד אבל כהנים אינם באים לכלל זה רק שצריכים אני לחלקם כדי שיהיה שם מברכים ומתקבלים ואין שם מתקבלים עליהם אלא א"כ הם עשרה, ט"ז שם, וכה"ג כתב הפר"ח אות כ"ה:
סעיף קטן קנא
קנא) שם. כולם עולים לדוכן. ואעפ"י שאין מי שקורא להם כהנים ואין מי שמקרא אותם אין בבך כלום כמ"ש לעיל אות פ"ה וכ"כ ר"ז אות ל"ח. וכתב שם הר"ז דלדברי האומרים שכהן שאינו עולה יכול לקרות ולהקרות גם כאן הש"ץ שאינו עולה הרי הוא קורא ומקרא, וכ"כ המש"ז אות כ"ב דהא דאמר כולם עולים חוץ מש"ץ כדלעיל סעי' ך' דאם יש כהנים אחרים ש"ץ לא ישא את כפיו אלא שע"ש הט"ז ס"ק י"ז כתב משמע שגם הש"ץ עולה יעו"ש וכ"כ המ"ב אות צ"ז דהש"ץ אינו עולה יעו"ש, ועיין לעיל אות ק"ל:
סעיף קטן קנב
קנב) שם, למי מברכין לאחיהם שבשדות. והא דלא אמרו למי מברכין לנשים י"ל דמיירי דהנשים כולם ג"כ בנות כהנים, ועוד נראה דאפי' את"ל דהנשיס הם בנות ישראל עיקר הברכה אינה אלא לישראל הזכרים כדכתיב בני ישראל אלא דאף הנקבות בכלל הברכות אבל כשאין שם אלא נשים בנות ישראל לא היו חייבין בנ"כ, ב"ח. ור"ל אע"ג דאמרינן בסוטה ל"ח ע"א כה תברכו את ב"י אין לי אלא בני ישראל גרים נשים ועבדים משוחררים מנין ת"ל אמור להם לכולהו היינו דהם בכלל הברכה אבל לא יש חיוב לנ"כ בעבורם, וכ"כ העו"ת אות נ"ח וכ"נ דעת הט"ז בס"ק כ"ב אבל המ"א ס"ק ל"ז כתב הטעם משום דנשים וטף לא חשיבי לברכם בלחודייהו יעו"ש וכ"כ ר"ז אות ל"ח ח"א אות ל"ב ונ"מ בין הטעמים דלטעם הב"ח אם אמרו גר ואשה ועבד לכהן לעלות ולא עלה אינו עובר בעשה ולמ"א עובר, ועוד נ"מ לבהכ"נ כולם כהנים וגרים להב"ח עולים יו"ד והשאר יענו אמן ולמ"א כולם עולים ועייו פרמ"ג במש"ז אות כ"ב וא"א אות ל"ו ודו"ק:
סעיף קטן קנג
קנג) שם ומי עונה אחריהם אמן הנשים וכו' ואם אין שם כלל מי שיענה אמן יראה דאפ"ה נושאין כפיהם דאמן לאו עיכובא, מש"ז אות כ"ב, וא"א אות ל"ח, קיצור ש"ע סי' ק' אות י"ח מיהו מ"ש המש"ז שם דחיובא ליכא דכדיאמרון להון ישראל הא כהן האומר לחבירו אינו עובר לפי מש"ל אות ב' בשם האר"י ז"ל דנ"כ היא מאחד תיקוני התפלה נראה דחיובא נמי איכא אפי' בלא אמרו לו, ועיין לקמן אות קנ"ו ודו"ק:
סעיף קטן קנד
קנד) שם הנשים והטף, אבל קטן אין מקרא דאין כבוד הצבור וכ"מ מפר"ח וט"ז אות י"ז יעו"ש א"א שם:
סעיף קטן קנה
קנה) שם הנשים והטף, ואם יש עכו"ם בבהכ"נ בשעת ב"כ לפי הדין יש לברך יוסף אומץ סי' ע' עיקרי הד"ט סי' ה' אות ס"ו פת"ת, א"ח אות כ"ח פת"ע אות ס"א:
סעיף קטן קנו
קנו) שם והעשרה עונים וכו' ויזהרו שלא לקרות כהנים בבהכ"נ שלא יעברו אלו העשרה בעשה שאף שהקורא אינו מתכוין אלא להיתרים מעשרה מ"מ מי מפיס מי הם היתרים, ר"ז אות ל"ח, ואע"ג דאמרינן בסוטה דף ל"ח ע"ב דלית הילכתא כוותיה דרב חסדא דאמר כהן קורא כהנים ואין ישראל קורא כהנים שנאמר אמור להם אמירה משלהם י"ל היינו דוקא לענין שא"צ לקרות דוקא כהן אבל לענין אם אמר להם כהן לעלות ולא עלו י"ל דעובר, ועיין לעיל אות ק"ל:
סעיף כו'
סעיף קטן קנז
זקנ) [סעיף כו'] בשעה שמברכין אין לומר שום פסוק וכו' דכלום יש לך עבד שמברכין אותו ואינו מאזין, סוטה מ' ע"א, וכתבו שם התו' דאע"ג דאמרינן בפ' הרואה האי מאן דחזא חלמא וכו' התם משום סכנה התירו יעו"ש, והביאו הט"ז ס"ק כ"ד, ועיין לקמן סי' ק"ל ובדברינו לשם בס"ד:
סעיף קטן קנח
קנח) שם אין לומר שום פסוק וכו' ומהאי טעמא שמעינן דה"ה דאסור לקרות הפרשה שנים מקרא וא' תרגום בשעת ב"כ, וכ"כ שכנה"ג בהגה"ט אות ח' פר"ת אות כ"ו, א"ר אות מ"ט:
סעיף קטן קנט
קנט) שם אין לומר שום פסוק וכו' כלומר דלא תימא דדוקא הני פסוקים דמייתי תלמודא אסיקנא דלא למימרינהו אבל פסוקים אחרים מצו אמרו דליתא דכיון דקאמרינן כלום יש עבד וכו' אלמא דאין לומר שום פסוק אלא יש לשתוק לגמרי ולכוין לברכה וכתב בהגהת ש"ע דעכשיו נוהגין לאמרן משום דמאריכין בניגונים מיהו כל חכם נזהר שלא לומר פסוקים, ב"ח וכ"כ העו"ת אות ס' הרמ"ע סי' צ"ה א"ר שם וכ"כ המאמ"ר אות ל"ה המנהג הנכון שלא לאומרם כלל וכדברי מור"ס ומרן ז"ל וכן אנו נוהגים עכ"ד, ועיין מ"א ס"ק ט"ל שכתב דהאומרם יאמרן בשעה שהחזן מקרא התיבה, וכ"כ הט"ז ס"ק כ"ה, אבל הא"ר שם מגמגם בזה והמאמ"ר שם מיישב וע"כ כתב הפרמ"ג בא"א אות ט"ל דהיותר טוב לשתוק ולשמוע, וכ"כ האחרונים, וכן המנהג פה עיה"ק ירושת"ו שלא לומר שום פסיק בשעת ב"כ כ"א לשתוק ולשמוע:
סעיף זך'
סעיף קטן קס
קס) [סעיף זך'] כהן אינו רשאי להוסיף וכו' דהכי איתא בר"ה כ"ח ע"ב מנין לכהן שעולה לדוכן שלא יאמר הואיל ונתנה לי חורה רשות לברך את ישראל אוסיף ברכה אחת משלי כגון ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם ת"ל לא תוסיפו על הדבר, ומסיק שם דאפי' סיים כל ב"כ אסור להוסיף, וכתבו שם התו' דוקא להוסיף פסוק אחד אסור אבל לומר ב"כ כמה פעמים אינו משום בל תוסיף דלא שייך בל תוסיף בעשיית המצוה שתי פעמים יעו"ש וכ"כ העו"ת אות ס"א, מ"א סק"מ מאמ"ר אות ל"ו, ר"ז אות מ' מ"ב אות ק"ד:
סעיף קטן קסא
קסא) שם ואם הוסיף עובר וכו' וכתב הר"ז שם דאינו עובר על בל תוסיף אלא א"כ אומר בנ"כ ובהחזרת פנים כלפי העם ולכן אומרים השקיפה וכו' מפני שכבר פשטו כפיהם והחזירו פניהם עכ"ד, מיהו בגמרא שם משמע דעובר כ"ז שהוא על הדוכן אע"ג דאינו בנ"כ ופנים כנגד פנים וכ"מ מדברי הרמב"ם פי"ד מה"ת דין י"ב שכתב אין הכהנים רשאים בכ"מ להוסיף וכו' לא בקול רם ולא בלחש וכו' ואע"ג דלעיל מזה בדין י"א כתב כה תברכו פנים כנגד פנים כה תברכו בקול רם וכו' משמע דאין זה מעכב מלעבור וכ"כ ב"ה ע"ז הסעיף יעו"ש, ומ"ש השקיפה וכו' אינה אלא בקשת רחמים שתקובל ברכתם לפני המקום ויסכים לברכם.
סעיף קטן קסב
קסב) שם. ואם הוסיף עובר וכו' וה"ה אם גרע מהברכות עובר משום בל תגרע כ"מ בגמרא שה, וכ"כ מ"ב או' ק"ה, ועיין בשער הכוו' דרוש ה' דחזרת העמידה כי כמה רזין עילאין יש במנין והתיבות והאותיות של ב"כ וע"כ צריך הכהן הרבה ליתן דעתו בעת הברכות שלא יבלע או לגמגם בהם שום אות כי הוא מאבד טובה הרבה והנזהר שכרו מרובה:
סעיף כח'
סעיף קטן קסג
קסג) [סעיף כח'] כהן שנשא כפיו וכו' יכול לישא את כפיו וכו' ומברך ג"כ אק"י וכו' כמ"ש לעיל או' ך' יעו"ש, וכ"כ ר"ז או' מ"א, מ"ב או' ק"ו:
סעיף קטן קסד
קסד) שם. יכול לישא את כפיו וכו' אבל חיובא ליכא ואפי' אמרו לו לעלות אינו עובר כמ"ש לעיל בסעי' ג':
סעיף כט'
סעיף קטן קסה
קסה) [סעיף כט'] כהן שלא התפלל וכו' ואם יראה שאם יעלה לדוכן יעבור זמן התפילה ילך חוץ לבהכ"נ ויתפלל אבל אם אמרו צריך לעלות כמ"ש ס"ב דהוי דאורייתא ותפלה דרבנן וכ"מ בתו' סוטה ל"ח בשם הירושלמי, ואם יראה שיעבור זמן ק"ש יקרא פסוק ראשון כמ"ש ססי' מ"ו מ"א ס"ק מ"א, סי"ב או' י"א, י"א בהגב"י, וא"א או' מ"א, ש"ץ דקמ"ג ע"א, ר"ז או' מ"ב, ח"א כלל ל"ב או' כ"ח בן א"ח פ' תצוה או' ך' והנה מ"ש דאם אמרו לו צריך לעלות היינו באמרו לו ברצה או קודם ועקר רגליו דאל"כ אינו עולה כמ"ש לעיל או' ח"י ועי"ש, ומ"ש תפלה דרבנן הוא לפי מ"ש מ"א בסי' ק"ו סק"ב ועיין בדברינו לשם או' ז' ומ"ש שיעבור זמן ק"ש וכו' היינו נמי באמרו לו ברצה ועקר כנז' ומ"ש יקרא פסוק א' היינו עם בשכמל"ו כמ"ש בהגהה ססי' מ"ו ואם יכול יש לו לקרות ג"כ כל פרשה א' או כל הק"ש כמ"ש בדברינו לשם או' ס"א ואו' ס"ב יעו"ש, וכהן שהיה עומד בק"ש והגיעו הצבור לנ"כ כתבנו דינו לעיל בסי' ס"ו או' כ"ו דאם אין שם כהנים אחרים דישא את כפיו והיינו נמי דעקר ברצה. ועוד עיין בדברינו לעיל או' נ"ו בדין כהן העומד בתפלת לחש אם יכול להפסיק לנ"כ יעו"ש:
סעיף קטן קסו
קסו) שם. ואין התפלה מעכבתו, והפר"ח או' כ"ט כתב דלכתחלה יש ליזהר שלא לישא כפיו קודם תפלה יעו"ש, וכ"נ לפי סודם של דברים כמ"ש בשער הכוו' דרוש ה' דחזרת העמידה יעו"ש יע"כ צריך להשתדל כל כהן למהר ולבא לבהכ"נ כדי להתפלל לחש עם הצבור ותבא נ"כ בחזרה כמתכונתה:
סעיף ל'
סעיף קטן קסז
קסז) [סעיף ל'] מי שיש לו מום וכו' כתב הט"ז ס"ק כ"ו נראה פשוט דכל הנהו שאינם נ"כ צריכים לילך מבהכ"נ בשעת הדוכן דלא לימרו עליו בן גרושה הוא וכמש"ל סעי' ד' וכ"כ המרדכי בפ' הקורא עומד בשם הר"י הלוי משפירא שכהן אבל יצא מבהכ"נ לפי שנוהגים שאינו נ"כ עכ"ל, אבל הא"ר או' נ"א כתב עליו דלא דמי לאבל שאינו פסול מדינא דש"ס, וכן המש"ז או' כ"ו והנה"ש או' ח' כתבו דלא דמי לאבל משום דאינו ניכר משא"כ במומין יעו"ש, מיהו קיצור הש"ע סי' ק' או' ך' כתב כדברי הט"ז. וכ"כ ה"ב מפני שלאו כו"ע דינא גמירי טוב יותר שיצאו לחוץ כדעת הט"ז, ועיין לעיל או' כ"ב:
סעיף קטן קסח
קסח) שם. מי שיש לו מים וכו' מ"כ בשם ס' המקצועות דהיכא דאיכא נידה בביתיה דכהן אסור ליה למיסק לדוכן כל אימת דאיתיה בנדותא דא"ר יודן כל כהן שנשא את כפיו ואמו או אשתו או בתו נדה ונכנס הוא באותו בית שנידה לשם הרי תפלתו על ישראל תועבה ואף הוא גורם לזרעו שיאבד מן העולם, שאלו תלמידיו את ר"ע במה זכית לחכמה מפוארה א"ל מעולם לא הרהרתי לדבר עבירה ולא דברתי עם אשה נדה ולא הסתכלתי בכהנים, שאלו תלמידיו את ר"י בן אלישע ב"ג מפני מה זכיתה לכהונה גדולה א"ל מעולם לא הקרבתי קרבן שהנידה בתוך ביתי ע"כ מ"כ, ודברים אלו אין לפרסמם דלא הם מעיקר הדין והנח לישראל שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין פר"ח סוף או' ל' והביאו י"א בהגב"י, ברכ"י או' י"ד, וכ"כ המש"ז או' כ"ו דהעולם אין נזהרין בכל זה, ובמחב"ר או' יו"ד כתב דבמדרש תנחומא סוף פ' תזריע אמרו דכהן אינו חושש ליכנס בבית שהנדה שם משא"כ כשהמת בבית ולשון ס' המקצועות הובא בפי' הראב"ד למסכת תמיד בסופו וכתב עליו הראב"ד שם דהיינו דוקא במקדש דמזכיר השם וכתב שם המחב"ר דעפ"ז ניתא דדברי התנחומא מתוקמו בגבולין יעו"ש והב"ד הש"ץ דקמ"ב ע"ב, זכ"ל או' נו"ן, ועוד עיין במחב"ר בק"א או' ה':
סעיף קטן קסט
קסט) שם. מי שיש לי מום וכו' תנן בפרק הקורא עומד דפוחח אינו נושא את כפיו ופי' פוחת מי שלובש בגדים קרועים וזרועותיו מגולים, פר"ח שם, ועי"ש מה שתמה על הפו' והש"ע שלא הזכירו זה וכתב דאולי סמכו אמ"ש בסי' נ"ג סעי' י"ג ואינו מחוור עכ"ד והביאו המש"ז או' כ"ו, וכתב המש"ז בסוף הסי' דדוקא זרועותיו מגולים הא קרוע בגדים רק רשאי יעו"ש:
סעיף קטן קע
קע) שם, מי שיש לו מום וכו' מי שיש לו חולי מעיים לא ישא כפיו כן יש להוכיח מהא דאמרינן בחולין בפ' הזרוע ולפרוש ידיה אנסיה ליה עידניה ולפי' הרי"ף בהלכות יעו"ש, פר"ח שם, זכ"ל שם, בי"ע אות מ"ו, מ"ב אות קי"א וכתב דטוב שיצא קודם רצה עכ"ד, והוא פשוט ממש"ל אות קס"ז:
סעיף קטן קעא
קעא) שם, כגון שהם בוהקניות, פי' שהם מנומרים בנקודות דקות, טור וש"ע סי' רכ"ה סעי' ט' מ"א בסי' זה ס"ק מ"ב, ובסי' רכ"ה ס"ק י"ז כתב שהם נקודות לבנות, ועי"ש במחה"ש שכתב דבהקנין ר"ל עדשים שיש להם נקודות כעדשים אדומים קצת אלא שבין עדשה לעדשה יש לובן צח וע"ש אותו הלובן נקרא בהקנין יעו"ש:
סעיף קטן קעב
קעב) שם, מפני שהעם מסתכלין בו, ויסיחו דעתם מן הברכה, ב"י לבוש, עו"ת אות ס"ד, ואע"ג דכתב בסעיף כ"ג דאסור להסתכל בכהנים וא"כ היה לנו להתיר לכהן בעל מום לישא כפיו כתב המחמיר אות ט"ל משום דדרך העולם לראות בדברים המשונים ולא יוכלו לכוף טבעם וע"כ אסרו חכמים יעו"ש:
סעיף קטן קעג
קעג) שם, ואם היה דש בעירו וכו' דהטעם שמום פוסל משום שלא יסתכלו בו ובדש לא יסתכלו בו כי אינו חידוש בעיניהם, ט"ז ס"ק כ"ז, ואפי' במומין שבידיו מותר אם היו בני עירו רגילים בו, ב"י בשם התו' והרא"ש והמרדכי, לבוש עו"ת אות ס"ו פר"ח אות ל' ר"ז אות מ"ה, ח"א אות ד' קיצור ש"ע סי' ק' אות ך' ודלא כהב"ח שכתב דבידיו אסור אפי' דש בעירו:
סעיף קטן קעד
קעד) שם, ואפי' הוא סימא בשתי עיניו, ר"ל אפ"ה אם היו בני עירו רגילים בו מותר לישא את כפיו, ב"י ועו"ת אות ס"ז, וכתב ב"י ומה שלא הוזכר בתלמוד אלא סומא באחת מעיניו היינו לאשמעינן שאעפ"י שאינו סומא אלא באחת מעיניו לא ישא את כפיו כל שאינו דש בעירו ואעפ"י שמדברי ר"י לא משמע הכי עכ"ל ומ"ש שמדברי ר"י לא משמע הכי כונתו על רבינו ירוחם שמשמע מדבריו דסומא בב' עיניו אפי' דש בעירו אסור כמ"ש בהגהות הנד"מ בגליון הב"י אות ו' וכן ביאר באורך הרדב"ז בתשי' סי' של"ט וכתב דרי"ו אזיל לטעמיה דסבר דסומא פטור מכל המצות ואנן לא ק"ל הכי יעו"ש והביאו הברכ"י אות י"ג ובמחב"ר אות ח' ומ"ש בשאילת יעבץ ח"א ס' ע"ה דסומא בב' עיניו לא ישא את כפיו ותמה על מרן ז"ל כתב עליו המחב"ר שם דהרואה יראה שיש להשיב על דבריו יעו"ש וכ"כ א"ר אות נ"ג דבהדיא מצא באגודה בשם ר"י כדברי מרן בב"י, וכ"פ הלבוש כדברי מרן ז"ל וכ"כ ר"ז אות מ"ה, בי"מ אות ד' וכתב דלא כתשו' אחרת שכתב הרדב"ז בח"ה ב' אלפים קי"ז דאסר יעו"ש:
סעיף קטן קעה
קעה) כהן שכבדו אזניו ואינו שומע קול בינוני של הש"ץ המקרא לו ב"כ וצריך שיקרא לו בקול גדול לא חשיב זה מום וכשר לנ"כ, פתה"ד אות כ"ב ויעוש"ב:
סעיף קטן קעו
קעו) כהן שנקטעה ידו לא ישא את כפיו אפי' במקום שמכסין פניהם וידיהם, דכיון שהמום ניכר מתחת הטלית הכל מסתכלין בידיו ואפי' רגילין אצלו וכן אתה דן לכל מום דהוא ניכר מתחת הטלית או במקום שאין הטלית מכסה אותו וליכא למימר דקטוע ידו לא ישא את כפיו משום דאינו יכול לפרוס כפיו דאין זה מעכב תדע דהא ידיו עקימות פי' רש"י כפופות והר"ן פי' שנתעקמה ידו אחורנית וזה ודאי אינו יכול לפרוש כפיו ואפ"ה יהיב טעמא תנא מפני שהעם מסתכלין בו משמע דאין פרישת כפים מעכבי אלא הטעם מפני שהעם מסתכלין בו וכל שאפשר להסתכל בו מתחת הטלית לא ישא את כפיו הרדב"ז ח"ה הנד"מ סי' שני אלפים קי"ז, והביאו הבי"מ אות ה' וכתב עליו דמ"מ דמ"ש דקטוע ידו אפי' רגילין בו לא ישא את כפיו היינו לפי מה שהעלה היא באותה תשו' דלדעת הרמב"ם והש"ס דידן דוקא בסומא באחד מעיניו וזבלגן כשרגילין בו נושא כפיו אבל לפי מה שפסק מרן בב"י ובש"ע דגם בסומא בב' עיניו ושאר מומין אם רגילין בו נושא כפיו א"כ אם נ"כ אינו מעכב כדכתב הרדב"ז ז"ל דינא הוא לדעת מרן דכהן קטוע יד אם רגיליו בו נושא כפיו אפי' במקום שאין מכסין פניהם וידיהם בטלית וכ"ש כשגם מכסין בטלית אלא דעיקר האי סברא דכתב הרדב"ז דפרישת כפים אינו מעכב אין סברא זו מוסכמת דמדברי הרמב"ם ז"ל פט"ו מה"ת דין י"א מבואר דמעכב וכ"כ הגאון נוב"י בא"ח סי' ה' דנ"כ מעכב אפי' בדא"א לו לישא כפיו כגון זקן וידיו מרתתות ולמד כן מדברי הרמב"ם הנז' וכן מוכח מדברי מרן ז"ל בש"ע שכתב בלשון שלילה אין מברכין אלא בלה"ק ובעמידה ובנ"כ ובקול רם, וכ"כ הכנה"ג דכל הני מעכבין אפי' בדיעבד, וא"כ בכהן דקטוע ידו גם לדעת הש"ע אינו נושא את כפיו אפי' דדש בעירו וגם אם היא במקום שמכסים פניהם וידיהם עכ"ד, וכ"כ הפתה"ד אות כ"ג וכתב דגם מתשו' הגאונים שבסוף ס' נהרות דמשק סי' קמ"ז משמע דנ"כ מעכב ודלא כהרדב"ז ז"ל, ומ"ש הרדב"ז להביא ראייה מידיו עקומות כתב עליו הפתה"ד שם דאה"ץ דתרי טעמי איכא לפסול משום דאינו יכול לישא את כפיו ומשום דהעם מסתכלין בו ותנא חדא מנייהו נקט יעו"ש, ול"נ הטעם הא דנקט משום דמסתכלין בו ולא נקט משום דאינו יכול לישא כפיו משום דעקימות ידים לא פסיקא שאין כל העקמות שוים יש שיכול לישא כפיו ויש שאינו יכול וע"כ נקט מילתא דפסיקא השוה בכל שמסתכלין בו ונ"כ כבר למדנו שצריך מכה תברכו, ועוד עיין בדברינו לעיל אות ט"פ שכתבני בשם כמה פי' דנ"כ מעכב וכן עיקר:
סעיף קטן קעז
קעז) שם ואפי' הוא סומא בשתי עיניו כתב ביאור הלכה פשוט דדוקא אם סמיותו ניכר ויבואו להסתכל בו אבל אם אין סמיותו ניכר לאנשים כמו שמצוי מיני סומים שעיניהם כעיני שאר בני אדם רק שניטל המאור מהם מותר עכ"ל ול"נ דנהפוך הוא דאדרבא כיון שעיניו כשאר בני אדם וניטל המאור יבואו להסתכל יותר לראות היאך נהיה הדבר הזה וע"כ לא חילקו רז"ל בדבר הזה אם עיניו כשאר בני אדם א"ל וכתבו בסתמא:
סעיף קטן קעח
קעח) שם וכל ששהא בעיר שלשים יום וכו' יש סמך לזה מהא דאמרינן בפ' הניזקין גבי יתוש של טיטוס דעד תלתין יומין כי שמע קל מרזפתא אישתיק מכאן ואילך כיון דדש דש, פר"ח אות ל', ואם לא שהה שלשים יום אפי' קנה בית דירה אסור, ב"ח, א"ר אות נ"ד:
סעיף קטן קעט
קעט) שם אבל אם הולך באקראי וכו' כ"כ בשם ת"ה סי' כ"ה, והב"ח חולק וכתב דאין לחלק כלל אלא כל היכא דנשתהא בעיר שלשים יום ה"ה מיושבי העיר ודש בעירו קרינן ביה ואפי' הלך באקראי לעיר אחרת נמי שרי בשלשים יום, והביאו שכנה"ג בהגב"י אות ח"י ומ"א ס"ק מ"ד אבל העו"ת אות ס"ח כתב דלדינא דברי מרן עיקר, וכ"כ הפר"ח על דברי הב"ח הנ"ל דאינו מוכרח וכ"נ דעת א"ר אות נ"ד, וכ"פ הלבוש כדעת מרן ז"ל ר"ז אות מ"ה, וכתב דאינו נקרא דש בעירו עד שישהה בה י"ב חודש, מיהו הפרמ"ג בא"א אות מ"ד כתב הואיל דרק משום היסח הדעת המיקל וסומך על הב"ח אפשר דש"ד, וכן דעת הח"א כלל ל"ב אות ד' וע"כ כיון. דיש פלוגתא בזה לכתחלה יש לו לצאת קודם רצה חוץ לביה"נ ובדיעבד אם אמרו לו לעלות קודם לרצה או שהוא מעצמו עקר ברצה ועלה אין מורידין אותו:
סעיף קטן קפ
קפ) שם מלמד או סופר וכו' חשוב דש בשלשים יום, לפי שרגילין בני העיר לישא וליתן עמו בדברים ומסתכלין בו והרגל עין הוא בשלושים כמו הרגל הלשון שנתבאר בסי' קי"ד, ר"ז שם וכ"כ הפרמ"ג שם. מ"ב אות קי"ג:
סעיף לא'
סעיף קטן קפא
קפא) [סעיף לא'] אם מנהג המקום לשלשל וכו' ואפי' אינו דש בעירו ישא כפיו דתו ליכא למיחש להסח דעת, ב"י:
סעיף קטן קפב
קפב) שם אם מנהג המקום וכו' ולא גזרינן אטו מקום שאין נוהגין לשלשל דכיון דהא דיש מומין בידיו ובפניו לא ישא כפיו אינו מן הדין אלא משום שלא יסיחו דעתם כל שנוהגים לישא כפיהם בענין דליכא למיחש להסח הדעת ש"ד ב"י, והגם דבכ"מ פט"ו מה"ת דין ב' נסתפק בזה כבר כתב השבו"י בח"ג סי' ל"ה דכאשר ירד מרן ז"ל לעומקא דדינא לסדר הדברים בש"ע לקבוע הלכה למעשה חזר מכל מה שפירש בב"י וכ"מ ופי' דברי הפו' על נכון יעו"ש והביאו החיד"א בשם הגדולים מע' ב' אות ל"א יע"ש וא"כ כיון שקבע זה בש"ע צ"ל דכך עלתה הסכמתו ודלא כמו שנסתפק בכ"מ וכן הוא הסכמת האחרונים ודלא כמ"ש א"ר אות נ"ה דבכ"מ חזר בו ממ"ש בב"י, ועיין שכנה"ג בכללי הפו' אות ט"ל ואות כ"ב ודו"ק, ועוד עיין לקמן אות קפ"ד:
סעיף קטן קפג
קפג) שם אם מנהג המקום וכו' ומיהו היכא דאין שאר כהנים משלשלין וזה שיש בו מומין משלשל אין להתיר ואפי' אם רצו הכהנים שעמו לשלשל אין להתיר דהא כיון שלא הורגלו בני העיר שהכהנים ישלשלו טלית ותיהם כשרואין שמשלשלים אותם יודעים שבשביל זה שיש בו מום הוא ובאים להסתכל בו וכ"ש אם הוא לבדו נושא כפיו ומשלשל טליתו, ב"י, עו"ת אות ס"ט, מ"א ס"ק מ"ה ר"ו אות מ"ו ח"א אות ד' וה"ה נמי למי שיש לו מומין ברגליו במקום שעולין לדוכן בלא בתי שוקיים דלעיל שאין להתיר שיעלה הוא בבתי שוקיים ואפי' שגם שאר הכהנים ירצו לעלות בבתי שוקיים וכ"ש אם היא לבדו נושא כפיו ועולה בבתי שוקיים מהאי טעמה דכתב מרן במקום שאין משלשלין הטליתות בי"מ אות ג' ונראה דהיינו דוקא אם כל אנשי המקום הולכים בלא בתי שוקיים אבל אם יש בהם שהולכים בבתי שוקיים ויש שאין הולכין והכהן בעל מום הולך בבתי שוקיים ואינו ניכר המום מבחוץ נושא את כפיו דכיון שיש בהם הולכים בבתי שוקיים אינו חידוש אצלם מי שלובש כדי שיסתכלו בו:
סעיף קטן קפד
קפד) שם. ישא את כפיו, הלבוש כתב דאין נוהגין כן והביאו הא"ר או' נ"ה וכתב עליו דהטעם משום דכיון שאין נוהגין לשום ידיהם תחת הטלית כדלעיל סעי' כ"ג א"כ ע"כ מומין דידיו פסולין משום שהעם יסתכלו בהם ולא יכוונו לברכם כהנים לכן נהגו כן גם בפניו משום לא פלוג והגם שנאמר שזה יכניס ידיו לטלית מכ"ש שיסתכלו בו שעושה דבר שאין נוהגין עכ"ד. ולפ"ז משמע דאם נוהגים לכסות גם ידיהם בטלית גם הלבוש יודה דמותר לישא כפיהם, ומ"ש הא"ר שם דבכ"מ חזר בו ממ"ש בב"י כבר כתבנו לעיל או' קפ"ב דאדרבא דברי הש"ע עיקר, וכן הסכים העו"ת או' ס"ט לדברי מרן ז"ל, ש"ץ דקמ"ו ע"א, ר"ז או' מ"ו, ח"א או' ד' חס"ל או' ח"י, וגם במ"ש הלבוש דאין נוהגין כן התירו האחרונים וכתבו דהנוהגין לכסות פניהם בלבד בטלית ויש מום בפניהם מותר לישא כפיהם. ר"ז, שם, קיצור ש"ע סי' ק' או' ך' מ"ב או' קט"ז, וכ"מ מדברי מור"ם ז"ל בהגה דלמומין שבפניו מהני שלשול הטלית על פניו:
סעיף קטן קפה
קפה) שם הגה, ודוקא אם היו ידיו בפנים וכו' כתב העו"ת או' ע' דגם זה סברת המחבר ונכונה מצד עצמה עכ"ל וכ"מ בכ"מ פט"ו מה"ת דין ב' דהא דמותר לישא כפיו ביש מומים בפניו ובידיו כגון שנוהגים לשלשל הטלית על פניהם ועל ידיהם יעו"ש וכ"כ שכנה"ג בהגב"י או' י"ט, וכ"ה דעת האחרונים כנז' באו' הקודם:
סעיף קטן קפו
קפו) שם בהגה, ודוקא אם היו בפנים וכו' ט"ז בס"ק כ"ח תמה אשר לא הביא הרמ"א היתר מצד כיסוי הפנים שנוהגים הקהל בשעת דוכן כמ"ש לעיל או' קמ"ב וכתב דזה ודאי עדיף מכיסוי הכהנים על פניהם יעו"ש. והביאו א"ר או' נ"ה וכתב דאין זה היתר דאם ידעו שזה עולה לדוכן יבואו קצת להסתכל בדבר תמוה כיון דלא דש בהם ולא יתכסו יעו"ש, והביאו המש"ז או' כ"ח, וכן תירץ המאמ"ר או' ט"ל ואו' מ' וכתב דדוקא שלשול הטלית בכהנים מהני אבל שלשול הטלית בצבור לא מהני ודלא כהט"ז יעו"ש והביאו הש"ץ שם, וכ"כ הר"ז שם דאין נוהגין כהט"ז, וכ"כ מ"ב או' קט"ו:
סעיף לב'
סעיף קטן קפז
קפז) [סעיף לב'] היו ידיו צבועות וכו' לא ישא את כפיו וכו' היינו במקום שאין נוהגין לשלשל הטלית על פניהם ועל ידיהם דאי במקום שנוהגין לשלשל מותר לישא כפיו דלא גרע ממומין שמותר לישא במקום שנוהגין לשלשל כמ"ש בסעיף הקודם ועיין באו' שאח"ז:
סעיף קטן קפח
קפח) שם. ואם רוב העיר וכו' היינו כשאינו דש בעירו הוא דצריך שרוב אנשי העיר תהא מלאכתן בכך שאם היה דש בעירו בל"ה נמי שרי דלא גרע ממומין שבפניו ובידיו שאם היה דש בעירו מותר, ב"י, לבוש, פרישה או' מ"ד, ובש"ע הנדפס עם העו"ת כתוב זה בש"ע עצמו, וכ"ה בש"ע הנדפס עם ה"ב ועם מאמ"ר, ועיין מש"ז או' כ"ט, וכן הסכים העו"ת או' ע"א, פר"ח או' ל"ב, וכ"כ האחרונים:
סעיף לג'
סעיף קטן קפט
קפט) [סעיף לג'] מי שאינו יודע וכו' כגון שאומר לאלפין עיינין וכו' דהכי איתא במגילה דף כ"ד ע"ב א"ר אסי חפני ובישני לא ישא את כפיו תניא נמי הכי אין מורידין לפני התיבה לא אנשי בית שאן ולא אנשי בית חיפה ולא אנשי טבעונין מפני שקורין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין ע"כ, ופי' רש"י ז"ל דאם היו עושין ברכת כהנים היו אומרים אר יער ה' פניו ולשון קללה הוא כי יש פנים שיתפרשו לשון כעס כמו פני ילכו, את פני ומתרגמינן ית רוגזי ומעי"ן עושין אלפין ופוגמין תפלתם עכ"ד, והביאו פרישה או' מ"ה ועי"ש ומשמע מדברי רש"י הנז' דדוקא מ"ש לאלפין עיינ"ן שייכא בברכת כהנים אבל מ"ש לעיינין אלפין הוא משום תפלה דלא יש עין בברכת כהנים, וא"כ לפ"ז הא דכתבו הטור והש"ע ולעיינין אלפין ואע"ג דלא מצינו עין בברכת כהנים י"ל דלשון הברייתא נקטי והיא סתמא מתנייא בין אתפלה בין אב"כ, ועיין מאמ"ר או' מ"א.
סעיף קטן קצ
קצ) שם. לאלפין עיינין וכו' וה"ה בני רומניא שקורין לחיתין היהין, הרדב"ז ח"ב סי' מ"ה, כנה"ג מ"א בהגה"ט. מ"א ס"ק מ"ו, ברכ"י או' ט"ו, ר"ז או' מ"ח, וה"ה להקורין שבולת סבולת וכן כבדי פה וכבדי לשון שאין דבריהם ניכרין לכל אין נישאין כפיהם, הרמב"ם פט"ו מה"ת דין א' א"ר או' נ"ו ר"ז שם, ח"א כלל ל"ב או' ג' בי"מ או' ח' וכ"כ אנן לעיל סי' ג"ן או' נ"ט גבי ש"ץ יעו"ש:
סעיף קטן קצא
קצא) הא דאינו עולה לדוכן מי שקורא לאלפין עיינין ובני רומניא שקורין לחיתין ההין ההין היינו במקום ששאר העם אינם קורין לאלפין עיינין ולחיתין ההין אבל אנשי בית חיפה ובית שאן שקורין לאלפין עיינין וכן בני רומניא שקורין לחיתין ההין במקומם נושאין כפיהם, הרדב"ז שם, כנה"ג שם, עו"ת אות ע"ב, מ"א שם, פר"ח אות ל"ג, א"ר שם, ברכ"י שם ר"ז שם, בי"מ אות ט' וכ"כ לעיל סי' ג"ן אות נ"ט גבי ש"ץ יעו"ש, ועיין ס"ח ססי' ח"י:
סעיף קטן קצב
קצב) שם, לאלפין עיינין וכו' כתב הט"ז סק"ל היינו לפי שהיו יודעין להבחין בהפרש שביניהם אבל אנו דרוב עמנו אין יודעין להבחין בזה אין שייך פסול זה בינינו וברמב"ם הזכיר עוד בין שבולת לסבולת וזה מצוי בינינו אלא דנ"ל דבארץ רוסיא רגיל זה הרבה מאד והוו כמו דש בעיר דלעיל ואין פסול בזה מחמת דאינו יודע להזכיר השין כראוי עכ"ל, והביאו א"ר או' נ"ז ח"א שם, והמש"ז או' ל' כתב על דברי הט"ז הנז' וז"ל ומ"ש דש בעירו מותר הנה שני טעמים א' משנה הברכה יער וכדומה וכו' ב' שיסיחו דעתם כישמעו כמ"ש הלבוש ולטעם השני מהני דש בעירו ולא לטעם הא' ודוקא חיפני ובישני במקומן דכולם אומרים כך וכנראה ממהרי"ט חלק אה"ע סי' ט"ז והביאו מ"א או' מ"ו עכ"ל, משמע דהבין מדברי הט"ז דהעלג אם דש בעירו מותר לישא כפיו כמו בעל מום ולכך כתב עליו הנה שני טעמים וכו' ור"ל דיש עוד טעם אחר שמשנה הברכה, ונראה דדעת המש"ז לפסוק כטעם השני משום שמשנה הברכה ולא מהני דש בעירו, וכן הסכים ר"ז שם, וכן הבי"מ או' י"ב הבין מדברי הט"ז דהעלג אם דש בעירו מותר לישא כפיו אלא שהוא עלתה הסכמתו לאסור כיעו"ש, וכן הסכים הפתה"ד או' כ"ד וכתב דגם דברי הט"ז יש לפרש כן ודלא כהמש"ז והבי"מ יעוש"ב. וכ"מ מדברי הפו' שכתבני לעיל באו' הקודם דלא מהני דש בעלג ואינו נושא כפיו כ"א לאנשי מקומו. וע"כ כל כהן ההולך למקום אחר שקריאתו חלוקה מאנשי המקום ההוא לא ישא כפיו ואפי' אם אנשי המקום ההוא דשין באותה קריאה כגון שבאים אצלם מאותם האנשים אשר קריאתם חלוקה ודשין אפ"ה לא ישא כפיו שם אלא רק יש לו לצאת קודם לרצה דחיישינן לכתחי' לס' האומרים דאם דש עולה מיהו אם אין שם כהן אלא הוא ודשין בו ג"ל דיש לו לישא כפיו כדי שלא יתבטלו מנ"כ וכמ"ש לעיל סי' ג"ן או' ס"א לגבי ש"ץ יעו"ש. וכן אם כבר עלה לא ירד. ועיין באו' שאח"ז:
סעיף קטן קצג
קצג) שם לאלפין עיינין וכו' כתב הפר"ח או' ל"ג דבכל הני דקאמרינן לא ישא את כפיו מסתברא לי שאם עלה לא ירד עכ"ל והביאו י"א בהגב"י מש"ז או' ל' אבל המט"י או' א' חלק על הפר"ח וכתב דאפי' אם עלה ירד, וכ"כ החק"ל סי' ט"ו דף כ"א ע"ב וע"ג דאם ע"י יכול לקרות כתקונם לא יעלה לכתחלה מפני שיש לחוש דסידר כי נקיט ואזיל ולא יקרא בתקונה, ואם עלה אין מורידין אותו. אבל אם אפי' ע"י טורח אינו יכול לקרות כתקונה אפי' אם עלה מורידין אותו יעו"ש והביאו הבי"מ או' י"ג וכתב דכן עיקר. ומיהו כבר כתבנו באו' הקודם דאם דש בעירו אם עלה לא ירד. ועיין בדברינו לעיל סי' ג"ן או' ס':
סעיף לד'
סעיף קטן קצד
קצד) [סעיף לד'] קטן שלא הביא ב' שערות וכו' משמע אפי' הוא בן י"ג אסור, ולכן צריך לדקדק בדבר שלא יבא לברכה לבטלה, מ"א ס"ק מ"ח, ר"ז או' מ"ט חס"ל או' ח"י. אבל הא"ר או' נ"ח כתב על דברי המ"א הנז' דלא ידע מאי ברכה לבטלה בזה דקטן מברך על כל מצות אף שאינו מצוה אלא נראה דכל שהוא בן י"ג סמכינן על הרוב ואמרינן דמסתמא הביא ב' שערות כדלעיל סי' ג"ן סעי' יו"ד וסי' נ"ה סעי' ה' בהגה וכן הדין בברכת המזון עכ"ל, ומ"ש המחה"ש או' מ"ת לפרש דברי המ"א דר"ל אי ידעינן דלא הביא ב' שערות אע"ג שהוא בן י"ג שנה לא ישא את כפיו עכ"ל אין כן משמעות דברי המ"א אלא משמע דבעינן י"ג שנים וגם בודאי הביא ב' שערות וכן הבינו כל הפו' הנז' ודלא כהמחה"ש, ועיין פרמ"ג א"א או' מ"ח מה שרצה לתרץ בדברי המ"א ולא נתיישב יעו"ש. וע"כ פסק הח"א בכלל ל"ב או' ו' כדברי הא"ר דכל שהגיע לי"ג שנים בסתמא אמרינן שהביא ב' שערות, וכ"פ החיד"א בס' כסא רחמים דף ו' ע"ג והביאו בי"מ אות ט"ו, וכ"ף ישי"ע מגן גבורים נזירות שמשון, והביאו א"ח אות ל"ב מ"ב אות קכ"א, וכן עמא דבר, ועיין בדברינו לעיל סי' נ"ה אות מ"ו ואות מ"ז:
סעיף קטן קצה
קצה) שם אינו נושא כפיו בפ"ע כלל, כלומר אפי' באקראי ואפי' ליכא כהן אחר עו"ת אות ע"ג:
סעיף קטן קצו
קצו) שם אבל עם כהנים אחרים פי' ואז אפי' בקביעות מותר והוא משום דיתלמד ויתחנך במצות, עו"ת אות ע"ד, א"ר אות ס':
סעיף קטן קצז
קצז) שם נושא ללמוד וכו' ורשאי לברך כמ"ש סי' רט"ו. מ"א ס"ק מ"ט ור"ל כבסי' רט"ו ס"ג דבני חינוך מברכין לעצמן ועונין אחריהם אמן. וכ"כ א"א אות מ"ט ודלא כהמחה"ש וכ"כ הרדב"ז סי' תקס"ה שכך המנהג ומברך נמי יעו"ש, והביאו הברכ"י אות ט"ז בי"מ אות ד' וכ"כ ר"ז אות מ"ט, חס"ל אות ח"י, מ"ב אות קכ"ג:
סעיף קטן קצח
קצח) שם ללמוד ולהתחנך, וחינוך זה אינו כבר חמש כבר שית אלא ביודע לישא כפיו כמו שאר כהנים כדאיתא בסוכה דף מ"ב ע"א ועי"ש בתו' ד"ה היודע לפרוס, וכ"כ מ"ב שם:
סעיף קטן קצט
קצט) שם ומיהו דוקא באקראי וכו' ובמדינות שמנהגם שאין נושאים כפיהם אלא ברגל כמ"ש לקמן סעי' מ"ד בהגה רשאי לישא כפיו בכל הרגל לאחזוקי נפשיה בכהני דלא מקרי קביעות אלא כשנושאים כפיהם בכל יום, מ"א סק"ן, ה"ב אות י"ג, סו"ב אות ד' ר"ז שם ח"א כלל ל"ב אות ו' בי"מ אות ט"ז מ"ב אות קכ"ה ודלא כהא"ר אות ס' דכל הפו' הנז' לא ס"ל כוותיה וה"ה למקום שנוהגים נ"כ בכל שבת רשאי קטן שהביא ב' שערות לישא כפיו בפני עצמו בכל שבת כיון דאינו נ"כ בכל יום בי"מ שם ודלא כהיפ"ל אות מ"ד משום דכבר כתבנו דכל הפו' הנז' לא ס"ל כהא"ר ולרבים שומעים מיהו ביוה"כ ובתעניות שמרבים בסליחות כתבו התו' בסוכה דף מ"ב ע"ב דחשיב קביעות וכ"כ א"א אות ץ' ועיין בדברינו לעיל אות ט"ז ודו"ק:
סעיף קטן ר
ר) שם. ולא בקביעות עד שיתמלא זקנו, כתב הפר"ח סוף אות ל"ד בשם הירושלמי דכהן ננס לא ישא את כפיו לבדו אפי' דש בעירו דחוששין לאנשי דעלמא שישנם בכאן ואינם מכירין אותו ובמקומם יעלו קטן לישא כפיו לבדו אבל אם יש לו זקן הרי זקנו מוכחת עליו וישא כפיו עכ"ד, אבל הבי"מ אות י"ז כתב מדהשמיטו כל הפו' ראשונים ואחרונים האי דינא דננס דש"ס ירושלמי ס"ל דש"ס דילן לא ס"ל בהא כירושלמי אלא כל שהוא גדול בשנים אף שמשונה בגופו נושא את כפיו אפי' לבדו ולא חייש להאי חששא דאינשי דעלמא יעו"ש
סעיף קטן רא
רא) שם עד שיתמלא זקנו, פי' זקן העליון והכלבו כתב זקן התחתון ואין נראה כן דעת הפו', ב"י, עו"ת אות ע"ו, א"א אות ן':
סעיף קטן רב
רב) שם עד שיתמלא זקנו, ואם אין כהן אחר אלא שעדיין לא נתמלא זקנו אם הוא מבן שלש עשרה שנה ויום א' נושא את כפיו אפי' בקביעות כמו שהוא לענין ש"ץ כמבואר לעיל בסי' ג"ן סעי' ז' וכ"כ הב"ח דלהיות ש"ץ ולישא כפיו דינם שוה עו"ת אות ע"ו והגם דהא"ר אות ס' כתב דל"ד לש"ץ בסי' ג"ן דשם טעמא דלא לבטיל הקהל מקדיש וקדושה דמחוייבים בכל יום יעו"ש העיקר נ"ל כהעו"ת משום דלפי דברי האר"י ז"ל בשער הכזו' גם הנ"כ היא חיבה בכל יום ויש לה טעם בסוד שצ"ל בכל יום בחזרה ובמ"ש לעיל סוף אות ט"ז יעו"ש ועיין בדברינו לעיל סי' ג"ן או' מ"ח ואו' מ"ט:
סעיף קטן רג
רג) שם הגה ועיין לעיל סי' ג"ן סעי' ח' כלומר דשם מבואר דאפי' היה לו זקן מועט קרינן ביה נתמלא זקנו אם הוא מבן י"ח שנה ולמעלה, וקודם לכן בעינן מלוי זקן ממש עו"ת אות ע"ז מ"ב אות קכ"ו:
סעיף לה'
סעיף קטן רד
דר) [סעיף לה'] כהן שהרג את הנפש וכו' דכתיב ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם גם כי תרבו תפלה אינני שומע ידיכם דמים מלאו, טור, וכתב הב"ח מדקאמר גם כי תרבו תפלה אינני שומע ידיכם דמים מלאו דמאי גם אלא ה"ק גם כי תרבו תפלה לפניו ית' ולשוב בתשו' לומר הלא שוגג אנכי דמ"מ ידיכם דמים מלאו ואין קטיגור נעשה סניגור, ב"ח וכ"כ הט"ז אות ל"ב עו"ת אות ע"ט:
סעיף קטן רה
הר) שם שהרג את הנפש וכו' אם יש עדים אין מניחין אותו לישא את כפיו ואם אין שם עדות שבשבילה ראוי למנעו שלא ישא את כפיו אין מונעין אותו אבל היא בעצמו אם יודע שהדבר אמת שהרג את הנפש לא ישא את כפיו הרלנ"ח סי' קי"ז, כנה"ג בהגה"ט, עו"ת אות פ"ב מ"א ס"ק נ"ג. א"ר אות ס"ב ש"ץ דף קט"ו ע"ב:
סעיף קטן רו
רו) ואם דחף אשה הרה והפילה יכול לישא כפיו הרלנ"ח שם כנה"ג שם מ"א שם פר"ת אות ל"ה א"ר שם ר"ז אות ן' ש"ץ דף קמ"ו ע"ב:
סעיף קטן רז
רז) כהן רע מעללים ובליעל ועז פנים לכ"ע אין מונעין אותו לישא כפיו מהריב"ל ס"א דף ק"ן כנה"ג בהגב"י מ"א ס"ק נ"ז ש"ץ שם בי"מ אות ל"ב:
סעיף קטן רח
רח) שם שהרג את הנפש וכו' אבל אם אנסוהו להרוג ישה כפיו, פר"ת שם בי"מ אות כ"ז וכן בשוגג קרוב לאונס אפי' לא עשה תשו' נושא כפיו, וזה תלמוד בהרמב"ם פ"ו מ"ה רוצח ותראה אזהו שוגג קרוב לאונס א"ר אות ס"ג ועיין א"א אות נ"א שכתב דיש להחמיר לכתחילה וע"כ אין להקל אם לא עשה תשו' וכן ההורג עכו"ם אינו נפשל מלישא כפיו מאמ"ר אות מ"ג ש"ץ שם:
סעיף קטן רט
רט) שם לא ישא את כפיו וכו' ומשמע במה שאנו פוסלים כהן שהרג את הנפש אפי' עם כהנים אחרים ואפי' אין שם כהן אחר. עו"ת אות ף' א"ר שם:
סעיף קטן רי
רי) שם בהגה, ויש להקל על בעלי תשובה וכו' וכ"כ הלבוש וכ"נ דעת הב"ח וכ"כ ר"ז אות ן' ח"א כלל ל"ב אות ה' ולסברה זו אפי' אם הרג במזיד מהני תשובה עו"ת שם א"ר אות ס"ד וכ"ז הוא לפי דברי מור"ם ז"ל אבל לדעת מרן ז"ל לא מהני תשו' להורג אפי' בשוגג וכ"כ א"ר שם דבעיקר הדין צ"ע דאין ראיה כלל למ"ש הש"ע בסמוך גבי מומר לכותים די"ל דהורג גרע וכן הכלבו וסמ"ג עשין ו' וס' קי"ג ור"י דף כ"ד משמע דבהורג לא מהני תשובה אף דפסקו במומר לכותים מהני וזה נראה דעת הש"ע שסתם הכא דלא מהני תשובה עכ"ל וכ"כ המט"י אות ב' וכתב דאפי' אם עלה ירד וכ"כ הפר"ח אות ל"ז דכהן שהרג את הנפש אפי' עשה תשו' לא ישא את כפיו דאין קטיגור נעשה סניגור, וכ"כ בי"מ אות כ"ו דאנן אין לנו אלא סברת מרן הש"ע דאפי' עשה תשו' לא ישא כפיו וכתב דאפי' אם עלה ירד יעו"ש וכ"כ החס"ל אות ח"י מיהו דעת הא"ר שם לחלק דדוקא במזיד גמור לא מהני תשו' וכתב שכ"ף הרדב"ז סי' קכ"ח יעו"ש וכ"כ קיצור ש"ע סי' ק' אות כ"א וע"כ נ"ל דכיון דיש פלוגתא בזה לכתחלה לא יעלה אפי' בעשה תשו' ויש לו לצאת קודם לרצה ובדיעבד אם עלה ירד ודוקא בעשה תשו' ובאתרא דנהיגי כמור"ם ז"ל נהוג:
סעיף לו'
סעיף קטן ריא
ריא) [סעיף לו'] מל תוניק וכו' ולא דמי לכהן שהרג את הנפש דהתם מיירי במזיד כדכתיב ידיכם דמים מלאו ואפי' את"ל בשוגג שאני הכא דאכוון לשם מצוה ועוד מי יימר דכלו לו חדשיו ועוד שמא הרוח בלבלתו ב"י עו"ת אות פ"א מ"א ס"ק נ"ב ש"ץ דקמ"ו ע"ב וכתב שם המ"א דטענה זו דהרוח בלבלתו שייך אפי' בהורג גדול בשוגג ולא מת מיד כדאמרינן בגיטין דף ע' ע"ב ועי"ש דיש עוד טענה בשפירכס עכ"ד. וב"כ א"ר אות ס"ה דהכלבו ור"י ושאר פו' מסכימים כהרמב"ם פ"ה מה' רוצח דבכל חבורה מקרב הרוח והפרכוס מיתתו דומיא דמילה ודלא כהראב"ד שם ובכמה שאין בה חבורה לכ"ע אין מקרב הרוח והפירכוס מיתהו יעו"ש וכ"כ א"א אות צ"ב:
סעיף קטן ריב
ריב) שם מרננין אחריו וכו' לא קאי על מל תינוק כ"א שהרג ממש מחה"ש ס"ק נ"ג וכ"כ המאמ"ר אות מ"ד וכתב ודלא כדמשמע בעו"ת אות פ"א יעו"ש וכ"כ מ"ב אות קל"ג ועיין לעיל אות ה"ר:
סעיף לז'
סעיף קטן ריג
ריג) [סעיף לז'] מימר לעכו"ם וכו' דהכי תנן בסוף מנחות דף ק"ט ע"א הכהנים ששמשו בבית חוניו לא ישמשו במקדש שבירושלים ואצ"ל לדבר אחר שנאמר אך לא יעלו כהני הבמות אל מזבח ה' בירושלים, ופי' רש"י ז"ל ואצ"ל לדבר אחד אם שמשו לע"ג לא ישמשו עוד בירושלים וכתבו שם התו' שס' הזהיר הביא ראיה מכאן שכהן שהמיר לא ישא כפיו וזהו דעת הרמב"ם וכתב ב"י דלפי דעתם דאפי' שב בתשו' לא מהני דקרא דאך לא יעלו כהני הבמות בשבו בתשו' נמי איירי וכן מתני' דכהנים ששמשו בבית חניו אפי' בשבו בתשו' משמע עכ"ד וכ"כ הב"ח עו"ת אות פ"ב, ועיין לקמן אות רי"ט:
סעיף קטן ריד
ריד) שם מומר לעכו"ם וכו' אמר לנכרים שרוצה להמיר ומשפטם הוא דמשהו ליה ארבעים יום ואם עדיין עומד במרדו מקבלין אותו ואם חזר בו מניחין אותי על דתו וזה חוזר בו בתוך ארבעים יום מסתברא דאינו נפסל בכך ונושא את כפיו, הרדב"ז ח"ב סי' רי"ט. כנה"ג בהג"ט, מ"א ס"ק נ"ד א"ר אות ס"ו בי"מ אות ך' מ"ב אות קל"ד:
סעיף קטן רטו
רטו) שם מומר לעכו"ם וכו' ואם המיר לדת ישמעאלים שאינם עובדים ע"ג אפי' הכי כיין שהמיר דתו לא ישא כפיו לדעת הרמב"ם מ"א שם א"ר שם מ"ב שם, ועיין בי"מ אות כ"ב לחלק יצא דאם נשתהא בדת ישמעאלים והשתחיה כמותם אז הוי כמומר לעכו"ם ולדעת הרמב"ם אסור לנ"כ אפי' אם חזר בתשו' אבל אם חזר בתשו' קודם שהשתחוה כמותם עולה אפי' לכתחלה לדוכן וכ"כ יעו"ש ועיין לקמן אות רי"ט:
סעיף קטן רטז
רטז) כהן שנשא נכרית מעכו"ם בנמוסיהם והכומר סידר להם זיווגם ולפי הנשמע צריך הוא לכרוע באותה שעה ולהזכיר שם אשר מר הכומר ואח"כ חזר בו ופירש מן האשה הכותית ועשה תשובה כפי אשר הורו עליו המורים כשר הוא לעלות לדוכן ולישא כפיו, ואעפ"י שהרמב"ם בפ"ג מה' ע"ז כתב שאם קבלה לאלוה חייב סקילה אפי' עשה מאהבה ויראה צ"ל שהרמב"ם לשיטתו דפי' מאהבת הצירה או מיראת הצורה שסובר שיש ביד הצורה להרע ולהיטיב ושייך שקבלה לאליה אבל זה שעשה מאהבת האשה ודאי לא קבלה בלב והראיה שהרי בכל הדברים נשאר גם אז בדת יהודית וא"ב לא המיר כלל, ניב"י מה"ת חא"ח סי' יו"ד ועי"ש, בי"מ או' כ"א. שע"ת או' ס':
סעיף קטן ריז
ריז) שם. מומר לעכו"ם וכו' וכן אם הוא מומר לחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כעו"ג ולא ישא את כפיו עד עשה תשו' פר"א או' ט"ל, מש"ז או' ט"ל, מ"ב או' קל"ד, והיינו שמחלל לפני עשרה מישראל והוא מן המנין כמ"ש בס' זבחי צדק על יו"ד סס"י ב' סעי' ה' ועי"ש שכתב דגם המומר לע"ז דוקא בדאורייתא יעו"ש:
סעיף קטן ריח
ריח) שם. אינו נושא את כפיו. אבל יכול לקרוא בתורה ראשון דאף אם לא ישא כפיו משום דאיתקש לשירות אבל לקרות בתורה ראשון ודאי כיון ששב קרינן ביה ובשוב רשע מרשעתו וכו' טור, ודלא כרב נטוראי, וכן הסכים ב"י וכתב שכן כתב הסמ"ק סי' קי"א דאליבא דכ"ע מותר לקרותו ראשון לס"ת, וכ"כ הפר"ח בסי' קל"ה או' ד':
סעיף קטן ריט
ריט) שם. וי"א שאם עשה תשובה נושא כפיו. כ"כ ב"י בשם רש"י ותו' ועוד מן הגאונים וכתב דלענין הלכה יש לסמוך על הני רבוותא דשרי לישא כפיו וגם לפתוח פתח לבעלי תשו' עכ"ד, וכ"כ הב"ח דלענין הלכה נקטינן כרוב הגאונים דאפי' עבד ע"ג במעשה ובמזיד אם עשה תשובה נושא כפיו עכ"ל. וכ"כ הדרב"ז בח"א סי' קכ"ח. והביאו כנה"ג בהגב"י. וכ"פ הפד"ח או' ל"ז סי"ב או' ו' נוב"י שם, ר"ז או' נ"א, ח"א כלל ל"ב או ה' קיצור ש"ע סי' ק' או' כ"א, והגם דמרן ז"ל בב"י כתב לענין הלכה יש לסמוך על המכשירין ובש"ע כתב זאת בשם י"א וק"ל דהיכא שכותב מרן ז"ל הלכה בסתם ואח"כ כותב י"א דהלכה כסתם כבר כתבנו לעיל סי' י"ג או' ז' דהיכא שכותב מרן ז"ל דעת האיסרים בסתם ואח"כ דברי המכשירין בשם י"א דדעתי להקל בשעת הדחק כדברי המכשירין כיעו"ש, וא"כ הכא נמי כתב דברי האוסרים בסתם לומר שכך הוא ראוי להורות ואת"כ כתב דברי המכשירין בשם י"א לומר שיש לסמוך ע"ז כמו בשעת הדחק שלא תנעול דלת לפני בעלי תשובה, וזהו הטעם שלא ביאר כאן הדברים כמו בסעי' ל"ה לומר לא ישא כפיו אפי' אם עשה תשו' כדי לרמוז דיותר טוב לסמוך כאן על המכשירין שלא תנעול דלת, ודלא כהבי"מ או' ח"י שכתב דמרן ז"ל חזר בו בש"ע ממ"ש ב"י דליתא אלא כמ"ש הוא העיקר, ועיין פתה"ד או' כ"ח מ"ש בזה ומה שכתבתי הוא היותר נכון כיעו"ש ודו"ק:
סעיף קטן רכ
רך) שם. ואם נאנס לד"ה נושא כפיו. וכתב מרן ז"ל בס' בד"ה ה"מ כשהמיר לע"ג ולא עבדה שאם עבדה אפי' באונס כתב הרמב"ם שלא ישא את כפיו אעפ"י שעשה תשו' ומשמע מדבריו שאפי' להחמיר כיון שעבדה נפסל יעו"ש, והביאו כנה"ג בהגב"י. מ"א ס"ק נ"ד, וחילוק זה שכתבו מרן ז"ל בבד"ה הוא כדי ליישב מה שהקשו עליו האחרונים דאיך כתב דאם נאנס לד"ה נושא כפיו והלא בהדיא כתוב בהרמב"ם פט"ו מה"ת דין ג' כהן שעבד ע"ז בין באונס בין בשגגה אעפ"י שעשה תשובה אינו נושא את כפיו וע"כ כתב לחלק בזה, ועיין ב"ח ופר"ח וברכ"י או' ח"י ומאמ"ר או' מ"י ודו"ק וכבר כתבנו באו' הקודם דדעת מרן ז"ל והאחרונים ז"ל להקל אפי' בלא אינם אם עשה תשו' כדי שלא תנעול דלת בפני בעלי תשובה:
סעיף קטן רכא
רכא) כהן שהמיר זה עשרים שנה עם אשתו שהיתה אז פנויה כשהמירה ועתה חזרו לדת יהודית ויש להם בנים ובנות וכו' מעת שהמירה כשהיתה פנויה מוחזקה לזונה שלה היה לה שמירה ומה בכך שאחרי שנשאה שמרה הרי כבר נתחללה וע"כ לא לבד שבניה חללים אלא גם היא אסורה לבעלה וא"כ אעפ"י שמטעם מומר מותר לעלות לדוכן מאחר ששב מ"מ אחרי שאשתו אסורה לו דינו ככהן שנשא אשה האסורה לכהונה שאסור לעלות לדוכן עד שיגרש אותה וידור הנאה כמבואר סעי' מ', תשו' בנין ציון החדשות סי' ב' והביאו פת"ע או' פ"ז:
סעיף קטן רכב
רכב) ערל שמתו אחיו מחמת מילה נסתפק. הב"ח אי כשר לנ"כ או לא והמ"א ס"ק נ"ד כתב להכשיר אפי' לא מל עצמו במזיד יעו"ש, וכן דעת העו"ת אות ץ' ר"ז אות נ"א. אבל השכנה"ג בהגב"י אות ב"ד כתב ולדידי הדבר פשוט דלא ישא את כפיו בעוד שלא נכנס בבריתו של אברהם אבינו עכ"ד והפר"ח אות ט"ל דחה טעם זה אלא שהסכים לדינא דלא ישא את כפיו מטעם אחר יעו"ש. והב"ד י"א בהגב"י והש"ץ דקמ"ו ע"ד. וכ"ג דעת הא"ר אות ס"ט וא"א אות נ"ד, וכ"פ הבי"מ אות מ"ה, ועין מש"ז בסוף הסי' שכתב דאפילו אם עלה ירד יעו"ש:
סעיף קטן רכג
רכג) כהן פצוע דכה או כרות שפכה כתב הרב ח"מ בא"ה סי' ה' אות א' דאין עליו שום קדושת בהן כגון טמא למתים ולישא כפיו והוי כזר בעלמא אבל הרב בי"ש שם כתב דלשיטת הרמב"ם ובעל המאור כהן פצוע דכה בקדושתו קאי יעו"ש, וכ"כ ד"מ שם אות א' בשם הריא"ז יעו"ש. וע"כ כיון דיש פלוגתא בזה כתב הפרמ"ג בא"א אות נ"ד דישא כפיו עם כהנים אחרים בלא ברכה יעו"ש, והביאו היפ"ל אות מ"ג וכתב דזה אישתמיט מהבי"מ אות מ"ח יעו"ש, וא"כ צריך לראות קודם לרצה אם יש כהנים אחרים כדי לעלות עמהם ואם לא יש צריך לצאת קודם לרצה לצאת מספק:
סעיף לח'
סעיף קטן רכד
רכד) [סעיף לח'] שתה רביעית יין וכו' משום דאתקש ב"כ לעבודה דכתיב לשרתו ולברך בשמו כ"כ ב"י ולפ"ז כתב דאפי' בשתה רביעית יין לא ישא כפיו ודלא כרי"ו שכתב עד שיגיע לשכרותו של לוט, וכ"כ הלבוש, עו"ת אות פ"ו ט"ז ס"ק ל"ד, מט"י אות ד' וכתב ודלא כהמג"א ס"ק נ"ה שהפליג בהבנת רי"ז יעו"ש וכ"כ האחרונים כדעת מרן ו"ל דאפי' לא שתה כ"א רביעית יין לא ישא כפיו, ש"ץ דקמ"ו ע"ג בי"מ אות כ"ג, ר"ז אות נ"א, א"א כלל ל"ב אות ז' חס"ל אות ח"י:
סעיף קטן רכה
רכה) שם, שתה רביעית יין יכי' וה"ה שאר דברים המשכרים כגון דבילה קעילה וכיוצא בזה דאסורים עבודת בית המקדש, עו"ת שם, ע"ז ס"ק ל"ה, א"ר אות ס"ז, וכתב שם הט"ז וכיון שאין בזה שיעור מפורש כמו שיש ביין אסור לכהן לשתות כלל מידי דמשכר קודם נ"כ אע"ג דלפי' הב"י לא איתקש אלא במידי דחייב גבי עבודה יעו"ש, והביאו הסו"ב או' ה' אבל המ"א ס"ק נ"ה כתב כיון דבעבודה ליכא מיתה בשאר משקין בנ"ב ליכא איסורא כלל אא"כ הוא שיכור כלוט דאז פטור מכל המצות יעו"ש, וכ"כ המט"י שם וכתב שכן הוא דעת מרן ז"ל ודלא כהט"ז יעו"ש וכ"כ המש"ז או ל"ה דלב"י שרי שאר משקין, ר"ז שם, בי"מ אות כ"ד, ונראה כיון דיש פלוגתא בזה לכתחלה לא יעלה עד שיסיר יינו מעליו אפי' בשאר משקין ואם עלה לא ירד:
סעיף קטן רכו
רכו) ואם הגיע לשכרותו של לוט כתב הפר"ח אות ל"ח דאפי' אם עלה מורידין אותי, וכ"כ המט"י שם לדעת רי"ו אבל לדעת מרן ז"ל כתב דאפי' בשתה רביעית אם עלה מורידין אותו יעו"ש וכ"כ א"ר אות ס"ז ונראה לי דגם בזה יש לסמוך על המכשירין בדיעבד כדי שלא לביישו ואם עלה לא ירד:
סעיף קטן רכז
רכז) ואם שתה יין מגיתו כתב שם המ"א דפסול לנ"כ וכתב נ"א בכלל ל"ב אות ב' דה"ה ליין צמוקין יעו"ש, וכתב הפתה"ד אות ל' דלפי דבריהם גם יין מבושל כיון דאסור לנזיר אסור לכהן המברך יעו"ש אבל הא"ר אות ס"ז כתב על דברי המ"א הנז' דלא נהירא דהא אפי' בעבודה פטור ואינו לוקה וכו' ועוד דלדידיה דמותר בשאר משקין דאית ביה מלקות בעבודה וכ"ש מיין מגתו דליכא מלקות יעו"ש, וכן המאמ"ר סוף אות מ"ז דחה דברי המ"א יעו"ש. והביאו הש"ץ דקמ"ו ע"ג וכן המחה"ש והלב"ש תמהו על דברי המ"א הנז' כיעו"ש וכ"ז הוא לפי דברי המכשירין בשאר משקין אבל לפי דברי המחמירין בשאר משקין לא גרע יין מגתו משאר משקין וכבר כתבנו לעיל אות רכ"ה דלכתחלה יש לחוש לדברי המחמירין ובדיעבד אם עלה לא ירד וא"כ ה"ה לכאן:
סעיף קטן רכח
רכח) שם, לא ישא את כפיו. ולא שנא אם שתה בתוך הסעודה או שלא בתוך סעודה הלק"ט ח"ב סי' קכ"ה י"א בהגה"ט סוף הסי' ש"ץ שם, בי"מ אות כ"ה ועיין בדברינו לעיל סי' צ"ט אות ג' ונראה דנ"כ חמיר מתפלה כמ"ש בב"י, מיהו בתו' תענית דף י"ז ע"א ד"ה ויודע משמע דכהן השותה יין בתוך סעודתו מותר לעבוד כיעו"ש וא"כ כ"ש דמותר לישא כפיו, וע"כ לקטן דינא יש לפסוק בזה כמ"ש לעיל בסי' צ"ט אות ג' בשם הפרמ"ג גבי תפלה דהכל הוא לפי מה שהוא אדם דאם מרגיש בעצמו שיש לו שיכרות לא ישא כפיו עד שיפג יינו מעליו, ועיין לעיל סי' צ"ט סעי' ב' ובדברינו לשם בס"ד באיזה דבר מפיג היין יעו"ש:
סעיף קטן רכט
רכט) שם שתאו בב' פעמים או שנתן לתוכו מים וכו' כהן שחלש לבו ולא יוכל לישא כפיו אם לא יטעום דבר מותר לקדש על רביעית יין שיתן לתוכו מים או שישתהו בב"פ ומכ"ש דלענין קידוש א"צ לשתית רק מלא לוגמיו ומכ"ש דמותר לקדש בכה"ג על מי דבש או שיטעום מעט יי"ש כדי שלא יבטל מ"ע. ח"א כלל ל"ב או' ז' ועיין בדברינו לעיל סוף או' רכ"ה ודו"ק, ועוד עיין לקמן סי' קכ"ט או' ג':
סעיף טל'
סעיף קטן רל
רל) [סעיף טל'] לא היה בו אחד מהדברים וכו' משום שמצות עשה הוא לכל כהן לישא כפיו ואין אומרים לרשע הוסף רשע והמנע מן המצות, ואל תתמה ותאמר מה תועיל ברכת הדיוט שאין קבלת הברכה תלוי בכהנים אלא בהקב"ה שנא' ואני אברכם, הרמב"ם פ' ט"ו מה"ת דין ו' טור לבוש, ר"ז או' נ"ב:
סעיף קטן רלא
רלא) שם שאינו מדקדק במצות וכו' אפי' במצות חמורות לבוש:
סעיף קטן רלב
רלב) שם וכל העם מרננים אחריו וכו' פי' רנון דעברות שהוא נפסל על ידן אלו היו ידועות. אלא מפני שהוא רינון בעלמא אין למנעו, הראנ"ח בתשו' ח"ב סי' מ"א, והביאו כנה"ג בהגה"ט סוף הסי' וכ"מ בב"י עו"ת או' פ"ח, א"ר או' ס"ט:
סעיף קטן רלג
רלג) שם הגה, שאין שאר עבירות וכו' העו"ת או', פ"ט כתב דיש להגיה ו' במקום ש' וכצ"ל ואין שאר עבירות וכו' והוא דין בפ"ע יעו"ש, אבל הא"ר שם כתב דא"צ להגיה דקאי ארישא על שאינו מדקדק במצות ומיירי שידוע שאינו מדקדק ואו או נקט יעו"ש ומ"ש המאמ"ר או' מ"ת על דברי הא"ר הנז' דאין דבריו נראין וכו' נראה דהא"ר נזהר מזה באומרו ואו או נקט יעו"ש ודוק, ואין להאריך:
סעיף קטן רלד
רלד) שם בהגה שאין שאר עבירות וכו' הראנ"ח שם כתב דמיירי כשעשה תשובה והביאו כנה"ג שם, מ"א ס"ק נ"ו, אבל הב"י כתב משמע אפי' לא עשה תשו' וכ"כ הלבוש וכ"כ העו"ת או' פ"ט, פר"ח או' ט"ל א"ר או' ע' וכתב ודלא כהראנ"ח והביאו מ"א בסתם, ר"ז שם, ומ"ש הבי"מ או' ל"א להכריע כדברי מהראנ"ח אינו מוכרע כיעו"ש:
סעיף קטן רלה
רלה) שם בהגה, שאין שאר עבירות וכו' אפי' עבר על גילוי עריות במזיד ולא עשה תשובה, ב"ח עו"ת שם ר"ז שם,
סעיף קטן רלו
רלו) שם בהגה, שאין שאר עבירות וכו' וכתב בספר מנחת פתים דף ע"א ע"ב אבל עכ"פ אין מחייבין לקדשו כיון שהוא בעל עבירה, וכ"נ ממ"א לקמן ס"ק ס"א וכן מבואר בס' החנוך מ"ע רס"ט יעו"ש א"ח אות ל"ו:
סעיף מ'
סעיף קטן רלז
רלז) [סעיף מ'] כהן שנשא גרושה וכו' ואין זה סותר למ"ש הרב בסמוך שאין שאר עבירות מונעים נ"כ דהיינו דוקא בעבירות שאין הכהנים מוזהרין יותר מישראל אבל במה שהכהנים מוזהרים יותר מישראל שהוא שקדושת כהונתו גרמה לו והוא חללו לפיכך פסול לכל דבר כהונה עד שידור ע"ד רבים וכו' ולפ"ז צ"ל הא דאמרינן בברכות כהן הנושא נשים בעבירה וכו' היינו בנשים שמוזהר הכהן יותר מישראל גרושה וחללה וזונה, וגם מ"ש המחבר כהן שנשא גרושה ה"ה חללה וזונה וחד משלשתן נקט, עו"ת אדת ץ' וב"כ א"ר אות ע"א ועיין בא"ה סי' ו' סעי' א' ועוד עיין בי"מ אות ל"ג שכתב בשם החק"ל בשיורי א"ח שבתחלת ח"ב ליו"ד סי' ד' דאם עלה לא ירד והוא חלק עליו וכתב דאפי' אם עלה ירד יעו"ש, וכ"מ מדברי מרן ז"ל שאמר פסול עד וכו' משמע דאפי' אם עלה ירד:
סעיף קטן רלח
רלח) שם, כהן שנשא גרושה וכו' וה"ה אם נשא חלוצה אפי' שאסורה מדרבנן, הרא"ם ח"א סי' ס' וצ"ח, כנה"ג בהגב"י עו"ת שם, מ"א ס"ק נ"ז, פר"ח אות מ' א"ר אות ע"א. ת"ז אות נ"ג, ח"א כלל ל"ב אות ה' קיצור ש"ע סי' ק' אות כ"א, אבל אם נשא. ספק חלוצה יכול לישא כפיו כיון שא"צ להוציא, א"א אות נ"ז, ועיין בא"ה שם ובי"ש שם אות א':
סעיף קטן רלט
רלט) שם, עד שידור הנאה וכו' וכל עוד שהוא נשוי עמה אפי' נדר הנאה ממנה מעכשיו ואפי' אינו יכול להוציאה מחמת אונס אפי' אונס נפשות אינו נושא את כפיו ואינו קורא בתורה ראשון, הרא"ם ח"א סי' נ"ט. כנה"ג שם, עו"ת שם, פר"ח שם, מ"א ס"ק נ"ט, וכתב שם המ"א וצ"ע דהא אמרינן בגיטין נודר ועובד יורד ומגרש עכ"ל והביאו י"א בהגב"י וכתב עליו דהדבר ברור שלא ראה דברי הרא"ם במקומם כ"א ממה שרמז הכנה"ג שהרי הרא"ם כתב שם דהא דאמרינן נודר ועובד יורד ומגרש היינו כשיורד מן העבודה מיד מגרש אבל זה שאינו יכול להוציאה אפי' נאם נדר הנאה ממנה אסור לישא כפיו עכ"ל, וכ"כ ח"ר או' ו' ע"ב וסיים שם בא"ר אבל כשנודר ודעתו לגרשה מיד מודה הרא"ם דמותר לישא כפיו אף קודם גירושין. והביאו המחה"ש אות נ"ט, ועיין נה"ש אות י"א שכתב זה מסברא דנפשיה ולא זכר שכן הוא ברא"ם:
סעיף קטן רמ
רמ) אם אמר על עצמו שאינו כהן ונשא אשה פסולה לו אפי' גירשה והדיר הנאה מכל הנשים הפסולות אין לו דין כהן לישא כפיו ולברך ראשון ולקרוא בתורה ראשון, הר"י הלוי בתשו' סי' ל"ג, כנה"ג שם, עו"ת שם, מ"א ס"ק נ"ח, סו"ב אות ז' א"ר שם. ואם החזיק עצמו לכהן שלשים יום הוה חזקה וסוקלין ושורפין על החזקות וע"כ אין להאמינו, ואסור לטמא למתים ולישא פסולות, גם אין קורא בתורה א' ואין נ"כ עוד אלא יעלה למפטיר ולא בשם כהן אבל לא שלישי וכדומה דאסור לן לזלזל בכבוד כהונה, א"א אות ב"ח בשם מהרי"ט ח"א סי' קמ"ט וע"ש:
סעיף קטן רמא
רמא) שם, עד שידור הנאה עד דעת רבים וכו' וכיצד תהיה ע"ד רבים עיין ביו"ד סי' רכ"ח סעי' כ"א ועוד עיין בא"ה שם סעי' ו' שכתב כהן שנשא אחת מהפסולות מחרימין אותם וכו' עד שיגרשנה יעו"ש, ועיין עוד בב"י שם מ"ש בשם א"ת והרמב"ם בקנס שיעשו לו אם אינו רוצה לגרש יעו"ש:
סעיף מא'
סעיף קטן רמב
רמב) [סעיף מא'] נטמא למת שאינו מז' מתי מצוה וכו' ועיין ביו"ד סי' שע"ג וסי' שע"ד איזה נקראים מתי מצוה שמותר לכהן לטמא להם יעו"ש:
סעיף קטן רמג
רמג) שם. נטמא למת וכו' והיינו אם נטמא במזיד, ב"י בשם מהרי"א סי' קל"ה, יפ"ל או' נ"א:
סעיף קטן רמד
רמד) שם. ומכל מעלות הכהונה וכו' היינו שלא לעלות בתורה ראשון ושלא לכבדו בכל ענין דאמרינן וקדשתו לכל דבר שבקדושה, ב"י בשם הנז' עו"ת או' צ"ב, ר"ז או' נ"ג:
סעיף קטן רמה
רמה) שם. עד שישוב ויקבל וכו' וא"צ לידור דשאני עריות דיצרו תוקפו, מ"א סק"ס, א"ר או' ע"ד. ר"ז שם, ורופא שמבקר מתים שיש לו תועלת הרווחת ממון לא סגי קבלה לבד עד שידור ע"ד רבים כמו בנשים בעבירה והכל לפי הראות, כתב סופר סי' ט"ז ועי"ש, פ"ת, פת"ע או' צ"ג:
סעיף קטן רמו
רמו) שם הגה, וי"א דמי שיש לו בת שהמירה וכו' כ"כ מור"ם ז"ל בד"מ סי' קל"ה או' ט' והוא מהמרדכי פ' ד' מיתות, וכתוב שם במרדכי דהא דנוהגין בו חול רשות הוא, וכיון דרשות הוא יכול לפתוח ראשון ולברך ראשון עכ"ל, והביאו הפר"ח או' מ"א, וכתב שכנה"ג בהגב"י או' כ"ג דדוקא זינתה בזיקת נישואין או אירוסין דאם זינתה פנויה לית לן בה, ואפי' בזינתה בזיקת נישואין או אירוסין אין נוהגין כן עכ"ל ונראה דהא דלא נהגו כן משום דבמרדכי עצמו כתב כיון דרשות הוא יכול לפתוח ראשון ולברך ראשון וכ"פ העו"ת או' צ"ג (ומיהו מ"ש שם העו"ת בתחלת דבריו דאם עולה אין מוחין בידו הוא תימה דהא בהדיא כתב המרדכי כיון דרשות הוא יכול לפתוח ראשון וכו' ומשמע אפי' לכתחלה יכול לעלות וע"כ נראה דלא ראה העו"ת דברי המרדכי בשורשן, ואח"כ ראיתי להמאמ"ר או' מ"ט שכתב על העו"ת דדבריו הם מגומגמין ובדוחק יש ליישב יעו"ש), וכ"פ השבו"י ח"ב סי' ב' והביאו יד אהרן בהגב"י, ר"ז או' נ"ד, ובשו"ת מהרא"פ מסיים חלילה לן להורות לבייש ברבים מי שמוחזק בכהן כשר כל ימיו ולהורידו אפי' ממקצת כבודו אפי' בנו או בתו לישמעאל אלא כל קדושת כהונה עליו כבראשונה עכ"ל, והביאו הכר"ש:
סעיף קטן רמז
רמז) שם בהגה, אין מחייבין עוד לקדשו וכו' היינו לפתוח ראשון ולברך ראשון אבל פשיטא דנושא כפיו. מ"א ס"ק ס"א, וכ"כ הט"ז ס"ק ל"ו, א"ר או' ע"ז, ור"ל לגבי נ"כ אפי' רשות ליכא אלא צריך לעלות וכ"מ מדברי הר"ז שם וח"א כלל ל"ב או' ה' ומ"ש המאמ"ר שם על דברי הט"ז ומ"א הנ"ז אינו מוכרח כיעו"ש, וכבר כתבנו באו' הקו' דעכשיו נוהגין לקדשו אף לענין לפתוח ראשון וכו':
סעיף קטן רמח
רמח) שם. כי אביה היא מחללת, אבל יצא קול על אמו שזינתה או המירה אפ"ה עולה, שו"ת מהרי"ל ח"א דף קמ"ה, עט"ז, וכן בן המשומד נושא כפיו, דהבן הוא בכהנתו ולא הוי כחלל, מהריק"ש. והביאו היפ"ל או' נ"ב, מיהו מ"ש שם היפ"ל דל"ד בת שהמירה אלא ה"ה בן עיין מ"א ס"ק ס"ב שכתב דדוקא בת ובזנות היא מחללת מדהוו"ל לשומרה משא"כ בן יעו"ש, וכ"נ דעת הפרמ"ג בא"א או' ס"ב אלא שהוא מטעמא אחרינא יעו"ש, ועיין שבו"י ח"ב סי' ב' ומיהו כבר כתבנו לעיל דעכשיו אין נוהגים לפסול אפי' בשביל בתו:
סעיף מב'
סעיף קטן רמט
רמט) [סעיף מב'] החלל אינו וכו' והטעם כתוב בהרמב"ם פט"ו מה"ת דין ה' לפי שאינו בכיהונו. והביאו ב"י, עו"ת או' צ"ד, ר"ז או' נ"ה, ועיין בא"ה סי' ז' סעי' ך' וספק חלל עולה עם אחרים ולא יברך אקב"ו א"א או' ס"ג וא"כ אי ליכא אחרים צריך לצאת קודם לרצה מבהכ"נ:
סעיף קטן רנ
רנ) שם. החלל אינו וכו' ואפי' חלל מדרבנן אינו נושא כפיו, מ"א ס"ק ס"ג, וחלל מדרבנן הוא בן חלוצה כמש"ל או' רל"ח, וכ"כ א"ר או' ע"ח, בן ולד גרושה בן בולד חלוצה ר"ז שם, ח"א שם, בי"מ או' ט"ל, חס"ל או' ח"י, אבל ספק חלל דרבנן יכול לישא כפיו, א"א שם:
סעיף קטן רנא
רנא) שם. אינו נושא את כפיו, ואפי' אם עלה ירד, ואפי' לפי מ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' ביאת מקדש שאם עבד לא חלל שאני הכא דאיכא איסור עשה ואיסור ברכה לבטלה, פר"ת או' מ"ב. מט"י או' א' פרמ"ג בא"א או' ס"ג ובמש"ז או' ט"ל. בי"מ או' ל"ח, ועיין בדברינו לעיל או' יו"ד.
סעיף קטן רנב
רנב) כהן שנשא אשה ואיזה חדשים אחר נשואין נודע שהרה לזנונים וילדה בן והודה הבעל שממנו הוא ונתגדל הבן ורוצה לישא כפיו ולקרוא בתורה ראשון העלה בשו"ת פינות הבית סי' ט' דעם כהנים אחרים רשאי לישא כפיו אבל לא לבדו, וכ"ז אם לא דיימא מעלמא אבל בדיימא גם מעלמא אין בידו להקל יעו"ש, והביאו א"ח או' מ':
סעיף מג'
סעיף קטן רנג
רנג) [סעיף מג'] אחר ז' ימי אבילות נושא כפיו וכו' הגה, וי"א דכל זמן האבילות אפי' עד י"ב וכו' כ"כ המרדכי פ' הקורא את המגילה עומד בתוך י"ב חודש על אביו ועל אמו נוהגים שאין נושא את כפיו ושמצריכין אותו שיצא מבהכ"נ קודם שיתחיל בעבודה עכ"ד, והביאו ב"י וכתב עליו דאינו יודע שום טעם למנהג זה דאפי' בתוך ז' ימי אבילות נראה שנושא את כפיו שהרי אבל חייב בכל מצות האמורות בתורה, ובשה"צ כתב שר"י בר יהודה נתן טעם למה שנהגו שכהן שאירע לו דבר בקרובים ושינה מקומו שלא לשאת כפיו כ"ז שאין יושב במקומו לפי שכל מי שעומד לברך ראוי לו שיהא שרוי בשמחה עכ"ל ובארצות הללו לא נהגו כן ומ"מ אפשר לסמוך על טעם זה לשלא ישא כפיו בעודו בז' ימי אבילות ואם יש כהנים אחרים בבהכ"נ צריך לצאת חוץ לבהכ"נ בשעה שקורא כהנים כדי שלא יהא עובר בג' עשה עכ"ל ב"י וכך הם דבריו כאן בש"ע, ומור"ם ז"ל כתב בהגה דברי המרדכי כנז' ומשמע מכל זה דאבל אפי' תוך ז' לפום דינא חייב הוא בנ"ר ומה שאינו עולה הוא דוקא מצד מנהגא בעלמא משום שאינו שרוי בשמחה וכ"כ הלבוש, וכ"מ מדברי המ"א ה"ק ס"ה שכתב דאפי' בחול אם קראוהו צריך לעלות דאל"כ עובר בעשה יעו"ש, וכ"כ הפר"ח אות מ"ג דדין זה דאבל לא ישא כפיו אין לו טעם ושורש ועיקר יעו"ש, וכ"כ המאמ"ר אות ן' דאבל תוך ז' דעת הרבה מאחרונים ז"ל שאם לא יצא ועקר רגליו ברצה או שאמרו לו לעלות דצריך לעלות וכתב ודלא כהא"ר יעו"ש וכ"כ ח"א כלל ל"ב אות ט' והרדב"ז ח"ב ס' א' כתב שכהן שהוא אבל חייב לישא את כפיו בימי אבלו שלא מצינו שפטרו את האבל מכל המצות האמורות בתורה אלא מן התפילין ביום א' וכו' והאריך קצת בזה ולבסוף מסיק וכתב הילכך אינו רואה טעם שיבטל הכהן ג' מ"ע בשום זמן ואפי' ביום הקבורה אלא א"כ היה מיתו מוטל לפניו יעו"ש והביאו הש"ץ דקפ"ה ע"א וכן לפי דברי הרש"ש ז"ל שכתב לפי סודם של דברים אבל חייב בתפילין דר"ת והבאנו דבריו לעיל סי' ל"ח אות כ"א נראה דה"ה דתייב בנ"כ דדא ודא אחת היא שניהם מצד מוחין דאבא (פי' חכמות דבינה שהם ישסו"ת כידוע דבחול נמשכין מוחי דישסו"ת ובזה לא יקשה לך מ"ש בשעה"מ פ' ויחי דשם מדבר באבא דחכמה שהם מוחין דאו"א עילאין הנמשכין בשבת כידוע ועי"ש ובנה"ש הנד"מ די"ט ע"ב ודו"ק) כמבואר בשער הכוו' דרוש ו' דתפילין ודרוש ה' דחזרת העמידה יעו"ש, וע"כ כיון דאבל תוך ז' חייב בנ"כ לפום דינא בין ע"פ הפשט בין ע"פ הסיד ואינו אסור כ"א לפי המנהג אם בא לקיים המצוה תוך ז' אין מוחין בידו ואם בא לבטל ולצאת חוץ קודם לרצה הרשות בידו כיון שיש לו על מה לסמוך אבל אם לא יש כהנים אחרים אלא הוא נראה דהיותר נכון לעלות כדי לזכות את הרבים וגם כי נ"כ יש לה טעם בסוד שצ"ל בחזרת העמידה כמבואר בשער הכוו' דרוש ה' דחזרת העמידה ולמה יבטל תיקון זה דלצורך הרבים משום חששת המנהג ועיין בחס"ל אות ח"י שכתב דאפי' בתוך ז' אם נושא כפיו תע"ב טוב והביאו בן א"ח פ' תצוה אות כ"ב יעו"ש וכ"ז הוא מיום ב' ואילך אבל ביום קבורה לא ישא כפיו כלל כיון דלא יש ביום ההוא בחי' תפילין כמבואר בשער המצות פ' ויחי וא"כ ה"ה לנ"כ כנז"ל, ועיין בדברינו לעיל סי' ל"ח על סעי' ה' ודו"ק ועוד עיין לקמן אות רנ"ו ואות רס"ב:
סעיף קטן רנד
רנד) שם ובתוך ז' וכו' אונן לא ישא כפיו וכ"כ בהגהה אשר סביב המרדכי שנדפס בקראקא וכתב שם הטעם שכהן העובד מברך ואונן אינו עובד, כנה"ג בהגב"י מ"א ס"ק ס"ד וכתב שם ט"א מפני שאינו שרוי בשמחה יעו"ש וכ"כ א"ר אות ע"ט סו"ב אות ג' י"א בהגב"י ש"ץ דף קפ"ב ע"ד וכ"כ הרדב"ז בתשו' ח"א סי' א' והביאו הבי"מ אות מ"ג וכתב הפרמ"ג בא"א אות ס"ד דהיינו בשבת ויו"ט דבחול בל"ה פטור מכל המצות ואסור לברך ברכה לבטלה כמבואר ביו"ד סי' שמ"א עכ"ל מיהו מדברי הפו' הנז' משמע דאפי' בחול. איירי וע"כ נראה לפרש ע"ד מש"ל סי' ע"א אות ז' דאם יש מי שישתדל עבורו רשאי לקרוא ולהתפלל אפי' בחול יעו"ש וכתב הפר"ח אות מ"ג דאפי' אם קראו לו לא יעלה אבל אם עלה לא ירד יעו"ש והביאו י"א שם ש"ץ שם בי"מ שם אבל הפרמ"ג בא"א שם ובמש"ז סוף הסי' כתב דאפי' אם עלה ירד וכ"נ דעת המט"י אות א' וכ"מ משה"מ פ' ויחי שכתב דבאונן לא יש בחי' תפילין משמע דה"ה נ"כ וכתב המו"ק דאפי' בשבת ויו"ט שחייב האונן בכל המצות לא ישא את כפיו משום דדמי לעבודה ומשמע ביומא די"ז דאונן ביו"ט נמי אסור לעבוד ומחיל עבודה יעו"ש והביאו עיקרי הד"ט סי' ה' אות ס"ט בי"מ אות מ"ד ומיהו נראה דדוקא אם עלה בשבת ויו"ט לא ירד כיון דחייב בכל המצות:
רנד) ואם נודע באמצע נ"כ שמת לו מת ונעשה אונן א"ל להגיד לו עד שיגמור דאינו אלא מדרבנן כיון שאינו בשמחה אבל כשנודע שיש שם טמאת מת צריך לצאת אפילו באמצע שהרי נ"כ אינו דוחה טמאה ואם יש גוסס שם נ"ל דמותר לכנוס לנ"כ ח"א כלל ל"ב אות ט' והב"ד פ"ת וא"ח אות מ"א ומיהו מ"ט ואם יש גוסס וכו' זהו דוקא לפי הברת המתירין שכתב מור"ם ז"ל בהגהה ביו"ד סס"י ש"ע אבל לדעת מרן אסור וכן הוא דעת הב"ח כמ"ש בש"כ שם סק"ד וכ"ה דעת האחרונים כיעו"ש ומן התימה על האחרונים הנז' שהביאו דברי הח"א בסתם וכאילו אין חולק בזה וע"כ אין לסמוך ע"ז לעשות מעשה ועוד עיין לעיל אות י"א:
סעיף קטן רנה
רנה) וכתב שם הכנה"ג דמהאי טעמא שכהן שאינו עובד אינו מברך אין נ"כ בלילה וכן מוכח בתו' פ' תה"ש ועיין בהגמ"י פ"ג מה"ת ופט"ו ובאשירי הלכות יוה"כ וכ"כ בהגה אשר סביב המרדכי שנדפס בקראקא עכ"ל וכ"כ מ"א ס"ק ס"ד ומה שנוהגים עכשיו שנמשכה תפלת נעילה עד הלילה והכהנים נושאין כפיהם כתב שם הכנה"ג דלא מן השם הוא זה, והואיל ונהגו כן צריך לתת טעם לדבר דכיון שמסיימין אותה קודם צאת הכוכבים לא מקרי לילה עכ"ל וכ"כ בשכנה"ג סי' תרכ"ג בהגב"י או' ג' ועי"ש שכתב עוד ט"א יעו"ש וכ"כ החס"ל אות ח"י דאם נמשכה עד הלילה נ"כ ריש להם ע"מ שיסמוכו ויתבאר עוד לקמן סי' קכ"ט אות ב' עי"ש:
סעיף קטן רנו
רנו) שם, ובתוך ז' ימי אבילות יצא מבהכ"נ וכו' וכתב הכנה"ג שם דאפי' בשבת שתוך ז' ימי אבלות יש לו לצאת מבהכ"נ קודם שיקרא החזן כהנים וכ"ש אם יש שם כהנים אחרים רק אם קרא החזן כהנים ועקר רגליו לעלות לדוכן צריך לעלות דאם אתה מונעו משום אבילות הוי דבר שבפרהסיא ובשבת אינו נוהג אבילות בדברים של פרהסיא יעו"ש וכ"כ העו"ת אות צ"ה ואות צ"ז, אבל המ"א ס"ק ס"ה כתב דאפי' בחול אם קראו לו צריך לעלות דאם לא כן עובר בעשה וכ"כ הפר"ח אות מ"ג מאמר אות נ' וכתב ודלא כהא"ר יעו"ש, ר"ז אות נ"ה, ועי"ש עוד בפר"ח שכתב לחלוק על הכנה"ג ובשבת א"צ לצאת אלא ישא כפיו ויקיים ג' עשה ותע"ב יעו"ש, והביאו י"א בהגב"י, והש"ץ דקפ"ה כתב להכריע דאם אין שם כהן אלא הוא דישא את כפיו יעו"ש, וכ"כ הרו"ח אות ב' ועיין בדברינו לעיל אות רנ"ג שכתבנו דגם בחול אם לא יש כהנים אחרים היותר נכון דישא את כפיו כיון דמצוה זו היא צורך רבים ויש לה טעם בסוד שצ"ל בתוך החזרה ודלא כהבי"מ אות מ"א:
סעיף קטן רנז
רנז) שם, יצא מבהכ"נ וכו' וכ"כ הלבוש, עו"ת אות צ"ו א"ר אות ף' וכ"כ האחרונים כדעת מרן ז"ל דצריך לצאת ודלא כהפר"ח אות מ"ג שכתב שא"צ לצאת והביא ראייה מהב"ח יעו"ש והטעם כתב הבי"מ אות מ' דכהן שיש לו דברים המעכבים אפי' מדרבנן שכתב הב"ח דא"צ לצאת שאני לפי שכיון שרבנן מנעוהו אין עליו חיוב עשה כלל ולכן כשקורא כהנים הוא לכהנים שחייבים לברך ולא לאותם שאין חיוב עליהם לעלות משום דבר המעכבן מדרבנן משא"כ כהן אבל דאפי' מדרבנן אינו מעכבו והוא מכלל החיוב עם שאר כהנים כי קורא החזן כהנים וכו' ולכן צריך לצאת קודם שיקרא כהנים וכתב וכן עיקר כפסק מרן הש"ע ודלא כהפר"ח יעו"ש, ועיין בדברינו לעיל אות י"ב:
סעיף קטן רנח
רנח) שם, יצא מבהכ"נ וכו' וכבר נתבאר שא"צ להיות בחוץ לבהכ"נ רק בשעה שקורא כהנים ולא יותר וכדלעיל סעי' ד' ומיהו לצאת צריך לצאת קודם שיתחיל ש"ץ בעבודה וכ"כ המרדכי בהדיא והטעם משום דאמרינן כל כהן שאינו עוקר רגליו ברצה שוב אינו עולה עו"ת שם, וכ"כ א"ר שם, ר"ז או' נ"ה, ועיין לעיל סעי' ד' ובדברינו לשם או' כ"ב ואו' כ"ו, ודו"ק:
סעיף קטן רנט
רנט) שם. יצא מבהכ"נ וכו' ואם היה כהן ש"ץ והוא אבל ואין שם כהן אלא הוא כיון שא"א לו לצאת מבהכ"נ יעלה וישא כפיו. בגדי כהונה סי' ב' שע"ת או' ע"ה:
סעיף קטן רס
רס) שם הגה. וי"א דכל זמן האבילות וכו' וכן נוהגים במדינות אלו. זהו המנהג במקום אשכנז אבל בני ספרד אין נוהגים כן אלא כס' מרן ז"ל בש"ע וכמ"ש בב"י על ס' המרדכי והשה"ל דבארצות הללו לא נהגו כן והב"ד לעיל או רנ"ג יעו"ש. וכ"כ הבי"מ או' מ' והוא פשוט:
סעיף קטן רסא
רסא) שם בהגה, אפי' עד י"ב חודש וכו' וה"ה מי שנתאבל על שאר קרוביו כ"ז שמשנה מקומו לא ישא כפיו, ד"מ או' י"ח, עו"ח או' צ"ז, מ"א ס"ק ס"ד. א"ר או' פ"א, סו"ב במק"ח או' ב' ר"ז שם. מיהו בקרובים שהם פסולי עדות דצריך להראות קצת אבילות בשבת ראשונה חייב לישא כפיו ופשוט הוא. עו"ת שם, א"ר שם, א"א או' ס"ו. וכתב שם המ"א דה"ה הקובר מתו ברגל דהא אסור בשמחה כמ"ש ביו"ד סי' שמ"א וכ"כ הסו"ב או' ג' א"א שם. ומ"ש שם המ"א דאפי' אין שם כהן אלא הוא לא ישא כפיו כתב עליו הרב כנסת יחזקאל סי' י"ב שלא כתב כן הר"מ אלא בתוך ז' אבל בתוך י"ב חודש אם אין שם כהן אלא הוא נושא כפיו יעו"ש והביאו י"א במ"ב בהגב"י או' י"א ועוד עיין בדברינו לעיל סוף או' רנ"ג וכ"ז הוא לס' י"א שכתב מרן ז"ל וכבר כתבנו באו' הקודם דהספרדים אין נוהגין כי"א זה:
סעיף קטן רסב
רסב) כתב השכנה"ג בהגב"י אות כ"ו הנהגתי פה איזמיר יע"א שלא לומר או"א בבית האבל וחזר וכתב זה בסי' תקנ"ט בהגה"ט אות י"א וכתב שם הטעם מפני שכל מי שעומד לברך ראוי שיהיה בשמחה והאבל שרוי בצער וכתב שזה ג"כ הטעם שנוהגים שלא לומר או"א בט"ב כמ"ש בהרד"א מפני שהעולם כולו בצער וביגון על חרבן בית מקדשינו ואיך הכהנים ישאו את כפיהם והם שרויים באבל וכיון דאין הכהנים נושאין כפיהם אין ש"ץ אומר אלהינו וכו' ובשם שה"ל ותניא כתב הטעם שאין אומרים אלהינו בט"ב לפי שנאמר ובפרשכם כפיכם וכו' יעו"ש, אבל בס' דגול מרבבה הי' קכ"ז הקשה ע"ז הטעם וכתב דמה בכך שהאבל אינו נושא כפיו הלא אם עלה לא ירד ואפי' אם לא עלה עדיין אם קראוהו לעלות חייב לעלות ואם אינו עולה עובר בעשה וכו' יעו"ש שדעתו צ"ל או"א בבית האבל, ועיין בש"ץ דקפ"ה ע"ב שכתב בשם ס' התניא וז"ל וב"כ י"א אותו בבית האבל ויש שא"א אותו עכ"ל וכתב שמנהג ירושת"ו שאומרים אותו ואין לשנות יעו"ש ומיהו מ"ש שם הש"ץ דכ"ז הוא לפי פשטן של דברים אבל לפי סודן לא שייכא ב"כ בבית האבל כבר כתבנו לעיל אות רנ"ג דגם לפי סודן שייכא יעו"ש, ואח"כ ראיתי בחס"ל אות ח"י שגם הוא כתב על דברי הש"ץ הנז' וז"ל ואני הצעיר שאלתי את פה קדוש הרב כמהר"ח פינסו ואמר לי שסוד נ"כ שוה לסוד הנחת תפילין דר"ת וכבר הסכים דעת עליון הרב כמהר"ש שרעבי דצריך להניחם כמש"ל וה"נ לא שנא עכ"ל וגם הוא כתב דפעה"ק ירושת"ו נוהגים לאומרו בבית האבל עכ"ד והביאו בן א"ח פ' תצוה אות כ"ב וכתב דכן נהגי מחדש בעיר בגדאד יע"א יעו"ש, וכתב הרב המגיה בש"ץ דקל"ט ע"ד דלפי מ"ש הרב בשלמי יחיד דאומרים ב"כ בבית האבל וכן הוא מנהג ירושת"ו א"כ ה"ה נמי כשאין שם כהן שאומר ש"ץ או"א ברכנו וכו' עכ"ד, והוא פשוט וכן בשחרית ט"ב נוהגים סעה"ק ירושת"ו בקהל חסידים בית אל יכב"ץ ההולכים בתורת האר"י ז"ל לעשות נ"כ וכ"כ החס"ל שם והטעם שנהגו כן מפני שנ"כ הוא אחד מתקוני התפלה הצ"ל בתפלת החזרה כמ"ש בשער הכוו' דרוש ה' דחזרת העמידה וע"כ נהגו להחמיר שלא יהיה חסר זה התיקון מבחי' התפלה, ועיין בדברינו לעיל הי' ח"י אות ט"ז:
סעיף מד'
סעיף קטן רסג
רסג) [סעיף מד'] כהן אעפ"י שהוא פנוי וכו' ומשמע דלדעה זו של מרן ז"ל דאפי' בפ"ע יכול לעלות, וכ"כ בבד"ה דאפי' בפ"ע נראה דעולה שכבר נתבאר שכיון שהביא ב' שערות נישא כפיו בפני עצמו אעפ"י שסתמו אינו נשוי עכ"ד, וכ"כ הרדב"ז ח"א סי' קכ"ח והביאו כנה"ג בהגב"י, פר"ח אות מ"ד. מאמ"ר אות נ"א בי"מ אות מ"ט וכתב דכן המנהג יעו"ש ועיין לקמן אות רס"ח:
סעיף קטן רסד
רסד) שם הגה, וי"א דאינו נושא וכו' וכ"כ בתשו' מהרי"ל סי' קל"ו דאסור לכהן פנוי לברך. וראיתי בהגה אשר סביב המרדכי שנדפס בקראקא שנתן טעם נכון לשלא יברך הפנוי ממ"ש בזוהר (פ' נשא דקמ"ה ע"ב) שכהן שאינו נשוי פסול לעבודה וכהן העובד מברך שנאמר ויברכם וירד מעשות החטאת, כנה"ג שם, והביאו העו"ת אות ל"ח וכתב לפי סוגיא דש"ס משמע דלא ק"ל כזוהר בזה מדאמרינן כ"ג ביוה"כ מתקינין לו אשה אחרת משום דכתיב וכפר בעדו וכו' וביתו זו אשתו אלמא דלעבודה אינו נפסל וגם על דברי הי"א קשיא אם כשר לעבודה ק"ו לנ"כ וצ"ע עכ"ל אבל המ"א ס"ק ס"ד כתב על דברי העו"ת הנז' דק"ו כהן הדיוט כדאיתא ריש יומא ומיהו משמע בזוהר ויקרא ע"ד דאף כהן הדיוט צריך שיהיה נשוי לכתחלה אלא עיקר הטעם כמ"ש רמ"א עכ"ל ומיהו גם מ"ש שם הטו"ת על דברי הי"א קשיא וכו' נראה דאין זה קושיא לי"א דס"ל דאע"ג דכשר לעבודה לנ"כ יש להחמיר משום דאינו שרוי בשמחה וכמ"ש הטעם בהגה ועיין א"ר אות פ"ב ומ"ש עליו המאמ"ר אות נ"א ודו"ק, ועיין לקמן אות רס"ז ואות רס"ח:
סעיף קטן רסה
רסה) שם בהגה, וי"א דאינו נושא וכו' ואם יש שם כהנים אחרים לכ"ע נושא, דלא גרע מקטן כמ"ש העי' ל"ד, בד"ה, ד"מ אות ך' עו"ת אות צ"ט, מ"א ס"ק ס"ז:
סעיף קטן רסו
רסו) שם דהשרוי בלא אשה וכו' ודוקא פנוי שלא נשא אשה עדיין אבל אם אין אשתו עמו נושא כפיו, כנה"ג בהגב"י, עו"ת שם, וכתב דהיינו שנושא כפיו לבדו מ"א ס"ק ס"ח ר"ז אות נ"ו:
סעיף קטן רסז
רסז) שם ונהגו שנושא כפיו אעפ"י שאינו נשוי, והטעם כתב בלבוש שאין זה דומה לאבל דשאינו נשוי אף אם הוא שרוי בלא שמחה אינו כמו אבלות יעו"ש והביאו א"ר אות פ"ג:
סעיף קטן רסח
רסח) שם ונהגו שנושא כפיו אעפ"י שאינו נשוי, וכ"ה הלבוש ר"ז שם ומסתמא משמע דאפי' לבדו נושא כפיו, ואע"ג דבד"מ אות ך' כתב דנוהגים בכל מקום שנושאים ידיהם עם אחרים נראה דר"ל דעם אחרים נוהגים בכל מקום שנושאים את כפיהם אבל לבדו יש מקומות שנוהגים ויש שאין נוהגים וכ"כ המאמ"ר או' ב"ב ועיין מ"א ס"ק ס"ז שכתב בשם היש"ש סוף ב"ק שבני א"י נ"כ אעפ"י שאינו נשוי ובני בבל אין נושאין יעו"ש ומיהו עכשיו גם בני בבל נושאין שאינו נשוי, ועוד עיין בדברינו לעיל סי' טו"ב אות ב' שכתבנו דבמקום מנהג לא אמרינן סב"ל יעו"ש:
סעיף קטן רסט
רסט) שם או אומרים להם ליטול ידיהם, פי' שלא יהיה בבהכ"נ בשעה שאומרים ליטול ידיהם כדי שלא יאמרו לו ויתחייב, ובלבוש כתב או כשנותנים מים לכהנים ליטול ידיהם יעו"ש והיא היא, מאמ"ר אות נ"ג, ועיין לעיל סעי' ד' ובדברינו לשם אות כ"ב:
סעיף קטן רע
ער) שם נהגו בכל מדינות אלו וכו' אם הצבור בצרה ח"ו והצבור מתפללים על צרה טוב וישר שבתפלת השחר יהיו הכהנים נ"כ ואח"כ יתפללו על צרתם כי ע"י נ"כ מתעוררים הרחמים ויותן להם מתנת חנם הרמ"ך בשבחי תורה דף פ"ח והוכיח מילקוט ראובני פ' נשא ומס' שערי אורה דף פ"ח יעו"ש ברכ"י אות י"ט בי"מ אות ה' חס"ל אות ך':
סעיף קטן רעא
ערא) שם שאין נושאים כפים אלא ביו"ט וכו' כתב האגור שנשאל מהר"י מולין למה אין הכהנים נ"כ בכל יום מאחר שהיא מ"ע והשיב מפני שמנהג הכהנים לטבול קודם כמ"ש בהג"מ ובכל יום קשה להם לטבול בחורף ולכן עלה המנהג דוקא ביו"ט וגם מטעם ביטול מלאכה וכשהכהן אינו נקרא אינו עובר עכ"ל, והביאו ב"י וכתב עליו וז"ל דחק עצמו לקיים מנהג מקומו ואיננו מספיק כי מ"ש מפני שנוהגים לטבול קודם האי חומרא דאתי לידי קולא היא ותלי תניא בדלא תניא שהרי טבילה לנ"כ לא הוזכרה בתלמוד ואם הם נהגו להחמיר ולטבול למה יבטלו בשביל כך ג' עשה בבל יום, ואף שאינו עובר אלא א"כ נקרא מ"מ מוטב להם שיקיימו ג' עשה בכל יום ולא יבטלו כיון שאינם מחוייבים שיטבלו ועי"כ יניחו מלקיים ג' עשה בכל יום. ויפה כחם של בני א"י וכל מלכות מצרים שנושאים כפיהם בכל יום ואינם טובלים לנ"כ עכ"ל ומיהו מור"ם ז"ל בד"מ אות כ"א כתב הטעם מפני שטרודים למחייתם ואינם שרויים בשמחה ולכך אינם נ"כ בכל יום וכו' וכמ"ש כאן בהגה, אבל הרמ"ע מפאנו ז"ל בסי' צ"ה כתב שמה שנוהגים העולם שאין הכהנים עולים לדוכן בכל ימות השנה לא בחול ולא בשבת זולת ביו"ט מנהג גרוע הוא יעו"ש והביאו כנה"ג בהגב"י סוף הסי' ובשכנה"ג הגב"י אות כ"ז מ"א סק"ע וכתב שם בשכנה"ג שאין הם נוהגין במנהגים שכתב מור"ם ז"ל וכ"כ העו"ת אות ק' דראוי ונכון לנהוג בכל מקום שלא לבקש תחבולות לבטל מ"ע שבתורה אעפ"י שאין הכהן עובר אלא א"כ קוראים לו דמ"מ הרי שפע וברכה יבא לעולם ע"י ב"כ עכ"ד, וכ"כ לעיל או' רס"ב בשם שער הכוו' דנ"כ היא אחד מצורך תיקון התפלה וצריכה להיות בכל יום בחזרת התפלה יעו"ש, ועוד עיין בדברינו לעיל אות ט"ז:
סעיף קטן רעב
ערב) שם, שאין כ"כ אלא ביו"ט וכו' ורבים מהכהנים פורשים מנשותיהם ביו"ט בשביל הדוכן ושיבוש הוא בעיני דאם חוששין לטמאת קרי ולהחמיר על עצמם היה להם לטבול קודם דהרי כבר יש עליו טמאת קרי (פי' קרי של קודם יו"ט ולא טבל בערב יו"ט) ותו דהא בא"י ובכל מלכות מצרים ג"כ כל ימות השנה וכי יפרשו לעולם מנשותיהם וע"כ נראה שאין טעם להם וכ"ש אם נזדמנה טבילת מצוה שאין לבטל המצות בשביל. זה שאין לו שורש ועיקר. ט"ז ס"ק ל"ז. א"ר או' פ"ד סי"ב או' ב' וכתב שם הא"ר דהרוצה להחמיר יזדקק לאשתו ויטבול ביו"ט שחרית. ועיין באו' שאח"ז:
סעיף קטן רעג
ערג) שם, בשבתות השנה וכו' בקצת מקומות נוהגים כשחל שבת ביו"ט שאין נ"כ, וכתב המ"א סק"ע די"ל הטעם ע"פ מ"ש ב"י בשם האגור שמנהג הכהנים לטבול לנ"כ ולכן כשחל יו"ט בשבת אין נ"כ דלא רצו לבטל עונה האמורה בתורה, וכתב דמטעם זה ג"כ נהגו הכהנים שלא לזקוק לנשותיהם בליל יו"ט כדי שלא יחזרו ויטמאו ביו"ט בקרי ואעפ"י שאפשר לטבול בשחרית מ"מ יהיו טבולי יום ועוד דלא נהגו לטבול ביו"ט כמ"ש סי' שכ"ו ס"ז אבל קצת נוהגין שאין נזקקין לנשותיהם ואין טובלין בעיו"ט ולא יאות עבדין ונ"ל דאם הוא ליל טבילה ישמש ויטבול שחרית עכ"ד. וכ"כ ר"ז או' נ"ז. אבל הט"ז ס"ק ל"ת כתב על מקומות שנוהגים שאפי' ביו"ט שחל בשבת אין עולין לדוכן שאינו יודע שום טעם דלמה יגרע קדושת היום בשביל שיש בו קדושה נוספת וראוי לבטל דבר זה וכן ראיתי גדול א' שצוה לעלות לדוכן גם בשבת כשחל ביו"ט עכ"ל. והא שכתב הט"ז שאינו יודע שום טעם וכו' הוא לפי מ"ש באו' הקודם דס"ל שאין לבטל נ"כ מפני טמאת קרי שאין לה שורש ועיקר. וכ"כ לעיל או' עכ"א ואו' ער"ב בשם כמה פו' יעו"ש, וכ"כ ח"א כלל ל"ב או' י"א, וכ"ה לפי מ"ש לעיל או' רע"א בשם הכוו' דנ"כ הוא אחד מתיקוני התפלה וכמו שלתפלה אין מקפידין לטמאת קרי אלא לכתחלה וכמ"ש לעיל סי' פ"ח אות ד' כן הוא לנ"כ אבל לא לבטל נ"כ מפני זה:
סעיף קטן רעד
ערד) שם, אפי, בשבתות השנה וכו' עיר שהיו נוהגים שאין הכהנים נ"כ כ"א בג' רגלים ובר"ה ויוה"כ ועל סבה ראו חכמים שבאותה העיר להנהיג שישאו הכהנים כפיהם אפי' בשבת ואח"כ נתבטלה הסבה אינו מן הראוי לחזור למנהגם הראשון ולנדנד עצמם מהמנהג שנוהגים כעת ומי יתן ינהגו לישא את כפיהם בכל יום. שכנהג בהגב"י או' כ"ד. בי"מ או' ב':
סעיף קטן רעה
ערה) שם, אומר הש"ץ או"א וכו' עיין מ"א ס"ק ע"א ובדברינו לעיל או' קל"ה. ועוד עיין לעיל סעי' יו"ד בהגה ובדברינו לשם או' ע':
סעיף מה'
סעיף קטן רעו
ערו) [סעיף מה'] אלו תיבות שהכהנים הופכים בהם לדרום וכו' והטעם כתב בלבוש כדי שתתפשט הברכה לכל הצדדין גם לאותם שאין עומדים נכחם ממש אלא מצדיהם עכ"ל. והגם דבד"מ או' י"ד כתב הטעם משום דבכל אחד מאלו המקומות סילוק ברכה בפ"ע נראה דר"ל לפי דבכל אחד מאלו המקומות סילוק ברכה בפ"ע ובעינן שתתפשט הברכה בכל הצדדין לכן הופכים הכהנים בהם פניהם לצדדין דאי ל"ת הכי רק הטעם משום סוף פסוקים למה צריך להפוך פניהם ומה טעם יש בהם, ועוד דלא הוו"ל ללבוש לחלוק על רבו, ומ"ש מור"ם ז"ל ונוהגין שמאריכין בניגון אלו התיבות כי כל אחת מהן הוא סוף ברכה בפ"ע ר"ל מה שהופכין פניהם הוא כדי שתתפשט הברכה בכל הצדדין וגם מן הטעם שהם סוף ברכה כמ"ש בד"מ אבל מה שמנגנים הוא דוקא הטעם משום שהם סוף ברכה והגם דתיבת לך אינה סוף ברכה וכמ"ש בד"מ דג' פסוקים אלו הם ששה ברכות נראה דכיון דתיבת לך שייכא לתיבת שלום קרי להו אחת וגם סוף ברכה, וכן י"ל כוונת הלבוש והפר"ח. ובזה נסתלקא קושיית המ"א ס"ק ע"ב על מור"ם ז"ל יעו"ש. ועיין א"ר או' פ"ח ומאמ"ר או נ"ה:
סעיף קטן רעז
רעז) שם. ונוהגין שמאריכין בניגון וכו' מה שנוהגין לנגן אמירת וישמר בלא כ"ף ואח"כ הכ"ף וכן עושין בויחנך הוא טעות דדוקא בסוף מאריך דקודם שמסיים לא משמע כונת התיבה, וכן החזנים שמנגנים הקדוש או ברכת אבות יזהרו שלא יחלקו התיבה א' לשנים בניגונים, בית יעקב סי' כ"ב, א"ר שם:
סעיף קטן רעח
רעח) שם. ואומרים רבון וכו' בשעה שמאריכין וכו' עיין בדברינו לקמן סי' ק"ל או' א':
סעיף קטן רעט
רעט) שם. והמקרא לא יאמר רבון וכו' פי' ש"ץ המתפלל פשיטה שלא יאמר רבון דהוי הפסק בתפלה אלא אפי' מקרא אחר לא יאמר הרבון מפני הטירוף. מ"א ס"ק ע"ד, א"ר או' פ"ט סו"ב או' כ"ה ר"ז או' נ"ח, באה"ט או' פ"א, ומן התימה על הרו"ח או' ו' שכתב שלא מצא דין זה בפי' והלא הוא מפורש בכל הפו' הנז' וכתב שם הא"ר דכן מבואר בתשו' מהרי"ל סי' קמ"ט אבל בכנה"ג הגב"י סי' ק"ל ובעו"ת שם או' ב' כתבו הטעם משום הפסק ולא עיינו אלא בשאילת מהרי"ל ולא בתשובה יעו"ש, וכתב עו"ש הא"ר דלדידן דלעולם הש"ץ אומר שים שלום א"כ יאמר הקורא בסוף רבין דלא שייך עוד טירוף וסיים וכן נראה לדינא יעו"ש. ועיין בדברינו לעיל או' קכ"ה:
סעיף קטן רפ
רפ) שם. אסור להשתמש בכהן וכו' ורבים מע"ה נזהרים שלא לישא כהנת מטעם זה וכמ"ש רז"ל (במסכת פסחים דף מ"ט ע"א) בת כהן לע"ה או קוברה או קוברתו או מביאתו לידי עניות, שכנה"ג בהגב"י או' ל"א, עו"ת או' ק"ב, א"ר או' ץ', והחס"ל או' כ"א כתב דאפי' ת"ח למיחש מיהא בעי שמא אינו כדאי ולא ניחא ליה לאהרן דלידבק בזרעיה רק אם היא אשת חיל בת ת"ח ואחיה ת"ח ואינו מוצא אחרת כמותה שאז יקח ויהיה מקחו לש"ש ויקדים תפלה וה' לא ימנע טוב' וכתב עוד ושמעתי שהנושא כהנת צריך ליזהר מאד בכבודה ואז יצליח ואז ישכיל:
סעיף קטן רפא
רפא) שם. אסור להשתמש בכהן וכו' ורבים נמנעים שלא לקחת משרת כהן מטעם זה, שכנה"ג שם, א"ר שם, ועיין ט"ז ס"ק ט"ל ומ"א ס"ק ע"ה והברכ"י בשיו"ב או' ד' האריך בזה ומסיק וז"ל ולענין דינא נ"ל דמאחר שהוכחנו דכמה רבוואתא פליגי על רבינו פטר יש לחוש לדעת קדושים כי ברבים היו נגד הר' פטר ואם אינו ת"ח לא ישתמש בכהן אף שהוא ע"ה ומוחל אם לא הכהן בא בשכרו לאגורת כסף או הנאה אחרת דאז שרי להשתמש בו עכ"ל, והביאו הזכ"ל או' ך' חס"ל שם, א"ח או' מ"ד, וכ"כ בשו"ת כתב סופר תא"ח סי' ט"ו דהאיסור לשמש עם כהן הוא דאורייתא ואפי' כהן עם כהן אסור לשמש ואפי' עם כהן קטן או בעל מום יש להחמיר זולת אם יש לכהן הרוחת ממון או הנאה יש להקל יעו"ש, והביאו א"ת שם:
סעיף קטן רפב
רפב) שם. והא דע"י הנאה של כהן דוקא שיכול למחול על כבודו נראה שאין כן רק להבא להשתמש עם הכהן ע"י שמצוה לי, משא"כ כשהכהן מתעורר מעצמו או ע"י חבירו לעשות איזה שירות לאדם דלכ"ע גם אם אין הנאה לכהן אין מוטל למנעו או לקבל שירותו כי רצונו של אדם זהו כבודו וכל שנתעורר מעצמו ומרוצו קיל לכ"ע, א"א מהגה"ק מבוטשאטש, והביאו א"ח או' מ"ה:
סעיף קטן רפג
רפג) יש גדולים מסתפקים אי שייך חיוב וקדשתו בכהן לגבי כהן חבירו ואני בעניי לא הבנתי שהרי כתב המרדכי שש"ץ כהן לא יקרא כהן אחר לס"ת דהוי כמזלזל בכהונת עצמו, והגם דלא ק"ל הב"י עכ"פ אין כאן נדנוד חיוב, וידבר משה פ' אמור דף כ"ט והביאו א"ח שם, ועיין לקמן סי' קל"ה סעי' י"א בהגה ובדברינו לשם בס"ד:
סעיף קטן רפד
רפד) כתב רי"ו נ"ב ח"ג הכהן חייב לעשות שום דבר פעם א' בשנה להחזיק עצמו בכהונה כגון ליקח מתנות או לפרוש כפיו כך פשוט בחולין פ' הזרוע עכ"ל. והביאו מ"א ס"ק ע"ה. ר"ז או' נ"ט, וכתב שם הר"ז דהיינו אם אינו יכול לישא כפיו מחמת איזה אונס כגון שמלמד לתלמידיו בעת שהצבור נאספים לבהכ"נ או שהוא חולה במעיו ואינו יכול לשהות נקביו עד גמר ב"כ, ועיין ביו"ד סי' ס"א סעי' י"א ובס' זב"ל שם או' ל"ח:
עמוד הקודםעמוד הבא